출애굽기 19:15의 Chasidut

כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִתְחַלְּקָה לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּבוּלִין לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית כַּמְבֹאָר שָׁם בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה וְלֹא הִמְשִׁיכוּ הָאוֹר בִּבְחִינַת בְּרָכָה שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם הַבְּרִית, כִּי עִקַּר הַמְשָׁכַת הָאוֹר בִּבְחִינַת בְּרָכָה הוּא עַל-יְדֵי תִּקּוּן הַבְּרִית כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי שֶׁפָּגְמוּ בָּזֶה עַל-יְדֵי זֶה אָבְדָה הָאָרֶץ שֶׁעִקַּר קִיּוּמָהּ דַּיְקָא עַל-יְדֵי בְּחִינַת שְׁמִירַת הַבְּרִית כַּמּוּבָא וְכַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים לז) צַדִּיקִים יִרְשׁוּ אָרֶץ וְצַדִּיק הוּא מָאן דְּנָטִיר בְּרִית וְהֵם דַּיְקָא יוֹרְשִׁים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּתְחַלְּקָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי י"ק וְכַנַּ"ל וְעַל-כֵּן צְרִיכִים לְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה בְּכָל יוֹם כִּי בְּכָל יוֹם מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ו) אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כַּחֲדָשִׁים (סִפְרִי שָׁם) וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לְבָרֵךְ תְּחִלָּה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה כַּנַּ"ל וְעַל-כֵּן עִקַּר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה הוּא אַחַר הַשֵּׁנָה בַּלַּיְלָה כַּמּוּבָא בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ כִּי תַּאֲוָה הַכְּלָלִיּוּת הַנַּ"ל שֶׁהִיא תַּאֲוַת נִאוּף הִיא בְּחִינַת שֵׁנָה בְּחִינַת חֹשֶׁךְ שֶׁל לַיְלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים יז) בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתִּי לַיְלָה וְכוּ' כִּי עִקַּר שָׁרְשָׁהּ מִבְּחִינַת שֵׁנָה וְתַרְדֵּמָה, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב) וַיַפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו וְכוּ' כִּי הַשֵּׁנָה הִיא שֶׁנִּסְתָּם אוֹר הָעַיְנִין כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינָי, וּמִשָּׁם אֲחִיזַת הַתַּאֲוָה הַנַּ"ל שֶׁהִיא בְּחִינַת פְּגַם הָעַיְנִין בְּחִינַת תַּאֲוָה הַכְּלָלִית שֶׁל שִׁבְעִים אֻמִּין וְכוּ' כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אַחַר הַשֵּׁנָה בַּלַּיְלָה צָרִיךְ לְקַבֵּל בְּכָל יוֹם הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ דְּהַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ אוֹר הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת בְּרָכָה לְהַכְנִיע תַּאֲוָה הַכְּלָלִיּוּת שֶׁל הַשִּׁבְעִים אֻמִּין כִּי אָנוּ מַזְכִּירִין אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְעַל-יְדֵי זֶה אָנוּ מַמְשִׁיכִין עָלֵינוּ קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם מֻבְחָרִים מִכָּל הָעַמִּים כִּי הֵם קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים וּמְקַדְּשִׁין עַצְמָן מִתַּאֲוָה זוֹ כַּנַּ"ל וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב וְעַמֵּךְ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל וְזֶה בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בְּשָׁבוּעוֹת עַל-יְדֵי שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַצְמָן מִקֹּדֶם וּמַפְרִישִׁין עַצְמָן מִתַּאֲוָה זֹאת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת יט) הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים וְכוּ' וְעַל-יְדֵי זֶה דַּיְקָא זוֹכִין לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בְּשָׁבוּעוֹת עַל-יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּפָרוּשׁ לְגַמְרֵי כַּמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל זוֹכֶה לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַל-יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עַל-יְדֵי שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ כֻּלָּם בִּפְרִישׁוּת תַּאֲוָה זוֹ בִּשְׁלֹשֶׁת יָמִים הַנַּ"ל, וַאֲזַי מְקַבְּלִין כֻּלָּם הָאוֹר בִּבְחִינַת בְּרָכָה כַּנַּ"ל:

אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' (ויקרא יג ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ו א') הדא הוא דכתיב (איוב כח כה) לעשות לרוח משקל ומים תיכן במדה. ונ"ל בהקדים הא דאיתא בנדרים (ז' ע"ב) דהא דכתיב (שמות ד יט) כי מתו כל האנשים, היינו שהענו. וכתב הר"ן ז"ל דליכא למימר שהיו מצורעים, דהא כתיב בהו (דברים יא ו) יצאו נצבים בקרב כל ישראל, ואם היו מצורעים היו משולחין מהמחנה. וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא חזרו למומן במעשה העגל (במ"ר פ"ז א'), וכן כתבו התוספת (בע"ז ה' ע"א, ד"ה אלא), והקשה מהר"ש סקיטי הא איתא במשנה (נגעים פ"ז מ"א) אלו נגעים טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה, וילפינן מדכתיב יהיה, משמע ולא שכבר היה, וכבר כתבנו תירץ נכון על זה למעלה במקומו בפרשת שמות, עיין שם. ועתה נראה ליישב קושיא זו באופן אחר. גם ליישב קושית התוספת (בעירוכין דף ג', ע"א, ד"ה והצרוע) שם דיליף הגמרא לרבות הקטן דמטמא בנגעים, (דהוה אמינא דלא מטמא) משום דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, וכן הוא בנדה (דף מ"ד ע"א), ושם פירש רש"י (ד"ה אדם) דכתיב (במדבר לא לה) ונפש אדם מן הנשים, ובקטנות משתעי קרא. עוד שם בעירוכין (ג' ע"א) והצרוע (ויקרא יג מה), הרי כאן שנים, ולכך מרבינן אשה דלא נימא איש ולא אשה. והקשו התוספת הלא מאדם נמי מרבינן אשה, דהא שם כתיב ונפש אדם מן הנשים, וכיון דשקולין הן יבואו שניהם, ותירצו בדוחק, והיא קושיא עצומה מאד. ולי נראה ליישב, בהקדים דבאמת אדם דכתיב בקרא לא מיותר, דהא במדרש רבה פרשה זו (ויק"ר ט"ו ד') על הפסוק הנ"ל אדם כי יהיה וגו', הדה"ד (משלי יט כט) נכונו ללצים שפטים וכו', כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו, אמר להם משה אל תתייראו אלו לאומות העולם וכו', עיין שם. ויש לדקדק היכן רמיזא זאת בקרא אדם כי יהיה. ועוד קשה וכי אומות העולם נצטוו על הנגעים. והנ"ל בזה דהמדרש מפרש דישראל דוקא נקראו אדם, כמו שנאמר (יחזקאל לד לא) אדם אתם וכו' (עיין יבמות ס"א ע"א). והוי פירושו כמו ונפש כי תחטא (ויקרא ה א), דפירש הזוהר (ח"ג י"ג ע"א) שהוא לשון תימא, הכי נמי אדם כי יהיה וגו', ר"ל דודאי מי שמתנהג בחקות הישראלי ונקרא אדם, דבר תימא איך יהיה בו נגע, ואם כן אין להם ליירא דהברירה בידם, ואם כן אדם דקרא לא מייתר. וכן אם תפרש דברי המדרש כפשוטו דמשמע ליה אדם כי יהיה סתם אדם ולא ישראל, דהיינו מי שמתנהג בחקות הישראלי, גם כן לא מייתר, ואם כן מהיכן נשמע לרבויי קטן כיון דכבר נתמעט מאיש דכתיב בקרא, וכי כמה מיעוטים צריך הלא די במיעוט אחד. ונ"ל דהלא בהוריות (דף יו"ד ע"א) יליף מאדם כי יהיה, למעט את שהיה בו כבר מלפני הדבור. והנה קשה הלא מבואר במדרש רבה (פרשת נשא פרשה זיי"ן) דכל בעלי מומין נתרפאו בשעת מתן תורה, ומשמע שם גם בעלי נגעים, וכן מבואר מדברי התוספת והר"ן הנ"ל דגם מנגעים נתרפאו, אם כן קשה היכי משכחת לה נגע שלפני הדבור, ואף דמבואר שם במדרש דבשעת העגל חזרו, הלא כיון דנתרפא ואחר כך חזר, ודאי לא הוי כנגע שלפני הדבור, רק הוי כנגע חדשה. וצריך לומר דהלא הקשה הידי משה שם הא דפריך הגמרא (בע"ז ה' ע"א) למימרא דאי לא חטאו לא מייתי, והא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות, ולמה לא הקשה מפרשת נגעים לכולי עלמא, והשאיר בצריך עיון. ונ"ל דלא קשה מידי, דבשלמא התם בעבודה זרה לענין מיתה, מבואר שם דעל דעת כן ניתנה התורה שלא ישלוט בהם מלאך המות, עיין שם. אם כן משמעו דלא ישלוט בכל הדורות, דהא התורה ניתנה לכל הדורות, אם כן פריך שפיר. מה שאין כן לענין ריפוא המומין דלא ניתנה התורה על דעת כן, רק מבואר במדרש רבה פרשת נשא לפי שהיו רובן אז בעלי מומין על ידי העבודה כמבואר שם, ואמר הקב"ה אין זה כבודה של תורה שתינתן לדור בעלי מומים, ואם אמתין עד שיבואו בניהם, הרי אנו משהין במתן תורה, עיין שם. הרי מבואר דלא נתרפאו רק מפני שהיו אז אותו הדור בעלי מומין, והיה גנאי שיהיו דור מקבלי התורה רובן ככולם בעלי מומין, לכך נתרפאו כולן, אבל לא יבצר מכאן ולהלן להיות העולם כמנהגו נוהג שיארע בעל מום או בתולדה או על ידי סיבה, לכך לא קשה מידי מפרשת נגעים, וזה ברור ואמת בס"ד. והנה לפי הצעה זו דלא נתרפאו רק מפני הגנאי שיהיו מקבלי התורה בעלי מומין, אם כן יתכן דאותן שלא היו בכלל מקבלי התורה, כגון קטנים יונקי שדים שאין בהם דעת לא נתרפאו, ואם כן איצטרך שפיר למעט נגע שלפני הדבור בקטן שהיה בו נגע לפני הדבור דלא נתרפא ולא קשה מידי, ואם כן מיושב קושית מהר"ש סקוטי על הר"ן הנ"ל, דבגדולים כיון שנתרפאו וחזרו במעשה העגל, הוה ליה כנגע חדשה, כנ"ל נכון בס"ד. ולפי זה ממילא מוכרח דקטן מטמא בנגע, דאם לא כן נשאר הקושיא למה לו יהיה למעט מלפני הדבור, ואין לומר דאצטרך למעוטי קטן שהיה בו נגע לפני הדבור, הא קטן בלאו הכי לא מטמא בנגע, אלא ודאי מדאיצטרך יהיה, שמע מינה דקטן מטמא בנגע. ואין לומר דאצטרך לאשה שהיה בה נגע לפני הדבור, דהא אשה בכלל מקבלי התורה כמבואר במדרש רבה פרשת יתרו (שמו"ר כ"ח ב') כה תאמר לבית יעקב (שמות יט ג), אלו הנשים וכו', שם למה לנשים תחלה, מפני שהם מזורזין במצות עיין שם, אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא נצטווה אלא אדם הראשון, ואחר כך חוה עברה וקלקלה את העולם, ועכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הרי הן מבטלת את התורה. הרי דהיו בכלל מקבלי התורה. וכן מבואר במסכת שבת פרק ר' עקיבא (שבת דף פ"ו ע"א) דהציוה שלשת ימים אל תגשו וגו' (שמות יט טו), הוא משום נשים שלא יהיו טמאין בשעת קבלת התורה, דהפולטת ביום השלישי טמאה עיין שם, ועיין שם (שבת פ"ו) ע"ב שלא יהיה הללו הולכים לקבל התורה והללו לטבילה, עיין שם. אלמא דהלכו הנשים לקבל תורה. והנה מה דהוכיח המדרש שם שלא היה בהם בעלי מומין, דכתיב (שמות יט ח) ויענו כל העם יחדיו, הרי שלא היה בהם אלמים, הלא קאי כל העם על בית יעקב ובני ישראל דנאמר שם לפני זה, אם כן נשים בכלל, אם כן ממילא דויתיצבו (שמות יט יז), קאי גם עלייהון, וכן מה דאמרו נעשה, וכן וכל העם רואים וגו' (שמות כ יח), וזה ברור אף דלא היו בכלל עבודה במצרים, מכל מקום כיון דנתרפאו מקבלי התורה, כולם נתרפאו ושבט לוי יוכיח דלא היו גם כן בכלל עבודה, ואף על פי כן נתרפאו כמו דאמר (במ"ר פ"ז א') מנין שלא היה בהם חגרין וכו', שמע מינה דבכולן לא היה אף בשבטו של לוי. אם כן לפי זה הפ"י בגמרא כך, דאמר אדם כי יהיה, דמורה למעט נגע שלפני הדבור, אם כן ממילא מוכח אדם מכל מקום, או כל שהוא אדם כמ"ש, אבל לא מרבוי דאדם כלל, ואם כן ממילא מיושב קושית התוספת דהא בנשים ליכא הוכחה זו. ומיהו עדיין יש לפקפק דהלשון דגמרא דעירוכין דמסיק דכתיב אדם כי יהיה מכל מקום, משמע קצת דתיבת אדם דייק, דמשמע ליה אדם מכל מקום, ויותר משמע במסכת נדה (דף מ"ד ע"א) דאמר שם אדם כל שהוא, משמע דתיבת אדם דייק, דלפי מ"ש הוה ליה למימר דכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא. לזה אומר לך דאף דלא ילפינן מתיבת אדם רק כמ"ש, מכל מקום לא סגי בלא זה דנימא דאדם משמע כל שהוא, דהא עדיין יש לומר דאף על פי כן אינו מוכרח דקטן מטמא בנגע, דהא יש לומר שהיה קטן בשעת מתן תורה, והיה בו נגע ואחר כך נתגדל ועדיין הנגע בו, דהוה אמינא דטמא דהא עכשיו גדול הוא, לכך קמשמע לן דטהור הוא משום דלא נתהוה אחר מתן תורה. דזה אינו, דאף אם נימא כן, מכל מקום מוכח דקטן אינו מטמא בנגע, דהא אם אמרינן דהתורה טיהר הנגע שהיה בו קודם, ועל כרחך היינו טעמא משום דלא נתהוה בזמן שטמאה, אם כן לפי זה אם אמרינן דקטן אינו מטמא בנגע, אם כן ממילא הנגע שהיה בו בקטנותו אינו מטמא אף אחר שנתגדל אף כקטן שאחר הדבור, דהא לא נתהוה בזמן טומאה, ואם כן לפי זה קשה מאי אריא שהיה בו לפני הדבור, הלא בכהאי גוונא שהנגע היה בו מקטנותו, אפילו אחר הדבור אינו מטמא, ואין לומר דיהיה, אתא באמת לארויי יהיה ולא שכבר היה מקטנותו, ולא למעט נגע דלפני הדבור דאין צריך למעט כמ"ש, דגם זה אינו, דבשלמא אם נימא דאתא למעט נגע דלפני הדבור, הוי שפיר משמע בלשון הפסוק יהיה מכאן ואילך ולא שכבר היה, אבל יהיה בגדלותו ולא שכבר היה בקטנותו זה אינו במשמע, דגדול בפסוק זה מאן דכר שמיה דהלא גם קטנים נקראו אדם, ואף דאינו מיותר דנימא דאתא לרבויי, ויש לומר דכבר ממועט במקום אחר כמ"ש, מכל מקום הלא הפסוק הזה אינו מדבר בזה כלל שיהיה דוקא גדול מטמא, דנימא דיהיה אתא למעוטי דגדול אינו מטמא מה שהיה בקטנותו, אלא ודאי צריך לומר דממעט שהיו לפני הדבור, ואם כן על כרחך מוכרח דקטן מטמא, דאם לא כן קשה מאי אריא לפני הדבור וכו' כמ"ש. והשתא מדוקדק לשון הגמרא במסכת עירוכין ובמסכת נדה דאמר אדם כל שהו, אף דהוכחת הגמרא הוא כמ"ש מדכתיב אדם כי יהיה, שמע מינה דקטן מטמא, עיקר הוכחא הוא על ידי דאדם משמע מכל מקום או כל שהוא אדם, ממילא מוכח דקטן מטמא, דאם לא כן יהיה למה כמ"ש, דאין לומר דאיצטרך למעט שהיה בו בקטנותו, דזה אין במשמע כיון דאדם משמע כל שהוא, אבל אם הוי י"ל דאדם גדול משמע, הוי שפיר י"ל כמ"ש ולא הוי מוכח כלל מדכתיב יהיה, אבל השתא דאדם משמע כל שהוא, שפיר מוכח מדכתיב יהיה ודוק, אבל עיקר הוכחא מדכתיב יהיה וכמ"ש, ואם כן לא קשה מידי קושית התוספת, ודוק.

וְעַל־כֵּן בִּשְׁעַת מַתַּן־תּוֹרָה זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִבְחִינַת קְדֻשָּׁה וּפְרִישׁוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות י״ט:ט״ו): הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְשׁוּ אֶל אִשָּׁה; כִּי כֻלָּם נִתְקַדְּשׁוּ בִּבְחִינַת פְּרִישׁוּת עַל־יְדֵי מֹשֶׁה, שֶׁהָיָה קָדוֹשׁ וּפָרוּשׁ גָּדוֹל, שֶׁהִמְשִׁיךְ לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה עַל־יְדֵי־זֶה כַּנַּ"ל, וְעַל־כֵּן נִמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם קְדֻשָּׁה וּפְרִישׁוּת גַם־כֵּן.