출애굽기 21:35의 Chasidut

במסכתא נזיר (דף מ"ח ע"א) על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא יא), בנפש אדם הכתוב מדבר, עיין רש"י (ד"ה ת"ל), ותוספת (ד"ה כל). ויש להבין כיון דבהמה נקרא נפש, כדכתיב (ויקרא כד יח) מכה נפש בהמה וגו', וכן מת דכתיב (שמות כא לה) ואת המת יחצון, ולמה לא תקרא נפש מת. והנ"ל בזה, דבחיותה נקראת נפש שיש לה נפש חיה, מה שאין כן אחר מיתה אין לה השארה ואין כאן נפש כלל, ואיך יאמר נפש מת, רק האדם יש לו השארה שייך להקרא כן, והבן. (ועיין מ"ש לעיל בשם האלשיך בפסוק (ויקרא כא א) לנפש לא יטמא, עיין שם).

והנה קשה טובא במקראי קדש הנ"ל (א), שעמדו כל המפרשים ומכללם הפרשת דרכים (בדרך מצרים דרוש רביעי) על הפסוק ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, וז"ל: ויש לדקדק בתואר זה שתאר את ישראל בלשון עם, שהרי אמרו רז"ל (במ"ר פ"כ כ"ג) על הפסוק ויחל העם (בפרשת בלק, במדבר כה א), כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא וכו'. והנה הכא בשעת רצון היה להם לקרותם בלשון שבח ולומר וה' נתן את חן ישראל, עד כאן דבריו. (ב), יש לדקדק בקראי הנ"ל דפרשת שמות, שמשנה מנוכח לנסתר ומנסתר לנוכח, כי ונתתי את חן העם הזה כמדבר שלא לנוכח ואין משה בכלל, ותלכון היינו לנוכח. (ג), מה שראיתי מדקדקים בפסוק ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו', הלא לא היו דרים ישראל עם עם מצרים כאחד, כי להם ניתן ארץ גושן ושם היו דרים, ואף דכתיב (שמות יב כז) ופסח ה' על בתי בני ישראל וגו', היינו שהשאיר שם מדלת הארץ כדין שומרין כדי שלא יברחו ולא ימרדו, אבל פני הארץ היה דרים במצרים, ושאלת כלי כסף בודאי היה אצל פני הארץ. (ד), דקדוק המפרשים ושמתם על בניכם ועל בנותיכם למה זה, וכי לעצה היו צריכין ישראל איך לשום את התכשיטין. (ה), ונצלתם את מצרים למה לי. (ו), יש להפליא בפרשה זו שאמר דברו נא באזני העם, דקאי על ישראל שידבר באזניהם ויאמר וישאלו איש מאת רעהו, אם כן משמעו שישאל ישראל אחד מאת חבירו, ולא נזכר כלל שישאלו מאת מצרים, ומצרים מאן דכר שמייהו בפסוק. והנה ידוע דשור של ישראל שנגח שור של עכו"ם, פטור משום דכתיב (שמות כא לה) כי יגח שור איש את שור רעהו, ועובד כוכבים ומזלות לאו רעהו דישראל הוא (בב"ק דף ל"ח.). וזה פלא עצום ולא ראיתי מי שקדמני בזה, וכן אשה מאת רעותה, קשה כן. (ז) האיך שייך לזה החיבור גם האיש משה וגו', וכבר עמד בזה הפרשת דרכים סוף דרוש רביעי. (ח), מה שנאמר ובני ישראל עשו כדבר משה, דתיאר אותן כאן בשם בני ישראל, והן אמת דנ"ל ברור דזה מוסב אדלעיל מיניה (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו', דהיינו הפחותים לא מיהרו לצאת על פי דבר משה, רק על פי דבר מצרים, אבל בני ישראל עשו כדבר משה ונזדרזו ולא המתינו עד שתחזק יד מצרים למהר לשלחם, ואם כן לפי זה מה שנאמר וישאלו היינו סיפור בפני עצמו, אבל עדיין קשה דמכל מקום מוסב על בני ישראל, ולמה אמר עוד וה' נתן את חן העם הזה. (טי"ת), יש לדקדק דהוא מקרא מסורס, דמקודם אמר וישאלו, ואחר כך אמר שנתן חן, וחוזר וקורא אותן עם אחר שקרא אותן כבר בני ישראל. (יו"ד), יש לדקדק דאמר וישאילום, דהוא מבנין הכבד ועיין רש"י (ד"ה וישאלום), ובמסכת ברכות (ט' ע"ב) דרשו וישאילום בעל כרחם, והדרשה תדרש. (יא), יש להפליא כיון שמבואר בתורה הק' שישראל היו עסוקין אז בביזת מצרים שלא ברצונם לדעת רז"ל, רק על ידי ציוה הקב"ה ומשה עבדו, אם כן אמאי אמרו רז"ל בסוטה (דף י"ג.) אויל שפתים ילבט (משלי י ח), אלו ישראל שנפנו על כסף וזהב ולא על עצמות יוסף, עיין שם בחדושי אגדה של זקני הגאון מהרש"א ז"ל, ולא ראיתי מי שעמד בזה, ובפרט על פי מה שפירש האלשיך שהציוה היה בעת הבהלה ידברו למצרים אודות השאלה, וזה היה אמונה ובטחון שדברו למצרים בעת אבלם ובכייתם על מתם להשאיל להם לשמח בחגם, עיין עליו. ואם כן הוכרחו אז לפנות על כסף וזהב, והוא פלא עצום. (יב), יש להפליא בעיקר דמילתא איך יצוה ה' לישראל לעשות כך, אף שמן הדין היה מגיע להם חלף עבודתם, מכל מקום הוי חילול השם לעכו"ם שאינם מבינין זה, כמו שלא היו יודעין אנשי מצרים שבאו לדין לפני אלכסנדרוס, עד שהשיב להם גביהא בן פסיסא (סנהדרין דף צ"א [ע"א]), ויאמרו עם ה' אלה, עיין בכלי יקר שפירש משום קושיא זו דישאלו היינו לשון מתנה, אבל הוא דוחק שאין הדעת סובלו, והוא יתנגד לכל מאמרי רז"ל באותו הענין.