창세기 20:12의 Chasidut

וְעִקַּר בִּנְיָנָהּ עַל־יְדֵי חָכְמָה, שֶׁאָז רְאוּיָה לְזִוּוּג, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית כ׳:י״ב): וְגַם אָמְנָה אֲחוֹתִי בַת אָבִי אַךְ לֹא בַת אִמִּי וְכוּ', וְאָז: וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה – שֶׁאָז הִיא רְאוּיָה לְזִוּוּג. (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר אֱמֹר, דַּף ק: רַבִּי אַבָּא שָׁלַח לֵהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר: אֵימָתַי זִוּוּגָא דִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. שָׁלַח לֵהּ: וְגַם אָמְנָה וְכוּ' עַיֵּן שָׁם).

"אך הנה אשתך היא ואיך אמרת וכו' (בראשית כו ט). להבין אומרו "אך, מה בא למעט. גם אומרו "ואיך אמרת וכו' לא יצדק, כי לא על האיכות שאלו, רק על המהות מה הוא שאמר כזאת, והיה לו לומר למ"ה. אך היא דהנה ידוע שהצדיקים שומרים פיהם מחסום לבל יוציאו דבר שקר מפיהם, הגם שיצטרכו לשנות בדבורם לצורך גדול כגון במקום סכנה וכיוצא, אמרו בלשון המובן לשני פנים בעת הצורך לשם שמים, וכענין אמירת יעקב אנכי עשו בכרך (בראשית כז יט). והנה אברהם תירץ דיבורו לאבימלך, ואמר וגם אמנה אחותי בת אבי וכו' (בראשית כ יב) , ולא אמרתי שקר, והנה מזה כבר ידע אבימלך דרך הצדיקים, שגם בחשש סכנה אומרים בלשון כזה שלא ימצא בפיהם שקר ח"ו, וזה ששאל אבימלך ליצחק "אך לשון מיעוט, הנה אשתך היא, ר"ל דבשלמא אביך אברהם היתה שרה אמך אשתו ואחותו, הנה דברו בפיהו אמת. אבל אתה אין לך אחוה עם רבקה ואינה רק אשתך, "ואיך אפשר לך לצדיק כמוך לומר אחותי היא, בוודאי יש לך איזה כוונה נאותה שיתאמת דיבורך, על כן ספרו נא לי. ואז השיב לו יצחק כי אמרתי וכו', ר"ל אמירתי אחותי היא, שלזה העומד להציל את חבירו ממיתה וצער, לזה יקרא את ואחות, כענין שאמר ביעקב (בראשית לא מו) ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים (עיין שם ברש"י), והנה לזה השיב דבשביל שחשבתי פן וכו', ובזה שאומר "אחותי אנצל על ידה, שפיר יקרא לה "אחותי שעומדת להצילני מצרה. והנה דקדק הכתוב באומרו ויאמר "אליו יצחק, דתיבת "אליו מיותר, וגם תיבת יצח"ק מיותר, דלא היה לו לומר רק ויאמר כי אמרתי. "אך הוא דבתיבת "אליו בא למעט, דבאמת סברת יצחק באומרו אחותי, דבר י"י בפיהו אמת דכוונתו על השכינה אמור לחכמה (חכמת שלמה) אחותי את (משלי ז ד) כמבואר בזהר (ח"א ק"מ ע"ב), אבל לא נאוה לכסיל כבוד, ואין מוסרין סתרי תורה אלא להגון (חגיגה י"ג ע"א), על כן השיב "אליו, היינו לאבימלך תירוץ אחר לתרץ דבריו כדי שלא יהיה חילול בדבר. וכן בתיבת "יצחק בא למעט, דבאמת מצד הדין בחשש סכנה מותר לשקר להציל את עצמו, ונודרין להרגין ולמוכסין וכו' (נדרים כ"ז ע"ב) , רק לצדיק כמוהו "יצחק אבינו חלילה שיזמין לו הש"י שיצטרך לשקר, על כן הוכרח לתרץ שלא יהיה חילול בדבר, והבן:

שם (פרשה) ע' (ב"ר פ"ע י"ג) ותרץ ותגד לאביה (בראשית כט יב). אמר רבי יוחנן לעולם אין האשה רגילה אלא לבית אמה, איתביה והא כתוב ותרץ ותגד לאביה, א"ל שמתה אמה ולא היה לה להגיד אלא לאביה. צריך להתבונן מהו הצורך להשמיענו זאת בתורה שמתה אמה. אבל יומתק הדבר על פי דברינו בפרשת תולדות (בראשית כח ב), מ"ש יצחק ליעקב קום לך פדנה ארם וקח לך שם אשה מבנו"ת לבן אחי אמך וכו' אחי רבקה אם "יעקב "ועשו. והנה כתב רש"י לשם איני יודע מה מלמדינו. וכתבתי שם דיצחק אמר לו קח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך וכו', רצ"ל מהר וקח לך משם אשה מבנות לבן, בעוד שאין לו רק בנות קודם שיהיו לו בנים ויהיו רשעים, ורוב בנים הולכין אחר אחי האם (ב"ב ק"י ע"א). וזהו שסיים "אחי "אמך, חזי מה עלתה כי עבור שהיה לבן אחי אמך יצא ממנה עשו. וז"ש אחר כך (בראשית כח ה) אחי רבקה אם יעקב ועשו, (ועיין מ"ש לעיל במסורה ולרבקה (בראשית כד כט)). והנה לפי זה יש לתמוה על אבינו יעקב האיך הרחיב הזמן אעבדך שבע שנים וכו' (בראשית כט יח), דילמא בין כך וכך יוליד לבן בנים, (ובפרט שזה היתה לו צוואת אביו למהר הדבר). לזה השמיענו התורה שלא היה חושש לזה, להיות שאם הבנות הללו כבר מתה, ואפילו אם יוליד בנים מאשה אחרת, אין כאן בית מיחוש כי אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב), ובגוי עיקר החשש באחים מצד האם. ובזה גם כן אין קפידא על יעקב למה נתאחר גם כן בבית עבר י"ד שנים, דילמא בין כך יוליד לבן בנים. אבל יתכן הדבר להיות ששמע ממגידים שאשתו של לבן אם הבנות כבר מתה, אם כן אין כאן חשש:

ולא תקים לך וכו' אשר שנא וכו' (דברים טז כב). הנה אש"ר שנ"א וכו' מיותר (ועיין מ"ש לעיל). והנה רש"י פירש אף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות. ויש לדקדק לפי דבריו היה לו לומר כזאת גם בלאו דאשה אל אחותה לא תקח (ויקרא יח יח), שהיתה אהובה בזמן יעקב. וי"ל דגם עכשיו אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב), כשמגיירין ב' אחיות מותר לנשאם על פי הדין. או י"ל הגם שיעקב נשא ב' אחיות, עם כל זה י"ל אלו לא נשא אחיות, היה יותר רצון השי"ת בזה, מה שאין כן המצבות אשר הקימו האבות, היה לרצון הש"י בעת המצטרך כענין יעקב בבית אל. ומדרשת התרגום יונתן שמפרש היכמא וכו' היכדן ליתיכון רשאין למנאה לפרנסא גברא זידנא דרחקיה וכו', נראה דדקדק גם כן אש"ר שנ"א וכו', והנה מצב"ת אב"ן דומם לא עשה הרע בעיני י"י, ואין הש"י שונא את הדומם שאינו בבחירה, מה שאין כן הבעל בחירה העושה הרע בבחירתו. וזהו שרמז שלא תקים לך מצבה כזאת אשר שנא וכו', שעושה הרע בבחירתו. ויש לרמז עוד ולא תקים לך מצבה וכו', דהנה גדולה עבירה לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב), כאמור כל זה כמה פעמים גם בדברי רז"ל כענין יעל אשת חבר הקני (נזיר כ"ג ע"ב), ותמצא כמה עניינים במדרשים יעיין בחובת הלבבות שער יחוד המעשה מענין תחבולות היצר המשתדל בערמה נגד האדם בהראותו פנים לשם שמים, כגון שמפתהו שלא יתראה מעשיו לבני אדם, דמחוייב האדם להסתיר מעשיו שלא יחשבוהו לצדיק, ומפתהו בשביל זה לדבר עם בני אדם כאחד הריקים ויחשבוהו להולל, והנה כשישמע לו לזה, יטהו מעט מעט מדרך התורה, עד אשר יפילהו ח"ו במכמורת. והנה אמת שיש כמה פעמים שהאדם צריך לפקח עיניו על דרכיו לעשות מעשים כאלה בכדי להסתיר מעשיו, אבל לא בשביל זה יבטל מתורה ועבודה, כלל גדול הוא הדבר אשר הוא שלא כתורה, הגם שהיצר מראה לו פנים מסבירות לעבודה לא יאבה לו. וז"ש ולא תקים לך מצבה, היינו מעמד ומצב לעבודה אשר שנא י"י אלקיך, שהוא שלא על פי דת התורה כגון לדבר ליצנות ולשון הרע ודברים בטלים, בכדי שיסברו ההמון שהוא הולל ולא יכבדוהו, דכיון שהדבר נאסר על פי התורה מה לו לזה שיכבדוהו ויחשבוהו לצדיק, הוא יעשה את שלו לכבוד השי"ת, והדברים מובנים בעצמם להחפצים באמת:

וזה מרומז בזוה"ק פ' אמור (דף ק:) שעיקר שלמות העבודה מראש השנה הוא בחג הסוכות. שבראש השנה ויוה"כ עדיין לא נתמלא הירח, וראש השנה הוא בכסה, וביוה"כ עדיין לא נתמלא, ואז מקבלת הירח משרשה בקירוב מקום. וזהו דאיתא (שם) רבי אבא שדר ליה לרבי שמעון אימתא זוויגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה (בראשית י״ב:י״ט) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. ונתבאר (שם) בכסה ליום חגנו דאתכסיא ביה סיהרא וכו' ובמה דנהיר כלא בתיובתא וכו' תא חזי בהאי יומא אתכסי סיהרא ולא נהיר עד בעשור וכו' יום כפור מבעיא ליה מאי יום הכפורים אלא בגין דתרין נהורין נהרין בחד בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא. והענין בזה הוא, שהשי"ת הציב עבודה לישראל כפי סדר הזמנים בכל זמן כפי מערכתו, ולכן ביום כפור לא נשלם עוד העבודה ליחד רצון הש"י עם עבודת ישראל, יען שלפי מערכת הזמן אינו עוד בשלימות האור. ולכן ביום הכפורים אין העבודה לכלל ישראל אלא ע"י צמצום ועינוים. וזהו שאין הירח מקבלת עוד ע"י השמש בשלימות, לפי שעדיין היא מקורבת ביותר. אכן בחג, שאז הוא מלואה דסיהרא לכן ניתן אז העבודה בפעולה ובשמחת החג על ידי עונג ואז הוא השלימות, וכדאיתא (במדרש קהלת פ"ד) רעותא דבר נש מתקרי לעי ונגיס, שהאדם חפץ שיקבל שכר חלף עבודתו ולא יהיה נהמא דכסופא:

לדרוש את י"י (בראשית כה כב). נמסר כל תנ"ך חסר, בר מן ב', כצ"ל (מבין חידות). כי בתורה רק ב' פעמים לדר"ש. דין. ואידך כי יבא אלי העם לדרש אלקים (שמות יח טו). ונראה דמכאן דרשו רז"ל (ב"ר פס"ג ו') שהלכה לבית מדרשו של שם, נלמד ממסורה כמו התם הלכו לבית המדרש, אף לדר"ש בכאן היינו לבית המדרש, על פי מה שאמרנו בפסוק (בראשית כד סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, דקשה הנה התחיל ויביאה יצחק וכו' סתם, ולא הזכיר שמה דעלה קאי, ואחר כך אמר ויקח את רבקה, והיה לו לומר ויקח אותה. וגם כפל הדבר ויקח את רבקה ותהי לו לאשה. וגם אומרו ויאהב"ה לא נודע מה משמיענו, (וכבר דרשו בו בזוהר הק' (ח"א קל"ג ע"א)). והנראה דהנה האבות קיימו כל התורה (יומא כ"ח ע"ב), והנה רבקה היתה קטנה ובתואל אביה מת, וקידושיה אינן קידושין גמורין ויכולה למאן אחר כך, ואפילו אם נאמר שקדשה העבד בשליחות יצחק קודם מיתת אביה, אין אבות לגוי (עיין רש"י בראשית כ יב). הנה נראה לפי זה דזה פירוש הפסוק ויקח את רבקה מקודם רק בספק, ועדיין לא ציין שמו עליו לומר אשת פלוני רק רבקה שמה, כי היה מסתפק באפשר תמאן אחר כך, ולאחר זמן שהביאה שערות ותהי לו לאשה מרצונה אז ויאהב"ה, מה שאין כן מקודם. וזה רמיזת המסורה בכאן בקחתו את רבקה, ושם בירמיה בקחתו אותו נבוזראדן, וכמו לשם הגם שכבר לקח אותו נבוזראדן, שאל את פיו אם רוצה לשוב ישוב כמבואר בפסוק, כמו כן כאן הגם שלקחה יצחק שאל אותה אם תרצה למאן תמאן:

אמרי נ"א (בראשית יב יג) תיכף בלי שאלה וכמ"ש לעיל אחותי את, מה שלא צוה שתאמר בזה הלשון אחי הוא, להיות שראה השכינה מתחופפת אצלה (עיין זוהר ח"א פ"א ע"ב), ולא כן אז אצלו, על כן דאג מרציחת נפש בידי בעל בחירה, על כן זירזה ביותר שהיא תייחס עצמה עמו שתאמר שהיא אחות אברהם, שהמובן מזה כי האיש גדול שאשה יקרה כזו תייחס את עצמה אחריו, לא כן אם היתה אומרת אחי הוא, שהמובן מזה שרצונה לייחס את אברהם אחריה, כענין שנאמר באסתר (ח א) ומרדכי בא לפני המלך כי הגידה אסתר מה הוא לה. או יאמר שלא רצה שתוציא הצדיקת דבר שקר מפיה, והנה אמר אברהם לאבימלך וגם אמנה אחותי בת אבי הוא (בראשית כ יב), והנה אין אדם נמנע אז בימיו לקרוא לבת אחיו אחותי לגודל הקורבה, אבל היא לא תקרא לאחי אביה אחי, כי הוא חסרון דרך ארץ ומיעוט בכבוד האב, וזה שהיה מתמה אז אבימלך, והיא גם היא אמרה אח"י הוא והבן, ואי"ה יבואר שם. וגם על פי דרך האמת שעל השכינה אמר אחותי, כענין אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד), הוא חכמה תתאה חכמת שלמה. וזה שנמסר במסורה ב' פעמים "אחתי "את, א' כאן אמרי נא "אחתי "את, וקשה היה לו לומר אחי הוא, ובא הפסוק במשלי ומתרץ אמור לחכמה "אחתי "את, ר"ל אי היתה אומרת אחי הוא היה דבר שקר, מה שאין כן באמור אחת"י הכונה על השכינה אחותי, בת אבי דאיתנטלית מאב"א, כי בחכמה יסד אר"ץ (משלי ג יט) אבא יסד ברתא (עיין זוהר ח"ג רנ"ו ע"ב), וכן הוא אומר (תהלים קד כד) מה רבו וכו' כולם בחכמ"ה עשית מלאה האר"ץ קניינך, והבן. ועיין בזוהר הק' (ח"ג ק' ע"ב) מה דשלח ר"ש לר' אבא וגם אמנה אחתי בת אבי וכו', ועל דא ותהי לי לאשה, ולהיות שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שיר השירים ב ו), ושכינתא איתנסיבת בימין וטפת החסד איתגלמא בפומא וכו', ואברהם הוא הוא איש החסד בסוד הכתוב (בראשית יד יח) והוא כהן לאל עליון, על כן נאמר בכאן אחתי את בקמץ, בסוד הכתוב (ויקרא ה יב) וקמץ הכהן, והמשכילים יבינו והשם הטוב יכפר בעדנו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו: