창세기 37:35의 Chasidut

אל תרגזו בדרך וכו' (בראשית מה, כד). ופירש רש"י ז"ל אל תתעסקו בדבר הלכה וכו'. הנה לכאורה קשה למה לא צוה יעקב לבניו כשירדו למצרים שלא יתעסקו בדבר הלכה. ועוד קשה האיך יכול יוסף לצוותם שלא יתעסקו בדבר הלכה הלא איתא בגמרא (קידושין ל.) לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא, ופריך בגמרא ומי ידע כמה חיי, לא צריכא אלא ליומי. נמצא מוכרח אדם ללמוד בכל יום הלכה. ונראה לבאר על פי ב' הקדמות. א', כי סימן זה היה מסור בידו של יעקב כשלא ימות אחד מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם. והקדמה ב', על פי מאמר חכמינו ז"ל שמובטחים היו האבות שיחיו בכלליות ת"ק שנים כימי השמים על הארץ. והנה ידוע שבאם היה יודע אדם כמה ימי חייו יכול ללמוד שליש משנותיו מקרא שליש משנותיו משנה ושליש משנותיו גמרא. נמצא לפי זה יעקב כשראה שאין יוסף אתו וסבור שהוא מת נמצא נתבטל הבטחה אחת והיה ירא לנפשו שמא נתבטל הבטחה השניה גם כן ולא ידע כמה ימי חייו ולא היה יכול לצוות את בניו שלא יתעסקו בדבר הלכה כי מוכרחים המה ללמוד בכל יום הלכה כנ"ל, אמנם יוסף היה ידע בעצמו שהוא חי ולא נתבטל הבטחה שניה וידע שיש לו ליעקב לחיות כמה שנים וממילא לא נתבטל הבטחה ראשונה גם כן ובוודאי לא ימות אחד מבניו בחייו ויוכלו ללמוד הלכה כשיבואו לביתם ודו"ק:

עוד ביאור על פירוש רש"י (ד"ה בן) שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם ארי בר חכים. דשניהם דברים אחדים הם, דודאי עיקר אהבה משום שהיה בר חכים, אך אליה וקוץ בה דיש בו חשש פסולת משום איסור שתי אחיות, אך דיעקב ודאי לא עשה במזיד, רק חשב דגר שנתגייר כקטן שנולד וכו' (יבמות כ"ב ע"א), דיצאו מכלל בני נח ואולי טעה בזה. אך כיון דבן זקונים הוא, שהרי כשנשאה היה בן פ"ד שנים, וכבר אמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, ועוד כיון שהוא בר חכים, אגלאי מילתא שכדין עשה, וכמו שכתב הפרשת דרכים על פסוק (ישעיה כט כב) ולא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו וגו', עיין שם ותבין. ועל פי זה י"ל גם כן כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה), כי לפי מה שחשב רע ח"ו על יוסף, אז עלה בלבו דאגלאי מילתא שעבר על איסור ב' אחיות שעתידה התורה לאסור, ועיין בעיר בנימין סי' קנ"ד שמביא מדרש ילקוט, וז"ל: בשעה שנמכר יוסף, היה יעקב בוכה ואומר אוי לי שנשאתי שתי אחיות, והוא מבואר לדברינו אלה. ועל פי זה יובן בפרשת ויחי (בראשית מח ז) ואני בבואי מפדן וגו', על פי שהגביה שבטו של יוסף עד שמי רום, ושמא יאמרו השבטים מחשש הנ"ל, לזה אמר ואני בבואי מפדן, על פי דברי הרמב"ן שלא קיימו התורה רק בארץ, ולכך מתה אז ולכך לא נקברה במערה, והוא תירץ לשבטים וליוסף שלא קברה בארץ. עוד ביאור על דברי התרגום ארי בר חכים הוא ליה. ופירוש רש"י (ד"ה בן) שהיה זיו אקונין דומה לו, על פי מ"ש העקדה שער כ"ח על דרך רמז, שכל הפרשה מרמז על ישראל שהם מתייחסים על שמו של יוסף, כדכתיב (תהלים פ ב) נוהג כצאן יוסף. וז"ש (בראשית לז ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, ולו מסר מסירת החכמה והתורה, ועשה לו כתונת פסים בגדי כהונה לעמוד לשרת במקדש, וז"ש (בראשית לז ד) ויראו אחיו היינו האומות כי אותו אהב אביהם שבשמים, על כן וישנאו אותו, שכל שנאתם הוא מכח התורה והמצוה שניתנו לנו, עיין שם בארוכה. ובהקדים עוד מ"ש העקדה שער שלשים, כי האיש האלקי הנו מתגורר בארץ הלזה, ומקומו הטבעי הוא עם האלקים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב יא), וז"ש (תהלים קיט יט) כי גר אנכי בארץ, ועיקר מושבו בעליונים, על כן אל תסתר ממני מצותיך, כי בשרשו כביכול מתדמה אליו, עיין שם. וז"ש ארי בר חכים הוא ליה, שמסר לו סתרי התורה והחכמה, והטעם שמסר רק לו ולא לשאר האומות, על זה אמר דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו, כלומר מפני שיש לו צלם אלהים, ושניהם בקנה אחד עולים, והבן.

ויאמר לו הנני (בראשית לז יג). במדרש רבה (ב"ר פ"ד י"ג) א"ר חנא ב"ר חנינא הדברים הללו היה יעקב נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאין אותך והיית אומר לי הנני, עד כאן דברי המדרש. ויש לתמוה וכי אין שבח אחר גדול ליוסף יותר מזה, שמשום זה דוקא יהיו מעיו מתחתכין. והנ"ל בזה, דהא יש לתמוה על יעקב אבינו הצדיק איך לא קבל באהבה ושתק, כמו שנאמר (ויקרא י ג) וידום אהרן. אבל הנ"ל על פי מה שמבואר במרדכי בהגהות שניות לבבא מציעא, דאם ראובן שלח את שמעון ונאנס בדרך, אם הלך בשכר אין ראובן חייב לפדותו, כי אין גופו שאול לו רק שכור לו, אבל אם הלך בחנם, ראובן חייב לפדותו, דשאילה שייכה בגוף הבעלים ונעשה שואל עליו וחייב באונסין דידיה, עד כאן. ועיין בבית יוסף לחו"מ בסימן קפ"ח ובסימן קע"ו וקע"ז, ובשו"ע סימן קע"ו סעיף מ"ח בהג"ה, ובסימן קפ"ח ובסמ"ע שם, ובראש תשובת שארית יוסף להגאון מהר"י כ"ץ מקראקא. וכן לענין דין שליחות דאם נהרג השליח בדרך, חילקו בתשובת מהרי"ו ובתשובות צמח צדק דאם הלך בחנם צריך המשלח תשובה וכפרה, דמכל מקום היה בהגרמתו, כמו על ידך נהרג נוב עיר הכהנים (סנהדרין צ"ה ע"א). אבל אם בשכר הלך, פטור דאליו הוא נושא את נפשו עלה באילן ונחנק, ועיין בתשובת הרמב"ן הובא בבית יוסף בסימן קפ"ח, עיין שם. ונראה שזה היה בכייתו של יעקב, שסבור היה שנהרג בשליחותו או נשבה והוא חייב עליו, וגם כי מגלגלין חוב וכו' (שבת ל"ב ע"א), והיינו כי ארד אל בני אבן שאולה (בראשית לז לה), וגם החולקים על המרדכי אפשר דמודי בבן, עיין שם בבית יוסף שם בסימן קפ"ח, והיינו כי ארד אל בני דייקא. והנה הבית יוסף מסכים דאין לחלק, דהיינו דהמרדכי מחייב אפילו באחר שהלך בחנם עיין שם, והנה מהרי"ק בשורש קנ"ה הובא בבית יוסף שם סוף סימן קפ"ח כתב, דדוקא שהלך רק לצורך השליחות, אבל אם הלך גם כן לצורך עצמו, המשלח פטור לכולי עלמא דשוב אין גופו שאול לו עיין שם, וכן הוא בתשובות שארית יוסף הנ"ל. ונמצא לפי זה היה סברא דמסתמא נער בן י"ז שנה אוהב לילך ולטייל ולראות את עצמו עם אחיו ולשמוח עמם, והלך אדעתיה דנפשיה גם כן, ואם כן שוב יעקב אינו ראוי לחייב, לכך כיון שנזכר יעקב הדברים הללו יודע היית וכו', ואם כן לא הלכת רק בשליחותי, ואם כן חייב עליו ולכך מעיו מתחתכין כנ"ל. אלא דאכתי מאי דמסיים והיית אומר לי הנני, צריך ביאור דהכי הוה ליה למימר יודע היית וכו' והלכת בשליחותי. ונראה דהנה כבר הקשיתי על המרדכי הנ"ל, הא הוה ליה שאילה בבעלים, דהא הנשאל הוא בעצמו המשאיל. וישבתי עפ"י דבאמירה הוי נשאל, ולענין שאילה בבעלים בעינן בעידן עבידתיה, ואם כן זה מאמר יעקב ושמא תאמר דאפטור משום שאילה בבעלים, לזה אמר ואמרת לי הנני, ואם כן מאז הוי נשאל ועדיין לא הוי עידן עבידתיה, ואם כן בעת התחלה לא הוי שאילה בבעלים וחייב עליו, ודו"ק. ועל פי האמור יתבאר מה ששלח יוסף ליעקב שמני אלהים לאדון (בראשית מה ט), ר"ל ואין אני שבוי, ודו"ק.

וישלחו את כתונת הפסים וגו' זאת מצאנו וגו' (בראשית לז לב). והוא תמוה הלא גם הם ידעו שעשה לו כתונת פסים. וגם ויכירה מיותר. והנ"ל על פי המבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב) דאיכא מאן דסובר סימנים דאורייתא, ואיכא מאן דסובר סימנים דרבנן, רק באבידה מפני תיקון העולם, ויתבאר שם דמאן דסובר סימנים דאורייתא, ודאי חייש לשאלה, והארכתי בתשובה (השיב משה חלק אה"ע ס"ו) דדוקא לענין סימן חיישינן, דעל ידי סימן יש תרי חששות דילמא איתרמי הסימן וגם לשאלה, אבל כשמכיר בטביעת עין לא חיישינן לשאלה, ובודאי דאין חכמה כחכמת התורה, דמה שהתורה החזיקה לודאי הוא ודאי, ואם לא כן פטומי מילי ובדדמי ודברי הבאי. והנה זה להמון שאינם משיגין דעת התורה, אבל באבות שהשיגו התורה מצד שכלם, כל דבורם ועסקיהם המה על פי התורה, וגם דברי הבאי לא היה נכתב בתורה הק'. ועל פי זה יתבאר הפסוק (בראשית לז לג) ויכירה, ר"ל שהכירה בטביעות עין ויאמר כתונת בני, אם כן ודאי חיה רעה אכלתהו, דאלו על ידי סימן, היה מקום לומר דילמא איתרמי, או דילמא שאל בגדיו לזולתו הנהרג ויוסף עודנו חי, מה שאין כן אחר שהכיר הכתונת בטביעות עין, ליכא למימר הכי, והבן. ועוד יש לפרש הפסוקים הנ"ל, ולתרץ מה שיש לדקדק דלמה עשו כך לצערו. ועוד קשה הכפל טרוף טורף. ועוד ויתאבל על בנו ימים רבים (בראשית לז לד), הלא אבל הוא רק שבעת ימים, כדילפינן במסכת (מ"ק) (שבת קנ"ב ע"א) מקרא (בראשית נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואף דהוא רק אסמכתא, מכל מקום הלא הם קיימו כל מילי דרבנן. וגם (בראשית לז לה) ויבך אותו אביו מיותר, והדרשה תדרש (ב"ר פ"ד כ"א). וגם לבאר על פי זה הפסוק (בפרשת ויגש, בראשית מה כז-כח) ותחי רוח יעקב אביהם, (בראשית מה כח) ויאמר רב עוד יוסף בני חי. והנ"ל על פי מ"ש אהא דאמרינן בשבת (דף קנ"א:) אליבא דרב פפא, כדרמי בר אבא דאמר אין חיה שולטת באדם, אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וקשה לי על זה מהא דאמר רב פפא (ב"ק דף ל"ז.) אינו מועד תנן, דמועד לאדם אינו מועד לבהמה. וביארנו הדברים על פי מ"ש בעקדה שער ט"ו בארוכה עיין שם, ותורף הדברים כאשר תכבוש הנפש החלק החומרי הכלול מכל הנמצאות בהמות חיות ועופות, שעל כן נמצאו אישי האדם קצתם נוטים אל טבע אריה, וקצתם אל הדוב וכדומה, אז כל הנמצאים יקבלו עול מלכותו, והוא ימשול עליהם כמו שנאמר (בראשית א כח) ורדו בדגת הים וגו'. אך כאשר לא ישמור האדם צלמו הנפשית והאנושית, וכל כחותיו הגופנית אשר ישנם בו הדומים לטבע הבהמות והחיות ימרדו בנפשו, והצורה משועבדת לכח החומרי הדומה לבהמיות, אז כל הנמצאות ישלטו גם כן עליו. וז"ש רז"ל אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, כלומר שכח הנדמה לאותו חיה שישנו באדם, הנו הוא מופשט מצורה אנושית ודומה לבהמה, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל, ר"ל האדם הוא נמשל ולא מושל, מחמת כבהמות נדמו, ר"ל שהנדמה היא כבהמה ולא אדם, ודו"ק. והנה כאן היה לו ליעקב הוכחה שלא נהרג רק חיה אכלתו, מצד שלא נמצא כלל מהגוף רק הכתונת מגולל בדם, וזה פשוט. ועל פי זה יתיישב זאת מצאנו, שהוא מיותר דלא הוה ליה למימר רק הכר נא. אלא דר"ל רק זאת מצאנו ודו"ק, והנה כונתם היה להיות הנחמה תיכף עם הבשורה ולא יצטער ויתאבל, כי מוכח שהיה ח"ו רשע, דאם לא כן לא היה חיה שולטת בו, וכדעת הפוסקים בבן מומר שאין צריך להתאבל עליו, אבל הוא חשב כדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"י) כי אדרבה צריך אבילות יותר על הגוף ועל הנפש. והנה על הנפש אין לו גבול, והיינו ויאמר כתונת בני חיה רעה וגו', ואם כן טרוף טורף ח"ו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שדרשו רז"ל (ברכות י' ע"א) תמיד על הכפל כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) וכדומה, ויקימו כל בניו וגו', היינו אחר שבעה כדין, וימאן וגו' כי ארד אל בני אבל שאולה, על דרך שדרשו רז"ל ורק בסגנון אחר, על דרך שאמר אותו תלמיד באחר מאן מרמי ליה מידי (חגיגה דף ט"ו:), וגם הזקן בטוח היה בכחו, ולכך כיון שחישב כן ויתאבל על בנו ימים רבים כאמור, ומפרש הטעם כי הנה הצדיק אבד לדורו אבד (מגילה ט"ו ע"א). והנה הבוכה אינו בוכה רק על עצמו, אבל לא על הצדיק כי עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א' טז כז), אבל בהיפך ח"ו הוא בוכה עליו, והיינו ויבך אותו אביו. ואחר כך כשנאמר ותחי רוח יעקב, דהיינו שחזר לו רוח הקודש (תנחומא וישב סי' ב'), וממילא ידע שהוא צדיק אף שהוא המושל בארץ מצרים ולא למד מהם, אז אמר רב עוד יוסף בני חי, דהיינו מלבד הבשורה אשר שמעת, עוד מצורף לזה בני חי, דהיינו שהוא צדיק כמו שדרשו (ברכות י"ח ע"א) בפסוק (שמואל ב' כג כ) בן איש חי, ואם כן נסתלק הצער מכל וכל, דהא זה היה עיקר צערו, והבן.

כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה). י"ל דהנה קיימא לן (פסחים ח' ע"א) שלוחי מצוה אינן ניזוקין. והנה יעקב היה סובר מדניזק יוסף ולא עמדה לו מצות כיבוד אב, שמע מינה דאנא לאו עושה מעשה עמך, ולזה לא היה שליח מצוה, דכיבוד אב אינו רק בעושה מעשה עמך כדאיתא בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק צ"ד ע"ב). ועוד שנהרג בהגרמתו, ועל פי זה יבואר הפסוק, והבן.

כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו (בראשית לז לה). זה יצחק (ב"ר פ"ד כ"א). על פי מ"ש מהר"ם א"ש בקש יעקב לישב בשלוה (ב"ר פ"ד ג'), דסבור שכר מצוה בהאי עלמא איכא, והא דהוכיח ר' יעקב בגמרא (קידושין ל"ט:) הרי שאמר לו אביו וכו'. י"ל דיעקב אבינו לא חזא מעשה כזו, וסבר דדילמא לא הוי כקושית הגמרא שם, לכך קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהוי כי האי מעשה שהלך בשליחות אביו ונטרף לפי דעת יעקב, ואם כן היכן טובתו של זה וכו', אלא על כרחך דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, עד כאן דבריו. והנה אמרו רז"ל (חולין ק"י ע"ב) כל שמתן שכרה בצידה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, והטעם דדי לו בהעדר השכר. ולכאורה אינו מובן, דכל מצוה יש בה שכר בודאי. וצריך לומר דכל מקום שאינו מפורש, אם כן שכרו בעין לא ראתה, וכן עונש המבטלה הוא בעולם הנשמות, על כן כופין, דעל עניני הנפש כופין דהיא חלק אלקי ממעל, מה שאין כן במתן שכרה בצידה, והמפורש הוא בעולם הזה כפשוטו ודלא כר' יעקב, ואם כן גם עונשה אינו רק בזה, לכך אין כופין והבן. והנה יעקב לא היה בידו רק חטא ביטול כיבוד אב, וסובר היה דשכר המפורש הוא כפשוטו בעולם הזה, ואם כן ממילא דגם העונש אינו בבא, אבל השתא דנטרף יוסף בשעת קיום המצוה, שמע מינה דשכרו בבא, ואם כן ממילא דהעונש הוא גם כן בבא. והיינו דאמר כי ארד וגו', ר"ל דעל ידי בני נודע לי כי ארד שאולה והבן, כי גם למה שאמרו רז"ל (תנחומא ויגש סי' ט') סימן היה מסור בידו וכו', גם כן צריך לפרש שעל ידי בנו נודע לו. ונחזור לענינינו דעיקר בכייתו היה על שביטל כיבוד אביו, לכך ויבך אותו אביו זה יצחק, ר"ל בכיתו היה על שביטל כבוד אביו יצחק כנ"ל, והבן.

וימאן להתנחם ויאמר כי וכו' (בראשית לז לה). ר"ל שהיה מתרץ עניינו לבניו שלא ילמדו ממנו הענין, ולא יקבלו ח"ו גזירת המקום באהבה, באמת אסור להתקשות וכו' (עיין מו"ק כ"ז ע"ב), על כן סיפר עניינו לבניו שטעמו הוא שאין עיקר האבל שלו על הענין אשר נעשה, רק כי ארד וכו', כי סימן זה היה מסור בידו כו' (תנחומא ויגש סי' ט'), ממילא שפט שמעשיו אינם רצויים לפני הבורא ית', ועל ענין כזה דרשו רז"ל (מדרש זוטא קהלת פ"ז ט"ו) יש צדיק אובד בצדקו (קהלת ז טו), ר"ל אפילו בשעת צרתו ואיבודו הוא בצדקו, ומלמד לדעת לבניו כענין שדרשו שם על צדיק אחד שחתכו את רגלו, ולמד אז לבנו דעת עד כמה הוא מחייב לטפל באבר הנחתך, ומהיכן יפרוש מלטמאות, עיין שם בדבריהם. ועל עיקר הדיבור שאמר כי ארד וכו', וכבר כתבנו שדיבורו הוכרח להתקיים, והיאך יתכן. נראה לומר שרוח ה' דיבר בו, והכוונה על גלות מצרים שהיא המקום היותר עמוק שבכל הקליפות כשאול העמוקה מכל חדרי גיהנם, על כן אמר כי ארד אל בני ולא אמר על בני, והכוונה ברוח הקודש אליו ממש ארד למצרים עמוקה כשאול, ואמרו אב"ל, כי בוודאי היה מתאבל ונאנח בעת ירידתו למצרים כאשר נגלה אליו הענין, עד שהוצרך הש"י אז לדבר על לבו אל תירא מרדה מצרים (בראשית מו ג) כנודע:

ויכירה ויאמר וכו' (בראשית לז לג). פרגוד דברי הוא לא חיוות ברא אכלתיה ולא על ידי בני נשא איתקטיל, אלא חמי אנא ברוח קדשא דאיתתא בישא קיימיה לקבליה. הדבר קשה מאוד להלום שהוא היפך המקרא. גם אם ידע כזאת למה התאבל. אך בא לתרץ דהנה הצדיקים השי"ת אינו משים בפיהם רק דבר אמת, ובפרט יעקב תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), והיאך אמר יעקב דבר כזה אינו אמת, ובפרט יש לתמוה הלא דבר הצדיק בהכרח שיתקיים, וגדולה מזה תראה בספר חסידים אפילו מה שהאדם מדבר לפעמים בדרך גוזמא בהכרח שיתקיים. על כן דקדק הקדוש ז"ל מאמר יעקב כתנת בני חיה רעה כו', ולא הזכיר את שמו לומר כתנת יוסף בני, ואחר כך סיים טרוף טורף יוסף, הנה דרש שהזמין י"י ית' בפיו לומר לשון כזה שהוא אמת, והוא שאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו, הכתנת של בני הוא אשר תאכלהו החיה רעה היא אשת פוטיפר אשר תקח ממנו בגדו, ועל ידי זה טרף טורף יוסף, היינו נטרף ונחטף יוסף שיצאו ממנו עשרה מרגליטין טיפין דאיזדריק למגנא, ונחטפו ונעשקו בידי זרים, על כן הוצרך גם יוסף להיות מעשרה הרוגי מלכות ונתגלגל ברשב"ג, וזהו גם כן טרוף טורף יוסף. והנה אמר לא חיוות ברא וכו' ולא על יד בני נשא וכו', הנה אמר ב' פעמים טרוף טורף, ונמסר עוד אך טרוף טורף (בראשית מד כח), למעט הטריפה לא נתהווה לו כעת טריפה, לא על ידי חיה ולא על ידי בן אדם. והנה יעקב אמר כפשוטו, והש"י שם בפיהו דברי תורה דבר אמת ברוח הקודש, ועיין מ"ש בפסוק (בראשית לז לה) כי ארד אל בני וכו', שגם זה דבר אמת היה בפיו: