시편 119:60의 Chasidut

אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג). במדרש (ויק"ר ל"ה א') הדה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות, הדה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתנא דר' אליעזר בר אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו, ומה כתיב תמן (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ, (ויקרא כו יד) ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה. ר' אבא בריה דרב חייא אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אאל שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הדה"ד אם בחקותי תלכו, עד כאן. והנה הוא משולל הבנה וצריך ביאור. והנ"ל מפירושו על דרך הפשוט, דאיתא בגמרא ברכות (ו' ע"ב) אמר ר' אבין כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו וכו', יבטח וכו' (ישעיה נ י). וידוע דההשגחה והשפעה נמשך אחר הבטחון. והנה שני מיני בטחון יש, שמי שעדיין אינו נשרש במדה זו שישליך כל יהבו עליו ית', מחשב בעסקיו הפרטים, וכשיראה שיתבטל מאיזה מצוה, אז מכריח שכלו בטענות שכליות להניח העסק ולבטוח בה' בזה, ואז יעשה ה' חפצו. אבל כשלא יחשוב כלל בעסקיו, לא יבא לידי הבטחון וחפצו לא יעשה. והיינו דאמרו רז"ל (ברכות י"ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, אבל לחשוב מותר. ומדריגה אחרת למעלה הימנה, שכר נשרש בלבו הבטחון ומשליך כל יהבו בכלל בלב שלם עליו ית' שבודאי יעשה הטוב לו, ואינו צריך לחשב כלל, ובודאי צריך לעלות ממדריגה למדריגה ואין שלם נולד רק הכנה. ולזה אמר דוד מקודם חשבתי דרכי, ואחר כך חשתי וכו' (תהלים קיט ס), וק"ל. והכי אזלין דברי המדרש שבכל יום אני מחשב, ואחר כך רגלי מביאות אותי וכו', רגלי לשון רגילות, שכיון שרגיל לבא בטח בשם ה' כמאמר רז"ל, שמי שאין רגיל לבא בודאי לא נעשה חפצו, דהא מחזי כמאן דעביד בשביל הא. ר' הונא בשם ר' אחא פליג על זה שאין זה מדריגת השלם בשביל הבטחון, כהא דאמר עולא על נחמתא דבבלאי (בב"ק דף ל"ח.) דמחזי דאם היה ברי לו שלא יעשה חפצו, היה מניח המצוה, ונמצא נחשב יותר בעיניו צורכי ההבל מעניני הנפשי, ומחליף עולם עומד בעולם עובר, אלא המדה הטובה היא שיגמור בלבו שאף אם חפצו לא יעשה בודאי, מכל מקום כל חפצים לא ישוו בה דהוי מחשב וכו, ולדרכו פירש הפסוק. ועל זה פליג ר' מנחם ואמר שעדיין אינו מתוקן, דאיך יתכן דאדונינו דוד יעבוד על מנת לקבל פרס. ועוד האיך יודע לחשב השכר והעונש שהוא עין לא ראתה ולא נתפרש בתורה. רק צריך לומר בענין אחר, והוא דבשום מקום לא נקראו היעודים שבתורה בשם שכר ועונש לא בתורה ולא בדברי רז"ל, רק בשם ברכות וקללות. והענין דהחילוק בין שכר לברכה ובין עונש לקללה, דשכר ועונש הוא על פי יושר הנהגה, וברכה וקללה הוא סגוליי, כמו ברכת יצחק לעשו, ויעקב לפרעה, ובלעם לישראל אלמלא רצון הבורא המבטלו, ועל פי שביארתי בפרשת מצורע, כי מהסגולה יודע כמה הוא נחשב וחשיבותו כי היא רצונו, ולבל יעלה על לבך כי אם תצדק מה תתן לו, ואין זה אלא לתועלתינו, ואם כן כיון שרצונו בתועלתי, ואם כן כיון שעכשיו המניעה תועלתי ואם כן זה רצונו, לכך אמר חשבתי ברכות וקללות שהם הסגולות, ומזה יודע תועלת העצמי שהוא עד אין חקר, ובודאי זה רצונו ולא המניעה, וכן בעבירה השכר והפסידה, ונקט השלום שהיא קיום כל הברכות כמאמר חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ובקללה נקט ויספתי שהיא שבע, ולא יצוייר רק בהסתרת פנים והוא הגרוע. וגם כפשוטו ויספתי הוא נוסף על הכל, ולכך כיון שזה רצונו ואשיבה רגלי אל עדותיך, וחישבתי דרכי הוא לדעתו או השכר והעונש שיש בדרכי, או הברכות והקללות שיש בדרכי, והבן.