이사야 סו:8의 Chasidut

טרם שנבאר כל זה נבאר אותן שתי פרשיות הדיבור שנאמר לאברהם בפ' לך לך והדיבור שנאמר לשרה בפ' זו. וזהו תואר הפסוקים: ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא כו' וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק. פירש"י דמ"ש בכאן ויצחק פי' התרגום וחדי וגבי שרה פי' התרגום וחייכת, ולכן הקפיד ה' על שרה ולא על אברהם. ויש לתמוה, דהא אדרבה דיבורי אברהם יותר מבוארים בלשון תימה וריחוק הדבר, דהא אמר בה"א התימה הלבן מאה שנה כו', ואלו דברי שרה אחרי בלותי כו' כבר יכולים להתפרש בניחותא שהוא שבח על גודל הנס, ובדברי אברהם הוצרך רש"י לדחוק שהוא תמיה המתקיימת, ויותר מזה לדברי רש"י איך יפורש אומרו עוד לו ישמעאל יחיה כו' הרי משמע שח"ו נתיאש מבשורה זו. תו יש לדקדק אומרו הלבן בה"א התימה ואח"כ ואם שרה כו' ולמה לא אמר ג"כ בה"א התימה, הגם שמצינו לשון זה בתנ"ך כמו היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת (ישעיה סו, ח) מ"מ באמת גם בכל מקום שכתוב לשון זה צריך ליתן טעם בהם. תו קשה קושית המזרחי מהו תימה הלא דורות הראשונים הולידו בני ת"ק שנה ע"ש מה שהקשה על רש"י ז"ל, משמעות המפרשים דעיקר התימה של אברהם אבינו ע"ה לא היה רק על שרה הבת צ' תלד כי חדל לה אורח נשים, וא"כ יש תימה בלשון הפסוק דהא ה' התימה אמר על עצמו ועליה נאמר בלשון אם משמע דעיקר תמיהתו על עצמו. ותו תימה דמאמר השני ויאמר אלהים אבל שרה כו' מבואר דח"ו מתחלה לא האמין דאילו לפירש"י דמתחלה לא צחק אין ביאור כלל למאמר זה אבל בקושטא כו', ותו דאם נאמר דח"ו מתחלה לא האמין מה הועיל הכפל מאמרו עוד הפעם.

גַּם הֵבַנְתִּי מִדְּבָרָיו שֶׁמְּרֻמָּז בְּזאת הַמַּעֲשֶׂה מִיתַת הַמְּלָכִים וְתִקּוּנָם וּבֵין בִּבְחִינַת הַחֻרְבָּן וּבֵין בִּבְחִינַת הַתִּקּוּן לא נֶאֶמְרוּ כַּסֵּדֶר הָעֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנַּ"ל מֵחֲמַת הַטְּעָמִים וְעִנְיָנִים הַנַּ"ל וַעֲדַיִן הַדְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִים כִּי סוֹד הַמַּעֲשֶׂה לא גִּלָּה כְּלָל רַק הֵאִיר עֵינֵינוּ בִּפְסוּקִים וְעִנְיָנִים הַנַּ"ל כְּדֵי שֶׁנֵּדַע שֶׁיֵּשׁ בְּהַמַּעֲשֶׂה סוֹדוֹת נִסְתָּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים מְאד. וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ עַד מָה אַשְׁרֵי מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְהָבִין קְצָת סוֹדוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת הַלָּלוּ הַמְבאָרִים בְּזֶה הַסֵּפֶר כִּי כֻּלָּם הֵם חִדּוּשִׁים נִפְלָאִים וְנוֹרָאִים מְאד מְאד עָמק עָמק מִי יִמְצָאֶנּוּ מַה נּאמַר מַה נְּדַבֵּר מִי שָׁמַע כָּזאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה.

כתיב (בפ' בראשית) ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, עד שיקויים (ישעיהו ס״ו:ח׳) כי חלה גם ילדה ציון את בניה, בעצב תלדי בנים, כמו שכתוב (בפ' וישלח) ויסעו מבית אל, פירוש, מבית אל דייקא, מבית המקדש שנחרב, ויהי עוד כברת הארץ לבא אפרתה, פירש"י לשון כביר ריבוי מהלך רב, ותלד רחל, השכינה שנקרא בד"מ רחל רצונה לילד, ותקש בלדתה, שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה, כי בגלות בבל היו שבעים שנה, נגד שבעים קולות, שבמזמור יענך ה' ביום צרה (תהילים כ׳:ב׳), ואחר כך והמליטה זכר, ועתה כתיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כה אמר ה' קול ברמה נשמע, כמה מאה קולות, נהי בכי תמרורים רחל מבכה, לא אמר בוכה אלא מבכה כל העליונים על בניה, וכתיב (ירמיהו כ״ה:ל׳) ה' ממרום ישאג, שאוג ישאג, מתתא לעילא ומעילא לתתא:
(כש"ט ח"ב די"ב ע"ג)