이사야 סו:א의 Chasidut

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשְּׁחִיטָה, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁלֹּא זָכָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּחַיִּים, עַד שֶׁהֻכְרַח לְהִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה מַמָּשׁ עַל-יְדֵי שֶׁהִמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַבְּהֵמָה עַל-יְדֵי חַטָּאוֹתָיו כַּנַּ"ל. וַאֲזַי אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לְאוֹתָהּ כְּלִמָּה (ע' ב"ב דַּף עה) כְּשֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם הִיא מְגֻלְגֶּלֶת בִּבְהֵמָה, חַס וְשָׁלוֹם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וַאֲזַי תִּקּוּנוֹ הוּא עַל-יְדֵי הַשְּׁחִיטָה, כִּי שְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁל הַשְּׁחִיטָה זֶה בְּחִינַת שְׁפִיכוּת דָּמִים הַנַּ"ל. וַאֲזַי בְּוַדַּאי הַנֶּפֶשׁ הִיא בִּבְחִינַת דְּמִימָה וּשְׁתִיקָה כַּשֶּה לַטֶּבַח יוּבָל וְגוֹ' (יְשַׁעְיָה נג) וְעַל-יְדֵי הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חִירִיק, בְּחִינַת וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. (יְשַׁעְיָה סו, א) שֶׁזֶּה נַעֲשֶֹה עַל-יְדֵי בְּחִינַת דֹּם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, (תְּהִלִּים שָׁם) כִּי הַחַלִּיף הוּא בְּחִינַת חֶרֶב לַה' (יְשַׁעְיָה לד, ו), בְּחִינַת חֶרֶב נוֹקֶמֶת וְכוּ', בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, בְּחִינַת יְהוֹשֻעַ, בְּחִינַת וְתַּחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵֹה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שְׁמוֹת כד, י), בְּחִינַת לְבָנָה, כִּי כָּל זֶה הִיא בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַסַּכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה כַּיָּדוּעַ, וַאֲזַי כְּשֶׁחוֹזֵר וְעוֹלָה הַנֶּפֶשׁ זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי הַתְּשׁוּבָה נַעֲשֶֹה נְקֻדָּה עֶלְיוֹנָה וְכוּ'. (כַּמְבֹאָר שָׁם, עַיֵּן שָׁם). וַאֲזַי נַעֲשֶֹה אָדָם וְחוֹזֵר הַנֶּפֶשׁ וְעוֹלָה מִבְּחִינַת בְּהֵמָה לִבְחִינַת אָדָם וְזֶהוּ תִּקּוּנָהּ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת בִּרְכַּת הַשְּׁחִיטָה, כִּי עַתָּה חוֹזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ לִבְחִינַת אָדָם, שֶׁהוּא בְּחִינַת דִּבּוּר כַּנַּ"ל:

כִּי כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא הִתְלַבְּשׁוּת מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, הַיְנוּ בְּחִינַת רַגְלִין שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, בִּבְחִינַת (ישעיהו ס״ו:א׳): וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי. אַף שֶׁגַּם מַדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, יֵשׁ מֵהֶם גַּם כֵּן הִתְגַּלּוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, אַךְ שֶׁאֵין הַהִתְגַּלּוּת מִתְלַבֵּשׁ בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם, כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר בִּבְחִינַת רַגְלִין. אֲבָל בְּחִינַת רַגְלִין מִתְגַּלִּין בְּעֶצֶם בְּזֶה הָעוֹלָם.

וְכֵן תִּקּוּנֵי הַמַּלְכוּת הַנַּ"ל מְרֻמָּז בַּמִּקְוֶה עַצְמָהּ, כִּי מֵימֵי הַמִּקְוֶה הֵם בְּחִינַת מֵימֵי הַחֲסָדִים, שֶׁעַל יָדָם נִקְצֶרֶת מִן הַסִּטְרָא אָחֳרָא כַּנַּ"ל. וְהַמַּיִם צְרִיכִין לִהְיוֹת עַל הָאָרֶץ דַּיְקָא, כִּי הָאָרֶץ הוּא בְּחִינַת רַגְלַיִן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה סו), "וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלַי", שֶׁהוּא בְּחִינַת תּוֹכָחָה כַּנַּ"ל, שֶׁשָּׁם מִתְגַּלֶּה הַחֶסֶד, שֶׁהֵם מֵימֵי הַמִּקְוֶה כַּנַּ"ל. וּצְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה מִתְכַּסָּה וּמִתְעַלֶּמֶת בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה בִּבְחִינַת עָלְמָא דְּאָתֵי שֶׁשָּׁם מִתְכַּסִים וְנִתְעַלְּמִים כָּל הַדְּבָרִים בִּבְחִינַת עַיִן לֹא רָאֲתָה וְכוּ'. וְכַמּוּבָא לְעֵיל בַּהֲלָכוֹת הַנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי-זֶה מְקַבְּלִין אוֹר הַפָּנִים, עַל-יְדֵי בְּחִינַת בִּינָה שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמִּקְוֶה כַּנַּ"ל, כִּי הַמִּקְוֶה הוּא בְּחִינַת חֶסֶד עֶלְיוֹן וְדַעַת גָּדוֹל, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר בְּסִימָן נו וְהַדַּעַת הוּא אוֹר הַפָּנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו":

כִּי עִקַּר שְׁלֵמוּת הָאָדָם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לְהֵטִיב מַעֲשָֹיו שֶׁיַּשִֹּיג אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִכְלַל בִּבְחִינַת אָדָם הַיּוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, כַּמּוּבָן בְּהַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי הָעוֹלָם בִּכְלַל הוּא בִּבְחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בִּבְחִינַת וְהָאָרֶץ הַדּוֹם רַגְלָי (יְשַׁעְיָה סו), שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנַּ"ל. וִידִיעַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ זֶה בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְעִקַּר הַתַּכְלִית לְקַשֵּׁר כָּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שֶׁחִיּוּתוֹ מִבְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה לְקַשְׁרוֹ לְמַעְלָה לִבְחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְזֶה עַל-יְדֵי בְּחִינַת וָא"ו שֶׁהוּא בְּחִינַת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הַכֹּל עַד שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם, שֶׁהוּא הָעִקָּר, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְקַשֵּׁר הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בְּהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, עַל-יְדֵי שֶׁיְּבַרֵר כָּל הַבְּרִיאָה שֶׁבָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּו' יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה שֶׁהֵם בְּחִינַת כָּשֵׁר וּפָסוּל, אָסוּר וּמֻתָּר, טָמֵא וְטָהוֹר. כִּי יֵשׁ בָּהֶם אֲחִיזַת טוֹב וְרַע, שֶׁצְּרִיכִין לְבַרֵר בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה עַל-יְדֵי שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, עַל-יְדֵי שֶׁמְּבַרְרִין הַהֲלָכָה הַכָּשֵׁר מִן הַפָּסוּל וְכוּ', כַּמּוּבָן בַּכְּתָבִים. וְכָל הַבֵּרוּר עַל-יְדֵי הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְהָעִקָּר עַל-יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר הַיֵּצֶר-הָרָע שֶׁעִקְּרוֹ הוּא עֲכִירַת הַדָּמִים שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַכְנִיעַ הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי, שֶׁהוּא בְּחִינַת רְתִיחַת הַדָּמִים שֶׁל כָּבֵד מָרָה וּטְחוֹל, וּלְהַגְבִּיר יְמִין עַל שְֹמֹאל לְהַעֲלוֹת הַטּוֹב לִבְחִינַת הַמֹּחַ, עַל-יְדֵי כַּנְפֵי רֵאָה דְּנַשְׁבֵי עַל לִבָּא וְכוּ', כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן כא דַּף סג), שֶׁכָּבֵד מָרָה טְחוֹל הֵם קִטְרוּגִין דְּלֵב רֵאָה מֹחַ וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. שֶׁכָּל זֶה בְּחִינַת בֵּרוּרִים הַנַּ"ל. וּמִי שֶׁחָטָא וְנִכְשַׁל בָּזֶה צָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה שֶׁיִּסְבֹּל בּוּשׁוֹת וּבִזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְיִדֹּם וְיִשְׁתֹּק כְּדֵי לְהַכְנִיעַ הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי וְכוּ' כַּנַּ"ל, וְאָז זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה עַד שֶׁמְתַקֵּן בְּחִינַת אָדָם הַמְּבֹאָר שָׁם בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל. וְכָל זֶה אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק שֶׁהוּא שַׁבָּת דְּכֻלְּהֵי יוֹמֵי, וְעַל-יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת בְּעַצְמוֹ וְכַנַּ"ל. כִּי שַׁבָּת קְבִיעָא וְקַיְּמָא, כִּי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא קְבִיעָא לְעוֹלָם וְהִיא כְּלוּלָה מִכָּל הַג' נְקוּדוֹת הַנַּ"ל בִּבְחִינַת שִׁין בַּת, שִׁין בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַג' נְקוּדוֹת הַנַּ"ל שֶׁכְּלוּלִין בַּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה. כִּי הַתַּחְתּוֹן נִכְלַל בָּעֶלְיוֹן, וְעַל-כֵּן נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהוּא בְּחִינַת משֶׁה בְּחִינַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, הוּא בְּחִינַת סֶגוֹל, שֶׁהוּא ג' נְקוּדוֹת, כִּי נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה כְּלוּלָה מִכָּל הַג' נְקוּדוֹת, כִּי הַתַּחְתּוֹן נִכְלַל בָּעֶלְיוֹן כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת שִׁין שֶׁל שַׁבָּת שֶׁהוּא תְּלַת רֵישִׁין בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁכְּלוּלָה מִכָּל הַשְּׁלשָׁה כַּנַּ"ל. וּבַת זֶה בְּחִינַת בַּת עַיִן, בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁעוֹלָה וּמִתְקַשֶּׁרֶת בַּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וְעַל-יְדֵי הַצַּדִּיק בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁזָּכָה לִקְדֻשַּׁת שַׁבָּת בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת בִּבְחִינַת יִשְֹמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ וְכוּ':

ה וְעַל־יְדֵי הַדְּמִימָה וְהַשְּׁתִיקָה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חִירִיק, כַּמּוּבָא בְּתִּקּוּנִים (בהקדמה דף ז.). וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ״ד:י׳) – דָּא חִירִיק, וְזֶה בְּחִינַת (ישעיהו ס״ו:א׳): וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי – הֲדֹם זֶה בְּחִינַת דְּמִימָה. וְזֶה בְּחִינַת הַנְּקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל תְּמוּנַת א.

ובזה נבוא לביאור הכתוב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים פירוש אף ששבעה רקיעים הם, והם השמים ושמי השמים שהקב"ה יושב עליהן כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, כ"ו) רוכב שמים בעזרך ונאמר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי וכולהו קיימי בקדושה עילאה ושמא קדישא בהו אשתכלל כנ"ל. אבל רקיע זה יהיה בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, פירוש שהוא יהיה הממוצע ביניהם לשאוב מלעילא ולהוריד לתתא להשוות המחלוקת ולעשות שלום ביניהם כאמור. וכמו שאיתא בזוה"ק (ויקרא י'.) אלמלא האי רקיע דאפריש בין מיין עילאין לתתאין הוי פליגי עלמא מנייהו אבל האי רקיע עביד שלמא עד כאן. ועל כן אמר בין מים למים פירוש שההפרשה וההבדלה אשר נעשה על ידו הוא רק הבדלה אחת בין שני המימות בין מים התחתונים לעליונים שלא יסתכלו למעלה לקטנות מעלתן ממים העליונים, אבל העליונים אינם מובדלים מתחתונים מלהשפיע להם תמיד כל טוב וברכה, ואילו היה אומר ויהי מבדיל בין המים היה משמע ששניהם מובדלים זה מזה ולא כן הוא. וכן עשה. ויעש את הרקיע ויבדל בין מים אשר מתחת לרקיע כאמור. ועבור זה סיים ויהי כן. ולכאורה הוא למותר כי אחר שאמר ועשה, ודאי שהיה כן. אכן זה יגיד שבחן של מים העליונים שלא שינו מדעת בוראם ולא נעשתה הבדלה רק בין תחתונים לעליונים ולא מן העליונים לתחתונים ועד עתה מוכנים להשפיע כל טוב וברכה כרצון בוראם. ועל כן,

והנה נתן לנו ה׳ את התורה לא זו הכוונה שעל ידי התורה נבוא ח״ו לידי גדלות כי אין זה דרך ישכון אור תורתו יתברך כי בהיות לאדם גבהות כתיב (תהלים ק״א, ה׳) גבה עינים וגו׳ אותו לא אוכל אין אני והוא וגו׳ כי תורת הגבה לבב אינו נחשב לכלום כי למה נמשלה תורה למים מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך אך התורה כן כי מי שהוא שפל ברך הוא יכול לבוא לידי תורה כי נבלת בהתנשא כל המנבל עצמו כו׳ היינו שעל ידי התורה הוא מבין את שפלותו ופחיתותו אז בהתנשא סלסלה ותרוממך (משלי ד׳, ח׳) כי התורה מרימה את האדם לשמי מרומים ובאמת ממדבר מתנה כי מתנה גדולה נתן לנו השם היינו כי השם ברא את העולמות עליונים ותחתונים על ידי דבורו כי בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים ל״ג, ו׳) וזה הדבור הקדוש מסר לנו השם היינו ממדבר מתנה שנתן לנו במתנה הדבור הקדוש ע״ד קבע בפניו המובא בספר יצירה כי דרך משל המלך אם יש לו בנים משכילים שיוכלו להנהיג מלכותו יש לו תענוג יותר משאילו מנהיג בעצמו את המדינה ואנו נקראים בנים למקום ומסר לנו דבורו הקדוש שעל ידו יתנהגו כל העולמות. וזהו אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל היינו שאנו במעשינו הטובים מעוררים שפע מעולם העליון ומורידים אותו למטה ואנו עושים את השביל להוריד השפע למטה וזהו בשביל ישראל מה שישראל עושין שביל להוריד השפע למטה על ידי דבורו הקדוש אשר קבע בפינו והם בה׳ מוצאות הפה. וזהו שאמרו חז״ל אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיעשה השם מלחמה בעמלק ובודאי אינו כפשוטו וכי מפני כלב מת זה עמלק שעשה מלחמה בישראל לכן לא יהיה השם והכסא שלם אך כי מלחמת עמלק הוא מלחמת היצר הרע שהס״ם בעצמו נתלבש בעמלק ועשה מלחמה בישראל והיא המלחמה עדיין הוא וזהו מלחמה בעמלק מדור דור (שמות י״ז, ט״ז) שבכל דור ודור יש מלחמות עמלק הוא מלחמות היצר הרע והוא כי הדבור הקדוש שקבע השם בפינו בה׳ מוצאות הפה הוא הה׳ אחרונה שבשם הוי״ה ברוך הוא ואחר שיבער האדם היצר הרע ממנו נמצא יוכל לדבק את עצמו אל השם ברוך הוא וכל ישראל אם יעשו כזאת הרי הה׳ אחרונה בשבשם הוי״ה ברוך הוא מתייחדת עם הוי״ה ברוך הוא ואז השם שלם והכסא שלם כי השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה ס״ו, א׳) ואנחנו בני ישראל הם הדום רגלי הכסא של השם לכן אמר משה רבינו ע״ה שש מאות אלף רגלי כי אנו מכונים בשם רגלי הכסא של ה׳ ברוך הוא ואם ננצח את מלחמות היצר הרע היא מלחמת עמלק אז הכסא שלם כי אם כל ישראל יכשרו את מעשיהם ואחד יחסר מהם אזי אין הכסא שלם:

ונקדים ליישב מ"ש (ישעיה סו א) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ כו' איזה בית כו' ואת כל אלה כו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וקשה דהא מ"מ הקב"ה צוה ועשו לי מקדש כו', גם מה שבחו של עני ונכה רוח אם אינו חרד על דברו, ואם הוא חרד על דבר ה' מ"מ משובח ממנו מי שלא חסר לנפשו מכל טובה ומ"מ הוא חרד על דבר ה', וכמו כן קשה אצל איוב שאמר השטן לה' החנם ירא איוב כו' הלא אתה סכת בעדו (איוב א ט), וקשה הלא זה עיקר הרבותא כמ"ש ורם לבבך ושכחת, ומרגלא בפומא דאינשי שהעשירות הוא נסיון יותר גדול מן העניות.

וזהו גם כן פירוש הפסוק (הושע י״ד, ב׳) ג׳ שובה ישראל עד ה׳ אלקיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים גו׳ אמרו אליו כל תשא עון גו׳ שהפירוש הוא שובה ישראל עד ה׳ ואיכות התשובה הוא על ידי אלקיך שהוא צמצום אלהותו יתברך ומדותיו בכל הדברים השפלים והחומרים תבא דווקא לידי תשובה כאמור לעיל כי לית אתר פנוי מיניה ששם הוא גם כן אלהותו יתברך שמתצמצם אצלך בכדי שתוכל לאחוז עצמך בו יתברך ובמדותיו וזהו גם כן פירוש (דברים י׳, כ׳) את ה׳ אלהיך תירא (שם ו׳, ה׳) ואהבת את ה׳ אלקיך שהוא הצמצום ששם והבן. ואמר כי כשלת ופירש ואם כשלת על ידי האהבה שנתעוררה בך לא מחמת רוע המדה ח״ו רק בעוניך שהעון נקרא על שמך שנפרדת ונפסקת משרשך על ידי שאין לך שכל ואמונה הנ״ל רק עצה היעוצה קחו עמכם דברים כי הדברים עצמם שהן הלבושים שנתלבשה שם המדה האלקות קחו עמכם ושובו אל ה׳ אמרו אליו כל וגו׳ ר״ל אמרו הוא מלשון דביקות. מלשון אמרי חלוקו שתדבקו ותעלו אליו כל פירוש כל הלבושין שנתלבשו מדות עליונות ואז תשא עון יהיה עלייה לאותו עון שנעשה כסא להטוב העליון שעל ידו באת להטוב ונמתק הרע. ואז ונשלמה פרים שהן סוד פ״ר דינים שמהם באים הדינים ועל כן נעשה שלימות והמתקה שפתינו ונעשה בחי׳ ה׳ מוצאות הפה שהוא הדבור ה׳ אחרונה נעשה שלימות ויחוד גמור שיהיה ה׳ למלך על כל הארץ כי זהו בחינת מלחמת עמלק שהוא מלחמת היצר הרע כאמור בכתוב (שמות י״ז, ט״ז) מלחמה לה׳ בעמלק מדור לדור שהוא בכל דור ודור כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים נתלבש הס״ס בעצמו בעמלק ויצא להלחם בישראל כן בכל דור ודור רוצה לעקור ח״ו את העולם מהבורא יתברך על ידי שממשיך בני אדם אחר שבאה להן שום מדה בלבבן מהמדות העליונים כאמור שעל ידם היו יכולים לאחוז בהטוב ואדרבה על ידי זה מתלחקין עוד יותר בעונותינו הרבים הרבים שהוא סוד גלות השכינה ששוכן בתחתונים להטיבן ורשעים אדרבה חוטאין על ידי זה. וע״כ אין השם שלם ואין הכסא שלם כמ״ש שם כי יד על כס י״ה שחסר הא׳ מן כסא כי הה׳ אחרונה היא בחי׳ שכינה ששוכן בתחתונים שהן ניצוצות הקדושים ונשמות ישראל ואם היו ישראל עובדין בדעת האמור היו מעלין כל הדברים למעלה והיו נעשין כסא שלם לבורא ב״ה כמ״ש (ישעיה ס״ו, א׳) השמי׳ כסאי והארץ הדום רגלי כי הוא כסא קטן נגד כסא שלמעלה בעולמות העליונים והיו יחוד גמור כל הדברים לאלופו של עולם וגם השם שלם כמ״ש אצלנו במקום אחר מזה שהוא בחי׳ (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכיך דעהו לייחד הה׳ אל שלש אותיות השם כל חלקי אותיות מא׳ עד ת׳ שנפלו בשבירה לייחד אל השם מה שאין כן מחמת מלחמת עמלק שנקרא מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה אז אין הכסא שלם והוא חסר א׳ שאינו דבוק הכסא בחי׳ הדום להאלוף אלופו של עולם על כן כתיב כס חסר א׳ כמ״ש כי יד על כס י״ה והבן. וזהו (הושע י״ד, ג׳) ונשלמה פרים שפתינו שהוא סוד הדבור. ובזה תבין מ״ש צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק כי על ידי הרשעים מתמוטט העולם ונשאר בצמצום ודינין ח״ו ועל ידי הצדיקים נתיישב כביכול חמת המלך בהכנסו לאביו אפילו בשעת חמתו מחמת שרצון המלך נתקרב מאוד לבנו הנחמד לו נתעוררה בו מדת האהבה על בנו ואז מתפשט גם כן המדה על אותן שבשער המלך כמו כן הוא על ידי הצדיקים שמקרבין את עצמם עם כל הדברים לאביהן שבשמים ועושין לו נחת רוח נתיישב דעתו כביכול ונמתקין הדינין שנתעוררו על ידי הרשעים וזהו להפרע מן הרשעים שמאבדין וכו׳ בעשרה מאמרות כי אף שהבריאה היה בעשרה מאמרות לטובתן בכדי שגם שם במקומן השפל יוכלו לאחוז במדותיו וכמו כן נתצמצמו מדותיו ואלהותו אצלם בכדי שיכירו אותן כאמור לעיל ואפ״ה אדרבה עבור זה מתרחקין עוד וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין כו׳ כנ״ל על ידי שנברא בעשרה מאמרות על ידי צמצומים כי מבעלדי זאת לא היה אפשר והבן. ונודע שכהן הוא מדת החסד כי אף שמצינו מדת קפדנות בכהנים הוא גם כן כנ״ל במדות עליונים כמו כן הוא גם במקום הזה לפי מדריגתו כי הקפדנות הוא מצמצם למדת החסד שיהא ביושר לא בחסד רב שלולא הקפדנות שלהם היה חסדם רב יותר ויותר ממה שצריך להתנהג בזה העולם:

וקם הבית אשר בעיר אשר לוא חומה לצמיתות לקונה אותו (ויקרא כה, ל) אם לוא יגיד ונשא עונו (שם ה, א) אשר לוא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (שם יא, כא). אלין תלתא כתיבי וקריין. הענין הוא התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית כי כמו אדם שיש לו עושר ונכסים לרוב כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו מושלכים הפקר וכל הרוצה ליטלו ולהפסידו יוכל להפסידו אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה הרי הם מושלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד ולכן נאמר בשמואל (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ר"ל ששב אל רום המדריגות מפני שכל מקום שהוא שם ביתו עמו היא היראה אמנם היראה מגבלת האדם לבל יצא לחוץ. ואז הכל נשמר בגבולו לכן נקרא היראה בית. וזהו טעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) ויובן ולכן התורה מתחלת בב' לפי שהיא נקרא חכמה בסוד ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) וחכמה בלא יראה אינו כלום לכן הקדים הבי"ת שעל ידי זה יתקיימו החכמות כולם שבתורה שבה כלול הכל ונתגלו האלפין בתורה אחר כך מפני שקדמה הבי"ת שהיא היראה שעל ידה יוגבל החכמה כולה אמנם כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שהחיות של הקב"ה אינו תמידי רק ברצוא ושוב והיראה נקרא יראת ה' לחיים כי יראת ה' היא חכמה כתיב והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) נמצא החיות היא היראה וזהו יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) אלא שהיא ברצוא ושוב מפני שבגלות אי אפשר לקבל היראה שיהיה תמידיות כי היראה היא תענוג גדול יראת ה' לחיים ומפני שהדעת אינו שלם אין המוחין שלימים לקבל תענוג תמידי אלא מסתלק וכשהאדם מתחזק ומעורר עצמו בטוב הכנותיו להמשיך עליו היראה ממשיכין עליו ובשביל זה מסתלק בכדי שיובן התענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג למיעוט דעתינו ושכלינו. אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה הרחבת הדעת לקבל תענוג הגדול תמיד בלי שום הפסק ולכן יהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד ר"ל שיהיה אחדות בלי הפסק אלא תמיד יהיה ההתקשרות והתענוג אבל עתה אי אפשר מפני קטנות הדעת לקבל תמידי וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכביכול אין הכסא שלם כי הדום של הכסא הנקרא ארץ אינו בשלימות ר"ל הרגלים אין להם על מה לסמוך והם נופלים כלומר שתהלוכות עולם שצריך לילך אל השם המכונה בשם רגלים אינם בשלימות כי נופלים הם במדריגות תחתונות ולכן הכסא חסר אמנם לעתיד כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא יהיה קיום ועמידה לרגלים לילך אל השם כי סומך ה' לנופלים (תהלים קמה, יד) וזהו וקם הבית אשר בעיר אשר לו"א ר"ל אשר בגלות יש שני בחינות לו בוא"ו ולא באלף שלפעמים נמשך אל האדם ולפעמים מסתלקת אבל לעתיד וקם הבית תשאר בתקומה לעולם לצמיתות לחלוטין ולא תסתלק כי אם יהיה תמידי כי אז ימלא הארץ דעה לקבל התענוג כשיקנה הקב"ה את ישראל הנקרא קנינו וזה לקונה אותו, דהיינו כשיקנה הקב"ה את ישראל לדורותיו יהיה כן אבל עתה הוא ברצוא ושוב וצריך האדם לראות להמשיך עליו היראה אחר הסתלקותה מאתו ואם לאו בו תלוי העון שלא המשיך עליו וזהו אשר אמר אם לוא יגיד ונשא עונו ר"ל שלא ימשיך מלשון המשכה ונגידה כיון שיש שתי בחינות בוא"ו ובאל"ף ר"ל רצוא ושוב והוא לא ימשיך ישא עונו וכל זה מפני נפילת רגלים כאמור וזהו אשר לו"א שהם שתי בחינת האמורים יתוקן לעתיד מפני שיתוקנו מנפילתם ועמדו רגליו ביום ההוא ויהיה כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ שיוגבהו הרגלים מנפילתם במדריגות תחתונות ויהיה על הארץ ויובן. ובשבת היא בלי הפסק שורה היראה על האדם ולכן בשבת הוא שלם מכל סטרוי כמבואר בזוהר (ח"ב פח) שהוא שלימות בלי הפסק משא"כ בחול שהוא בהפסק אלא שההפסק הוא לצורך ההמשכה שיומשך שנית על ידי התעוררות האדם עצמו כאמור לעיל נמצא בחינת ההסתרה היא לצורך שתתגלה וכשהוא בהסתר נקרא הוא וכשמתגלה נקרא אתה לנוכח ולכן אומרים אתה הוא כי הנסתר הוא בשביל התגלות שהוא הנוכח והבן.

להבין הענין תדע ממה שכתוב אצלנו במקום אחר על פסוק (ישעיה ס״ו, א׳) השמים כסאי כו׳ כי סמוכות הכסא רם ונשא כסא עליון שלו נסמך על הדום רגליו שבארץ שהוא מה שאנו עושים מכל דברים ארציים שבמדריגה תחתונה כסא לו יתברך על ידי שום שכל להבין שבכל הדברים הוא קדושתו יתברך מצומצם שם שנפלו משורש המדות עליונות של העלומות עליונים וצריכין אנו ישראל להמשיך כל הנ״ל ממדריגות תחתונים ולקרבן לשרשן ולהמשיך אלהותו בכל דברים ארציים ונמצא נעשה כל העולם ומלואו מרכבה לו יתברך כי הקב״ה מסר הנהגת כל העולמות לישראל כמ״ש (שמות י״ט, ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתמליכו את מלכותי בכל דבר ואם ישראל עושין כך אזי יש לכסא עליון סמוכות שהוא בחי׳ הדום רגליו על ידי שעושין מרכבה לו יתברך גם לבחי׳ הנקרא רגלין מדריגות תחתונים ואז הכסא הוא בשלימות ואם לא ח״ו אין הכסא שלם מאחר שחסר ח״ו הסמוכות וכמו שנתעורר למטה כך הוא גם כן למעלה ונמצא פוגמין ח״ו בכסא עליון כביכול וזהו השמים כסאי ואימתי כשהארץ הדום רגלי והבן. ויעקב אבינו ע״ה נאמר בו (בראשית כ״ט, א׳) וישא יעקב רגליו שהגביה בחי׳ הדום רגליו בחי׳ התחתונים למעלה וילך ארצה אפילו בארציות היה הלוכו בני קדם לעסוק בבנין קדמונו של עולם כי זה נקרא בנין מה שמבררים נצוצות הקדושים מן הקליפות ועל ידי זה בונין ומרחיבין גבול הקדושה ושיעור קומה של יוצר בראשית שלכך נקרא ת״ח בונין ולכך מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (שמות י״ז, ט״ז) שהוא מלחמת היצר הרע שהוא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו שאז יהיה הכסא שלם שיעלו כל חיות אלהות שבמדריגות תחתונים וילקטו אחד לאחד עד שיהיו כולם מרכבה לו יתברך מה שאין כן עתה שמלחמת היצר הרע מעכב לזה שאי אפשר שיהיה הכסא בשלימות מחמת שישראל אין מתקנים ההדום שהוא בחי׳ שרפרף סמוכות לכסא עליון שנמסר בידינו על כן אין הכסא שלם ואין השם שלם כמ״ש שם כי יד על כס יה כנודע שזה החיות אלהות המלובש בתחתונים נקרא שמו ועל ידי היצר הרע אין בנו שלימות לבררן היטב עד שלעתיד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג, ב׳) :

ונראה שעל כן נקרא זה בלשון מרכבה, כי החכמה הוא בסוד בכֹר כמאמר הכתוב קדש לי כל בכור וידוע אשר הקדש הוא בסוד החכמה שעל כן נקרא השבת קדש שהוא קדש מעצמו שמאיר בו בחינת אבא סוד החכמה מה שאין כן ימים טובים שנקראים מקרא קדש לפי שהם באימא, שהקדש שהוא אבא נעלם בתוכה כידוע מכוונות האר"י ז"ל. וגם כי הבכֹר נקרא ראשית בסוד (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך, וכל בחינת הבכורים כולם הם בבחינה הראשית כמו ראשון לרחם אשה או בהמה או ראשית פרי האדמה הנקרא ביכורים והכל כי הם בסוד החכמה הנקרא ראשית חכמה, וטעם שהחכמה הוא בסוד בכֹר מפני שהם השניה לאותיות אי"ק המורים על בחינת הכתר והשניים אליהם שהם בכר מורים על בחינת החכמה ועל כן נקרא החכמה בכֹר והוא עיקר הראשית והראשון להתגלות כי אור הכתר הוא טמיר וגנוז, ובכֹר הוא אותיות רכב מפני שהוא המרכבה להשראת אור הכתר ועל כן כל מקום השראת קדושתו נקרא מרכבה שהוא שורש רכב אותיות בכר סוד החכמה והיא המרכבה אל אור הכתר והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' שהוא לשון ברכה, כי העולם בכללו נקרא מרכבה אליו יתברך כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכו' לצד שהוא משרה שכינתו בעולם הזה כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. וזה רכב אותיות ברך ועל כן נברא בב' שהוא מספר השני לאי"ק בחינת בכֹר שהוא אותיות ברך לשון ברכה כאמור, וזה שאמר הכתוב קדש לי כל בכֹר כי קדש פירוש זמן לי בחינת הבכֹר שיהיה קדש ומזומן למעני שאשרה אור קדושתי עליו והוא יֵעָשֶה מרכבה אלי.

ובזה אפשר לומר רמז בפסוק (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. כי העולם בכללו נחלק על שני חלקים, שהם השמים ושמי השמים וכל צבאם, והארץ וכל אשר עליה. כי כל העולמות העליונים נכללין בכלל השמימה, והעולמות התחתונים לכולם יקרא ארץ אף ששבעה ארצות המה כמו שאיתא (בספר יצירה נזיקין משנה ד') מכל מקום בכלל יקרא ארץ ובכל לשון הכתוב לא מצינו כי אם שמים וארץ לא יותר. והנה הכתוב אומר (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי השמים שהם עליונים הם המרכבה הראשונה להשראת גילוי אלהותו יתברך והארץ היא כמו מרכבה למרכבה להשראת אלהותו יתברך וזה הוא במי שזוכה לחבר הארץ לשמים שיהיה נשקי ארעא ורקיע אהדדי על ידי תורה ומצוות ומעשים טובים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא. כי הארץ וצבאיה בכללה נקראת על שם השכינה ששוכנת בתחתונים ונאמר (שמות כ"ה, ח') ושכנתי בתוכם כנודע ליודעים ועל כן עשיה גימטריא שכינה וכאשר כתבנו כמה פעמים על פסוק (ויקרא כ"ה, כ"ג) והארץ לא תמכר לצמיתות, ומתורגם לפסיקת עלמין. כי מי שנדמה לו שאלהים הוא בשמים והוא על הארץ, ואינו משים לבו לקרב הארץ וכל אשר בה, להשמים שמים לה' בכל הדברים הנעשים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא, הוא פוסק העולמות זה מזה עולם התחתון מעולם העליון, והזהיר הכתוב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגומו לפסיקת עלמין ח"ו לפסוק העולמות זה מזה. וכשאדם מחבר ארץ לשמים נעשה הארץ וצבאיה כמו מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך, והוא על דמיון בחינה השלישית מאור קדושתו יתברך וראוי לכנותה על שם גל"ש שהוא השלישי בא"ב של אי"ק בכ"ר גל"ש והוא אותיות שלג, וזה אמר הכתוב (איוב ל"ז, ו') כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ כלומר הקב"ה אומר שהארץ יהיה נעשה בבחינת השלג שיהיה מרכבה למרכבה לאלהותו יתברך כדבר האמור.

קח משענתי בידך וגו' (מ"ב ד, כט) הענין ידוע כי האמונה הוא יסוד כל התורה כולה ובאין אמונה תפול כל התורה ח"ו אבל כשהאמונה נכונה אז מעמדת כל התורה על תילה לאשר ולקיים וזה בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (מכות כד א) ר"ל שהעמיד כל המצות והתורה על יסוד האמונה כשהצדיק מתקשר באמונה הוא מקושר בתורה ולכן נקרא תמכין דאורייתא כדכתיב (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי היא האמונה כנודע כי יש תורה שבכתב ושבעל פה הנה מה שבעל פה היא האמונה כי היא רק בעל פה ואי אפשר להכתב כי על ידי כתב לא יובן רק מה שמבאר הכתב דהיינו השכל של הדבר שנכתב אבל האמונה גם אם היא כתובה עדיין צריכה להאמין שזה שנכתב אמת ואמונה א"כ האמונה אינה נשלמת על ידי הכתב לבד אם לא בהצטרף האמונה בעל פה ולכן אמרו ישראל נעשה ונשמע ר"ל תחלה נעשה התמכין דאורייתא שבהם בחינת עשיה כאמור בזוהר שכל טוב לכל עושיהם אינון תמכין דאורייתא חסדי דוד הנאמנים עי"ש ואח"כ ונשמע שע"י האמונה שהם תמכין דאורייתא יכנוס השמיעה באזניהם משא"כ בלא אמונה גם השמיעה לא יפעל בהם מאומה ולכן תלוי בחינת שמיעת האזנים בתמכין דאורייתא והבן. והם נקרא ירכין גם כן כנודע מלשון ירכין אודניה שע"י התמכין יטו אוזן לקבל אמנם באופן שיהיה לבר מגופיה ר"ל שלא יקח האדם לטובת עצמו וגופו מאומה ח"ו רק הכל לשמו יתברך ודי בזה וזהו קח משענתי בידך שאלישע שלחו להחיות את המת ואמר לו שאף שידעת וקבלת ולמדת ממני ענין זה מכל מקום העיקר היא המשענת שעליה נשען הכל שהיא האמונה שאם תקח האמונה כאשר היא אצלי בחוזק תוכל להחיות המת וזהו קח משענתי האמונה שהיא המשענת שלי ואמנם גיחזי אף שלקח המשענת לא הועיל כי לא לקח בשלימות כאשר צריכה להיות ולכן לא הועיל וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) מלמד שאחז בהוד יפיה ר"ל שאחז רק בתורה וסודותיה שלמד מאלישע איך להחיות והאמונה לא אחז בידו כפי הצורך ונקרא התורה וסודותיה הוד יפיה של האמונה וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה מלמד שאחז בדדים שבתורה כתיב (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת ודי בזה. והנה האדם יש לו שכל והבנה כי שכל בלא הבנה אינו כלום והוא רק היולי וצריך להתבונן על ידי השכל שלו בכל דבר ודבר ולכן נקרא ההבנה מי דקיימא לשאלה על כל דבר ודבר ולחקור מי זה הוא ואז כשאדם מבין מתפשטת הבנתו להאמין אמונה העקרית כי מביט על כל דבר מי ברא אלה וכדומה וזהו כשאמרו ישראל נעשה ונשמע כדפי' שאמרו תחלה נעשה תמכין דאורייתא היא האמונה אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני (שבת פח א) ר"ל על ידי בחינת מי היא הבינה כשמתפשטת מתגלה ממנה האמונה כאמור. והנה כל נביא ונביא השיג כפי מדריגתו באמונתו כן נתפשט אליו דמיון הנבואה דכתיב וביד הנביאים אדמה לשון דמיון לכל אחד לפי מדריגתו לבד משה שהי' באספקלריא המאירה לא בדמיון אבל כל הנביאים היו על ידי מראה דמיון כדרך משל מראה הזכוכית שמתראה בה כל הצורות והדמיונות מפני שיש בה דבר שמסתיר מעבר השני ואינו מאיר מעבר לעבר אבל אם לא היה מסתיר ומסך בעבר השני לא היה נראה הדמיון של הרואה אלא היה מסתכל בעבר לעבר ומביט מה שהוא האמת ולכן הנביאים שקבלו נבואתם במראה הדמיון כדרך הרואה במראה נתראה אליו צורתו ודמיונו של עצמו כן הנביאים כפי התקשרותו והראותו במראה השכינה כן ראה בחינת דמיון שרשו של עצמו וכל שורש הנביאים הם בבחינת תמכין דאורייתא כנודע ולכן כל הדר בארץ ישראל היא האמונה כמוזכר שהאמונה נקרא ארץ הדום רגליו ואז הוא ישראל המתקשר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות קי ב) ר"ל נתראה אליו הדמיון של נביאים כדכתיב ביד הנביאים אדמה כי משם נמשכה הנבואה אבל הדר בחוץ לארץ הוא בהיפך ולכן אין הנבואה שורה בחוץ לארץ.

כי יד על כס יה וגו' (שמות יז טז). פירשו רז"ל (תנחומא תצא סי' י"א) נשבע שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והנה להבין ענין זה שנעלם וה' מן השם לעת עתה, נ"ל שחילוקי אותיות השם הם ג' היה הוה יהיה, ועיין שו"ע או"ח סימן ה' (ס"א). וחילוקי אותיות דהיה הם י"ה, וכן דיהיה, וחילוקי אותיות דהוה, הוא ו"ה. והנה בחינת היה כבר נגלה, וכן בחינת יהיה יתגלה לעתיד, אך בחינת הוה היא מכוסה לעת עתה, שאינו נראה כל כך להמון עם מתוך פעולותיו שאינו מראה גבורותיו, ועל דרך זה אין כסאו שלם, כי הכסא מורה על גדולת היושב עליו, ועל דרך שפירש הרמב"ם הפסוק (ישעיה סו א) השמים כסאי, כי מהם ניכר גדולתו ית'. ועתה שאין מראה גבורותיו ונפלאותיו אך בבחינת הסתרה כביכול אין כסאו שלם, ר"ל שאין גדולתו ניכר כאשר בימי קדם, ועל כן נחסר האל"ף ונשאר כס בחינת אתכסיא, והבן.

להבין הענין נקדים מה שכתוב (ישעיה ס״ו, א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי נודע כי מקום השראת הבורא יתברך הוא בחינת כסא שהוא בחינת מרכבה אליו יתברך והנשמות בחינת שמים שהם צבא העליונים בודאי אצלם הוא השראתו יתברך כי מלא כל הארץ כבודו והן רוחניים אינם מופסקים ממנו כי השתוקקות שלהם רוחני מאוד אך שכוונת הבורא יתברך היתה בבריאת האדם שגם הוא יהיה כסא להשראת קדושתו יתברך שהוא יותר תענוג אצלו שגם בעולם השפל היהי גילוי אלהותו הבלתי מושג מהותו ולזה ניתנה תורה לישראל שיהיו במדריגות האבות שהן מרכבה אליו יתברך ואנחנו בניהם נלך בעקבותיהם להמשיך אור עצמות אין סוף בקרבינו עד שנזכה להיות בחינת כסא אליו יתברך על ידי שישכון בלבבינו מחמת שלא נפסיק מדביקותינו בו יתברך ואם יארע ח״ו איזה עוון נפסק משרשו חי החיים יתברך כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ (קהלת ז׳, כ׳) יש תקנה לשוב אליו יתברך על ידי תשובה גמורה בלב שלם לשוב לשרשו חי החיים יתברך ועל ידי זה זוכה להיות בחינת כסא אליו יתברך להמשיך אור אין סוף בלבבו ולהיות דבוק בו אך נגד צבא העליונים שאצלם הוא בחינת הכסא בתמידיות נקרא מדרגתינו אף אם אנו זוכים להשראתו בנו רק בחינת הדום שהוא שרפרף כפירוש רש״י שהוא כסא קטן שהוא בקטנות והבן:

ונודע ממה שמבואר לעיל (ישעיה ס״ו, א׳) פסוק השמים כסאי וגו׳ כי הקב״ה מסר ההנהגה לשיראל לתקן ההדום רגליו מבחינת רגלין מדריגות הפחותות לברר מהם ניצוצות הקדושים ולקרב את עצמן לבורא מכל הדברים שהם בחינת ארציות ומזה יתרחב תענוג הגדול בכל העולמות על ידי שמתענג השם יתברך כשמדברים פחותי הערך נעשין מרכבה לו יתברך ועל ידי זה נעשה כסא העליון רם ונשא לשם בשלימות הגמור על ידי שמחזירין למעלה הדברים הנפולין ויעקב אבינו ע״ה נאמר בו וישא יעקב רגליו בחינת רגלין כאמור אצלנו לעיל. והנה כתיב (חגי ב׳, ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳ צבאות ולמה אמר דווקא הכסף והזהב מיוחדין לו יתברך הלא כל העולם ומלואו הוא עשהו ולו הוא כמו שכתוב (בראשית י״ד, י״ט) קונה שמיםוארץ אך מפני שכל הנהגות העולם והצטרכותן הוא על ידי הכסף והזהב ועל זה אמר לי הכסף וגו׳ שצריך כל אחד מישראל לקרבן לי לשמי שהוא ניצוץ הקדוש המלובש בתוכן כי אין לך דבר שאין בו ניצוצות הקדושות וגדול התענוג שיש לו יתברך כשמביאין אצלו הניצוצות קדושות הנפולים במקום השפל כזה שהוא יסוד עפר ממש שממנו נתהוה הכסף והזהב וכל זה עלידי גודל האמונה בו יתברך ולהתנהג במשא ומתן באמונה באמת גמור שאמת חותמו של הקב״ה ועל ידי זה מסייעין אותו מן המשים כי הבא לטהר מסייעין אותו להעלות את הקדושה שמלובש בתוכו עלידי שהמשיך את האמת חותמו של הקב״ה על המשא ומתן ההוא ונמצא כי הוא יתברך כאן גם כן וממילא מתקרב גם כן הניצוץ הוהוא אל האלקות שהמשיך למשא ומתן הזה על ידי עסקו בו על פי התורה והאמת כי אורייתא והקב״ה חד והבן. ועל כן נקרא משא ומתן שהוא על שם שמגביה הניצוץ הקדוש ממקום נפילתו שהוא לשון נושא ומתן שנותנו למקומו מקור הקדושה ההיא ובשביל זה נפזרו ישראל בין המעים שעל ידי עוסקן עמהם במשא ומתן ובדברים מוציאם מהם ניצוצות ההם המלובשים בהדברים שעוסק עמהם ועל ידי זה עושה מרכבה לו יתברך בכל דבר שבעולם ומתקנין בחינת ההדום רגליו וכסא עליון יתרומם ויתעלה בתוספת עילו גדול ולכן אמרו בגמרא וכל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליוכ י על ידי הממון יוכל להעמידו ולתקן בחינת הדום רגליו על ידי זה שיעשה באומנתו יתברך במאוד ועל פי דת תורתינו הקדושה ובאמת ובהאמנה שגם שם צמצום אלהותו יתברך ואז נעשה מרכבה לו יתברך מזה:

ובזה יובן וידבר ה' אל משה בהר סיני [לאמר], ר"ל שיאמר להם, מי שרוצה לקיים האמור בפרשה זו, צריך שיהי' בחינת משה ובחינת הר סיני שהוא השפלות כאמור. והיינו דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ, ר"ל לביאה יחשב מי שיזכה לדבק מחשבתו אל השכינה, בסוד ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.), לעטר השכינה בראשיהם על ידי טהרת המחשבה, והשכינה היא הארץ העליונה, בסוד והארץ הדום רגליו (עי' ישעיה סו, א), ואם כן לביאה יחשב מי שבא לשרשה, שהיא השכינה, שהיא שורש כל הנשמות, וז"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, שעל ידי זה נקרא אדם מקדש ה' להשרות שכינה בתוכו, בסוד (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וז"ש אשר אני נותן לכם, וכמ"ש בזהר ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב) כל נדיב לבו יביאה וגו' (שם לה, ה), ועיין שם. ועל ידי טהרת מחשבתו גורם לטהר השכינה מהקליפות ולייחדה עם דודה, וז"ש ושבתה הארץ שבת לה' - לידו"ד, ר"ל לייחד השכינה על ידי שביתת הקליפות ולחברה לשם הגדול שם הוי"ה, ונוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח) - והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, בזה ובבא.

וְזֶה בְּחִינַת יוֹם כִּפּוּר, שֶׁאָז חַיָּבִים כֻּלָּם לְהִתְעַנּוֹת וּמִקֹּדֶם בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר מִצְוָה לֶאֱכֹל, כִּי הָאֲכִילָה מְחַבֶּרֶת הַגּוּף עִם הַנֶּפֶשׁ, כִּי עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה נִמְשַׁךְ חִיּוּת לְהַגּוּף מֵהַנֶּפֶשׁ וְהוּא קִיּוּם הָאָדָם, וְעַל-כֵּן עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה כָּרָאוּי נַעֲשָֹה בְּחִינַת הַתִּקּוּן הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת אָלֶף וְכוּ' שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נַעֲשֶֹה אָדָם בְּחִינַת א' דָּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, כִּי הַגּוּף בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה וְהַנְשָׁמָה בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי גּוּף וְנֶפֶשׁ הֵם בְּחִינַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סַנְהֶדְרִין צא:) יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל (תְּהִלִּים נ), זֶה הַנְּשָׁמָה, וְאֶל הָאָרֶץ, זֶה הַגּוּף. וְשָׁמַיִם וְאָרֶץ הֵם בְּחִינַת נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה וּנְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה בְּחִינַת הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי (יְשַׁעְיָה סו), נְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁנִּקְרֵאת כִּסֵּא דְּמִתְכַּסְיָא וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי בְּחִינַת נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה כַּנַּ"ל. וְחִיּוּת הַנִּמְשַׁךְ עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה, שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָם יַחַד זֶה בְּחִינַת הַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף, שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַחִיּוּת מִנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה לַנְּקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה. וְעַל-כֵּן כָּל כַּוָּנוֹת הָאֲכִילָה הוּא בִּבְחִינָה זֹאת, בִּבְחִינַת הָאָלֶף הַנַּ"ל שֶׁהוּא ב' יוּדִין וְוָאו שֶׁבְּתוֹכָם, וְהַוָּא"ו נִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנַיִם, וְאָז י"ו לְמַעְלָה וְי"ו לְמַטָּה. וּשְׁנֵיהֶם גִּימַטְרִיָּא ל"ב, בְּחִינַת ל"ב שִׁנַּיִם שֶׁטּוֹחֲנִין הַמַּאֲכָל וּמְבַרְרִין אוֹתוֹ, שֶׁהֵם בְּחִינַת ל"ב נְתִיבוֹת חָכְמָה וְכוּ', כַּמּוּבָא. וְהָעִקָּר הַחִיּוּת נִמְשַׁךְ אֶל הַלֵּב, שֶׁשָּׁם כָּל רְתִיחַת הַדָּמִים, וְהָעִקָּר שֶׁצְּרִיכִין לֶאֱכֹל בִּקְּדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְשַׁךְ הַחִיּוּת מֵהַנְּשָׁמָה אֶל הַגּוּף בִּקְדֻשָּׁה, בְּאֹפֶן שֶׁיְּחַיֶּה אֶת הַדָּמִים שֶׁבַּלֵּב בִּקְדֻשָּׁה וְלֹא יִתְאַחֲזוּ מֵהֶם הִתְגַּבְּרוּת הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא וְכוּ', וְאָז כְּשֶׁהַדָּמִים זַכִּים כָּרָאוּי וּמְקַבְּלִין רַק חִיּוּת הַקְּדֻשָּׁה עַל-יְדֵי הָאֲכִילָה, אֲזַי נַעֲשָֹה בְּחִינַת אָדָם הַנַּ"ל שֶׁהוּא אָלֶף דָּם, כִּי הָא' הוּא בְּחִינַת ל"ב שִׁנַּיִם ל"ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה שֶׁנַּעֲשָֹה עַל-יְדֵי שֶׁנִּכְלַל הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, נְקוּדָה הַתַּחְתּוֹנָה וּנְקוּדָה הָעֶלְיוֹנָה, וְדָ"ם הוּא מַה שֶּׁזָּכָה לְהַחֲיוֹת אֶת הַדָּמִים בִּקְדֻשָּׁה בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר הַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי וְכַנַּ"ל. וְאָדָם הָרִאשׁוֹן פָּגַם בָּזֶה בַּאֲכִילַת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע וְעַל-כֵּן פָּגַם בִּבְחִינַת אָדָם, וְכֵן כָּל אָדָם כָּל הַחַטָּאִים שֶׁלּוֹ נִמְשָׁכִין מִפְּגַם הַדָּמִים שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי. וְעַל-כֵּן בְּיוֹם כִּפּוּר שֶׁאָז עִקַּר הַתְּשׁוּבָה, עַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְעַנּוֹת לְתַקֵּן כָּל הַחַטָּאִים שֶׁבָּאִים מֵהַדָּם שֶׁבַּחָלָל הַשְֹּמָאלִי שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַחַטָּאִים שֶׁנִּכְנָעִין עַל-יְדֵי הַתַּעֲנִית, וְזֶה בְּחִינַת הַתַּעֲנִיתִים שֶׁל הַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.:

השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). השמים מפני הבהירות הוא מכוסה כן יש בחינת בהירות שהם מכוסים ונפלאים והארץ באתגלייא נקרא הדום רגליו כי נתגלה אלהותו על ידי כל דבר ונקרא הליכות עולם שכל תהלוכות שבעולם הכל לו והאדם מתהלך על ידי הנגלות ומכיר בהם ההליכה אליו יתברך איך להלוך ולהתקרב אליו ולכן נקרא רגליו ר"ל הליכותיו ובזמן המקדש היו נביאים שהיו מקבלים נבואה מלמעלה ועל דרך משל אדם היושב על הכסא אין רגליו מגיעות על הארץ אלא למעלה מן הארץ כן כשהיה המקדש קיים היה השם שלם והכסא שלם ורגליו הם הליכותיו שמלמדים האדם איך להלוך אליו יתברך שהם למודי ה' שמשם הנביאים היו גבוהים מן הארץ כביכול והיו מכוסים מפני הבהירות ועתה בגלות ירדו בחינת הרגלים למטה ועמדו על הארץ כביכול כי אין הכסא שלם לשבת אדם על הכסא ולכן נקרא הארץ הדום רגלי ונתלבש בחינת הרגלים ולמודי ה' איך להתקרב אליו יתברך בכל דבר ודבר בבחינת ארציות גם כן שזהו שאמר שנמסרו נבואה לשוטים ר"ל בדברי שטות וחיצוניות גם כן ועל ידי כל דבר כבודו יתברך והבן.

וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דקל"ה ע"א) רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' דהא אתאחדת כורסייא יקירא בדזא דאחד, פי' כי הברואים נקראים בכללות, כסא להשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד, כשהם דבוקים, וחשקם למחשבה אחת לדביקות השם יתברך, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהתדבק כאחד, והדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת השם יתברך עם הברואים, לשיתקיימו על ידי השם יתברך שהוא אחד, וזהו ההתקשרות נקרא ברית, ולזה נקרא השבת (בפ' תשא) ברית עולם, שאז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ר"ל קוב"ה נקרא אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים, והתקשרות שניהם הוא ביום השבת, וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה בפעם הראשון כך מתעורר באותו זמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן תמיד, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום ויום נברא יום אחד, ונבראים הברואים בכל יום מדומם צומח חי ומדבר, עד בוא יום השבת, ומתעורר השם יתברך כביכול ליתן להם חיות כמו שהיה בעת הבריאה:
(כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"א וע"ב, וספר ליקוטים יקרים דכ"ט ע"א).