וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃
하나님이 그들에게 복을 주시며 그들에게 이르시되 생육하고 번성하여 땅에 충만하라, 땅을 정복하라, 바다의 고기와 공중의 새와 땅에 움직이는 모든 생물을 다스리라 하시니라
שיחת מלאכי השרת
מלאך. הוראת השם הזה בלשון הקודש על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח כמו שנאמר (מלכים א י״ט:ב׳) ותשלח איזבל מלאך (מלכים ב א׳:ה׳) וישלח מלאכים וגו' מלאכי מלך שומרון וגו' וישובו המלאכים וגו' (שם ה') וישלח אליו אלישע מלאך. והנה כפי מה שאיתא (בר"ר פ' ויגש) על ידי הכל עושה הקב"ה שליחותו הי' ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יקרא השליח מלאך אלא בעת שליחותו ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך, וכל הברואים הם לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו כמו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' ובברכות (ו' ב') כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה ושם (נ"ח א') ברוך שברא כל אלה לשמשני. והאדם הלא הבחירה בידו ברצותו נוטה מענין שליחותו. ואמנם האדם השלם אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעוה"ז לעשות רצון ד' ואל זה נשתלח הנה עליו יוכל ליפול שם התואר מלאך באמת בתמידות בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ד' ועשיית שליחותו ורצונו ית'. כמו שיקרא אדם חייט או רופא וכיוצא על שם אומנתו אשר בה כל עסקיו כך יקרא זה בשם התואר מלאך. וכן מצינו (מלאכי ב׳:ז׳) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא:
פרי הארץ
בגמרא (קידושין סו, ב) מניין לכהן בעל מום שהוא פסול, שנאמר הנני נתן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב), [כשהוא שלם] ולא חסר, ופריך והא שלום בו' כתיב, ומשני ו' דשלום קטיע. הנה אמרו רז"ל (סנהדרין מד, א) על הפסוק (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילה עם קונו וכו': הענין הוא על-דרך המבואר בזוהר (זהר חלק א קכב, א)על-פסוק "השבעתי אתכם וכו', אם תמצאו וכו', מה תגידו לו וכו'" (שיר השירים ה, ח), ודרש הזוהר שהשכינה משבעת כל הנשמות היורדים בעולם הזה, שיגידו להקב"ה מחולת אהבת השכינה אליו. ובכדי לפרש הענין הוא, ידוע אמרו בזוהר "מאן דאית ביה יראה, לית ביה חוסר כלל, שנאמר "אין מחסור ליראיו" (תהלים לד, י)". והענין על-דרך מאמר "בן זומא ראה אוכלסא בהר הבית [וכו'] ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני" (ברכות נח, א), והוא מוסר ופחד גדול כשהאדם נותן אל לבו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, ונתלבשה השכינה בכמה וכמה פרטים ובני אדם לאין קץ ומספר ובכמה מיני גשמים, אולי יתפעל זה לעשות הטוב והישר בעיני ה', וכל-שכן אם צריכה להתלבש בעונשין ח"ו ובאומות העולם כדי להכניע את לב זה שיירא מלפני ה' ויעשה רצון קונו. נמצא כשאדם מתפלל לפני השי"ת על איזה דבר שחסר לו, העיקר שישים אליו לבו על שפלות השכינה, שמהראוי להיותה שלמה בכל העולמות, שיהיה האדם הישראלי מושל בכל מכל כל, בכל הנבראים נוצרים ונעשים, כשלמה המלך ע"ה ומשה רבינו ע"ה, שכן היתה תחלת הבריאה שאמר "ורדו בדגת הים וגו'" (בראשית א, כח), ולא יהיה חסר כלום, משא"כ כשהוא חסר ממילא נשמע, שהשכינה הוצרכה בהכרח להתלבש בחסרון למענו, בכדי שיתפעל ויתלהב לבו לה', לכן יאחזנו פלצות מאמיתת נקודת הלב, ולא יכוין בתפלתו על מילוי חסרונו, כי-אם על חסרון השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת בשלימות, אם מוכרחת להתלבש בחסרון. והנה ידוע הוא שכל אדם מישראל הוא אבר מהשכינה ושלוחה כמותה, וזהו פירוש השבעתי אתכם וכו', שהשכינה משבעת לנפשות ישראל שכל אחד אם ימצא את השי"ת, יגיד לו מחולת אהבת השכינה אליו כנ"ל, שיתלבש בצער השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת, ולא יכוון על עצמו וחסרונו. וזהו מאן דאית ביה יראה, שהוא הדביקות בשכינה לית ביה חוסר, פירוש שהרי אינו חסר לנפשו כלום מכל, ואינו מגמתו על חסרונו כלל, שכל זה אינו שוה לו נגד חסרון השכינה בקנאו את קנאתה, וכל העולם כולו אינו נחשב לו לכלום נגד הצער ומגודל הקנאה בצער השכינה עד שכלו כל כחותיו ואינו יכול לסבול, ויותר טוב לו אלף אלפי רבוא פעמים מיתתו מחייו, ומה לו לזה להפקיר עצמו ולמסור נפשו על קדושת שמו, שהרי נחת רוח הוא לפניו בתכלית האהבה בתענוגים. ובהיות האדם בכח זה, אינו נאחז כלל בשרשי הדינים והוא למעלה מדין תורה, ואי-אפשר לו לכוון דעתו לילך על-פי דבר-תורה, כי חולת אהבת השי"ת הוא. וזה היה פנחס בקנאו את קנאת ה' ית' בראותו את שפלות השכינה, כמאמר הבעש"ט שכל מה שאדם רואה בעולם לצרכו הוא, ונתפעל פנחס והפקיר עצמו נגד הדבר-תורה, שאם היה שאלת חכם אם מוכרח להפקיר עצמו לילך בין כ"ד אלף ולהרוג את זמרי, לא היו מתירים לו, אבל פנחס לא יכול לסבול לעמוד על חייו ולא עלתה על דעתו הדבר-תורה מגודל קנאת שפלות השכינה. וזהו ויפלל שעשה פלילה עם קונו, פירוש פלילה לשון דיינא הנקראים פלילים (שמות כא, כב), ועשה דין אחר מחמת חולת אהבת השי"ת, ואופן זה הוא המתקת הדינין ואדם המתפלל באופן זה נענה על תפלתו שהרי הדין נמתק. וזהו "אם שגורה תפלתי בפי וכו'" (ברכות לד, ב), ופירוש שגורה לשון שליחות, כמו שגרני אליך כי תפלת פיו הוא שליח מהשכינה, מפני היותו אבר מהשכינה וצריך להתלבש בשכינה ולהתפלל תפלתה אצל השי"ת, וזהו הסימן שנתן רש"י ז"ל שם על לשון שגורה תפלתי, שהתפלה נובעת מלבו ומדבר בלי שום עיכוב שהוא סרכא שהוא טרפה, כמבואר בזוהר ר"מ פנחס דף רכח ע"א. והנה מבואר בזוהר ח"א רמא ע"ב על פסוק הנאמר ברחב הזונה "ונתתם לי אות אמת" (יהושע ב, יב), שבקשה סימנא דמשה שהוא ו' שהוא המשכה שלמה שלא היה בה שבירה שהוא אמת כידוע, והשיבו לה השלוחים לא כי עתה מת משה וממשלת יהושע הוא, שהוא "את תקות החוט השני תקשרי" (יהושע ב, יח), כידוע מענין הלבנת לשון של זהורית שהוא המתקת הדינין זח"ג קב ע"א . וזהו שה"ש ד, ג כחוט השני שפתותיך כידוע, והוא אם שגורה תפלתי בפי וכו' וזהו דרשה דכהן בעל-מום פסול, מפסוק הנני נותן לו וכו', ופריך והא בו' כתיב והוא מקום שאי-אפשר להיות בו שבירה, משא"כ הכא ופנחס שלוחא דשכינה הוא, ומשני ו' דשלום קטיע שהוא ו' זעירא.
ליקוטי הלכות
וְזֶה בְּחִינַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּפֶה דַּיְקָא שֶׁצְּרִיכִין לְפַרְסֵם אֱמוּנָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה בְּפֶה דַּיְקָא עַל-יְדֵי אֲמִירַת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, זֶה בְּחִינַת וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגּוּשֵׁי עָפָר מִקְּרוּצֵי חֹמֶר וְכוּ' שֶׁעִקַּר תַּעֲנוּגָיו וְשַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁיּוֹדְעִין מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ בְּזֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפָל וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לוֹמַר קְרִיאַת שְׁמַע בְּפֶה דַּיְקָא כְּדֵי לְפַרְסֵם אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם הַשָּׁפָל כִּי עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר קוֹרְאִין וּמְפַרְסְמִין אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ בִּפְנֵי דָּרֵי מַטָּה שֶׁיֵּדְעוּ כֻּלָּם כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים כִּי הַדִּבּוּר הוּא בִּבְחִינַת כָּל הַנַּ"ל דְּאָחֵד בִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן יא) שֶׁהַדִּבּוּר נִקְרָא צִפַּרְתָּא דְּקָאֵי בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא, זֶה בְּחִינַת כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ דְּאָחֵד בִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא כִּי כָּל הַנַּ"ל זֶה בְּחִינַת צַדִּיק כַּיָּדוּעַ וְכַמְבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל וְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּמוּבָא בְּדִבְרֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (בְּסִימָן יב) פֶּה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דְּצַדִּיק נִמְצָא שֶׁהַדִּבּוּר הוּא בִּבְחִינַת צַדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת כֹּל הַנַּ"ל דְּאָחֵד בִּשְׁמַיָּא וְאַרְעָא, שֶׁמֵּאִיר בְּדָרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה כַּנַּ"ל וְזֶהוּ בְּחִינַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּפֶה כְּדֵי לְהָאִיר הַדַּעַת הַזֶּה שֶׁל הִתְגַּלּוּת אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּדָרֵי מַעְלָה וְדָרֵי מַטָּה כַּנַּ"ל וְהָעִקָּר לְהָאִיר בְּדָרֵי מַטָּה שֶׁזֶּה עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו כַּנַּ"ל כִּי עַל-יְדֵי הַדִּבּוּר מְפַרְסְמִין וּמְגַלִּין אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל גַּם כֵּן שֶׁזֶּה עִקַּר תַּעֲנוּגָיו יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל כִּי הַדִּבּוּר זֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים עא) יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית א) וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, בְּחִינַת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ דְּהַיְנוּ שֶׁמְּגַלִּין אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁאָז הָעוֹלָם מְמֻלָּא מִבְּנֵי אָדָם כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בַּמַּאֲמָר הַנַּ"ל: