민수기 8:25의 주석

והעבירו תער, פירש"י בשם ר' משה הדרשן מפני שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז והיא קרוי' זבחי מתים וכו', וקשה נהי דע"ז קרוי' מת מ"מ עובדיהם לא מצינו שקרוים הכי לכן י"ל דבספרי דרשו בשעה שעשו את העגל נעשו מצורעים כדכתיב כי פרוע הוא ולכך אלו שניתנו תחתיהם הוצרכו לתגלחת כמצורעים:

ולא יעבד עוד. עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף, אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים וְלָשִׁיר וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת, וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו — עִם אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ:

ולא יעבד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ה) אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (במדבר ד׳:מ״ז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם):

ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה - של משא. כדכתיב בפרשיות של מעלה מבן ל' ועד בן נ'.

ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף אלא חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות כך פירש"י. והקשה עליו הרמב"ן א"כ שראוי לעולם לשיר גם כשיזקין למה נמנו בני גרשון ומררי מבן ל' עד בן נ' כיון שכל עבודתם כשרה בזקנים. ופי' הוא שגם לשיר אינו ראוי אלא מבן ל' עד נ' ולכך נמנו בני גרשון ומררי כך וכך הביא לשון הספרי מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון:

ומבן חמשים שנה ישוב. תניא, א"ר אבא בשם ר׳ לוי, חנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל, שאמרה [ש"א א׳] וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, הוא שהכתוב אומר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ^יזושמואל לוי היה, וקשה לי דרשה זו בכלל, דהלא מצוה זו דאחר חמשים שנה ישוב אינה מצוה לדורות ורק לשעתה במדבר היתה, ולדורות אינו פסול רק אם נחלש מרוב זקנה כמבואר בדרשות בפ' הקודם, וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ואין משיבין על האגדה, ובכלל הענין מריבוי תפילה בארנו במקום אחר, ועיין ס"פ זו בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. פירש"י עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו כתרגום עם אחוהי עכ"ל. מה שפירש"י קאי אבני קהת דאי אבני גרשון ובני מררי מאי קאמר אבל חוזר הוא ולטעון עגלות הרי תחלת עבודתם בכך כמו שפירש"י בסמוך וכל לוי הנפסל בשנים פסול לעבוד עבודה שהיה רגיל בה תחלה אלא אבני קהת קאי הלכך בני קהת שהיתה עבודתם עבודת משא בכתף מתחלה היו פסולים בה כשנפסלים בשנים אבל היו חוזרים לטעון עגלות כיון שלא היתה עבודתם מתחלה בכך אבל בני גרשון ובני מררי שהיתה עבודתם פריקת המשכן וטעונתו בעגלות עליהם מתחלה היו נפסלים בה כשנפסלו בשנים אבל היו חוזרים לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן. ומה שפירש"י אבל חוזר הוא לנעילת שערים היינו בשילה ובית עולמים אבל טעינת עגלות היתה במדבר. כך פי' הרב:

בכתף. דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו, אלא עכ"ל ולא יעבוד עוד עבודת בכתף, וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו. אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו, אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר:

ומבני חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ר"ל עבודת משא כי בסבת זקנתו יהיה חלוש. ואמנם ישרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ר"ל לשמור המקדש על האופן שנבא' בפרשת קרח בגזרת הצור:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד וגו׳. ושרת את אחיו וגו׳ לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד וגו׳.
ר״ל מי שבזמן שנבחרו היו קודם חמשים ואח״כ נעשו [חמשים], אז לשאר דברים כשרים רק לכתף לא. ומה שאמר עוד הפעם לא יעבוד סתם, ר״ל מי שהיה בן נ׳ אז, שוב אינו ראוי לשאר דברים מן עבודת הלויים רק לשמירה, דזה נקרא ״שרות״, עי׳ רש״י בכורות דף ל׳ ע״ב, כן ר״ל.

ומבן ב' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ומבן אדם חציר ינתן שכיון שהגיע לכלל חמשים שנה אין בו כח לעבוד עבודה וכחציר ינתן:

ישוב מצבא העבודה. העבודה המיוחדת שהוא המשא:

ומבן חמשים. שתשש כחו קצת:

ומבן חמשים שנה ישוב כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן.

ולא יעבוד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו. פירוש האי קרא דולא יעבוד עוד בעבוד' הכתף בלבד קמיירי דמדכתיב בתריה ושרת את אחיו שהם בני גרשון ומררי שעבודתן בנעילת שערי' ובשיר ובטעינת העגלו' שנתן להם משה מאות' שהביאו' הנשיאים שתים לבני גרשון וארבע' לבני מררי למדנו שפי' ולא יעבוד עוד אינו אלא בעבודת הכתף שאינו נמצא אלא בבני קהת בלבד וזהו אמרו וזהו שכתב אחריו ושרת את אחיו ואמר שפי' את אחיו עם אחוהי שלא נחשוב שפי' את כמשמעו והוא שרות העוב' את אדניו ומה ששנו בספרי ושרת את אחיו מגיד שחוזר לנעילת שערי' ולעבודת בני גרשון לאו דוקא בני גרשון דסתם אחיו לגרשון ומררי משמע אלא הה"נ בני מררי ששניהם יחד אין עבודתן אלא בטעינת העגלות ובשיר ובנעילת שערי' אלא שתפש בני גרשון הסמוך לפרשת בני קהת שעבודתן בכתף וכן הא דנקט ולנעילת שערים לאו דוקא אלא הה"נ לשיר שגם הוא בכלל עבודת בני גרשון הוא כמו טעינת העגלות אלא שהשמיטוהו מפני שאינו שרות ולא תפול עליו מלת ושרת את אחיו ואע"פ שנקרא עבודת עבודה עבוד' לעבודה אחרת שם עבודה נופל אפי' שאינ' שרות שהרי גבי ולעבדו בכל לבבכם דרשו בו בת"כ אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר אבל בספרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותן בני עשרים לשיר ולנעילת שערי' ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מניינם מבן ל' ועד בן חמשים אלא למשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתן כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיתה פקודתם במשא אהרן מבן שלשים עד בן נ' לא היו ממנין אותן לשיר שהוא עיקר עבודתן של לוים אלא בראויין למשא שכל הממונים לשיר ראויין בעבודת כלם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשי' ועד בן חמשים אפי' לשיר נמנו כלם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולין בו אבל לנעילת שערי' ולטעון העגלות כלם כשרים הם ועוד כתוב מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן נ' שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין יכול אף בשילה ובבית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב רש"י ז"ל בסדר נשא אם כן אף לשי' נפסלו בזמן שהעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר ויספר הלוים בזמן שלשים שנה ומעלה וכתיב מאלה לנצח על מלאכת בית יי' עשרים וארבעה אלף וארבעת אלפים מהללים ליי' בכלים אשר עשיתי להלל בו עד שנבנ' הבי' שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים לשיר אלא בראויין למשא אבל חזר דוד למנותן מבן כ' לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר עכ"ד. ונ"ל שאין מכל אלו טענה כלל על דברי הרב כי מה שאמר אבל בספרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון כלומר ולא לשיר כדפירש רש"י ז"ל אינה טענה כי כבר יתכן לפרש לנעילת שערים וה"ה נמי לשיר דומיא דולעבודת בני גרשון דהה"נ לעבודת בני מררי כדלעיל יעוד שלא יתכן לפרש דוקא לנעילת שערים ולא לשיר כדפירש הרמב"ן ז"ל דאם כן יחוייב לפרש ושרת את אחיו שהוא מורה דוקא על השירות שעושין אחר הנ' שפסולין לשי' לפי דעתו ואין זה נכון שהרי ושרת את אחיו סתם כתיב ומשמע אף לעבודתם שעובדים קודם הנ' שהוא השיר. ומה שטען עוד שאם כדברי הרב למה לא היו ממנים אותם בני כ' לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו אינה טענה כי מי גלה לו שטעינת העגלות היא נוהגת בהם עד שיזקינו והלא כתוב מבן שלשים ועד בן נ' לעבוד ולמשא ולא יותר אבל הרב ז"ל יפרש שהמניין הזה שמשלשים ועד נ' הם השנים שהלוים מחויבים בכל מיני העבודות של כל א' מבני לוי לא בשנים האחרות שבשאר השנים אין משא בכתף לבני קהת וטעינת העגלות לבני גרשון ולבני מררי בחיוב ומעתה מה שטען על דברי הרב למה לא היו ממנין אותם מבני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו אינה טענה כי המנין הזה אינו אלא להודיע שנות החיוב לכל מיני העבודות של כל אחד ואחד מבני לוי ואיך יכתוב השנים הכשרות לשיר ולנעילת השערים ולטעון העגלות עד שיזיקינו שאין בם משא בכתף לבני קהת ולא טעינת העגלות לבני גרשון ולבני מררי. גם מה שטען ולמה לא היה מניינם מבן שלשים ועד בן נ' אלא למשא בלבד אינה טענ' כי הרב סובר שמנינם זה לכל מיני העבודות של כל אחד מבני לוי היתה ולא למשא בלבד. גם מה שטען שמאחר שבני גרשון ובני מררי כל עבודתן כשרה בזקנים למה נמנו כן אינה טענה כי המנין של בני גרשון ומררי הוא בעבור טעינת העגלות שאינן מחוייבין בחיוב רק מל' ועד נ' ומה שטען עוד מבריתא דפ"ק דחולין דתניא יכול אף בשילה ובבית העולמים כן תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב רש"י ז"ל בסדר נשא אם כן אף לשיר נפסלו בזמן שהעבוד' בכתף לא הבינותי איך חייב מזה שבזמן שהעבודה בכתף נפסלו הלוים אף לשיר אם מפני שכתוב במקרא הזה עבודת עבודה שהוא השיר ועבוד' משא שהיא העבודה בכתף ובאמרו בשניהם יחד מבן שלשים ועד בן חמשים למדנו שמחמשי' ומעלה פסולין בשניהם יחד זה שבוש בלי ספק כי המקרא הזה אינו מורה אלא על החיוב והמחיוב מזה הוא שמבן נ' ומעלה אינו בחיוב לעשותה לא שהן פסולין לעשות והראי' על שהמקר' הזה אינו מורה על פסול מברייתא דפ"ק דחולין דקתני זאת אשר ללוים מת"ל לפי שנאמר ומבן נ' שנה ישוב מצבא העבודה למדנו ללוי' שהשנים פוסלות בהם יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא כו' תלמוד לומר זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים משמע דאי לאו קרא דומבן נ' שנה ישוב מצבא העבוד' לא למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם אע"פ שכתו' בהם מבן ל' שנה ועד בן נ' שנה ומה שכתב הוא בספרי ועוד כתוב מבן ל' שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין יכול אף בשילה ובית עולמים כן תלמוד לומר לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דמשמע דקרא דמבן שלשים שנה ומעלה ועד בן נ' שנה בפסול השנים קמיירי ולפיכך אמרו על המקרא הזה יכול אף בשילה ובבית עולמים כן אין בנוסחאות שלנו כן אלא ברישא דבריתא אמרו זאת אשר ללוים מת"ל לפי שנאמר ומבן נ' שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם יכול מומין פוסלין בהם כו' תלמוד לומר כו' יכול אף בשילה ובבית העולמים כן ת"ל כו' אלמא האי יכול דבריתא אקרא דומבן נ' שנה ישוב שלמדנו ממנו פסול השנים קאי ולא אקרא דמבן שלשים שנה ועד בן נ' שנה כמו שכתב הוא וא"כ גרסתו המשובש' גרמה לו כל זה אך מה שקשה בעיני על פי' רש"י ז"ל מאותה ברית' דפ"ק דחולין הוא דמדקאמר לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף משמע שהקס"ד היה רוצה לפסול עבודה אחרת חוץ מעבודת הכתף בשילה ובית העולמי' ולפיכך השיב לו לא אמרתי שהעבודה שהיא חוץ מעבודת הכתף פסול בה אלא בזמן שהיתה העבודה בכתף אבל בשילה ובית עולמים שלא היתה עבודה בכתף אין שום עבודה אחרת פסול בה ואי כדפרש"י ז"ל שאין עבודה אחרת פסול בה במדבר אלא עבודת משא הכתף בלבד מאי לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דקאמר לא אמרתי אלא בעבודת הכתף מיבעי ליה ועוד מדקאמר יכול אף בשילה ובית עולמי' כן משמע שבמדבר היה הפסלות נוהג אף בעבודת הנוהגות בשיל' ובית עולמים שהוא עבודת השיר דאס"ד אף במדבר לא היה הפסלות נוהג אלא בעבודת הכתף אם כן בשילה ובית עולמים שלא היה שם עבודת כתף פשיטא דאין פסלות שנים נוהג בהם ומאי יכול אף בשילה ובית עולמים כן דקאמר והרי רש"י ז"ל עצמו פירש גבי יכול אף בשילה ובית עולמים כן יכול אף בשילה ובית עולמים שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררי' יהיו נפסלים בשילה משמע שבמדבר נפסלין היו באלה ושמא י"ל דהכי קאמר יכול כמו שהשנים פוסלות בלוים במדבר יהיו פוסלות אף בשילה ובית עולמים כן וכמו שהן פוסלות במדבר העבודה היותר כבדה שבעבודות שהיו להן בעת ההיא והיא עבודת המשא בכתף לבני קהת והעבודה של טעינת העגלות לבני גרשון ומררי אף בשילה ובית עולמים כן שיהיו השנים פוסלות העבודה היותר כבדה בעת ההיא תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי שהשנים פוסלות בהן רק בזמן שהיה המשא בכתף אבל בשילה ובית עולמים שלא היה שם עבודה בכתף אין השנים פוסלות בהן אי נמי יש לומר שהבריתא הזאת חולקת עם ההיא דספרי שזאת הבריתא סוברת דקר' דלא יעבוד עוד פוסלת כל מיני העבודות אפילו נעילת שערים ועבודת בני גרשון חוץ משמירת המשכן שזו אינה בכלל עבודה שזהו המובן מקר' דושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד והבריתא דספרי סוברת דקרא דלא יעבוד עוד במשא בכתף בלבד קמייר' שהיא עבודה קשה ואין הזקנים יכולין להתעסק בה אבל בעבודות הקלות שיכולין גם הזקנים להתעסק בהן כגון נעילת שערים ושיר וטעינת העגלות של בני גרשון שאינה אלא מיריעות ומכסים וקלעים וכיוצא בהם אין השנים פוסלות בהן לפיכך פירשו קרא דושרת את אחיו בכל שאר העבודות חוץ מעבודת משא בכתף:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו יש הבדל בין עבודה לשרות שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה, אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפ"ע קרוי עבודה. וע"כ ממ"ש ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפ"ע רק מסייע את אחיו, לאפוקי מלאכת השיר הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עמדה חשובה בפ"ע ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד, ורש"י ז"ל כתב שחוזר לעבודת השיר ג"כ ולא כן דעת הספרי, והרמב"ן הביא ראיה ממ"ש בחולין יכול אף בשילה ובית עולמים ת"ל לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעמדה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמ"ש רש"י שם א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שהעבודה בכתף עיי"ש. ור' יהודה מדייק מ"ש שנית ועבודה לא יעבוד שהוא מיותר, שבא לדייק שרק מי שמשרת את אחיו עמדה לא יעמד שהוא הלוי שעומד לשרת ולסייע להכהנים הם נזהרו שלא יעבדו יותר מחמשים רק ישרתו, אבל הכהן שאינו משרת יעמד גם אחר חמשים כי לא יוכל לקיים בו ושרת את אחיו. ומ"ש אבל משנכנסו לארץ אין נפסלים אלא בקול מובא בחולין ולמד לה מקרא. והנה נוסחת הספרים אין לה פי' והמפ' נדחקו והגר"א מחק כל מאמר ר' יהודה אומר והכניס מאמר אחר במקומו וזה נוסחו רבי אומר הואיל ואמרה תורה עמד בב"ה ולא יעמד בחמשים אם למדתי שעובד בכ"ה כל עמדות כך לא יעמד מחמשים כל עבודות, ת"ל לא יעמד עוד ושרת את אחיו, וגרסתי טובה ואמתית, ועי' מה שהאריכו בענין זה הרמב"ם בס' המצות (מצוה ל"ד) והרמב"ן בהשגותיו (בשרש השלישי) והמג"א ובמ"ש די להבנת דברי הספרי על פי דרכנו:

רש"י ד"ה ולא יעבד עוד, עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו'. כלומר כתוב זה נאמר לגבי בני קהת בלבד, אשר לאחר היותם בני חמישים שנה לא יעבדו עוד עבודת משא בכתף, אלא עבודות אחרות של בני גרשון ומררי, כמו נעילת השערים ופתיחתם, שירת הלויים, וטעינת העגלות ופירוקן. (פ' בהעלתך תש"ן)

אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. כלומר, הא דכתיב "לא יעבוד", אינו רוצה לומר ששום עבודה לא יעבוד, אלא קאי על עבודת משא, אבל שאר עבודה יעבדו, כגון שיר ונעילת שערים – דלא תליא במשא – היה חוזר. ומה שכתב רש"י לישנא ד'חוזר', אף על גב שמתחלה לא נפסל, יש לומר שקודם חמשים היה אסור בשאר עבודות, לפי שכל העובד במשא אסור בעבודה אחרת, דאפילו משורר שעבד בנעילת שערים חייב מיתה. ובספרי בפרשת קורח (להלן יח, ג) וכבר הלך רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא, אמר חזור בך, שאתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים, עד כאן. ולשון 'חוזר' כלומר שהוא חוזר לעבודה אחרת. ועוד, דאיירי בבני קהת, שאין להם עגלות כלל (לעיל ז, ט), וקאמר שהוא חוזר לעבודה אחרת, לעבוד עם בני גרשון. וכן בהדיא קאמר בספרי 'אבל חוזר לעבודת בני גרשון', ואם כן בבני קהת מדבר, ושייך בזה חזרה:
‎אבל מדברי הרמב"ן נראה שכל עבודה שהם מותרים אחר חמישים – מותרים גם כן קודם שלשים, והשתא הוי שפיר בלאו הכי לשון 'חוזר לשיר ולנעילת שערים ולטעון עגלות', עבודה שהיה לו קודם שהיה בן שלשים. וטעמיה דידיה, שאלו עבודות כיון שאינם תלוים בשנים, שהרי הם כשרים לו אף אחר חמישים, מותרים אף קודם שלשים, דשנים אין פוסל בהם. ולפיכך הקשה הרמב"ן, אם לאחר חמשים מותרים לעבודת השיר ו [כן] קודם שלשים, למה לא היה מונה אותם הכתוב רק מבן שלשים ולמעלה לעבודה, היה גם כן למנות אותם מבן עשרים ועד שיזקין לעבודת השיר:
‎ותירץ הרא"ם, דלא מנה הכתוב אלא בעבודה שהם מחוייבים, והיינו מבן שלשים עד חמשים, אבל שאר השנים אינם מחוייבים לעבוד שום עבודה במשכן, לפיכך לא מנה אותם הכתוב, כיון שלא נתחייבו. ובזה יתורץ גם כן הקושיא השניה שהקשה הרמב"ן; בני גרשון ומררי, שלא היה להם עבודה בכתף, אם כן למה נמנו [מבני שלשים עד חמישים], שהרי הם מותרים לעבוד לעולם. ומתרץ הרא"ם, דבני גרשון ומררי נמנו מבני שלשים עד חמשים, שאז הם מחויבים לעבוד במשכן, אבל אחר כך, וקודם לכן, אינם חייבים לעבוד במשכן, ולפיכך לא נמנו, דאין המנין שלהם רק לחייבם בעבודה:
‎ודברי תימה הן, דבני גרשון ומררי למה יהיו חייבים בני שלשים ועד חמישים, ואחר כך לא יהיו חייבים, כיון דהזמן לענין עבודתם אחד להם. וגם מה שהוא מחלק כי מבן שלשים עד חמשים חייבים לעבוד, אבל בשאר השנים אינם חייבים לעבוד, אין נראה, דמה סברא לחלק, כי למה יהיה מבן שלשים עד חמשים חייב לעבוד, ובשאר השנים אינו חייב לעבוד, שכיון שהוא כשר לשיר ולנעילת שערים ולטעון בעגלות, למה לא יהיה חייב בעבודתו:
‎אבל לא ידעתי מניין להרמב"ן ז"ל כל זה, כי אני אומר שקודם שלשים לא הותר לו בשום עבודה, ואחר חמשים אז מותר באלו עבודות – בשיר וטעינת עגלות ונעילת שערים, והשתא לא יקשה מידי. ובלאו הכי קושיא השניה לא קשה, דאף על גב דבני גרשון ומררי היו להם עגלות (לעיל ז, ז-ח), היו נושאים גם כן, דהא בבני גרשון, וכן בבני מררי כתיב (ר' לעיל ד, כז, לב) "וזאת משמרת משאם", ואם כן גם הם נמנים מבני שלשים. ומה שאמרו (בתורת כהנים) [בסיפרי] 'אבל הוא חוזר לעבודת בני גרשון', לא לכל עבודת בני גרשון, דהא יש גם כן בהם משא. וכך פרשנו בפרשת נשא (לעיל פ"ד אות יט) שיש משא בבני גרשון ומררי. אלא שאמר 'לטעון עגלות', ולא תמצא טעינת עגלות רק בבני גרשון, ומפני שבני קהת היו חשובים יותר, חוזר לעבודת בני גרשון לטעון בעגלות, ולא לבני מררי שהם עוד אחרי בני גרשון, ודי אם מתחבר לבני גרשון:
‎ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, דלרש"י לא נפסל בן לוי בשיר, ובפרק קמא דחולין (כד. ) (ד)תנן התם הלוים נפסלים בשנים, כדכתיב "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה", יכול אף בשילה ובית עולמים כן, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא" (ר' לעיל ד, מז), לא אמרתי לך אלא בזמן שהעבודה בכתף. דמשמע מדקאמר 'אף בשילה ובית עולמים יפסלו בשנים', ועל כרחך לענין בית עולמים – לשיר איירי, דהא ליכא משא בבית עולמים, והוא הדין במשכן, דנפסלו בשנים, איירי בשיר שנפסלו. ונראה דמהא לא קשיא, דכך יש לפרש; יכול אף בשילה ובבית עולמים, שלא היה עבודת משא, רק שיר, שיהיו הלוים נפסלים בשנים, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא", לא אמרתי אלא שהעבודה בכתף, שכיון שיש עבודת כתף – הלוים נפסלים, אבל בבית עולמים, שאין עבודה בכתף אלא בקול, אין הלוים נפסלים. והוא הדין במשכן נמי אין הלוי נפסל לשיר. והא דלא קאמר 'יכול אף לשיר, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא", דוקא למשא ולא לשיר', משום דקרא קאמר "ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה", ומשמע שהוא פסול גמור, ולפיכך המעוט הוי בדדמי לה, דבמשכן הוא פסול גמור וישוב מצבא העבודה, אבל בבית עולמים לא נפסל. ואי הוי מפרשינן קרא דלמשא נפסל ולא לשיר, והא קרא קאמר "ישוב מצבא העבודה", דמשמע נפסל לגמרי, ואהא קאי המעוט דיש מקום שאינו נפסל הלוי, וזה לא יתכן לפרש במשכן – שלא יהיה נפסל לשיר, דסוף סוף הכתוב קראו פסול:
‎ומכל מקום נראה לי, דלאו דוקא שחוזר לשיר ולהיות כשר לעולם, דזה אינו, דקל וחומר [הוא], דאף בבית עולמים, שלא היו לוים נפסלים בשנים, היו נפסלים בקול, כאשר נשתנה הקול שלהם מחמת זקנה (חולין סוף כד. ), כל שכן במשכן, שנפסלים בשנים, שלא יהיו כשרים לעולם, אלא נפסלים בקול. אלא רצה לומר שחוזר לשיר עד שהוא נפסל בקול. ומפני זה יתורץ מה שלא הזכיר בספרי שחוזר לשיר, דכיון דהוא פסול בקול, אין לו הכשר לעולם. כך יש לפרש על דרך רש"י:
‎ומכל מקום לא נראה נכון, דמנא לן, כיון שלא הזכיר בספרי רק נעילת שערים, שאין זה עבודה גמורה, וכן לטעון עגלות, שגם זה אינו עיקר עבודה, מנא לן להכשיר עיקר עבודה כמו שיר, ודברי הרמב"ן נכונים:

פס'. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. מפני שכחו מתיש:

ולא יעבוד עוד - בעבודת משא. אלא - ושרת את אחיו - על שניהם הוא מוסב. בן כ"ה ועד בן ל' ומבן נ' ומעלה ששניהם נפסלו מעבודת משא. ומה יעשו? ושרת - זה וזה את - אחיו לשמור משמרת ועבודת משא לא יעבוד.

שם.
ב׳ אזהרות, הראשון הוא למי שהיה בזמן התחלה פחות מבן נ׳ ואח״כ נעשה [בן נ׳], אז לשאר עבודות ראוי. והשני הוא שהיה אז בן נ׳, אין ראוי כלל. וכן לדידן בלוויים בקול, מי שמתחילה קולו עב, עי׳ מגילה דף כ״ד וסוטה דף י״ב ע״ב אז פסול לכל. ומי שאח״כ נשתנה קולו כשר לשאר דברים, כמ״ש רבנו הרמב״ם ז״ל. וא״ש שיטת בעל הלכות גדולות ז״ל למה לא חשיב ב׳ לאווין כנ״ל.

ולא יעבוד עוד. לא רק שאינו נמנה אלא שלא יעבוד עוד למשא. משא״כ לשיר הוא כשר אלא שאינו נמנה לכך. רק הוא כצעירי הלוים לדורות. שכשרים לשיר עם הלוים אשר הם יותר מבן עשרים כך היה אז פסולי שנים במדבר. זהו כונת רש״י ומסולקת השגת הרמב״ן ז״ל:

ישוב מצבא העבודה אבל ישרת את אחיו לסייעם במקצת ועבודה לא יעבוד במשא:

ולא יעבד עוד פירש״‎י עבודת משא בכתף לפי פרש״‎י, פרשה זו לא אבני גרשון ומררי קאי. וקשיא לי לפירש״‎י מיניה וביה שפירש אבל חוזר הוא לטעון עגלות מה הוא חוזר הרי מתחלה עבודתם לטעון עגלות מיהו בני גרשון ומררי אף הם נפסלים בשנים ממה שהיו כבר כגון טעינת ופריקת עגלות והורדת והקמת המשכן וחוזרים לשיר ולשמור שלא יכנס זר למשכן, ולפי פירוש רש״‎י שפירש אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, לנעילת שערים קאי אשילה ובית עולמים, ולטעון עגלות קאי אמדבר.

שם. ...וזהו ושרת את אחיו - עם אחוהי, כתרגומו. ע"כ. כלומר זה פירוש האמור בפסוק הבא. (פ' בהעלתך תשנ"ט)

שם.
מבואר בדברי רבנו בהל׳ כלי המקדש פ״ג ה״ח, דגבי לוי אם מתחילה היה ראוי לכל ואח״כ נשתנה קולו ונפסל לשיר כשר הוא לנעילת שערים ע״ש. וזה רק דמתחילה היה ראוי לכל. ובזה יתבאר הלאוין האמורים בפ׳ בהעלותך ״ועבודה לא יעבוד״, וכן ״לא יעבוד עוד״, ע״ש בספרי פיס׳ ס״ג ובחולין דף כ״ד. ובה״ג מנה זה בלאוין, וכבר תמה עליו רבנו בספר המצות. אך באמת נ״מ לדורות כמו בשיר ובנעילת שערים ובשמירה, דזה ג׳ דברים השייכים ללוי, ואז אם מתחילה לא היה ראוי לדבר אחד אינו ראוי כלל, אבל אם אח״כ נפסל לאחד כשר להשאר.

ועתה קשה לי: (א) הרי בני קהת נשאו רק בידיים ולא בעגלות, ראה למעלה (ז, ט ורש"י שם), ולפיכך לא חזרו אלא לנעילת שערים? (ב) נשיאה בעגלות שייכת דווקא בשעת מסעי המדבר ונעילת שערים - דווקא בימי המקדש, ולכאורה רש"י מתעלם מזה. (פ' בהעלתך תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ב) - רש"י אמנם לא מציין שנעילת השערים שייכת דווקא בזמן הבית, אך דומה שסידור הדברים ברש"י מורה על כך: יש שלושה דברים שבני קהת חוזרים אליהם - נעילת שערים, שיר, וטעינת העגלות: הדבר הראשון - שייך רק לדורות, השני - בין לדורות ובין לדור המדבר, והשלישי - רק לדור המדבר.

שם. ומבן חמשים שנה וגו׳ ושרת את אחיו וגו׳.
ספרי פיס׳ סג: ושרת את אחיו, מלמד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון.
[הנה מזה] נראה הא לשיר פסול. אך עי׳ בערכין דף י״א ע״ב ברש״י דמשה היה משורר אף דהוא זקן … ועי׳ בהך דמנחות דף ק״ט. לכך צ״ל דרק להך דכתף הוא פסול. ועי׳ רש״י בכורות דף ל׳ ע״ב דחשיב ״לשרת״ דהיינו שומר ושוער … וזה ר״ל כאן … עי׳ רש״י ערכין דף י״ג ע״ב לכבד [את העזרה].

(בר־מצוה של אתי ועדו שי') ההתרגשות בשמחה זו היא כפולה ומשולשת. הרי אצל כל נכד ונכד שנכנס למצוות איני יכול שלא להתרגש, קל וחומר אצל שניים. ההתרגשות השלישית היא מפני שאני חייב לברך גם בשם סבא משה פולק ז"ל. עם אתי ועדו ישבתי לא פעם (ואי"ה עוד אשב עמהם הרבה) ללמוד תורה ולא פעם השיבותי לאחד על שאלה שהשני שאל. שניהם יודעים שאיני אוהב כפולים, כפילים וכל הדומה, כי יש בזה משום המיותר, המשעמם, מין סטנציל (של פעם).

שם. ושרת את אחיו וגו׳.
ספרי שם: ר׳ יהודה אומר הואיל וחזרה תורה ואמרה לא יעבוד עוד, אם למדתי שהעובד בשלשים אינו עובד בעשרים וחמשה כך הכהן לא יעבוד בעשרים וחמשה, ת״ל ולא יעבוד עוד.
ט״ס, ור״ל כך, דפחות מכ״ה אסור אף לשרת, [אבל אם] התחיל קודם ואח״כ נעשה וכבר נתמנה, אין מורידין וכשר לשאר דברים. וכן פסק הרמב״ם גבי [פסול לוי בקול].

נתקלתי בשאלת הכפילויות, החזרות, גם בפרשת השבוע, בפרשיית טיהור הלויים והנפתם (למעלה ח, ה-כו) שנשמע מחר (מפי מי?), פרשה שמוזכרים בה "הלוים" שמונה עשרה פעם, ועוד שתים עשרה פעמים כינויים כמו "עליהם" או "אֹתם". תמהתי על שפע חזרות זה עד שראיתי את דברי רש"י לאחד מפסוקי פרשה זו, ושם ממין השאלה הזאת, אלא בצורה חריפה עוד יותר: "וָאֶתְּנָה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (למעלה ח, יט). בפסוק זה בולטת עד מאוד הכפילות המחומשת, וכך כותב רש"י (על פי בראשית רבה ג, ה) על כפילות זו: "חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה". משראיתי רש"י זה, חשבתי שגם את החזרה על "הלוים" אפשר ליישב בדרך זו - להראות חיבתם. מעין זה מוצאים אנו כבר בפרשת העקידה, שם אומר רש"י על המילים: "אברהם אברהם" - "לשון חיבה הוא שכופל את שמו". בדומה משיב גם רמב"ן על השאלה, מדוע זה חוזר הכתוב בפרשת נשא על מתנת הנשיאים אצל כל אחד בפרוטרוט.

שם.
הנה מבואר בירוש׳ ספ״א דחגיגה ובדברי רבנו בהל׳ סנהדרין פ״ד דאין ממנים לדברים יחידים אא״כ הם ראויים לכל, וקמ״ל דזה רק מתחילה, היה ראוי לכל ואח״כ נפסל מאחד, אין מעבירין אותו. וזהו כוונת הספרי פ׳ בהעלותך פסקא ס״ג ע״ש, וטעות סופר שם, וצ״ל כך: דאף דפסול שנים דאוהל מועד שבמדבר המבואר בחולין דף כ״ד, זה רק לעבודה בכתף, עי׳ בדברי רבנו בספר המצות, מצות עשה ל״ו וברמב״ן שם, אך זה רק בהני שכבר היו כשרים בתחילה, עי׳ מש״כ הרמב״ן בשרש שלישי, אבל הפחותים מבן ל׳ אינם כשרים לכל דבר. דבתחילה צריך שיהיו ראויים לכל. ועי׳ ירוש׳ יומא פ״ב גבי כהן שאין ידו מחזקת כו׳. ואף דמשה רבנו היה בן שמונים, ומ״מ היה משורר כמ״ש רש״י ערכין דף י״א ע״ב, וגם היה שומר כמבואר ריש תמיד, ומשום דס״ל דשמירה אינו בזמן שירה, דזה רק בלילה וזה רק ביום, וכ״כ בזה במקום אחר, צ״ל דזה ע״פ הדיבור.

החיבה היתירה שרוחש ה' ללויים מצויינת בדברי חז"ל (במדבר רבה טו, ג) כבר בראש הפרשה: "בהעלתך את הנרות" - את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח. שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצרין ואומרים, למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח? משל למלך שעשה סעודה, והיה קורא אומנויות (אומנים או חבורות־חבורות). היה אוהב אחד, שאוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהן. היה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום, שלא זמנני בכל סעודות האלו? כיוון שעברו אותן ימי סעודה, קרא אותו אוהב, אמר לו - לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אעשה סעודה. למה? שאת אוהבי. כך מלך מלכי המלכים הקב"ה, את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח וקבלן הקב"ה, שנאמר "קח מאתם", ושבטו של לוי לא הקריבו. כיוון שעבר חנוכת המזבח, אמר הקב"ה לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו חנוכה, ושבטך לא עשה. לכך, "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך", ואחר כך - "קח את הלוים". ע"כ.

כך גם בעצם הכפל הזה שלפנינו - אתי ועדו. אכן, חיבה יתירה לי אליכם ולא רק בגלל היותכם לויים.

בדרשת בר־המצוה שלכם עמדתם על כך שהנכם לויים, ושכחתם לציין שהוריכם היו קרובי משפחה עוד לפני שהתחתנו - אבא בן לוי ואמא בת לויה. ואף על פי שבתור לויים אין לכם נחלה בארץ ישראל, ד' אמות יש גם לכם בה וצריך לחבבן, וכדברי בעל אור החיים הק' (ויקרא כה, ב): "אין ביטול למתנת הארץ עד עולם".

ועוד כתב בעל אור החיים הק' על הצורך לחבב את הארץ הזאת בפירושו לפרשת שלח, כשהוא מנסה לענות על השאלה, מדוע המית ה' את עשרת המרגלים מיד ולא האריך להם אף, והוא כותב שם (יד, לו) לא פחות מחמש סיבות, והאחרונה ואולי החשובה שבהן: "מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על השלימות הטוב? אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם".

דיברנו וחזרנו ודיברנו על חיבה, ונחתום בחיבה - תחבבו את התורה, את העם ואת הארץ ותמשיכו לשמח את הוריכם היקרים, את כל בני המשפחה, וכולנו נחזיר לכם חיבה.

והרי החידה שהבטחתי לכם: מהי המצוה הראשונה שמקיים בר־מצוה?

על שאלה זו משיב "חתם סופר" על התורה (פרשת ויחי עמ' רמו): השמחה בעבודת ה' היא המצוה הראשונה שמקיים הנער מיד בכניסת שנת הי"ד בצאת הכוכבים - הוא שש ושמח שזוכה לקבל עול מצוות ה' אלקיו. והשמחה היא מצוות עשה דאורייתא - לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (דברים כח, מז - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" וגו'). (פ' בהעלתך תשנ"ה)