신명기 23:8의 주석

לא תתעב אדמי. לְגַמְרֵי, וְאַעַ"פִּ שֶׁרָאוּי לְךָ לְתַעֲבוֹ שֶׁיָּצָא בַּחֶרֶב לִקְרָאתֶךָ:

אדומי. ולא כתיב בני עשו כי לא נזהרו אלא על אומה הדרה בארץ שעיר הוא אדום. ורק אלה נקראו אחינו בנחלת אבינו אברהם. כמש״כ לעיל ב׳ ד׳ וע׳ ס׳ בראשית ל״ו כ״א:

לא תתעב אדמי לא תתעב מצרי. תוי"ן הראשונות היו ראויות להדגש מדין שתי אתיות בג"ד כפ"ת והן רפות והטיל בו טעם החכם אבן עזרא לפי שהתיבה הראשונה זעירא ושתיהן כמו מלה אחת. כן מצאתי כתוב בספר דקדוק ישן כ"י שהיה בבית מדרשו של הגאון דודי מורי ורבי ז"ל כמוהר"ר משה קזיס וכמו כן אשר לא תדבר (מלכים א כ"ב) ובכלל זה ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ') וכן למי תדמיוני ותשוו (ישעיה מ"ג) אבל ואל מי תדמיון אל. התי"ו דגושה מפני הטפחא שבמלת מי ועיין מה שכתבתי בפ' וארא על אתה תדבר:

לא תתעב אדומי לגמרי אלא עד שלשה דורות. כדכתיב בספיה דקרא דור שלישי יבא להם בקהל יי' וכ"ת מהי תיתי שיתעבם לגמרי אדאצטריך לומר לא תתעבם לגמרי השיב ואמר המצרים אפי' שזרקו זכוריכ' ליאור אעפ"כ לא תתעב' לגמרי אלא עד שלשה דורות והאדומי אע"פ שיצא בחרב לקראתכם אין ראוי לתעבו לגמרי ונתן הטעם בזה ואמר כי אחיך הוא ונתן הטעם למצריים ואמר כי גר היית בארצו שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק:

לא תתעב אדומי. אעפ"י שראוי לך לתעבו מפני שיצא בחרב לקראתך, והמצרים גם כן אע"פ שהשליכו זכוריכם ליאור, לא תתעב אותם, מפני שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק ונמלטתם עמהם בימי הרעב בכבוד גדול. ואמר עוד לא תתעב אדומי, שיש להם זכות אבות שהיו מזרע הקדש, והרחיקן שלשה דורות לפי שיצאו בחרב לקראתנו. ואמר בשניהם לא תתעב, אדום שקדמם בחרב, ומצרים שהטביעם במים, אבל עמון ומואב שהחטיאום נתעבו, והזכיר הכתוב בהן לא תדרוש שלומם וטובתם, ומכאן דרשו רז"ל שכל המחטיא חברו קשה לו מן ההורגו, ההורגו טורדו מן העולם הזה והמחטיאו טורדו מן העוה"ז ומן העולם הבא.

לא תתעב מצרי. פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר (פ' ויגש) ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי אמרה תורה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה ^לגכפי הנראה חסר כאן בתחלת הדרשה בכבוד אכסניא של תורה. והנה אעפ"י דקיי"ל תיכף לתלמידי חכמים ברכה (ברכות מ' א'), ופירש"י כשמארח ת"ח בתוך ביתו באה ברכה לביתו, וא"כ ההתקרבות הזאת ג"כ לצורך עצמו, צ"ל דאיירי דעושה כזאת לא לשם קבלת שכר רק מאהבת חכמים. .
(ברכות ס"ג ב')

לגמרי כו'. רצונו לתרץ, הא כתיב אחריו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא, הא דור שני לא יבא, א"כ מתועב הוא, ולמה אמר ברישא לא תתעב. ומתרץ מה שכתוב לא תתעב ר"ל לגמרי אל תתעב, אבל מעט תתעבו:

לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. הזהיר שלא נתעב אדומי ומצרי מלבא בקהל כמו הענין בעמוני ומואבי אבל כשנתגיירו הדור השלישי יהיה מורת לבא בקהל יי' והם בני בניהם:

[קיז] לא תתעב אדומי בכל מקום שיבא בכתוב טעם לאזהרה הוא מפני שהוא מנגד לשכל האנושי וכן כאן כי לפי שכל האנושי היה נכון לתעבם רק כי אחיך הוא ואמר בספרי גדולה אחוה:

לא תתעב אדומי יש מי שאמר שאע"פ שלא קדמו אתכם לא תתעבם כי אחיך הוא ומזרעו של אברהם בא ולפ"ז צ"ל דכאשר עשו לי בני עשו דמיירי לעבור בארצם נמי כדכתי' גבי יפתח וישלח ישראל מלאכים אל מלך מואב לאמר אעברה נא בארצך ולא אבה שנא' וגם אל מלך אדום שלח. א"נ ה"פ לא תתעב אדומי אעפ"י שהיה לך לתעבו לפי שהיה לו להעבירך בארצו לא תתעבנו כי אחיך הוא:

מה שפירש"י לא תתעב אדומי לגמרי העולם מקשין למה שינה אח"כ הל' לא תתעב מצרי מכל וכל ונ"ל דה"ק דבאדום הזהיר אותו התורה שלא לתעבו לגמרי יותר מג' דורות כמו עמון ומואב אבל מ"מ הנקבות לא היו אסורות לעולם שהרי אין דרך של נשים לצאת בחרב כמו שדרשו רז"ל גבי עמון ומואב על דבר אשר לא קדמו אין דרכן של נשים לקדם אבל גבי מצרי הזהיר שלא לתעב מכל וכל הזכרים והנקבות לעולם שכולם היו משעבדין בישראל ודוק מהרש"ל ותימה עליו וכי לא ראה משנה שלימה ביבמות בפרק הערל מצרי ואדומי א' זכרים וא' נקבות אסורין עד ג' דורות וכן פסק הטור א"ע סי' ד' ואפשר דה"ק דבאדום אינו מזהיר מלתעב לעולם רק הזכרים אבל הנקבות בלא"ה לא תיסק אדעתין לתעב לעולם דאין דרכן של נשי' לצאת בחרב אבל מ"מ אסורין עד ג' דורות דעזרו קצת לבעליהן אבל גבי מצרי הזהירם הכתוב שלא לתעב לעולם הזכרים והנקבות לפי שכולם היו משועבדין בשוה בישראל ודוק כנ"ל:

פס'. לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. הנהג עמך מעשה אחוה ומכר לך לחם ומים. וכן אמרו חז״ל רחמנא (אמר) בטולך או בטולא דבר עשו:

כי תצא מחנה על איביך.
ספרי פיסקא רנד: כי תצא מחנה כשתהיה יוצא הוי יוצא במחנה.
ר״ל כי אז חל שם מחנה אף דהוה חוץ לג׳ מחנות, ואף שאין שם ארון כמ״ש ברמב״ם דלא כל פעם הוה ארון עמם, עיין בעירובין דף ס״ג בתוס׳, ובירושלמי שקלים וכ״מ, מ״מ חל עליו שם מחנה ואסור שם בעל קרי, ולכך אסור להרהר ונשמרת וכמש״כ הרמב״ן ז״ל בסה״מ בזה, וזה ר״ל הך דעירובין דף י״ז וחונין בכל מקום, ועיין ברמב״ם בהל׳ מלכים.

לא תתעב אדומי. אע"פ שהי"ל לקדם אפ"ה מזרעו של אברהם הוא ואחיך הוא:

לא תתעב אדומי. י"א אע"פ שלא קדמו אתכם לא תתעבנו כי אחיך הוא ומזרעו של אברהם הוא ולפי זה צ"ל כאשר עשו לי בני עשו דמיירי לענין לעבור בארצם כדכתי' גבי יפתח וישלח ישראל מלאכים אל מלך מואב לאמר אעברה בארצך ולא אבה וגם אל מלך אדום שלח ולא אבה. אי נמי לא תתעב אדומי אע"פ שהיה לך לתעבו לפי שלא הניחך לעבור דרך ארצו לא תתעבנו כי אחיך הוא:

לא תתעב אדמי, מצרי סמכו כאן לפי שאף הם בכלל לא יבא.

"לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא" וגו'. ללמדך שאין אתה יכול לבחור לך משפחה - יש הנולד למשפחה עתירת ייחוסים ובעלת שם ויש הנולד למשפחה נטולת ייחוס ונטולת שם, יש שזוכה באחים צדיקים וישרים ויש שנאלץ להתמודד מול אחים תועים־טועים, והריהו מצווה "לא תתעב... כי אחיך הוא". (פ' כי־תצא תשנ"ז)

לא תתעב מצרי. מִכֹּל וָכֹל, אַף עַל פִּי שֶׁזָּרְקוּ זְכוּרֵיכֶם לַיְאוֹר. מַה טַּעַם? שֶׁהָיוּ לָכֶם אַכְסַנְיָא בִּשְׁעַת הַדְּחָק. לְפִיכָךְ —

כי אחיך הוא. רצה הקב״ה להרגיל את ישראל במעלת הנפש. וכל שהנפש גבוה יותר מקרב את קרוביו. ע״כ צוה אותו לזכור אחוה לבני אדום:

לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שליש וגו' ושאר אומות מותרין. ולפיכך מיד איצאו בחרב לקראתך ואזרקו בניכם ליאור קאי וה"ק לפיכך אחר שיצאו בחרב לקראתכם וזרקו זכוריכם ליאור ראוי להענישם שהבנים אשר יולדו להם דור שלישי דוקא יהיו מותרים אבל הבנים אשר יולדו להם דור ראשון ודור שני יהיו אסורים ואילו לא היה להם עון זה היו מותרין מיד כשאר כל האומות:

כי גר. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, אמר ליה, דכתיב לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו ^לדפירש"י דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו, עכ"ל. ולפי ערך הראיה ממצרים נראה שצ"ל דבר שהי' נצרך לך. .
(ב"ק צ"ב ב')

מכל וכל כו'. משום דכתיב אחריו דור שלישי יבא הא דור שני לא יבא, ולמה אמר לא תתעב מצרי. ומתרץ דה"ק לא תתעב מכל וכל, אבל מעט תתעבו, כדפירשתי לעיל גבי לא תתעב אדומי. ונקט כאן מכל וכל, ר"ל משום שנא' (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון, ואע"פ שזרקו זכוריכם ליאור, אפ"ה אל תתעבו, מה טעם שהיו כו'. וזהו שנקט רש"י מכל וכל:

לא תתעב מצרי גם אותם היה נכון לתעבם אבל כי גר היית בארצו וכמו שאמרו ז"ל גדולה אכסניא:

לא תתעב מצרי. אע"פ שלסוף שעבדו בכם לא תתעבנו כי גר היית בארצו והטיבו לכם בראשונה ויש לכם לקרבו:

פס'. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. מלמד שמקבלין עליהם גרים. כי גר היית בארצו א״ר אלעזר בן עזריה מצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמן שנאמר (בראשית מ״ז:ו׳) ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי. ואפ״ה קבע להם הכתוב בשכר. המקבל את האכסנאי בתוך ביתו ומאכילהו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ״ו:

ונשמרת מכל דבר רע.
ספרי שם: שומע אני בטהרות ובטומאות וכו׳ יכול בטומאות ובטהרות הכתוב מדבר ת״ל ערוה.
משום דבאלו הקילו, עיין עירובין דף י״ז, ועיין במה דס״ל להרמב״ם בהל׳ מלכים … ע״ש בזה.

לא תתעב מצרי. אעפ"י שנשתעבדו בכם והי"ל לקדם גרים הייתם בארצם ומתחילה הטיבו לכם וע"ז אז"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית שאין דרך נשים לקדם. ואו' ה"ר נתן בר יוסף שהמואבים קדמום כדכתיב כאשר עשו לי בני עשו וכו' והמואבים היושבים בער. והא דקא' הכא על דבר אשר לא קדמו אתכם קאי אעמון ואשר שכר עליך קאי אמואב:

לא תתעב מצרי. אף ע"פ שלסוף שעבדו בכם לא תתעבנו כי גר היית בארצו והטיבו לכם בראשונה:

[כי אחיך הוא ובכ״‎א אינו חייב על גניבתו].

"לא תתעב אדֹמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". לגבי "לא תתעב מצרי" מבאר רש"י: "מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". מה ראה רש"י להטעים דווקא לגבי מצרי? והרי המילים "כי גר היית בארצו" ברורות גם בלא פירושו, לא פחות מאשר "כי אחיך הוא". (פ' כי־תצא תשנ"ט) וראה "מנחת יצחק". לדבריו, רש"י בא לבאר שכוונת הכתוב "כי גר היית בארצו" על תחילת בואם למצרים - "בשעת הדחק", בשל הרעב, שאז הטיבו להם ופרנסו אותם וכלכלו אותם, ויש להכיר להם טובה, אבל על שנות השעבוד, אף שגם בהן היינו גרים בארצם, איננו צריכים כלל להכיר טובה, אדרבה, על כך הם מרוחקים ואסורים לבא בקהל כדלהלן.

כי גר היית בארצו. גם זה מתכונת הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל. ע״כ הרגיל הקב״ה אותנו במצוה זו:

מה טעם שהיו לכם אכסניא כו'. יש מקשים ל"ל לרש"י לפרש הטעם למה דור שלישי יבא, הא הכתוב עצמו מפרש הטעם כי גרים היית וגו'. וי"ל דק' לרש"י וכי בשביל שהיו גרים בארצו יבאו בקהל, אחר שעשו להם כל הרע הזה, שהרגו זכוריהם, וכי בשאר ארצות שיש שם גרים הורגים הזכרים שלהם. ועל זה פי' מה טעם וכו'. ויהיה האי מה טעם פי' על כי גר וגו' דכתיב בקרא:

וכתב לה ספר כריתות. לה לשמה ומ"מ י"ל ספר עולה בגימטריא לשמה:

ומה ההבדל בין "לגמרי" (שנאמר באדומי) ולבין "מכל וכל" (שנאמר במצרי)? ועוד: לכאורה יכול היה להצמיד את שתי ההלכות ולטפל בהן בד"ה אחד. (פ' כי־תצא תש"ס) וראה "דברי דוד". לדבריו, מצד הסברא ראוי היה לתעב את המצריים שעינו את ישראל, יותר מאשר את האדומיים שלא עשו שום מעשה אלא לא הניחום לעבור דרך ארצם, לזה שינה רש"י בלשונו, שבמצרי כתב שבא הכתוב למעט שלא נחשוב שעלינו לתעבו "מכל וכל", אבל באדומי, גם לולא הכתוב לא היינו מתעבים אותו אלא "לגמרי" אבל לא "מכל וכל". וב"ספר הזכרון" כתב: לגמרי ומכל וכל עניינם אחד.

על כל פנים ראיה גם מכאן שהכרת טובה היא מעין דאורייתא, כפי שאמר לי הרב דוד ברכפלד שי' בשעתו, כשדרשתי בנידון בשעת שמחה משפחתית. (פ' כי־תצא תשס"ב)

וראה גם להלן רש"י (כו, ג ד"ה ואמרת אליו) "שאינך כפוי טובה". וכנ"ל. (פ' תבוא תשס"ב)

זה מזמן אני שואל את עצמי, אם אין להחיל פסוק זה גם על גרמניה. והרי גרים היינו בארצם. ואין לי את מי לשאול כגון דא. (פ' כי־תצא תשס"ד)

חז"ל דורשים: "פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש, ...ומה מצרים... המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו... על אחת כמה וכמה" (ברכות סג ע"ב). ולא הבינותי קל וחומר זה, מי חייב כאן הכרת טובה מכח קל וחומר, בעל הבית המארח - משום שהוא מתברך, או התלמיד חכם המתארח. ולכאורה צריך עיון. (פ' כי־תצא תשס"ג)

רש"י ד"ה בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו', ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת, שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו... לפיכך אדום שקדמם בחרב (במדבר כ, יח) לא נתעב, וכן מצרים שטבעום, ואלו (כלומר עמון ומואב) שהחטיאום - נתעבו. ע"כ. מעין זה כתב רש"י למעלה (ה, ד"ה על דבר) והוא על פי ספרי. וקשה לי: (א) למה לו לספרי (ולרש"י בעקבותיו) למצוא טעם לאסור ביאת עמוני ומואבי לקהל ה', הרי הכתוב מטעים במפורש - "על דבר אשר לא קדמו אתכם" וגו'? (ב) טעם זה טוב לאסור מואב, אך עמון מאן דכר שמיה בעניין זה (בכל הפרשות המתארות את חטא ישראל בדבר בלעם - בלק, פינחס ומטות - לא נזכר שעמון החטיאו את ישראל, אלא רק מואב ומדין)? (ג) אם אמנם זהו הטעם, למה לא לאסור גם את מדין שהיו שותפים להחטאה זו? (ד) לפי פשוטו של מקרא, כיצד זה שיציאת אדום בחרב נגד ישראל, והשיעבוד והעינוי האיומים בידי המצרים, נחשבים לחמורים פחות מאשר אי־יציאה לקראת ישראל בלחם ובמים? (ה) ואם הקלו באדום משום קירבת המשפחה, הרי גם עמון ומואב קרובי משפחה הם? ועוד: מהם עתידות לצאת "שתי פרדות טובות" - רות המואביה ונעמה העמונית, ומטעם זה אמנם אסרה תורה עשיית אנגריא בהם (ראה בבא קמא לח ע"ב). כל זה צריך עיון גדול. (פ' כי־תצא תשמ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': לשאלה (א) נדרש הנצי"ב ב"עמק הנצי"ב" לספרי (כי־תצא דף רצה). לדבריו, התורה כתבה את הטעם הצדדי "על דבר אשר לא קדמו אתכם" וגו', כדי להכשיר את נקבות עמון ומואב לבוא בקהל, שכן מכח הכשר זה עתידות לצאת שתי נשים שיש להן חלק מכריע בתשועת ישראל - רות המואביה ונעמה העמונית (ראה יבמות עז ע"א). חז"ל הבינו מסברא שהטעם שכתוב בתורה אינו עיקרי. על כך מוסיף ה"באר יצחק": "והכתוב בא להסתיר הדבר הרע הזה מפני כבודן של ישראל".

על שאלה (ב) משיב בעל ה"כלי יקר" (במדבר כה, יז). לדבריו, אף עמון החטיאו את ישראל, וזה שלא פרסמם הכתוב, זה מפני שלא הם פתחו בחטא (מעין דברי רש"י בספר בראשית יט, לג ד"ה ותשכב את אביה).

על שאלה (ג) יש להשיב בפשטות שהמדינים נענשו מיד והושמדו, כמו שמפורש בפרשת מטות. ואמנם אנו מוצאים את המדינים שוב מאוחר יותר, למשל בימי גדעון (שופטים פרקים ו-ח), אך כבר כתב המהרז"ו (במדבר רבה כא, ד) שמדינים אלו הם אומה אחרת בעלת שם זהה.

באשר לשאלה (ד) ראה סיכום הפרשיה ב"דעת מקרא" (עמ' שלה), זו לשונו: כאן מקום לשאול מה טעם הקלה התורה עם האדומים, ולא תבעה מהם למה לא קדמו את ישראל בלחם ובמים כדרך שתבעה מעמון ומואב. אלא, אדום, היה להם להשיב: מפני שהתחכם יעקב על עשו, והוציא ממנו את הבכורה, והערים עליו לקבל את הברכות. אבל על רדפו בחרב אחיו דחתה אותו התורה שני דורות, והועילה לו קרבת האחווה שלא נדחה עולמית. לא כן עמון ומואב, להם לא היתה תשובה למה לא קדמו. והם, היה להם להחזיק טובה לישראל, בשביל אברהם שעשה עמהם חסד, והם גמלו לישראל רעות, ואף גם זאת ששרשם רע. על כן נתעבו להיות דחויים מישראל דחיה עולמית. גם חמור היה חטא המואבים מחטא המצרים; שהמצרים חששו מפני ישראל שמא יתחברו עם אויביהם להלחם בהם ויגרשום מן הארץ. ואילו מואב ידעו שאין פניהם של ישראל להלחם בהם ולא לכבוש את ארצם, אבל גברה שנאתם, שלא רצו שיתיישבו ישראל בסמוך להם בסביבותם, ואף קראו לעם אחר, למדיינים, להיות להם במזימתם להרע לישראל. על כן נענשו, והמצרים נחונו. ע"כ.

על כך יש להוסיף דבריו של בעל ה"כלי יקר" שכתב (בפסוק ה): על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - פירש רש"י על דבר העצה שיעצו להחטיאכם. ודבר זה אינו מפורש במקרא! ועיקר חסר מן הספר! גם אין הדעת נותנת להרחיק שתי אומות בעבור שלא קדמום בלחם! אלא ודאי העיקר הוא בעבור שהחטיאום, ודבר זה מבואר במקרא שלכך לא קדמום בלחם ומים כדי שיהיו רעבים וצמאים מיגיעת הדרך, ועל־ידי זה בהכרח יאכלו מזבחי אלהיהן וישתו מצרצור (נוד) יין שלהם המרגילם לערוה, כדמסיק במסכת סנהדרין (קו ע"א). כי כל עייף ויגע לא יבקר בין אסור למותר, ואוכל ושותה מכל מה שנותנין לו. והקב"ה ידע כוונתם על זה האופן, על כן נתרחקו. לכך נאמר: "על דבר אשר לא קדמו", רצה לומר, על אותו דבר נסתר אשר אליו כיוונו במה שלא קדמום. ע"כ. נראה לעניות דעתי שדרשת חז"ל על החטאת עמון ומואב את ישראל מבוססת על צירוף המילים "על דבר אשר" הנזכר בכל התנ"ך עוד שלוש פעמים בלבד (פעמיים בספר דברים כב, כד ופעם נוספת בספר שמואל ב' יג, כב), ובכל שלוש הפעמים מתייחס האיזכור לגילוי עריות.

שאלה (ה) שאל הנצי"ב (שם ב"עמק הנצי"ב" לספרי, כי־תצא דף רצה), זו לשונו: עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב - דאילו "על דבר אשר לא קדמו" וגו', הא מצרים ואדומים הוסיפו לחטוא בפועל! ואם משום האחוה, הא עמונים ומואבים אחים הם, כמו שאמר אברהם ללוט: "כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית יג, ח)! אלא הטעם שהרחיקן הקב"ה מפני שנטלו עצה וכו'". כלומר מכח שאלה זו מוכיח הנצי"ב שעל כרחנו חטאם של עמון ומואב לא היה רק באי קבלת פניהם של ישראל, אלא בהחטאתם. וראה מאמרי "רות המואביה - לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" ב"הדר המועדים - ספירת העומר, חג השבועות" (עמ' 137). הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין "אמה של מלכות" לרב יהושע בכרך (עמ' 104).

[ומה שכר נטלו על כך לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כג ח). ד״א ויהי בשלח] זש״ה אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח ז), מאי בכושרות, בכי ושירות מצרים היו בוכים, שנאמר והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים (שמות יא ו), וישראל היו אומרים הלל. לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם, אימתי צעק פרעה ווי, בזמן שראה את העם נוסעים (בחומה) [כאומה], כי כל זמן שהיו רומסים בטיט היו בעיניו כאין, כיון שיצאו ראה אותם יוצאים בצבאות בדגליהם, אז ראה ומצטער וצעק ווי.