창세기 2:10의 주석

ונהר יוצא מעדן. ר"ל מכח תענוג הנק' עדן כשיש לו ורודף עוד אחרי התענוגים אזי הבהירות יוצא ממנו אחרי שנק' התענוג רחובות הנהר שמתרחב על כל. היינו כיון שבא לתענוג אז אוהב אפילו מה שהיה שונא אותו מכבר. כדאי' בזוה"ק למה וחסידיך ירננו ולא לוייך ירננו כי זה דרכם. אך כשיש לו תענוג אוהב אפי' מה שאינו בטבע. ופעם א' שמעתי מאדמו"ר שעיקר תענוג הוא ממה שנשתנה הדבר מטבעו ד"מ בא שמחה לבני אדם ממה שמשנין מלבושי איש לאשה ומאשה לאיש. ועוד אמר שבעליית העולמות עולם העשיה לעולם היצירה. ויצירה לבריאה. נמצא שפנימית יצירה מתלבש בלבושי אותיות העשיה. והבריאה באותיות היצירה. ומחמת שינוי הלבושים באה שמחה להעולמות. והנה בה' בראם בה' מוצאות הפה ויפח באפיו נשמת חיים נופח תוכו נופחי נמצא שהבל האותיות מגיע עד שורשו כי שורש החיונית עולה למעלה תמיד עד שורשו כי כן הוא תמיד בסוד מטי ולא מטי. ובזה הדיבור כשבא לשורשו שעושה גוונין היינו גוונין לתתא מסטרא דיליה. ואף שלמעלה לא יש גוונין מכ"מ מסטרא דיליה גוונין. וכן המחשבה הוא באותיות והולכת למעלה. וכן במעשה יש אותיות. כי כח הפעל בנפעל היינו החכמה שבו כמבואר. וזהו שלשה ספרים נפתחים. מחשבה דיבור מעשה. שאילו עושין רושם למעלה לכן נאמר בס"י המליך אות יו"ד במעשה כי כן כח הפעל החכמה שהיא אות יוד במעשה. ועיקר התגלות במעשה כי סייג לחכמה שתיקה. ומחשבה זו מתייחדת תחלה באות ה'. ובלב וממנו בא ההבל והאותיות לחוץ ואז נופל בושה ויראה עליו. כי כן באות יו"ד מתגלה היראה ואז מתגלה הניקוד קמץ. [כי כן כשיש לו תענוג מגודל החדוה והשמחה נפתחים לו אורות הרבה] כי כן בקי"ס היה להם תענוג כשנגאלו גאולה שלמה וכן כשהתינוק בא לאביו אז מגודל התענוג מהתחברותו אל אביו נפתחו לו מקורות הרבה. ואחר קי"ס היה להם מ"ת שיצאו נשמתן וזהו רמז ניצוץ כשבא לאביו נפתחו לו מקורות והוא פַתַח. המקור שנפתח הוא רקיע שנתגלה העיקר והוא ניצוץ ורקיע נקוד קמץ נתגלה עי"ז. והנה נאמר ואאלפך חכמה ואאלפך בינה אל"ף בינה כשלומד מבין נמצא האל"ף נתגלה במחשבה קודם הה' מוצאות הפה שכן בקול לא נתגלו עדיין המוצאות ואעפ"כ היא באל"ף. וזאת האל"ף היא הולכת עם כל המבטאות כי כן הוא שאין שום אות שלא יחובר בה האל"ף כי האל"ף היא הברת האותיות. אמנם זו האלף הנסתרת היא בקמץ והנראית במבטאות שבתוך האותיות אחה"ע היא בפתח שכן אלפונו וה"א בעצמה הוא בניקוד קמץ. והקול הולך על שית ענפי הריאה כי הן חמש נגד ה' מוצאות הפה והששית נגד ה"א. וזהו לית אתר פנוי מיניה. במחשבה אותיות ואח"כ נצמצם. כי אח"כ בא לקול ונצמצם בלא אותיות. כי קול הוא בלא אותיות ואח"כ העולם נבנה מבנין אב כי בחכמה נבראו העולמות ואית חכמה עילאה וחכמה תתאה כי כן אברהם היה בתחלה עובד לחמה ומזלות. וכי אאע"ה בתחלה עבד ע"ז. אלא בתחלה הכיר בוראו וכוחו מכח הנבראים ואח"כ הכירו מכח עצמותו י"ת. לכן וירא אליו ה'. ששם הוי"ה בהוב"ש הוא עצמותו י"ת. מה שזולת הנבראים וזהו חכמה עילאה וחכמה תתאה. וזהו יהב חכמתא לחכימין. וזהו שנק' חכמת שלמה חכמה תתאה שראה חכמה בהנבראים. וידע כח הבורא מהם. אמנם לחכמה עילאה לא השיג. כי היה מלך ומלך שמחל על כבודו כו' ולזה אינו יכול להיות עניו והחכמה מאין תמצא. ולמה אין המלך יכול למחול כי מלכותא לאו דיליה כי עבדיו המליכו אותו. וגם אבא יסד ברתא וה' בחכמה יסד ארץ ונמצא קיבל בחכמה: חסר

והיה לארבעה ראשים וְהָוֵי, זמן הווה, כן הוא בדפוס סביוניטה, ומסורת עליו ט' באורייתא; וברוב הספרים והוה, והוא טעות, כמו ואשקי הנזכר קודם לכן.

ונהר. וטרם שנברא האדם היה הנהר משקה הגן לכל צד.

ונהר יוצא מעדן: אין להכריע, אם הכוונה שגם עתה הוא יוצא, או אם הוא כתרגומו היה נפיק, ובימי משה לא היה כן, ויהיה כדעת קצת מן האחרונים שאומרים, כי העדן היה במקום שהוא עתה ים.

ונהר יוצא מעדן. בלתי צער גשמים ועבודת אדם:

יפרד ב' במסורה הכא ואידך ודל מרעהו יפרד. כשנעשה אדם הראשון דל מן המצות נפרד מהגן:

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כי האדם אשר שם בו האל הפקידו לעבדה ולשמרה, אבל להשקותה לא היה צריך כי הנהר הזה משקה אותה מכל צד;

ונהר יצא מעדן וגו׳ ומשם יפרד וגו׳. הנה אין ספק שהענין הוא כמשמעו. אבל מ״מ יש להבין מזה הליכות עולם ותכלית חיי האדם. דבל״ז מאי נ״מ במה שהודיע שד׳ נהרות יצאו מזה הגן וכי על אלו ד׳ נהרות כונן העולם ומלואו. והלא עוד מאות ואלפים נהרות מקיימים העולם ואינם יוצאים מעדן וא״כ למאי הודיע לנו הכתוב כ״ז. ולא עוד אלא שבאמת אין ניכר לאנשים היושבים על הנהרות הללו שיוצאים המה מעדן. כידוע לחוקרי הארץ. וע״כ הנם יוצאים מתחת לארץ מעדן עד המקום שמשם נובעים ויוצאים החוץ. אבל א״כ למאי הודיענו הכתוב שכך הוא אשר המה יוצאים מג״ע. והנה בבכורות דף נ״ה אמרו חז״ל דשלש נהרות אלו למטה מפרת ומתחלקים ממנו ומפרשי שם הא דכתיב והנהר הרביעי הוא פרת. הוא פרת דמעיקרא. פי׳ קודם שיפרד הי׳ נהר אחד יוצא מעדן והוא פרת. וממנו נתפרדו ונעשו ג׳ נהרות גדולים מעיקר הנהר שהוא פרת. וכ״ז בלי ספק נוצר כך ללמדנו הליכות חיי האדם אשר הוא תכלית העולם. אלא כך הענין דג״ע התחתון שנעשה מתחלה לגמול טוב ולתענוג רוחני לרוח האדם שזוכה לה. והוא אינו גמול עוה״ב של צדיקים אשר זכו להיות נשמתם צרורה בצרה״ח ומתענגים בזיו השכינה שהוא השכר היותר מעולה גבוה מעל גבוה. אבל ג״ע זה אינו אלא שכר הרוחני לנפש החיוני שבאדם שזוכה לשכר. או גם לנשמה עד שלא הגיעה לעלות למקומה והנה הודיע הכתוב שזה התענוג וג״ע התחתון מתפשט לארבעה אופני בני האדם שמקבלים שכר טוב אחר מותם. או גם בעוה״ז ממש מתפשט מזה העדן איזה תענוג רוחני גם בהיות האדם בחיים. וארבעה אופני בני האדם (מבוארים יפה בס׳ במדבר כ״ד ה׳ במקרא מה טבו. ובס׳ דברים י׳ י״ב במקרא ועתה ישראל מה. וריש פ׳ אתם נצבים) הן המה. א׳ בעלי נכסים והליכות עולם להם. ב׳ נשים ועבדים וטפלים. ג׳ אנשי מעלה העוסקים בצרכי צבור ובגמ״ח. ד׳ המפורשים לגבוה ונעשו מרכבה לשכינה וכל א׳ מאלו ה׳ שואל ממנו באופן מיוחד אליו כמבואר שם. אמנם בפרשה זו שאנו עומדים עוד לא הגיע ביחוד לישראל שיהא ע״פ תורה ומצות דוקא אלא גם לאו״ה ע״פ דרכם וכמו שהי׳ מבריאת העולם עד מ״ת: ואמר הכתוב כאן דמג״ע התחתון מתפרד שכר לארבע׳ אופני בני האדם. וכבר המשילו גם חז״ל עונג הרוחני לנהרי עדן. ולקחו זה המשל ממה שקבע המקום ב״ה ארבעה נהרות אלו לגמול הרוחני: והנה ייחד המקום ית׳ מקומם של נהרות במדינות מורות בשמן או בטבע אותה מדינה על איזה פרט בגמול השייך לזה האופן שנקרא אותו הנהר על שם אותו האופן כאשר יבואר. כדי להתבונן ע״ז וללמוד חכמה ומוסר:

ונהר יצא מעדן. בחומש כ"י קדמון יוצא מל' וא"ו ונכתב עליו בס' ר"מ יוצא ובס' ר"ג יצא חסר ע"כ וזה פשוט מהמס' שהוא חסר וא"ו וכן לשון הרמ"ה ונהר יֹצֵא מעדן חסר וא"ו וכל יֹצֵא גרידא באורייתא דכוותיה חסר בר מן ג' מלאים וסי' הנה יוֹצֵא דויאמר ה' אל משה השכם. ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה'. כחצת הלילה אני יוצא:

ונהר יוצא מעדן. כבר בארו החכמים הדורשים קורות האדם ותולדותיו, כי בעת החל האדם לרוב על פני האדמה ויסעו ממקומם לבקש מדינות וארצות לשבתם, ויפוצו איש לדרכו, היה דרכם אצל הנהרות שהם היה להם למורה דרך ותמיד הלכו על שפת הנחלים ויפוצו על פני האדמה. וציור הזה תפסה תוה"ק, לאמר שכמו שהגם שהכונה האלהית בבריאת האדם היה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם בג"ע ולעסוק רק בעיון ובמושכלות, בכ"ז הכין גם האפשריות והנסיון שיסור מן הכוונה האלהית ע"י שיאכל מעץ הדעת וימות, כן הכין ג"כ האפשריות על צד הזה שיחטא ואשם ויגורש מן הג"ע ויפוץ על פני הארץ למדינות שונות, שאז ילפת ארחות דרכו דרך הנהרות, שהכין ארבעה נהרות שכל נהר סובב מדינה אחרת, שכל מדינה יש לה תכונה וטבע אחרת, שלפיהם בעת יגורש האדם מן הגן ויתישב בארבע מדינות אשר כ"א אחד מן הנהרות יסובבוה יתחלקו בני אדם לארבע כתות, לפי תכונות הארצות שיבואו שמה ששם יפרדו בני אדם אשר אכלו מעץ הדעת טו"ר לארבעה ראשים הכוללים כל עניני בני אדם למשפחותם בגוייהם, ועל כן נשא משלו כי הנהר אשר השקה את הגן היה נהר אחד מצד עצמו, והוא לפי קבלת חז"ל נהר פרת אשר סבב גם את ארץ הקדושה שתכונתה לגדל חכמים ונביאים החוזים ברוח ה', אבל משם יפרד משרשו והיה לארבעה ראשים מקיפים ארבע מדינות שטבעם ותכונתם חלוקה, כי עניני האדם ועלילותיו אחרי אכלו מעץ הדעת נחלקים לארבעה, יש הרודפים אחרי ההון והעושר למלאות בתיהם כסף וזהב וסגולת מלכים וחושבים שזה כל תכליתם ואשרם, כת שניה הרודפים אחר תאות המשגל והעדונים, וכת שלישית הרודפים אחרי הכבוד והמשרה, ואלה הם שלשה הראשים שהם מקור לכל רעות האדם שהם הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, כי כל רעות האדם ישובו אל אחת משלש אלה, שמן בקשת העושר תצמח הקנאה ובקשת הנאה והיפה ושכיות החמדה וקנינים אין קץ וכדומה, ומן התאוה הבשריית היא אשת הזמה אש וגחלים; בקשת המשרה תביא למלחמות ולרצח ולהשחית רבים, והנהר הרביעי הוא לבדו קודש לה' שהוא אשר יעסוק בחכמה וביראת ה' וימאס בהבלי העולם. וכל אחד מן השפטים הרעים האלה התגבר במדינה אחרת, לפי תכונת המדינה ההיא. מקום אשר זהב אבניה שם הבדולח ואבן השהם, משם תצמח דרישת העושר. מקום ששם החום הבוער ואנשיה כושים כי שזפתם השמש, שם הזמה והמשגל יאמר לבלה נאופים. מקום שאנשיו גבורים ואבירי לב משם יעורו חצים וקשת מגן וחרב ומלחמה, ע"ז צייר כי

ונהר יוצא מעדן. אמר רבי יהושע בן לוי, כל העולם מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ^כטפירש"י כלומר סימן לדבר שגן עדן שותה מי גשמים תחלה דכתיב קרא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן תחלה, עכ"ל. וביאר דבריו מהרש"א, דודאי העולם אינו שותה מעדן אלא מגן של עדן והוא אחד מששים בעדן [ע' מש"כ בדרשא הקודמת], ובהאי קרא דמייתי יוצא מעדן כתיב, אלא לסימן בעלמא מייתי לי' מהאי קרא שגן של עדן שותה מי גשמים תחלה, ומפרש בגמרא מי תמצית בית כור שותה תרקב, כלומר. כלי שמשקין במימיו בית כור יכולין להשקות בתמציתו שדה שיעור זריעת תרקב שהוא אחד מששים בבית כור, וה"נ עולם אחד מששים בגן עדן ודי לו בתמצית העננים המשקים את הגן, וגן לפני כל העולם כולו כעדן לגן. .
(תענית י' א')

ומשם יפרדו. אלו הארבע נהרות המפורסמות שזכר אשר הם נהרות גדולים ישקו חלק גדול מהישוב לפי מה שהתפרסם מעניינם וזה היה מחכמת זה המשל שפשוטו הוא דבר נמצא כן וזה מה שיוסיף העלם והסתר במה שכוון בזה המשל והתפרד הנהרות מהגן הוא משל למה שיושפע מהשכל ההיולאני אל שאר כחות הנפש כמו שממנו כל ענינם ופעולותיהם.

ובתולדות הבריאה אמר גם כן: ונהר יוצא מעדן (תרגום הפסוקים י – ט"ו). אמר בתחילה "להשקות את הגן" ואחרי כן: "ומשם יפרד" להורות את גדלו של הגן. כי אנחנו רגילים לראות שהמעינות המשקים את השדות הם חלק משישים (שבשדות). ואם היו ארבעת הנהרות הגדולים משקים את הגן ההוא, הרי היה בו בגן פי שישים מהם. ואם יאמר אדם: הנה אנו רואים את ראשיתם של הנהרות האלה, והיכן מוצאם? נאמר: במחילה מכבודך, כשאנו רואים את המעינות, האם אנו רואים מהיכן בא שטפם? ומשום כך פירש לנו הכתוב את עיקר מוצאם מהיכן הוא. היות ואין אנו רואים את מוצאם ובזה ... הנהרות לאין מספר, כמו שאמר: המשלח מעיינים בנחלים וגו'. אבל אין אף אחד מהם יוצא מן הגן ההוא חוץ מאלה הארבעה. ואם ישאל אדם: ולהיכן נוהרים המים האלה? ותשובת האנשים על שאלה זו מוחלטת ומוסכמת, ובפרט מאחר שמקרא מלא הוא: כל הנחלים הולכים אל הים. אבל אנו נבאר את הדברים בפרטות ונאמר: אלהים ברא את המים שיהיו בבטן הארץ מטבע בריאתם. כי הדברים הקרים דרכם להשתרע וליהפך לנוזלים. וכשהם מתקבצים בבטן הארץ והארץ צרה מהכיל אותם, הם שוטפים [החוצה] וגועשים עד שהם ... ואחר כך ... כל נוזל מתקבץ ומתחבר שם. ומשום כך התחרה אלוהים עם איוב, ועם כל האנשים, ואמר: הבאת עד נבכי ים וגו'. וכל מים הנשאבים ונשפכים על פני הארץ, הארץ סופגת אותם והם מגיעים לעומקה. ואם יש שם מקום צלילה בקרוב המים מסתננים לתוכו, ואם אין, המים עומדים שם עד שהם מתקבצים ונהפכים לעננים וגשם או עד שהם מבקיעים להם דרך כמעין. ועל זה אמר הכתוב אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ודבר זה נראה לנו באופן ברור כשאנו מסתכלים אל הגשם...מן המים ומה שמתקבץ מהם ומה שמתפשט בהם. הנהר פישון הוא לדעת מפרשים רבים: בלוך, מפני שהזכיר בו מחצבת הזהב ואבן השוהם. אבל הוא (הנהר בלוך) אינו בקרבת המקום חוילה. כי שני חוילה הם: בן כוש ובן יקטן. ואף אחד מהם אינו בקרבת הנהר בלוך. וכן יש שני ארם: בן כוש ובן נחור, וכן שני דדן: בן רעמה ובן יקטן. וכן שלושה שבא: בן תימא, בן יקטן, ובן יקשן. וכן חמישה עוץ: בן ארם, בן שם, בן דישן, בן שעיר, ובן נחור. ואילו הנילוס הוא בשכונת המקומות הנקראים חוילה, רצוני לאמר חבש ותימן, ובקרבתו מכרה זהב גדול, ויתכן שבחלק העליון שלו ישנם גם מרגליות ואבני בורלא. אבל בחלק התחתון אין דבר מזה.

ונהר יוצא מעדן. שנובע שם נהר שמשקה את הגן. עתה מונה והולך איך תיקן הק' את גנו:

[ונהר יוצא מעדן להשקות אבל גן עדן עצמו אינו צריך להשקות].

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נודע מעלת העדן שאמר עליה הכתוב (ישעיה ס"ד, ג') עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל"ד:). וכן הוא בשירת אקדמות בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא. והוא מעלה אשר לא שזפתו עין רואה ומזה ראה מעלת הגן. ועוד מעלה על מעלה אשר השקתו אינו בדבר הממילא שהנהר יוצא לעצמו לדרכו ודרך הילוכו עובר על הגן ומשקה אותו. כי אם אשר בכוון יוצא להשקות את הגן לרוב חשיבותו, והוכיח עוד הדבר הזה שרק בשבילו הולך להשקותו, כי משם יפרד והיה לארבעה ראשים ולמה אינו מתפרד קודם הגיעו לגן. אם לא שזה מעלת הגן שהנהר כולו ילך להשקותו. ועוד צא וראה מעלת המים ההולכים להשקותו. כי אף אחר הפרדם יהיו לארבעה ראשים וכל אחד מהמה יקרא ראש וראשון במעלת הנהרות האחרים ומכל שכן במקום שכל הארבעה מתכנסים למקום אחד מה גדלה מעלתם ומה יגדל מעלת הגן בזה, וכל זה עיקרי הדברים הוא במקום עליון ברוחניות אשר בשמי השמים ושם כל המעלות האלה הם מעלות נפלאות גדולות ועצומות והמשכיל יבין וידום. וממילא גם בארץ הם כעין דוגמא של מעלה כאשר כתבנו וכיוון בכל זה להראות אשר חיבה יתירה חיבב לאדם להושיבו במבחר מקום כזה אשר אין שיעור וערך למעלותיו ושבחיו ומזה יוודע טובה המאושרת לנו לעתיד לבוא אם ירצה ה'.

ונהר. הנהר יוצא מעדן למזרח ומשם יסובב אל הפאות והצדדין ומשם יפרד. ביאורו כאשר יוצא מגן מתחיל הפירוד. והיה לארבעה ראשים. מפני שיש לו הרבה פיצולים אפס ארבעה הם גדולים והמה ראשים בערך זולתם:

להשקות את הגן: הזכיר זה לצייר לנו איך לא היה המקום ההוא חסר כלום כי לא היה צריך למי גשמים.

ומשם יפרד כשיצא מן הגן אחר שהשקהו הנה והנה כלומר שיחלק הנהר ההוא לארבע חלקים, וכל א' מהם נקרא נהר.

ואל"ף מלת ראשי' שרש ונראה במלת מראשותיכם וטעמו מכובד הראש:

וכשם שיש בארץ מכרות זהב כך יש בה מכרות כסף. ויש אומרים שמכרות הזהב פורות אחת בחמש מאות שנים, ומכרות הכסף פעם בחמישים שנה. ומשום כך הזהב יקר מן הכסף, ברוב הזמנים, לפי הערך הזה, דהיינו אחת לעשר. וענין הפריה (של המכרות): חלק מן העפר נהפך למוצק, במשך זמן מסוים, בתנאים המתהווים על ידי הטבע, ונהפך לזהב או לכסף. ובאופן הזה...( )...ומתפארים שדרכם לאסוף אבנים ומיני עפר ולצקת אותם באופנים מסויימים ובזמנים קבועים ולעשות מהם זהב וכסף, כמו שהטבע חודר (ופועל) בעומק האדמה, ודבר זה רחוק מאוד, ואינו מתקבל על הדעת כלל, כי אלמלי אפשר היה ליצור גוש מן הדוממים באיזה אופן היוצא מן הרגיל, כי אז אפשר היה ליצור גם בעלי חיים באופנים שאין אנו רגילים בהם. וכשם שיש בעומק [האדמה] מעינות מים קרים כך יש בעומקה מעינות מים חמים. ואנו עומדים להזכיר אותם בפרשת המבול. וכשם שיש בעומקה מעינות אש, שפתחיהם מופיעים בשלושה מקומות: בארץ סקליה, שבה נמצאת הסלמנדרה שכבר ביררתי אותה, ובניאפול שהיא המעבר לצרפת, ובמדבר שאין אני יודע את שמו, כך יש בה (בארץ) מעינות רוח המתרבים כמו שמתרבים המים. וכשהם מתגעשים מצד אחד באה רעידת האדמה, וכשהם מתגעשים משני עברים נעשה כמו בקעת מקעלו (?) וזולתה. וכשהרוחות רק נושבים, הארץ מתבקעת מחמתם ומזדעזעת. אבל בלא לקוי מאורות. ומלבד זה יש בעומקה מעיינות זפת וכספית וכדומה מהדברים שאין אני פורט אותם, מפני שזה היה חורג מהמטרה העיקרית (של פירושי) ומפני שאינם נמצאים בכל הארץ אלא בחלק ממנה.

ומשם יפרד וגו': להגיד גודל הנהר שארבעה נהרות שקצתם ידועים בגדלם היו יוצאים ממנו.

ראשים, פירוש חלקים, כי כל חלק הוא ראש ליוצא ממנו:

ראשים: פירשו המפרשים כתרגומו, רישי נהרין, ונ"ל לשון חלק, כמו ויחץ את שלוש מאות האיש שלושה ראשים (שופטים ז' ט"ז), וכן בשאר לשונות קוראים לחלק ראש (caput, capo). ודעת קליריקוס ואחרים לפניו כי אין להבין מכאן כי מקור אחד לארבעת הנהרות האלה, כי אפשר שהיו הנהרות מתחילים מהלאה לעדן, והיו מתחברים במקום אחד בעדן, ומשם היו יוצאים וחוזרים ונפרדים.