욥기 5:30의 주석

קרא נא. ע"כ דבר הנבואה מכאן ואילך חוזר לתוכחתו צעק הרבה מי יענך:

קרא נא. כהתימו לספר דברי המלאך אמר לאיוב פן תאמר איזה דרך הלך הרוח לדבר בך ומדוע לא דבר בי לזה אמר דע לך כי נבאשת בעיני ה׳ על כי בעטת ביסורים ובחון הדבר וקרא אתה אל השמים ותראה האם יש מי אשר יענה לך ואל מי ממלאכי מרום תפנה להמליץ טוב בעבורך הלא נבאשת בעיני כולם ולזה לא ידברו בך מעתה:

קרא נא. הקו"ף בגעיא:

קרא, אחר שהודיע התשובה שהשיג ע"ז בנבואה, אמר אליו בל יתפלא מדוע באתהו התשובה ע"י אליפז ולא בא הקדוש שהוא המלאך המגיע את הנבואה והמענה על יסורי איוב אליו בעצמו, אמר אליו. אתה קרא נא והתפלל שיגיע התשובה אליך היש עונך? ואל מי מקדושים ר"ל מן המלאכים הקדושים תפנה שידבר עמך ויודיעך מעשה בחזון או בחלום:

קרא היש עונך. העניה שבא אחרי קריאה, היא מה שעונים למתפלל וקורא לישועה, כמו בקראי ענני אלהי צדקי, המלך יעננו ביום קראנו.

קרא נא - אם איננו כן, שאל אם תמצא מי שיענה אותך.

קרא נא היש עונך. אפשר דהכונה זאת לפנים ידענו שהיית תם וישר ירא אלהים וסר מרע ובו בפרק היית מתפלל על דבר ונענה והן עתה חטאת בדבריך והחטא גורם שלא ישמע עוד תפלתך והבט וראה קרא נא עתה שהטחת דברים כלפי מעלה היש עונך ואל מי מקדושים תפנה:

ואחר גמור אמרי המלאך אמר שמא תאמר אם כן אפוא שכה דבר המלאך אליך למה לא דבר בי כי הלא נבואת איוב גדלה כמאמרם ז"ל על פסוק לא נופל אנכי מכם ואיזה דרך הלך רוח ה' מאתך לדבר אותי זו אינה טענה כי עתה שבעטת ביסורין לא לרצון אתה לפני קונך והראיה כי קרא נא כלומר עתה שבעטת וראה היש עונך בשמים משמותיו יתברך כי יש נענה על ידי שם אלהים ויש על יד שם זולתו בחינת השגתו כנודע או לפחות אל מי מקדושים הם מלאכים קדושים להנבא על ידי מלאך כמוני תכה שיחשיבך באופן הלך רוח ה' מאתך לדבר אותי. ואם מה שתבעונו הוא מכעס צרתך או מקנאת ראותך רשע וטוב לו על האחד דע:

ואל מי מקדושים. הגוזרים זאת עליך תפנה. להלחם אתו:

יהרג כעש. בשי"ן כמו בסמ"ך וזהו אחד מן ד' כתיב בשי"ן בלישנא ובמסורת הושע סי' ב' נמסר סי' מן כל מלין דכתיבין שי"ן וקריין סמ"ך:

וקדושים הם צבא מעלה, ואשמע אחד קדוש מדבר (דניאל ח׳:י״ג) אל נערץ בסוד קדושים:

ואל מי מקדושים תפנה - או אמור, מפי מי מהקדושים שהיו בארץ שמעת.

כי לאויל וגו'. לאויל כמותך יהרג כעסו שאלו היית שותק שמ' תשוב מדת הרחמים עליך:

כי לאויל. לשוטה כמותך יהרוג הכעס אשר יכעוס בבוא הרעה כי בעבור זה לא ימצא מלמד זכות ומשיב דבר:

כעש. כמו כעס בסמ״ך:

לאויל. הוא האיש אשר יכוין פעולותיו תכלית מה ולא יבא אל הגעת התכלית ההוא בסבות הראויות והוא מבואר שלא יגיע התכלית לכמו האיש הזה אלא במקרה ולזה יהיה כועס תמיד כאמרו אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו:

כי לאויל יהרג כעס, שאחר שהיית אויל ומסופק בהשגחת ה' אינך ראוי שיופיע אליך דבר ה' וקדושיו, וגם השיב לו בזה לעומת מה שהכחיש את הבחירה ואמר שהאדם מוכרח במעשיו מצד הכוכבים הגוזרים כל פרטי פעולותיו, ברר לו שזה שקר, כי ראינו שהכעס יהרוג את האויל, ולא מצד הגזרה הקדומה רק ע"י בחירתו שבחר בכעס ובקנאה זה יגרום לו אבדונו, הרי שהאדם חפשי במעשיו, ובחירתו הרעה היא הגורמת לו מות ואבדון:

לאויל יהרג כעס, ופותה תמית קנאה. אויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובפנות האמונה, כמו שהתבאר בספר משלי, והוא מלא כעס על הנהגת העולם, כמ"ש קצר רוח מרים אולת, קצר אפים יעשה אולת, שהוא אינו מושל ברוחו, והכעס הזה יהרגנו, והפותה הוא המתפתה ע"י תאותו, ובו תגבר הקנאה משלות הרשעים, שיתקנא בם להיות כמוהם. ויש הבדל בין הריגה ובין מיתה, שהמיתה יאמר גם על מיתה טבעיית, והריגה בא ע"י סבה מבחוץ. והכעס יהרוג את האויל דרך עונש על שמכעיס את ה', אבל הקנאה תמית את הפתי בטבע, כי רקב עצמות קנאה:

כי - ידוע כי לאויל יהרג כעס.

כי לאויל יהרג כעש ולא יאות לך תהיה מכללם ועל הב' אמר ופתה תמית קנאה ולא לך כי איש חכם אתה. כי לאויל יהרג כעש כו' זולת הקודם יאמר כמה פתיות הוא של המקנא בטוב רשעים בעולם הזה כי הלא תוקף האויל באשרו של העולם הזה אינו כלום כי כעס אחד של צדיק מספיק להרגו כי תוקפו הבל הוא ופותה המקנא בו תמיתנו קנאה שיקנא בו באופן שמאבד עצמו בקנאו על הבל:

קנאה. היא כעס וחימה כמו (דברים לב) הם קנאוני:

ופותה. הנפתה בלבו אחר תאוות הצלחות המדומות תמית הקנאה אשר יתקנא בהצלחות הרשעים ומרבה להתרעם על ה׳ כי מאבד עולמו באין מליץ יושר:

ופותה. מל׳ פתוי:

ופותה. הוא האיש הרב התאוה אשר יפותה לבו לכל ההצלחות המדומות וישאר תמיד עם הקנאה והמכאוב ההוא וצרף הפותה לאויל כי מדרך הפותה שיהיה אויל כאמרו נחלו פתאים אולת והסבה בזה כי לחוזק תשוקתו בענינים ישתדל במהירות להשיגם ויהיה זה סבה שלא יתנהג בזה בסבות הראויות:

אני ראיתי. אבל אני כאשר ראיתי את האויל משלח שרשיו להתפשט בארץ בחוזק רב הנה לא קנאתי בהצלחתו אבל פתאום טרם יבוא במחשבתי הרהור קנאה הייתי שופט ברעיוני לגזור אומר שסוף הדבר אשר יהיה נוהו מקולל:

אני ראיתי. האל"ף בגעיא בס"ס וכן הוא בחילופים לב"א ועיין מ"ש במשלי כ"ו:

(ג-ד) אני, ואשר בעלי האצטגנינים מביאים ראיה שפעולות האדם מוכרחות מפאת המזל ואין ההשתדלות מועיל מאומה ממה שקרה כמה פעמים שאיש אחד יתעשר פתאום מבלי שום יגיעה והשתדלות, ואיש אחר יגע ועמל להתעשר ולא הניח מלהכין כל ההכנות המובילים אל תכלית הזה שיתעשר וכל זה לא הועיל לו מאומה וזה אות ומופת אצלם שהכל תלוי בגזרה ובמזל ואין ההשתדלות מועיל, ע"ז השיב אליפז כי הוא ראה ובחן שמי שיתעשר פתאום לא יתקיים עושר זה ביד בניו, וז"ש אני ראיתי אויל משריש נוהו פתאום, ואקוב משריש נוהו פתאום, ירחקו בניו מישע ר"ל ראיתי אויל שלא זרע ולא עמל ובכ"ז פתאום השריש נוהו בחזקה ויעש שורש למטה ופרי למעלה, דהיינו שהתעשר פתאום בלא שום השתדלות ואז אקוב ואדבר דבור מפורש, על מי שהשריש נוהו פתאום, ששרשים האלה לא יתקיימו ביד בניו, כי בניו יהיו רחוקים מישע, וקנינים אלה לא יתקיימו בידיהם, כי הגם שידכאו בשער המשפט ששם יושבים השופטים, ובכ"ז אין מציל לא ימצא מי שיריב ריבם כי לאשר בא העושר שלא במשפט כן יכלה ולא יתקיים:

משריש נוהו. שם נוה בא תמיד על נאות דשא, והושאל אל משכן האם מנוה צאן כמ"ש בכ"מ, ולכן בא אצלו פעל משריש, ומלת ואקב בא בהסגר, ראיתי משריש נוה פתאום, ואקב נוהו פתאום, ר"ל פרשתי ענשו של זה וסופו, כמו נקבה שכרך עלי:

משריש - כמו: ותשרש שרשיה, שעשה שרשים.

ופירש הדבר ואמר הנה זה קרה לי כי אני ראיתי אויל משריש באושר ועושר העולם הזה וקנאתי בו ונתכעסתי ואקוב נוהו והן אמת כי פתיות היה מה שקבותיו ומה גם כי גם ענוש לצדיק לא טוב אך היה פתאם כי פתאומיות כעסי השיאני:

נוהו פתאם. רפה הפ"א:

ואקב - קללתי, כמו: מה אקב. והטעם: קללתי נוהו שהוא ביתו, שיבוא לו רע פתאום.

ירחקו בניו. זו היא קללה שקיללתיו:

ירחקו. כי בניו יהיו מרוחקים מתשועת אדם כי בעוון אביהם לא ימצאו מרחמים:

בניו. הם הנמשכים אחריו להתנהג במנהגו וכמו זה אמר הכתוב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והרצון בזה האנשים הנמשכים אחריו כמו שביאר אונקלוס:

וידכאו. בדפוסים ישנים מנאפולי ושונצין כתוב וידכאו ולא מצאתי כן בספרים כתובי יד שלפני וראיתי לגאון ר' שמעון בר צמח בפי' אוהב משפט שלו שהביא שתי הגרסאות וכן כתב וידכאו הוא מבנין התפעל והיה ראוי היו"ד בחירק והדלת בדגש אלא שהוטלה תנועת היו"ד בחירק והדל"ת דגושה וכן כתבוהו ר' יונה ור' דוד קמחי בספר השרשים עכ"ל:

ירחקו בניו מישע. מ"ש רחוק מרשעים ישועה הוא דרך עונש שהישועה תתרחק מאתם, ומ"ש פה ירחקו מישע הוא בדרך הטבע שהם יהיו רחוקים מישע בטבע.

בשער - בפרהסיא.

וראה נא כי פתאומיות קנאתי כמעט המיתתני כי הלא מלבד מה שנענש על ידי גם חטאו זולתי על ידי שלא היה חונן ליתומיו והייתי אני סבה כי הנה ירחקו בניו מישע שאין מושיע למו לרחמם מנפילת ביתם וחטאו זולתי בהם כי וידכאו בשער הוא מקום המשפט שם ידכאום בני אדם משער הזקנים ואין מהדיינים מציל עם ראותו עול הנעשה להם בפניהם וזה באמור שאביהם רשע היה ואל יהי חונן ליתומיו עם שלא הגיע לגדר זה:

וידכאו. בדגש הוא ידוכאו ואם הוא נקוד רפי משמש ידכאו אחרים:

וידכאו בשער. במקום פרסום בשער העיר יהיו מדוכאים מבני אדם ואין מי יציל:

בשער, מציין מקום המשפט ששם יושבים הזקנים והשופטים, כמו ובועז עלה אל השער, ואל תדכא עני בשער (משלי כ"ב כ"ד):

אשר קצירו. של רשע:

אשר קצירו. נכון בידו אשר קציר שדהו יאכל כל מי אשר ירעב ויתאוה לו:

ואל. הוא כמו ואת וכן וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה) וענינו מן כמו כצאתי את העיר (שמות ט׳:כ״ט):

אשר קצירו רעב יאכל. שב אל האויל וירצה בזה שכבר יגיע מרוע הצלחתו שהאיש הקש' יום והוא הרעב יאכל קצירו של האויל:

ושאף. י"ס שכתוב בהם ישאף ביו"ד וקרי ושאף בוא"ו ואין לסמוך עליהם יען לא נמנה זה במסורת עם מלין דכתיבין יו"ד בריש תיבותא וקריא וא"ו:

אשר, ר"ל (ואני ראיתי)אשר קצירו רעב יאכל שבהפך ראה איש שיגע ועמל במעשיו ואוכל קצירו כשהוא רעב, ר"ל שאין לו מה לאכול עד שהגיע עת הקציר שקוצר תבואה שזרע ביגיע כפיו, וכן (אני ראיתי) אל האיש אשר מצנים יקחהו, שיקח את הקציר מבין הקוצים, שבורר תבואתו מן צנים וקוצים שמתערבים בהתבואה, שזה המשיג אכלו בעמל רב ובזיעת אפו יאכל לחם, ושאף צמים חילם, ראיתי שהאיש הזה הנהנה מיגיע כפיו הוא שואף ובולע צמים וקשורים של חילם, ר"ל חיל בניו המשריש נוהו פתאום, שהעושר של האויל המשריש נוהו פתאום לא יתקיים ביד בניו רק הוא שמור באחרית לאיש הנהנה מיגיע כפו אשר קצירו רעב יאכל שהוא יורישנו:

אשר. מ"ש אני ראיתי נמשך לכל המאמר, אני ראיתי אויל משריש (אני ראיתי) אשר קצירו רעב יאכל. (אני ראיתי) אל (אשר) מצינים יקחהו. והגם שאחר פעל ראה בא תמיד מלת את, הראיה דפה היא ראית השכל, כמו הבטה שנקשר עם מלת אל בכ"מ, כמו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (ישעיהו י״ז:ז׳), כאשר ראיתי לצור (הושע ט' יג), רעב, בינוני פועל: מצנים, הן הקוצים. כמו לצנים בצדכם (במדבר ל"ג כ"א), ושאף, מענין בליעה, והושאל מן שאיפת האויר שאפה רוח (ירמיה ב' כ"ד).

אשר קצירו רעב יאכל – יזרע, ורעב שאין לו כח יתגבר עליו ויאכל קצירו.

ומה שאמרתי וידכאו בשער כו' ויהיה מדכאם הלא הוא אשר קצירו כו' כי אין צריך לומר אשר לא קבל טובה מהאויל הנזכר כי אם אשר קצירו של האויל בהיותו רעב היה אוכל לשבוע לחם ועתה מדכה יתומיו והוא חושב שמרבה הונו והוא מרבה לא לו כי בליעל כקוץ מונד יעשוק אותו גם הוא כי על דאטף יטפוהו וזהו ואל מצנים יקחהו הוא בליעל שהוא קוץ מקוצים וסוף שניהם שלא בלבד יאבדו מה שעשקו כי אם גם כל נכסיהם שלהם יפלו ביד צמים הם השטופים לגזול כצמאים לרוות עצמם מהון זולתם וזהו ושאף צמים חילם ואין זה רק מחמת קללתי נמצאתי גרמא לשיחטאו בהם ואין מיתה לי גדולה מזו כמאמרו ופותה תמית קנאה וכל כך הרעותי למו בקבייתי כי לא בלבד היה נראה שהגזלנים ודומיהם היו שואפים ממונו רק כאלו החיל שלהם עצמו היה שואף ומשתוקק לידבק אל הצנים שיקחוהו וזהו ושאף צמים ומי היה השואף חילם. כי חילם היה השואף אותם כי עשה יעשה לו כנפים וכו':

רעב יאכל. כי ימות רשע יבואו הרעבים שקיצץ בחייו וישתלמו גזילותיו מנכסיו:

ואל מצנים יקחהו. יקחו את הקציר מבין הקוצים ולא ימהרו לקחת כמות שהם עם הקוצים כגונב דבר אשר יתפחד מן הרואים כ״א יברר האוכל לקחת לעין כל ולא ימצא מי ימחה בידו, או להיפך שיקחו הקציר עם הקוצרים ולא ישאירו כלום ולא כדרך המתפחד שחוטף היפה וממהר ללכת לדרכו:

מצנים. המ״ם נוספת וענינו קוצים וכן צנים פחים (משלי כב):

אמרו ואל מצינים יקחהו ושאף צמים חילם. שב אל בני האויל אשר זכר או אל כלל האוילים וירצה בצנים צנינים וקוצים והרצון בשאיפה הצפוי והתקוה על דרך אומרו כעבד ישאף צל והרצון בצלמים האיש הפרוץ וקראו צמים לפי שמנהג הפריצים שיהיו מגדלי צמה ר''ל שער ואמר שלאיש קשה המזל אשר יקח קצירו מבין הקוצים והצנינים לרוע הצלחתו ויצפה עם זה שמה שלקח מן הקציר יבא איש פריץ ויחזק עליו ויגזלהו ממנו יהיה חילם וזה תכלית רוע ההצלחה ר''ל שהאנשים היותר רעי ההצלחה שימצאו ימצאו מצליחים על אלו האוילים ויהיה להם חילם ונכסיהם ואפשר שכל הפסוק יהיה שב לדבר אחד ויחסר מלת אל והרצון בו אל אשר קצירו יאכל איש רעב ונקשה ואל אשר יקח קצירו מן הקוצים ויצפ' עם זה שמה שלקחהו מן הקוצים יגזלהו ממנו איש פריץ יהיה חיל בני האויל אשר זכר:

צמים קשרים של חילם, כמו מבעד לצמתך:

ואל מצנים - כמו: ולצנינים, כי הזרע כשלא יהיה מנוקה ירבו חוחיו ויקחו הרעבים הקצים, מבין החוחים.

ואל מצנים יקחהו. כמו ויקחו אליך (שמות כה) כלומר לצורך העני הנושע מצינים וכלי זיין של רשע זה יקחהו השופט הממונה לכך:

ושאף צמים. כ״א מן הצמאים אשר האויל הזה הצמיאו בקחת ממנו עשרו הנה בסוף תגבר ידו וכ״א יחזור ויבלע את עושר עצמו מה שגזל זה וכל אחד יקח את שלו:

ושאף. ענין בליעה והמשכה אל הפה כמו שאפה רוח (ירמיה ב):

צמים - יש אומרים: כמו: צמאים והעניין כפול, כי זכר הרעבים והצמאים. ויש אומר: כי צמים - האבן התקיפה בלשון ישמעאל. וא"ר משה: שפירושו הבתולות בעלות הצמות. והוא רחוק. כל עמל שהוא עם און, הוא כמוהו בעניין, אמר כי הרשע לא יצמח, לכן בן אדם יולידנו וכאילו לא יולד, אלא לעשות עמל ואון כענין: הן בעון חוללתי כי תולדות בן אדם קרובים לעשות רע כטעם: כי יצר לב האדם רע.

ושאף. ובלע איש איש מן הצמים שגזל בחייו:

צמים. כמו צמאים:

חילם. ממונם שגזל זה בחייו:

חילם. עשרם:

כי לא יצא מעפר. מכה הבאה על האדם לא לחנם הוא ולא מן העפר תצמח לו:

כי לא יצא וגו׳. ר״ל הלא עינינו רואות אשר נתהוה בעולם עמל ואון והנה אינם צומחים ויוצאים מן האדמה לבוא מאליהם במקרה כ״א באים לשלם גמול המפעל ולזה כאשר ראיתי האויל המשריש שפטתי שהוא הראוי להיות מן המקבלים העמל ואון כי לו נאה כי לו יאה:

און. ענין שבר:

כי, ממליץ כי השורש אשר השריש (המשריש נוהו פתאום) באון ושלא במשפט לא יצא מעפר, וגם לא יצמח מאדמה, ולא יעשה פרי, והטעם הוא.

כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל. העפר הוא על האדמה והצמיחה מציין צמיחת הזרע בתוך האדמה מבפנים, והיציאה הוא מה שיוצא מעומק האדמה דרך העפר ומתגלה בחוץ, וע"כ הוסיף שלא לבד שלא יצא לחוץ, כי גם לא יצמח בתוך האדמה, כי לא יקלט הזרע כלל, וכבר בארנו (ד' ח') שהאון מציין הפעל הנעשה בכח וחמס, והעמל מציין התכונה הנפשיית ורוע המחשבה, וע"כ מיחס אל העמל שהוא צומח בעומק המחשבה, הצמיחה בעומק האדמה, ואל האון הפעליי המתגלה בחוץ, היציאה מעפר:

כי לא יצא כו'. הנה לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל על פסוק שאחר זה אמר ר"ל כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה כו' ואין רשף אלא יסורין כו' ועל פי דרכם זה נמשיך הכתובים מפסוק הקודם אליו והוא כי הנה בענין גוף הצדיק מה הנאתו בצדקו אשר הוא בתורה ומצות דעות מתחלפות אחד שאין לו הנאה לא בעולם הזה ולא בקבר כי אם אחר התחיה. ב' כי גם בעולם הזה יהנה שזוכה באבריו לעבוד את ה' ולשבח בשפתיו אליו יתברך ושעל ידי תפלתו משפיע הוא יתברך בעולם שפע טובה ומגלה גדולותיו ונפלאותיו כי אין ספק קונה החומר גם הוא איכות קדושה ליהנות לאחר התחיה אך בקבר לא יהנה כלל ויש דעה שלישית שגם בקבר יש לו עריבות ותענוג מה כענין שפתותיו דובבות וכיוצא בו. והנה על הסברא הראשונה הלא יקשה כי אחר שהגוף הוא עמל ויגע במצות ותורה לא די לו שלא יהנה בעולם הזה כי אם שגם יקבל יסורין לכפר בעד הנפש שתתענג מעת למות עד אחר התחיה והוא לקברות יובל תחתיו יוצע רמה ומכסהו תולעה עם היות שלא החומר הוא אשר חטא על הנפש לבדו כי אם לא היתה נפשו בו לא חטא ואחשבה כי איוב היה בעל הסברא הראשונה ועל כן היה קורא תגר על הקושי הלז שהזכרנו וזה אמר כי לא סגר דלתי בטני שלא יצא הגוף אל העולם לקבל יסורין ושמא תאמר הלא טוב בואך הנה לעמול בעבודת ה' לאכול לעולם הבא כי לכך נוצרת הנה אחר צער הגוף גם באותו עמל שגם לי בו טובה מה לא חפצתי כי אם שיסתר עמל מעיני הוא עמל הידוע שעמו נוצר האדם ואם לא טוב הסגר דלתי בטני על סכנת אמי למה לא מרחם אמות או מבטן יצאתי ואגוע ולמה הטריח הוא יתברך ברכי המגדלים אותי שקדמוני ברכים וגם טורח כלפי מעלה כי מה שדים כי אינק כמפורש למעלה והטעם הוא כי לו היה לי טובה אחר צערי בעולם הזה בהיותי בקבר החרשתי. אך הנה כי עתה שכבתי שכיבת המות אפילו יונח שאשקיט רמה ותולעה הלא כל טובי יהיה שאישן וזה אמר ישנתי אך לא מנוחה כי אם אז בתחיה ינוח לי כי זה הוראת מלת אז כמ"ש ז"ל אז ישיר משה שר לא נאמר אלא הוא לעתיד בתחיה ואם כן רע ומר הוא שיקבל החומר יסורין בעולם הזה וגם בקבר לא ינוח עד אחר התחיה וגם שיעמול בתורה ומצות פה ולא יהנה כי אם הנפש בלבד על כן בא אליפז לענות אותו והוא בעל סברא השנית ואמר כי לא יצא מעפר און כו' לומר הלא כל עיקר טענתך היא כי הגוף לבדו לא היה חוטא אם לא בהמצא אתו הנפש כי עפר ארץ הוא וגם בתורה ומצות הוא העמל ויגע ולא יאכל ממנו כי אם אדרבה מתייסר פה ביסורין ועל כן טוב ממנו הנפל הנה אשיבך והוא כי הן אמת כי לא יצא מעפר הוא החומר לבדו האון שיפעל האדם כי בלעדי הנפש לא היה חוטא כי עפר הוא. אמנם הנה לעומת זה גם ומאדמה לא יצמח בעצם עמל שאדם עמל בעולם הזה לזכות לעולם הבא לומר שהחומר הוא העמל וייגע בעבודתו יתברך והנפש היא האוכלת כי אם כל צמיחת העמל הוא מן הנפש הנותנת רצון טוב ומכרחת את החומר:

און. הוא לשון שבר:

כי אדם לעמל יולד. כי אי אפשר שלא יחטא ויקבל עמל בחטאו לקבל פורענותו ואינו כבני רשף שהם מלאכי' ורוחות שהם יגביהו עוף ואינם מן התחתוני' (יגביהו לעוף ולהיות מן התחתונים סא"א) לשלוט בם שטן ויצה"ר:

כי אדם. הלא האדם נברא להיות עמל על טרפו לא לקחת מזולתו דבר אשר לא עמל בו:

רשף. גחלת אש כמו רשפיה רשפי אש (ש״ה ח):

בני רשף. הם כידודי אש:

יולד. נכתב בוא"ו עם הדגש והם שלשה במסורת:

כי אדם לעמל יולד, שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו, סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו, ולא כדברך שאמרת שהצלחת האדם נגזר מבני רשף שהם כתות הכוכבים שהם שולחים ניצוציהם והשפעותיהם למטה ופועלים בעולם השפל על כל מעשה בני האדם, כי בני רשף יגביהו עוף, שהכחות הרוחניות השמיימיות הנוזלות ממשטרי הכוכבים, בני רשף אלה יגביהו עוף למעלה, שמעופם גבוה ומרומם מן העולם השפל ואין בכחם לפעול על העולם השפל להרע או להיטיב:

בני רשף, כחות רוחניות אשיות, כמו לחומי רשף, רשפי אש, והוא ציור אל רעת הכחות השמיימיות, הנוזלים מן הכוכבים ומשטריהם:

ובני רשף - יש אומרים: כי כאשר תולדות העוף לעוף, כן תולדות האדם לעמל. וכמוהו: ולחומי רשף, שפירושו אכולי עוף. ויש אומרים: כי בני רשף הראויים להיות בגיהינום יגבהו בעולם הזה, וזה הפירוש בלא רשף רק הוא קר. ויש אומרים: כי בני רשף – הם ניצוצי האש והוא קרוב, בעבור שהאדם רגיל לראות השמש זורחת שוקעת, אין זריחתה ושקיעתה אלא בעיניו, ובעבור בא הגשם לפרקים מעטים, גם יש עתים שיכלא הגשם בשעת הצורך, ויצעקו בני אדם אל הבורא ויצוה על העבים להמטיר, וזה יהיה להם אות גדול, על כן הזכיר אחר עושה גדולות, הנותן מטר.

כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף. אמרו רז"ל לעמלה של תורה והראשונים אמרו ר"ת לעמל ללמוד ע"מ ללמד ואפשר ובני רשף שהם המזיקים יגביהו עוף מסירין זה מן התורה שנקראת עוף כמ"ש פ"ק דברכות ומיעצים שיהיה עמל בעניני העה"ז ולא בתורה. אולם אני אדרוש אל אל ואל אלהים אשים דברתי כלומר אם אני הייתי מדוכא ביסורין לא הייתי מתרעם כאשר אתה עושה אך אבקשה מאלהינו על זה. מפרשים:

ואשר אתה קץ על יסורי לזה שמע בקולי איעצך והוא כי הלא אדם לעמל יולד עמל עבוד אלהים ואם תבחר ותקרב שיהיה עמלך בתורה לעשות עיקר יותר מיתר מצות אז גם חומרך ישולל מיסורין כי הלא ובני רשף הם יסורין יגבהו העוף היא התורה כמדובר מרבותינו ז"ל באופן לא ייצר לגופך בעולם הזה:

רשף. כמו רשפי קשת (תהילים ע״ו:ד׳) כשהחץ מעופפת נקרא רשפי ל' עוף (סא"א):

ובני רשף. וכאשר ניצוצי רשפי אש הוחק טבעם להגביה עצמם לעוף למעלה כן משפט האדם לעמול על טרפו וזה האויל לא כן עשה לזה יקבל גמולו משלם:

אולם אני אדרוש. אם היו באים עלי יסורים הללו הייתי דורש אל הקב"ה בתפילה ובתחינה ואלו הייתי שם דברתי בבקשה:

אולם. באמת אם הייתי אני מדוכא ביסורין לא הייתי מתרעם כמותך אבל דורש הייתי אל ה׳ להתחנן לפניו:

אולם, אחר שסתר דעת איוב בהוראת המערכת והוכיח כי האדם בחירי ושליט במעשיו, והשתדלותו תעשה פרי, אמר, שאם אמנם כבר נראה מצד אחר שלפעמים אין אדם שליט בבחירתו, וראינו פעמים רבות שהאדם יכין כל האמצעיים הנצרכים להפקת איזה תכלית, ולא לבד שלא ישיג התכלית המכוון, שבהפך האמצעיים האלה בעצמם יהיו סבה לשיגיע הפך המכוון, באופן שמזה נראה שמעשי האדם מוכרחים ע"י איזה כח עליון המניעו הפך רצונו ובחירתו, ובל תביא מזה ראיה שההכרח בזה הוא מצד המערכה השולטת על מעשי בני אדם הבחיריים, רק כי בענינים כאלה הכוללים שבם תבוטל בחירת האדם ומעשיו הם הכרחיים, אני איחס ההכרח הזה אל השגחת ה', ועז"א אולם אני אדרוש אל אל, שרק ע"י השגחת האל תבוטל הבחירה לפעמים, ואל אלהים אשים ואיחס דברתי והנהגתי, לא אל המערכה רק אל ההשגחה שיש ענינים שההשגחה תבטל את הבחירה, והביא ע"ז מופת החיפוש, שהלא ראינו, כי.

דברתי. מלשון הנהגה, כמו ורעו כבשים כדברם, ידבר עמים תחתינו:

ושמא תאמר ועדיין מה הנאה קנינית תהיה לו זולת העדר צרה כי זאת היתה תלונת איוב שאין לגוף מנוח רק אחר התחיה באומרו אז ינוח לי על זה אני אומר כי אולם אני אדרוש אל אל כלומר כמות שאני מלובש בחומר אדרוש ואתפלל לפניו ואל אלהים לומר ולפעמים לא אצטרך לדרוש ולהתפלל רק ואל אלהים אשים דברתי כד"א אשר תשים לפניהם לשון עריכה שטרם אענה רק עודני עורך תפלתי שהוא הכתוב אצלנו על עוד הם מדברים ואני אשמע וזהו אשים ואערוך דברתי:

ואל וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

עושה גדולות. כי הוא עושה גדולות וא״א לחקור אותם ולדעתם וכאומר לזה הייתי דורש לה׳ כי בידו להושיע וימשול במערכת השמים ולכל אשר יחפוץ יטה עם כי נראה כאשר תשפוט המערכת כן הוא ע״פ הרוב מ״מ הכל בידו ועם כי לא נדע פתרון הדבר הוא בעבור כי קצרה דעת האדם וכאשר אין חקר לכל הגדולות שעושה המקום ב״ה:

עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר. ב' פסוקים בסיפרא מטעין בהון וסי' קדמאה עשה גדלות ואין חקר נפלאות. תנינא בסי' ט' עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות. וא' פסוק סימן ונע"ו מים עד ים:

עושה גדולות ואין חקר, שהם הגדולות שנראים בהנהגת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית, וגם נפלאות עד אין מספר שהם המעשים אשר יעשה נגד הטבע ביכלתו הבב"ת, ותפס שני ראיות למשל ולמופת, ראיה אחת מן ההנהגה הנראה ממנו בענינים הכוללים, והוא כי הוא.

גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר. הגדולות הם חקי הטבע המתמידים וידוע שאין להם מספר, אבל חכמי הטבע יחקורו בם, ויחשבו כי ישיגו חקיהם ודרכי הטבע ע"י חקירה ועיון לכן אמר שבאמת אין להם חקר. והם נשגבים מחקר החכמים. והנפלאות הם הנסים היוצאים מגדר הטבע, וידוע שאין להם חקר, אבל הלא נחשב כי יש להם מספר, כי שדוד הטבע הוא על המעט, לכן אמר שגם הנפלאות אין להם מספר, כי יתמיד להנהיג הנהגה השגחיית למעלה מחקי הטבע, בנסים נסתרים מתמידים עד אין מספר:

עושה גדולות ואין חקר. אי אפשר לחקרם ולדורשם. נפלאות עד אין מספר הגם שאנו רואים בעינינו הנפלאות אין בנו כח ודעת להבינם שנפלאותיו עד אין מספר על דרך דפירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל בפסוק נורא תהלות עושה פלא שהכוונה שהוא יתברך נורא תהלות רבות ובעינינו אינו כי אם עושה פלא אחת וידענו שהם רבות מאד ובפרטות אנחנו לא נדע עכ"ד וז"ש נפלאות עין רואה נפלאות ויותר מהנגלה לעינינו הם נפלאות עד אין מספר:

והוא יתברך טרם אתפלל עושה גדולות כו' נפלאות כו' להפיק רצוני ומה לי עוד מעלה גדולה מזו בעולם הזה עם מה שאחר התחיה הנה כי לאליפז הסברא השנית אך לשלמה ע"ה הסברא השלישית שגם בקבר יש מנוחה ועריבות כמפורש אצלנו על פסוק ושכבת וערבה שנתך ובקהלת בשני מקומות ובדברי רז"ל במקומות אין מספר:

עד אין מספר. לגודל רבוים:

(ו) או יאמר כי לא יצא כו' לומר אל יעלה על רוחך להשיבני כי ממה שאמרתי כי שוכני בתי חומר טבעם לחטוא ולהיות פועלי און שאם כן אפוא מכאן תשובה שהדין עמי כי למה ייסרני ה' ואנוס אני מפאת חומרי ומזה תצא לי תלונה וקושיא לאלהינו למה עשה ה' ככה לשלוח נשמה קדושה כבודה בת מלך מלכו של עולם וילבישנה בעפר הארץ העכורה כי לא יצא מהחומר רק רע און ואשמה ונפשו עליו תאבל בעמל וכעס על דברי עונות ויסורין בעולם הזה ובעולם הבא אל תאמר כדבר הרע הזה כי דע לך כי לא יצא מעפר און שיהא מוכרח לחטא להוציא נפקותא שמאדמת עפר החומר יצמח עמל לנפש כי אם שומאדמה לא יצמח עמל:

(ו) או יאמר כי לא יצא כו' לומר אל יעלה על רוחך להשיבני כי ממה שאמרתי כי שוכני בתי חומר טבעם לחטוא ולהיות פועלי און שאם כן אפוא מכאן תשובה שהדין עמי כי למה ייסרני ה' ואנוס אני מפאת חומרי ומזה תצא לי תלונה וקושיא לאלהינו למה עשה ה' ככה לשלוח נשמה קדושה כבודה בת מלך מלכו של עולם וילבישנה בעפר הארץ העכורה כי לא יצא מהחומר רק רע און ואשמה ונפשו עליו תאבל בעמל וכעס על דברי עונות ויסורין בעולם הזה ובעולם הבא אל תאמר כדבר הרע הזה כי דע לך כי לא יצא מעפר און שיהא מוכרח לחטא להוציא נפקותא שמאדמת עפר החומר יצמח עמל לנפש כי אם שומאדמה לא יצמח עמל:

(ז) כי אדרבה על ידי היות הנפש בעולם הזה יעדיף על מלאכי השרת כי מלאכי השרת לא על דבורם יפליא לעשות הוא יתברך כאשר על דבור בן האדם בהיותו צדיק כענין שמש בגבעון דוה וכיוצא אפילו באחרונים כרבי חנינא בן דוסא באומרו מי שאמר לשמן וידליק כו' ואין זה כי אם על ידי עמל החומר בחברת הנפש ומכריע יצרו מה שאין כן המלאכים כי לא חומריים המה ואין להחזיק להם טובה על כשרונם וזה אמר כי אדם לעמל יולד לצרף חומרו בעולם הזה על ידי עמלו בתורה ומצות. אך בני רשף הם מלאכים בני רשפי אש אינן חומריים כי אם יגביהו עוף בעולמות עליונים כי רוחני הוא ואין לו חומר ולא יצר הרע שיצטרך לצרפו ולהכניעו:

(ז) כי אדרבה על ידי היות הנפש בעולם הזה יעדיף על מלאכי השרת כי מלאכי השרת לא על דבורם יפליא לעשות הוא יתברך כאשר על דבור בן האדם בהיותו צדיק כענין שמש בגבעון דוה וכיוצא אפילו באחרונים כרבי חנינא בן דוסא באומרו מי שאמר לשמן וידליק כו' ואין זה כי אם על ידי עמל החומר בחברת הנפש ומכריע יצרו מה שאין כן המלאכים כי לא חומריים המה ואין להחזיק להם טובה על כשרונם וזה אמר כי אדם לעמל יולד לצרף חומרו בעולם הזה על ידי עמלו בתורה ומצות. אך בני רשף הם מלאכים בני רשפי אש אינן חומריים כי אם יגביהו עוף בעולמות עליונים כי רוחני הוא ואין לו חומר ולא יצר הרע שיצטרך לצרפו ולהכניעו:

(ח) ועל כן ראה מה יתרון האדם המלובש בחומר על המלאכים לו אולם אני בעל חומר אדרוש אל אל ואין צריך לומר על ידי תפלה כי אם שאל אלהים אשים דברתי שהוא דבור קל:

(ח) ועל כן ראה מה יתרון האדם המלובש בחומר על המלאכים לו אולם אני בעל חומר אדרוש אל אל ואין צריך לומר על ידי תפלה כי אם שאל אלהים אשים דברתי שהוא דבור קל:

(ט) ועל ידי דברתי עושה הוא יתברך גדולות עד אין חקר ונפלאות כו' כענין שמש בגבעון דום וכיוצא בו מה שאין כח זה במלאכי השרת והוא מה שכתוב אצלנו על פסוק כי מי בשחק יערוך לה' כו':

(ח) או יאמר אולם כו' הלא הוכחתי ששדדתי מזל האויל אל תתמה איך יכולתי לשדד מזלו הטוב כי הלא אולם אני אדרוש בעד האל כי קנאתי על אשר חטא לו ועל ידי כן אל אלהים הוא מדת הדין אשים דברתי ירע לו:

(ח) או יאמר אולם כו' הלא הוכחתי ששדדתי מזל האויל אל תתמה איך יכולתי לשדד מזלו הטוב כי הלא אולם אני אדרוש בעד האל כי קנאתי על אשר חטא לו ועל ידי כן אל אלהים הוא מדת הדין אשים דברתי ירע לו:

(ט) ובכן יכולתי כי הכל מאתו יתברך כי הוא עושה גדולות כו' כי לא מסר העולם אל המזלות שברא כי אם תמיד עושה נפלאות עד אין מספר שהוא הפך ושדד מזלות וטבעים באופן כי להוכיח רשע ישדד מזלו המצליחו ויכניעהו:

(ח) או יאמר הלא תלונתך על היותך צדיק ורע לך וזולתך מוצלחים ורשעים אל תתמה על החפץ כי הלא הוא יתברך פועל ב' הפכים בבת אחת ומה שיראה רחמים בו דין ומה שיראה דין הוא רחמים אלא שאין מבין כי הלא אני אדרוש אל אל הוא מדת חסד כנודע ויבא כאילו אל מדת הדין שהוא אלהים אשים דברתי כי בעשותו חסד בפעולה עצמה יעשה דין:

(ח) או יאמר הלא תלונתך על היותך צדיק ורע לך וזולתך מוצלחים ורשעים אל תתמה על החפץ כי הלא הוא יתברך פועל ב' הפכים בבת אחת ומה שיראה רחמים בו דין ומה שיראה דין הוא רחמים אלא שאין מבין כי הלא אני אדרוש אל אל הוא מדת חסד כנודע ויבא כאילו אל מדת הדין שהוא אלהים אשים דברתי כי בעשותו חסד בפעולה עצמה יעשה דין:

(ט) ולא שני דברים בלבד כי אם א' עושה גדולות רבות יחד עד אין חקר ונפלאות:

הנותן מטר על פני ארץ. ארץ ישראל:

הנותן מטר. עם כי רבות פעמים לא יורה הטבע על המטר עכ״ז יתן הוא זולת הטבע בהשגחה פרטיות:

ושלח מים. במקצת מדויקים מס"ס כתוב בשני טעמים:

הנותן מטר על פני ארץ, במקומות אשר למטר השמים ישתו מים, ובמקומות אשר לא יעלו שם אדים להוריד גשמי נדבות כמו במצרים ובאיזה מקומות באפריקא, אז שולח מים על פני חוצות, נמצא שם יאור המתמלא בכל שנה ממי גשמים שיורדים במדינה אחרת והוא עולה על גדותיו ומשקה את הארץ ומולידה ומצמיחה, כיאור נילוס בארץ מצרים, ודברים האלה מעידים ומגידים שיש השגחה פרטית משקפת שלא יחסר מים בכל המקומות אשר הכין לישוב בני אדם, כי דבר המתפשט בכל הארץ במדה משוערת בחכמה נפלאה א"א ליחס אל המקרה. והמטר בכללו הוא מכוון אל התכלית הכללי, לשני דברים.

הנותן מטר, ושולח מים. לא נמצא פעל שלח אצל מטר, רק פעל נתן, כי המטר לא יבא מאתו ע"י שליח רק בבלי אמצעי, ואצל שטף מים בא פעל שלח, וישלחם ויהפכו ארץ (לקמן י"ב ט"ו), ויש הבדל בין ארץ וחוצות, שהחוץ מציין מה שאחורי הבתים מן הצד, ויצייר שכלל הארץ היא מוכנה אל המטר, רק מקומות מועטים שהם חוץ מן טבע הארץ ולא למטר השמים ישתו מים, לשם שולח מים בנחלים, כמ"ש כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וכו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, כי המטר מה' בעצמו ומי נילוס ע"י שליח של השגחתו:

הנותן מטר על פני ארץ. ר"ל בארץ ישראל שהיא העיקר ומשם יושפע שולח מים על פני חוצות בח"ל כמו שאמרו רז"ל:

כענין דרישת מטר שאדרוש מאל על צד החסד והוא יתברך נותן מטר על פני ארץ שהוא חסד שנותנה על פני ארץ להצמיחה ובפעולה ההיא נותנה על פני חוצות בדרכים נמצא שעל פני ארץ הוא רחמים להוציא לחם מן הארץ ובהיותה על פני חוצות הוא רוגז לעוברי דרכים:

ושולח מים על פני חוצות. ע"י שליח לשאר ארצות:

ושולח וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

חוצות. כן ראוי להיות עפ"ה דפרשת בלק:

לשום שפלים למרום. הוא נותן את המטר והוא מפר מחשבות ערומים שמדמין להפקיע שערים ולקנות שדות העניים במעט תבואה:

לשום. בכדי להשים למרום בגבהי המעלה את השפלים חסירי הלחם כי בהיות המטר האדמה תתן יבולה ורווח להם ונראה גם בזה גודל ההשגחה:

וקודרים. ענין שחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ב):

וקודרים. הם האנשים הקשי יום וקראם קודרים כי לרב אבלם ידמה להם שיחשך האור שהוא אצלם ולזה אמר הנביא על רוב הצרות ונבט לארץ והנה חשך צר ואור חשך בעריפיה ואמר דוד כאבל אם קודר שחותי:

• א) לשום שפלים למרום, להעלות הצמחים והאלנות מן השפל אל הרום לרומם אותם ולהצמיחם.

לשום שפלים למרום. פרשתיו כדעת העקרים על הגבהת הצמחים ועלותם לרום ע"י המטר, וגם כיון כפשוטו שע"י המטר יתעשרו אביוני אדם האכרים עובדי האדמה מברכת הארץ, והקודרים מני רעב יושעו:

לשום שפלים - הבוכים השואלים מטר אז ראו החכמים והערומים שלא תועיל חכמתם.

לשום שפלים למרום וכו'. מכל חלוקות אלו רצה להוכיח ההשגחה אלהית בכלל ופרט ושהכל בהשגחה מאת ה' מן השמים:

וגם הוא לשום שפלים למרום על יד ברכת שדותיהם וכרמיהם וגם קודרים לחוסר לחם עתה שגבו ישע כי לאלה הוא רחמים:

(קודרים. שקומטים פנים ברעב):

וקודרים. הנשחרים מעקת הרעבון נתחזקו בישע אלהים וכפל הדבר במ״ש:

שגבו ישע. כמו שגבו בישע:

• ב) כי הקודרים שהם גופי הבע"ח הקודרים ונצרבים מן החום, שגבו ישע, ע"י שהמטר ילחלח וירטיב גופי הבע"ח, והם שני התכליות הנראים מצורך המטר כמ"ש העקרים, ומזה מבואר שהוא בהשגחה פרטיית כי המקרה לא יכוין אל תכלית. הראיה השנית, מן ההשגחה הנראית בענינים החלקיים, וזה יהיה משני פנים,

• א) כי ראינו אשר לפעמים.

וינח ביום השביעי. וכי יש לפניו יגיעה, והא כתיב לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו (ישעיה מ כח), ואומר נותן ליעף כח (שם שם כט), אלא ללמדך שלא דברה תורה אלא כלשון בני אדם. והלא דברים קל וחומר ומה זה שאין לפניו יגיעה כתיב וינח, בשר ודם שכתוב בו כי אדם לעמל יולד (איוב ה ז), על אחת כמה וכמה שצריך לנוח, בוא וראה חיבתו של הקב״ה את ישראל, שהכתיב לשונות בני אדם על כבודו, ברוך הוא וברוך שמו, על כן נאמר אשרי העם שככה לו (תהלים קמד טו).

ולא תעשינה ידיהם תושיה. אותה עצה שדימו לעשות:

מפר. בהשגחתו מפר מחשבות חכמים המתחכמים בערמות ותחבולות:

תושיה. מל׳ יש:

תושיה. הוא שם לכל נימוס וסדור ולזה נקרא התורה תושיה כי היא הנימוס והסדור הנאות ויקרא תושיה המנהג שראוי לאדם במה שהוא אדם שיתנהג בו והוא אמרו ותושיה נדחה מעני כי לא נתנה תורה בעת שהיה איוב ולא היה מאמין בתורה עד שיתפאר שלא נדחה ממנו החורה אבל התפאר שלא נדחה ממנו הנימוס והסדור אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם להתנהג בו בדרך שישלים נפשו ואפשר שכבר היה נימוס מה לאומר אשר היה איוב ממנה והתפאר שכבר התנהג באותו נימוס בשלימות ויקרא תושיה מה שהוגבל וסודר במחשבה והשתדלות לעשות מהפעולות עד שיגיעו אל התכלית אשר כוונו עליו והמשל אם חשב גנב מה לעשות גנבה מה, וסדר הפעולה ההיא בלבו ואיך יתנהג בה עד שישלים לו עשיית הגנבה הנה זה הסדור אשר סדר בלבו ושמהו כמו חוק לו יקרא תושיה ובזה האופן אמר ולא תעשינה ידיהם תושיה ר''ל שלא יעשו מה שסידרו והגבילו במחשבתם לעשות מהפעולות:

ולא תעשנה. הוא"ו בגעיא:

מפר מחשבות ערומים, שהערומים אשר יש אתם טיב העצה והתחבולות להרע לבריות, ה' יפר מחשבותם עד שלא תעשינה ידיהם תושיה, ולא תצא עצתם אל הפועל, כמו שהיה באחיתופל אשר העיד עליו הכתוב (ש"ב י"ז) שהיתה עצתו בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ואם היה אבשלום שומע אז לעצתו היה הורג את דוד, והיה בהשגחת ה' שלא נעשתה עצתו, זאת שנית כי לפעמים יהיה בהפך, כי:

(יב- יג) מחשבות, תושיה. עצת. הסדר הוא מחשבה, עצה, תושיה. תחלה חושב על הדבר, ואח"כ מתיעץ לבחור האמצעיים המובילים אל התכלית, כמ"ש (ישעיה י"ד ובכ"מ) וכשיעלה בידו המעשה נאמר שעשו ידיו תושיה, שתושיה היא ישות המעשה היוצא לפועל ע"י טיב העצה, וה' מפר המחשבה שלהם עד שלא יגיעו לכלל עצה, וכ"ש שלא יעשו תושיה, ויש הבדל בין חכמים ובין ערומים, שהערום יודע חקי החכמה רק יערים על דברים פרטיים בערמה איך לעשותם על נכון להפיק התכלית הנרצה, כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, וערום יבין לאשורו, וה' יפר מחשבותם בל יגיעו לידי עצה ותושיה. והחכם הוא יותר מן הערום שהוא יודע חקי החכמה, ובעת יתהלכו בתמימות תלוה עמהם השגחת ה', אבל כשיטו מן החכמה אל הערמימות, ילכדם ה' עם ערמה, שהערמה עצמה שהכינו להפיק רצונם בה ילכדו ואז עצתם נמהרה ולא יפר אותה רק ימהר אותה מצד שהם נפתלים, כמו פתיל, הנפתל ועקש, והנפתל הוא יותר מן עקש:

תושיה - כטעם חכמה. ורבי משה פירש: שהוא מן יש.

ובדבר ההוא נמשך דין שמפר מחשבות ערומים אשר חשבו לאצור פירות ותבואות להפקיע שערים ולא תעשינה ידיהם תושיה להתיש כח האמללים ובכן בכבשי דרחמנא אל תכניס עצמך כי אינך מבין ומה שתחשוב שהוא רע אולי הוא טוב:

תושיה. כל מה אשר יש עם מחשבותיהם לעשות:

תושיה. בקצת ספרים חסר וא"ו והמסורת מסייעם דבישעיה סי' כ"ח ובמשלי סי' ח' נמסר סי' מן ז' מלאים בלישנא ואין זה מכללם:

(יב) לוכד כו'. אמר ראה נא גודל השגחתו יתברך בפרטים מה שאין לבב אנוש מבין והבועט יאשם כמוך כי הלא הוא יתברך פורע מדה כנגד מדה ואין חכמת חכמים שוה נגד השם ואדרבה בדבר שמתחכמים נגדו יתברך בה יפילם כענין קריעת ים סוף שאמרו נתחכמה למושיען וכו' ובה נפלו כמאמר הכתוב כי בדבר אשר זדו עליהם וזה מאמר אליפז הם האומרים הנה נתחכמה בערמם עצמה אשר חשבו להמלט בערמתם ובה נלכדו ועצת נפתלים המיעצים לענות אותם בשרי מסים למעטם נמהרה כי כאשר יענו אותו כן ירבה כו':

או יאמר ועצת נפתלים האומרים ארדוף אשיג בתוך הים ביבשה נמהרה והוא הדבר שהכירו אלהותו יתברך בו רחב ויתרו כי היא השגחה רבה:

4208 / (איוב ה,כג) / חית השדה
גרוב"א / garove / זאב ערבות
זו אחת הגרסאות, העדיפה לפי ברנדין. רש"י מצביע על חיה מפחידה. המלה הצרפתית (ממוצא גרמני: "אדם-זאב") מתייחסת לאגדות-עם על בני-אדם, שהפכו לזאבים.

נמהרה. כל העצה העשויה במהירות היא סכלות:

בערמם. בדבר הערמה אשר חשבו לעשות לזולת בזה עצמה לוכד אותם ויפול בשחת יפעל:

נפתלים. עקשים כמו אין בהם נפתל (משלי ח׳:ח׳):

נפתלים. הם העקשי' אשר יעמיקו לבקש עקלתונות עד שיגיעו למבוקשם ואמר שעם עומק העצה באלו האנשים יסבב השם שתהיה עצתם נבערת ונמהר' ותהיה נמהרה מענין נמהרי לב והם הפתיים:

לוכד חכמים בערמם, שעת יבחרו החכמים ערמה ותחבולה להרע לחבריהם, לא יפר את עצתם, רק יסבב בהשגחתו שהאמצעיים שהכינו בעצתם להרע הם עצמם יהיו סבה לשיגיע ההפך, כמו שהיה באחי יוסף שהאמצעיים שהכינו שלא יעלה יוסף לגדולה על ידי שמכרוהו לעבד, הגם שלפי הטבע היה מחויב שיצא מזה התכלית הנרצה כי העבד א"א שיצליח וימשול, סבב ה' בהשגחתו שזה עצמו היה הסבה להצלחתו ולגדולתו עד שהיו אחיו לו לעבדים, ובאופן זה לוכד את החכמים עם ערמם ותחבולותם שבזה בעצמם ילכדו, ואז עצת נפתלים נמהרה, אז ימהר ה' את עצתם ולא יפר אותה, כמו שהיה ביוסף שלא בטל ה' עצתם רק הסכים עמהם שימכר יוסף לעבד, יען שעצתם זאת היתה נכונה מאת ה' שעי"ז יעלה לגדולה ואחיו ישתחוו לו:

ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו. א"ר תנחום בן חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה. בלא שמחה. בלא ברכה. בלא עוזר. בלא טוב. דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. שמחה. דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד כו). ברכה. דכתיב להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד ל). ר' אבא ב"ר עולא אמר אפי' שרוי בלא שלום. דכתיב וידעת כי שלום אהלך וגו' (איוב ה כד). אמר ר' לוי כל היודע באשתו שהיא כשרה ואינו פוקדה נקרא חוטא. שנא' ופקדת נוך ולא תחטא (שם). ת"ר האוהב את אשתו כגופו. והמכבדה יותר מגופו. והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה. ומשיאן סמוך לפירקן. עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. א"ר אלעזר מה דכתיב אעשה לו עזר כנגדו. וכי אחריו היה עושה אותה. אלא אם זכה עזרתו. זה מבחוץ עובד אדמתו. וזאת בבית מבשלת ואופה כל צורכי הבית. לא זכה לאשה טובה כנגדו. כלומר עומדת ומחצפת פניה כנגדו. אמר ליה ר' יוסי כתוב אעשה לו עזר. במה אשה עוזרתו לאדם. אמר לו אדם מביא חיטין חיטין כוסס. פשתן פשתן לובש. אלא בתיקוניה מאירות עיניו.

נמהרה - נבערה, כמו: ולבב נמהרים.

ועצת נפתלים. עצת העקשים נעשים במהרה כי תשוב על עצמם והוא ענין מליצה לומר הואיל והוא ייעצה ואליו תשוב א״כ נעשית במהירות רב כי האדם קרוב אל עצמו ואין לעצה מרחוק ללכת:

יומם יפגשו חושך. שאין עצתם מתקיימת ונעשית ואור חכמתם נהפך לחושך:

יומם. באור היום יפגשו את החשך ר״ל בדבר ברור הנראה לעין כל תסכל עצתם ויתעו בה:

יומם. ביומם:

ימששו. קלה השי"ן ברוב הספרים והיו"ד בגעיא:

יומם, שב אל שני הענינים שהזכיר, שבצד הראשון שמפר מחשבות ערומים שלא ימצאו עצה, אז יומם יפגשו חשך, כי יחשיך להם את היום עד שאין אור העצה במציאות כלל, ובצד השני שלוכד חכמים בערמם אז כלילה ימששו בצהרים, שאז הצהרים והאור (שהיא העצה) הוא נמצא, רק הם ימששו בו כאילו היה לילה, כי עצתם תתהפך לרע להם:

יומם - עניינו ביומם.

עוד תשוב תראה גודל השגחתו יתברך מענין המצריים עצמם במכת החשך כי על ידי רעה שהביא על המצרים נמשכו טובות לישראל מנושא אחד שני הפכים והוא כי הלא ידענו מרז"ל כי חשך מצרים היה ג' ימים שהיושב היה יכול לעמוד כו' אך הג' שניים היו כזיתים בבית הבד היושב לא היה יכול לעמוד והעומד אינו יכול לישב כו' ובמקומו כתבנו מה צורך אל הב' מינים ולא היו כל הששה ימים כראשונים והוא כי שני טעמים נמצאו לרז"ל על המכה ההיא או לשימותו רשעי ישראל הממאנים לצאת ויקברום ישראל בימי החשך להמלט מחרב לשונם פן יאמרו מצרים אם יראו במיתתם כי כמות זה כן מות זה או למען יכנסו ישראל בבתי המצריים ויחפשו חדריהם וטירותם ותיבותם ובית נכותם ויראו כל חפצי כסף וזהב אשר עמהם למען הכזיבם אם יכחשו בשאול אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וזהב ועל ידי כן היו משאילים להם באמרם לו חפץ לקחתו חנם איך לא לקחו בימי החשך כשפשפש ומצא על כן יחשבום לנאמנים ויעניקום ואחשוב כי שני הטעמים כאחד צדק ואמת והימים הראשונים היו לקבור ישראל מתיהם ולא יראו המצרים כן יאמרו כי כמונו כהם או כצורנו צורם חלילה והנה חשך טבעי מספיק לזה אך לשיכנסו ישראל איש איש בית מכרו לחפש תיבותיו וגנזיו אין זה מספיק כי הלא בשמוע המצרי תוך ביתו קול הברה או נדנוד ידלג כאיל על האיש הישראלי ויתפשהו בבגדו ויכנו נפש על כן מה עשה הוא יתברך שת אותם בתוך מכבש בל יחוגו וינועו כשכור כלל ככתוב במקומו באורך וזה יאמר פה אליפז הנה על ידי רעה למצריים היה הוא יתברך מטיב לישראל לנצל את מצרים וגם עושה רוגז לרשעי ישראל וסוכר פי המצריים כאחת בהשגחה גדולה וזהו יומם יפגשו חשך והוא מאמר המתרגם שאחר סילוק חשך הלילה והיה בא אור היום פגשו את חשך המכה בא לקראתם ואחרי כן חשך שני בשלשה ימים האחרונים והוא וכלילה ימששו כו' כי ימששו בצהרים שהיו בחשך ממש כנתונים בארגז:

וכלילה. כמו ההולך בחשכת הלילה אשר דרכו למשש ביד לבל יוכשל בדבר מה כן ימששו בעת הצהרים ור״ל אף בדבר המובן בתחילת המחשבה יהיה טח עיניהם מראות מהשכל לבותם וכפל הדבר במ״ש:

יפגשו. יפגעו:

ימששו. ענין החיפוש בידים להשמר ממכשול כמו כאשר ימשש העור (דברים כ״ח:כ״ט):

ויושע. את הנכשלים:

ויושע. ובסכול דעתם יושיע ה׳ את מי אשר היה עצתם עליו ויהיה נושע מחרב והוא מפיהם של הרשעים ההם אשר חשבו לבלעם חיים כי ישגו ולא ידעו מה יעשו להשיג תוחלתם:

ויושע מחרב. חסר הפעול ושב אל השפלים והקודרים שזכר ראשונה או יהיה שב אל האביון שזכר בסוף הפסוק והוא יותר נכון וכוונת הפסוק שהשם הושיע האביון מחרב ומיד חזק:

ויושע, באר למה ישגיח ה' השגחה זאת להפר מחשבות ערומים או להסב את עצתם, ולבטל בחירת האדם והשתדלותו, שזה יעשה כדי להושיע מחרב ומפיהם ומידיהם של החזקים את האביון, שאם לא היה משגיח בענינים הבחיריים לבטל את עצת החזקים והעריצים אשר יכינו להרע לחבריהם, לא היה אפשר שיתקיימו האנשים, כי העריצים והחזקים שהם רבים תמיד היו בולעים את האביונים, והיו בני אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, או ע"י חרב מלחמה, או ע"י פה ולשון הרע. או בידים פועלים רע, ולכן ישגיח על החלשים להצילם, והרע של הרשעים לא יספיק להשחית את מין האנושי, כי הוא נשמר על ידי השגחת ה', ועי"כ.

מחרב ומפיהם, ומידיהם של החזק, וחזק בא כשם המין:

ויושע מחרב - אביונים, והטעם: מחרב אויבים.

ופירש ואמר מעם החשך הראשון היה למה שעל ידי כן ויושע מחרב מפיהם הוא חרב לשונם במות רשעי ישראל פן ידברו סרה לומר שכהם ילקו ישראל וזהו מחרב מפיהם ועל החשך השני אמר ומיד חזק אביון שע"י היות החשך ממשיי הושיעם מיד המצרי החזק בעל הבית את האביון התאב אל חפצי המצרי ובא אל הבית לחפש בל יאחז בו ויכנו נפש פן ירגש ויקרב אליו לקול צעדיו:

מחרב. ומאיזה חרב מפיהם שהיו סבורים לבולעם ומתאוים להשמידם:

ומיד חזק. בזה יושיע האביון מיד החזק ממנו וכפל הדבר במ״ש:

מפיהם. של הרשעים וממאמרם ר''ל שישים פיהם ומאמרם כלי להושיע בו האביון אשר כוונו להרע לו והמשל שהם יאמרו שירדפו אחרי פלוני להרגו וישמע הדבר איש מה ויגיד עצתם לאיש ההוא וישמר מלכת בדרך ההוא וינצל או שיהיה במאמרם מסבול העצה מה שינצל בו האביון ואפשר שנאמר שהרצון בזה שהשם יושיע אביון מחרב ומפיהם ומיד חזק בזה האופן מההשגחה ואולם יושיעם מפיהם על דרך משל שלא יהיו טרף לשיניהם בשישבר שיניהם כמו שנאמר ושיני כפירים נתעו וגם כן הנה ישמרו שלא יהיו טרף לשיניהם במה שיסבב השם יתברך לאלו האנשים הרעים מסבול העצה:

מפיהם - שאם ירעבו יוכל אויב לצור עליהם, והעניין הנה המקום כאשר ירצה ליסר בני אדם - ימנע הגשם בעתו, וכאשר ישובו אליו - יענם ויושיעם.

ומיד חזק. יושיע אביון:

ועולתה. העלילה והרשעה כמו (תהילים ס״ד:ז׳) יחפשו עולות, עלילות:

ותהי. סכול דעת הרשע תהיה למלאות תקות הדל אשר ייחל עליה:

קפצה. ענין סתימה וכן וכל עולה קפצה פיה (תהילים ק״ז:מ״ב):

ועלתה. מתחלפת ועולתה מלא וא"ו:

ותהי לדל תקוה, שאם היה ההשתדלות מועיל בכל הדברים לא היה שום תקוה, כי עם ריבוי הרשעים והעריצים שיש בעולם שכל כונתם להרוג את החלשים ולשלול שללם, ועם ריבוי השתדלותם בזה, לא היה אפשר שיתקיים הדל והחלוש ולא היה לו שום תקוה להנצל מרעתם, וע"י השגחת ה' על הדלים והחלשים להצילם מרעתם, עי"כ העולה תקפץ פיה, כי יראו שיש משגיח עליון אשר יעמוד לימין אביון להושיעו ולהצילו:

ותהי לדל. הדל מעולה מן האביון כמ"ש בכ"מ. ואם יושיע האביון כ"ש שיש תקוה לדל.

וע"י כן ותהי המכה ההיא לדל תקוה שפשפש ומצא ולא הורגש תקוה שע"י כן ישאל חפצים ההם ויתנום לו באמרם לו רצה לקחתם חנם לא הניחם כי ע"י כן וכל עולתה בהיות המצרי בא לומר עולה ותואנות שקר לומר אין לי חפץ פלוני או מכרתיו וכיוצא באמור אליו הישראלי הלא ראיתיו בביתך במקום פלוני שחפשתי ומצאתי אז עולת הרמאות לשקר קפצה פיה באמרו אם דרך רע להם למה לא לקחום כשמצאום בחשך הנה הוראת השגחתו יתברך גדולה ופרטית ושעל ידי פעולה א' עושה הוא יתברך כוונות רבות הפכיות זו מזו ושמהרעה נמצא טובה ועל כן גם אתה אל תקוץ על רעתך כי לטובה יהיה. עוד יתכן בכוונת הכתובים לומר כי מלבד שהוא יתברך בפעולה אחת עושה כוונות רבות עוד שנית שעיקר הכוונה הוא עשות טוב אלא שעל פי דרכו נמשך רע לעושה רשעה כענין הנותן מטר על פני ארץ שעיקר הכוונה הוא לטוב לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע ועל פי דרכו מפר מחשבות ערומים כו' ואין צ"ל שעיקר הכוונה להיטיב כמטר כי אם אפילו כשלוכד חכמים בערמם כו' יומם כו' נמשך מרעה זו טובה גדולה א' שויושע מחרב מפיהם ב' ומיד חזק אביון ותהי לדל תקוה על יד שכל עולתה כו' ועתה הנה יוצאת נפקותא והיא כי אשרי אנוש יוכיחנו אלוה כי למה שאין רוגז שלא תצא ממנו טובה אם כן אשר יוכיחנו אלוה יהיה לטוב למרק עון ולזכותו לעולם הבא על כן סבול וקבל שכר:

קפצה. סגרה כמו לא תקפוץ:

ועולתה. והנה העולה סתמה פיה ולא תוכל להרע לו ונראה א״כ מכ״ז גודל ההשגחה:

הנה אשרי אנוש וגו'. ביסורין וכשם שהוא (מרפא) מכאובי' של אלו כך אני אדרו' אליו על יסורין אלו שיבואוני והיה לך לקבלם ולא למאסם:

הנה. הואיל והכל בא בהשגחה הנה אשרי להאדם אשר יוכיחנו אלוה במשפט יסורין כי בזה ימורק העון להטיב אחריתו וגם אתה אל תמאס מוסר שדי:

יוכיחנו. במקצת ספרים חסר יו"ד אחר כ"ף:

הנה, אחרי שבאר כי פעולות האדם הם קצתם בחיריים וקצתם מוכרחים ע"י ההשגחה, יאמר כי כן גם היסורים הבאים על האדם, הגם שהרבה מהם הם בחיריים הבאים עליו ע"י רוע בחירתו, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כמו המרבה במאכל עד שחלה חולי התחורים, או במשגל עד שנחלה גופו, בכ"ז נמצאו ג"כ יסורים השגחיים הבאים בהשגחת ה' לכפר ולמרק עונותיו, או להשיבו בתשובה, והגם שהיסורים הבחיריים הם רעים בהחלט, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כי שחו אל רפאים מעגלותיהם, לא כן היסורים ההשגחיים הם אך טוב וחסד, בין היסורים הבאים עליו כדי להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, שעז"א אשרי אנוש יוכיחנו אלוה, שהם יסורים קלים הבאים כדי להוכיח דרכו ולהטותו לטוב, בין היסורים הקשים הבאים למרק חטאים שכבר חטא בעבר, שעז"א ומוסר שדי, ג"כ אל תמאס:

יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי. מבואר אצלי שיש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא בדברים, ובא לרוב בין אנשים שוים והמיסר אוסר את הנפש ע"י הכרח של יסורים או פחד עונש, או בא מן הגדול אל הקטן, ואצל ה' יבא גם תוכחה עם יסורים, ויש הבדל שהתוכחה היא בנחת ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, והמוסר הוא בעונש קשה ובא לרוב על חטא העבר, וציינתי מקומותם (ירמיה ב' י"ט), ומבואר בכל הספר ששם שדי מציין היכולת המוחלט לשדד המערכה וליסר ביסורין קשים ונגד הטבע וכדומה, ושם אלוה מציין רוממות האל לבד, וע"ז ציין המוסר בשם שדי, הגם שבא המוסר בחוזק וכשוד משדי יבא, אל תמאס:

הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה ומוסר שדי אל תמאס. אפשר במ"ש משם מהר"ם אלשיך ז"ל דיש שני מיני יסורין האחד הוא למרק עונותיו והשני הוא כי אין לו עון ובאים עליו יסורין להרבות שכרו והיסורין שהם לכפרת עונותיו נקראים מוסר והשני שהם יסורין להרבות שכרו הם נקראים תוכחת להוכיח לכל צבא השמים שראוי והגון לקבל שכר ועפ"ז אפשר שז"ש הנה אשרי אנוש ואמרו רז"ל דכי כתיב הנה לשון שמחה והיינו דקאמר הנה יש לשמוח ונאמר בו אשרי מי שזכה שיוכיחנו אלוה להרבות שכרו. ויש לו לשמוח. ומכ"ש כי היסורין שבאו לכפרה וזהו מוסר שדי אל תמאס כי הוא חייב ופורע חובו:

הנה אשרי כו'. הלא אמרתי לך ב' דברים א' כי דין ורחמים עושה כאחת. ב' שהעיקר הוא הרחמים ושעל פי דרכו נמשך הדין אמר עתה הנה הנפקותא היא כי אשר אנוש כו' והוא כי יש שני מיני יסורין יש של אהבה בלי עון ויש למרק עון. והנה בביאור משלי על פסוק מוסר ה' כו' כתבנו כי של מירוק עון נקרא מוסר ושל אהבה נקרא תוכחת ועל דרך זה יאמר לא יבצר מיסורין אלה או הם תוכחת של אהבה או מוסר של מירוק עון אם הם תוכחת הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוה כי רב זכות המתייסר יסורי אהבה שמכפר בעד כל ישראל ואם הם של מירוק עון הנקרא מוסר גם שיהיה כבד המתייחס למוסר שם שדי השודד אל תמאס או קראו מוסר שדי שהגיעה צרתו ליציאת נפש ואמר הוא יתברך לצרתו די ועכבה בגופו:

כי הוא יכאיב. ביסורין הוא מכאיב ובהם עצמן עושה תחבושת ורפואה כי בהם ממורק העון ותלך לה:

ויחבש. מל׳ תחבושת ורפואה כמו לחבוש לנשברי לב (ישעיהו ס״א:א׳):

וידו. וידיו קרי:

כי, מפרש נגד שני אלה. נגד התוכחה שהוא לתקן דרכו בעתיד. שזה דומה כחובש מטלית סביב המכה בל תתפשט הלאה, עז"א כי הוא יכאיב ובזה ויחבש, חובש סביב המכה, ר"ל שבזה יסך בדלתים בעד רגשות הנפש בל יוסיף לחטוא, ונגד המוסר שבא ליסרו על עונותיו שעברו, אמר ימחץ וידיו תרפינה, שגם אם ימחץ ביסורים גדולים למרק חטא העבר, בזה בעצמו ידיו תרפינה, כמי שנותן סמים מרים אל החולה לרפואה שמרירות הסם הוא עצמו הרפואה:

ויחבש. הוא שכורך ואוגד סביב המכה ומקום המכאוב שלא תתפשט חוץ מגבולה, (עמ"ש ישעיה א' ו'), והמכה צריכה חיבוש והמחץ צריך רפואה על העבר, כמו מחצתי ואני ארפא (דברים ל״ב:ל״ט), ומחץ מכתו ירפא (ישעיהו ל׳:כ״ו):

תרפינה - ביו"ד והטעם כמו אל"ף וכמוהו: רפינו את בבל ולא נרפתה.

והטעם כי אם הוא מביא יסורין קלים של אהבה הוא יכאיב את הצדיק ובאותו הכאב הוא חובש שנמצא כי הכאב הוא עצמו רחמים ומה שהם קלים כאב בעלמא הוא כי אינו רק חבוש השבר שהוא להגין על הדור שחטאו ולא שבו והיה עתיד לבא שברון ויסורי הצדיק מגינים שלא תבא כחובש השבר שאינו מתרפא כאשר טרם ישבר כי אם הרושם עודנו נשאר אך כאשר ימחץ מחץ גדול הוא על מירוק עון ולא יהיה חובש רק מרפא ממש העון ע"כ צריך שתי ידים יד הדין המוחצת ויד הרחמים הנותנת כח לסבול שמתאחדות יחד וע"כ ידיו ידו כתיב משא"כ כשהן של אהבה שאין שם רק מדת רחמים שבשצף קצף שבמדה ההיא יכאיב ויחבש וזה אומרו כי הוא יכאיב ויחבש כו'. או יאמר על דרך זה מה שאמרנו אשרי אנוש יוכיחנו אלוה על יסורין של אהבה הוא כי הוא יתברך יכאיב בכאב ויחבש במה שאין בו ביטול תורה למ"ד שבזה יודע שם של אהבה או למ"ד על שאין בהם ביטול תפלה אך כאשר ימחץ שהוא גדול מכאב שהוא על מירוק עון מה שאמרתי שאל תמאס הוא כי הלא ידיו של דין ורחמים תרפינה ואינו אלא שצף בחינת דין הכלול במדת רחמים וטוב לך ידיו יתברך תרפינה מלהרפא בגיהנם על יד מלאכי חבלה הנפרעים שם ממך:

וידיו. הידים אשר ימחץ בהם הם עצמם מרפאים בזה את המחץ מחלי העון וכפל הדבר במ״ש:

ימחץ. ענין הכאה כמו מחץ ראש (תהלים קי):

בשש צרות. כשיבאו לעולם יצילך על ידי יסורין שנתייסרת בהם וגם בשביעית כשתבא לא יגע בך ועכשיו הוא מונ' אותן:

בשש צרות. הנה דע לך אשר בעבור היסורין הבאים עליך נתמרק העון ועוד לא יוסיפו הצרות לגעת בך כי יצילך ה׳ בעת יבוא בעולם אחת מששת הצרות האמורות למטה:

יצילך. ברוב המדוייקים הכ"ף דגושה:

בשש, אחר שבאר טעם יסורי הצדיק שבאים למרק חטא העבר או לתקן דרכו, שזה עצמו מה שהזכיר שבא לו בנבואה שא"א שימצא צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמ"ש האנוש מאלוה יצדק, הוסיף מדעתו שלפעמים תבא רעה על האדם והיא באמת לטובתו להצילו עי"ז מרעה יותר גדולה אשר לא היה ניצל ממנה כלל, ולפעמים יבא עליך שש צרות, ר"ל צרות הרבה, ובשש צרות אלה יצילך מן הצרה השביעית המסוכנת מאד. עד שעל ידי זה בשבע לא יגע בך רע, לא יגע בך הרעה השביעית, כמו שמבאר במשלים:

בשש צרות - יתכן היות זכר שבע, על דרך המקרא ואחרים ספרו אותם והם ז' במספר.

בשש צרות וכו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל שאיוב היה מגדולי מצרים ושעליו נאמר הירא את דבר ה' הניס כו' ואמרו טוב שבעובדי גלולים הרוג שהרי הוא היה אשר נתן מרכבות לפרעה לרדוף אחר ישראל כי הניס אותם אל הבתים וניצולו מהברד ובזה נבא אל ענין הכתובים אמר הנני מזכיר לך עון כפיות טובה אשר היה בך נגד קונך והלא בשש צרות שהם דצ"ך עד"ש כי שם היית יועץ לפרעה יצילך עם שלקית בצד מה בכלל המצריים ובשביעית היא מכת הברד לא יגע בך רע כי הנסת את עבדיך ומקנך אל הבתים כמאמרם ז"ל כי איוב היה הירא את דבר ה' הניס כו':

ובשבע. ובדבר השביעית אשר לא תחשב לצרה כמוהם מ״מ לא יגע בך הרע שבו:

ברעב. בעת בוא רעב בעולם יפדך ה׳ שלא תמות מחסרון האוכל ובמלחמה יפדך מיד חרב האויב:

ברעב פדך ממות, לפעמים יביא עליך רעב ובזה בעצמו יפדה אותך ממות, למשל שהמדינה שאתה יושב בה עתידה להתהפך ע"י רעש הארץ והוא מביא עליך רעב עד שתוכרח לצאת אל ארץ אחרת לבקש לחם, ובזה נצלת מן המות שהיית מת ברעש, ובמלחמה יפדך מידי חרב, למשל שאיש אחד אורב עליך להרגך בחרב וע"י שהוא שעת מלחמה חגרת כלי זיין לצאת למלחמה, ופגע בך אויבך להרגך וע"י שהיית מזויין נצלת מידו, ואם לא היה עת מלחמה היה הורג אותך כי לא היה בידך כלי זיין לעמוד כנגדו:

ברעב. הב' הוא ב' הכלי עם הרעב, וכן ב' במלחמה:

ואחרי כן ברעב שנגמר על יד הארבה שאכל את החטה והכוסמת ואשר כל מה שהשאיר הברד פדך ממות וגם שהחשך לא היה ממית וגם במכת בכורות לא היה לך בכור למות עם כל זה היה לך להחזיק טובה על מה שבמלחמה היא אשר נלחמו שבכורות ליל ט"ו טרם חצות שהוכו כל גדולי מצרים המאנים לשלוח את ישראל ואתה היית עיקר שהיית יועץ למלך ולא יעצת לשלחם וה' הצילך מידי חרב:

בשוט לשון. של שטן תחבא אותך אלו הן השבע צרות רעב וחרב לשון ושוד וגו' וחית הארץ הם ליסטי':

בשוט לשון. בעת יתרבה לשון הרע בעולם ותשוטט הלשון לדבר רכיל אתה תהיה נחבא ונסתר ממנה כי לא תדבר עליך ולא תירא א״כ מהשוד והאבדון הבאה ע״י לה״ר:

בשוט. ענין ההליכה אנה ואנה כמו משוט בארץ (לעיל א):

בשוט לשון תחבא. ר''ל כאשר תשוטט לשון הרע בארץ אשר היא סבת מריבות חזקות ורעות שם תחבא ר''ל שלא תזכר:

משר. ברוב המדוייקים חסר וא"ו:

בשוט לשון, לפעמים ימשול בך בעל הלשון לענות בך סרה לפני מלך ושרים עד שנתנו אותך אל בית האסורים, וזה היה לטובתך שעי"כ תחבא ולא תירא משוד כי יבא, שבתוך כך בא שוד ושבר על העיר ואתה היית נחבא בבית האסורים ונצלת, או שעי"כ.

בשוט. מלת בשוט מקור, בשוטט, או יהיה שם, מענין שוט ושבט, עם שבט הלשון תחבא משוד:

בשוט לשון - כי הלשון הרע הוא כמו שוט. ויותר נכון: היות לשון אומה, כמו: לשונות הגוים.

ומה שגמלת לה' על זה הוא כי הלא בשוט לשון בשמעך בשורת הברד תחבא הביתה והנסת עבדיך ומקנך אל הבתים ואחרי כן לא היה לך לירא כי הוא יתברך פורע מדה כנגד מדה לעומת תתך מרכבות לשודד את ישראל יבא עליך שוד ולא תירא משוד כי יבא בתמיה:

כי יבוא. הספרים מתחלפים ולפי המסורת מלא:

ושוט - מן: שוטטו בחוצות ירושלים כאשר תשוטט לשון בארצך תיחבא.

לשוד. לעת בוא שודד לגזול הון או בעת בוא כפן ר״ל עת יאצרו התבואות לייקר השער הנה תשחק ותלעג באלה כי לא יגעו בך לרעה:

ולכפן. ענין אסיפה וכן כפנה שרשיה (יחזקאל יז) ובדרז״ל יש כנופיא (שבת ס) ועם הוא הפוך:

כפן. הוא כשהתבואה ביד שומרי האוצרות ואז תהיה ביוקר לא בסבת חסרון התבואה ואולם הרעב הוא חסרון תבואה:

לשוד ולכפן המוכן לבא תשחק, או כדי שמחית הארץ המוכנים לבא להשחית את העיר אל תירא, כי היית בעת ההיא עצור במצודה חזקה בבית המשמר ונצלת מן הפגעים שהתרגשו אז על העיר ולפ"ז הרעה שבאה עליך היה לטובתך, וכמ"ש חז"ל משל לשני בני אדם שרצו לפרוש בים וישב לא' קוץ ברגלו ונטבעה הספינה, א"כ היה הקוץ שישב ברגלו לטובתו:

לשד ולכפן. שם שוד בא על השדוד, חמס ושוד. ועל השבר, שוד ושבר. ואמר ולא תירא משוד היינו משדוד, לשוד ולכפן היינו שבר ורעב, ושם כפן בא על תאות המאכל הבלתי נמצא כמ"ש יחזקאל (י"ז ז'), וריק"ם פי' כפן כשהמעות ביוקר, ורלב"ג פי' כשאוצרי הפירות אוספים התבואה ומיקרים השער:

כפן - תרגום רעב, או הוא מן: כפנה שרשיה וטעמו: אספה.

ואם הוא כי לשוד ולכפן תשחק שאם יבא השודד ישארו קרקעותיך ואם יבא כפן ברוב עשרך ממרחק תביא לחמך עם כל זה ומחית הארץ אל תירא בתמיה והוא בשום לב אל כפל ושינוי אומרו חית הארץ וחית השדה אך יהיה על דרך פרש"י פרשת בחוקותי שמפרש עץ הארץ עץ פרי ועץ השדה על אילני סרק כן חית השדה יאמר על חיות היער וחית הארץ על בני אדם הטורפים והורגים כחיות עוד נזכירה מאמרם ז"ל על כי עם אבני השדה בריתך שהוא על יעקב שנתאחדו י"ב אבנים ונעשו אחד כי הלא כמו זר נחשב מה ענין יעקב פה אך יאמר אם לשוד ולכפן תשחק האם גם ומחית הארץ הם בני אדם האם אל תירא שיביאם ה' עליך על תתך מרכבות לבאים להרוג את עמו:

ומחית הארץ. בעת יהיה משלחת החיות לא תירא מהם הרי הם ששה צרות במספר רעב ומלחמה ולה״ר שודדים כפן חית הארץ:

אבני השדה. מין אדם הן:

כי עם אבני השדה. אשר עם אבני מכשול המושלכים ע״פ השדה יהיה כאלו כרת ברית עמהם לבל תגוף באבן רגלך והיא השביעית אשר לא תחשב לצרה כששת הראשונים:

כי, ע"י ההשגחה החופפת עליך תהיה נשמר כ"כ עד שגם עם אבני השדה יהיה לך כריתת ברית שלא יגפו רגליך, וגם חיות הטורפות ישלימו אתך בל יגעו בך, וזה דומה למ"ש אדון הנביאים על המושגח, על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך על שחל ופתן תדרוך:

חית הארץ, חית השדה. חית הארץ הם המצויים בישוב, וחית השדה הם המצוים במדבר. ומוסיף והולך במליצתו:

כי עם אבני השדה - כאילו ברית כרתה עם האבנים שלא תנזק בהן ועשית שלום עם החיות.

כי עם אבני השדה היה בריתך כיעקב שגם עליהם השליטו יתברך ועם כל זה היה ירא מעשו ומלבן שהם חית הארץ ושמא תאמר כי הלא ראיתי שהשלים הוא יתברך חיות השדה מלהצר לך כמו שאמרו ז"ל על פסוק ומקנהו פרץ בארץ שהיה מקנהו מביא הזאבים תלויים בין קרניהם הלא וחית השדה בלבד הוא מה שהשלמה לך שהאריות וזאבים לא היו מזיקים את מקנך אך לא אבני השדה כיעקב והוא לא בטח בזכותו והבטחתו עם שעם אבני השדה בריתו ואתה בטחת ועל כן באה אליך הצרה הזאת ולא תתמה על החפץ:

וחית השדה. הוא שנקרא גרוש"ה בלע"ז וזו היא חית השדה ממש ובלשון משנה תורת כהנים נקראים אדני השדה:

וחית השדה. הוא ענין מליצה לומר כאלו חית השדה היו השלוחים בדבר לתווך השלום בינך ובין אבני השדה וכאלו הם השלימו לך את האבנים ההם:

השלמה לך. יהיה לה שלום עמך:

וידעת כי שלום אהלך. ואז בכל מקום תהיה בטוח, כי שלום אהלך:

וידעת. בכל מקום שתהיה תהא יודע ומובטח אשר השלום באהלך:

ופקדת. ענין זכרון והשגחה כמו פקד פקדתי (שמות ג):

ופקדת נוך ולא תחטא. ר''ל בני נוך והם בני ביתו וכאילו אמר שכבר חטא מפני שלא השגיח בבניו באופן הראוי לשומרם מחטא:

וידעת, אחר שבאר כי השגחת ה' היא המושלת על מצעדי גבר לא המזל והמערכה, אומר, שגם השלשה דברים המיוחדים שהם בני חיי ומזוני, אשר אמרו עליהם שלא בזכותא תליא מלתא רק במזלא תליא, גם אלה מאת ההשגחה יצאו וממנה יבואו אליך, ונגד מזוני שהם צרכי הבית ממאכל ומשתה וכסות תדע כי שלום יהיה אהלך לא יחסר כל בו, ועת תפקוד נוך לדעת אם נמצא שם כל צרכי ב"ב לא תחטא, ר"ל לא תחסר כל הצריך, ונגד בני אומר.

אהלך, נוה. הנוה הוא נוה צאן ובאמצעו יש אהל רועה, ובמליצי האהל מציין ביתו עם אשתו ובניו, והנוה מציין נכסיו וקניניו, ושלום באהל ואין חטא וחסרון בקנינו, ותחטא מענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים:

ופקדת נוך - תמצאנו כאשר עלה במחשבתך ולא תחטא.

וידעת כי שלום כו'. בסוף מענהו סיים בנחמה וכן כל אחד מחביריו בסוף המענה שאמר כל אחד סיים בנחמה מדרך ארץ ואהבה מסותרת ואמר וידעת כו' לומר הנה טובות העוה"ז שלשה המה מזוני ובני וחיי והנה השנים הראשונים חסרו ממך והשלישית עודנו בספק דע כי הנה כל טובותיך לא טובים ולא קיימים היו כאשר יהיה עתה על האחד שהוא מזוני הנה מתחלה לא היית עשיר כי לא היית שמח בחלקך כי אם דואג תמיד על שלום הצאן והגמלים ובקר ואתונות ועבודה הרבה מאד כי לא היו לפניך אך עתה לא יבצר ממך ידיעת שלום כל אשר לך כי כל טובך הנה באהל ותמיד תדע כי שלום אהלך ולא תבצר ידיעת שלום אשר לך לדאוג על דבר ותקרא עשיר כי איזהו עשיר השמח בחלקו וגם על הבנים אותם היו כמו אכזב כי ברוב עשרך לא יבצר מלרום לבך להרהר על נשים יפות אשר בארץ המה לפחות בהזדווגך באשת חיקך והרהר על זולתה שעל כן יצאו בנים בלתי הגונים ועל כן לא נתקיימו אך עתה שנכנע לבך בצרותיך אלה יהיה הזדווגך לשם שמים בלי רעיון בלתי טהור כי אם ופקדך נוך ולא תחטא:

ופקדת נוך ולא תחטא. כמו אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ) וזו היא השביעית שמנינו למעלה:

ופקדת. תזכור ותשגיח במדורך כי לך תהיה ולא תהיה נחסר ממך להמסר ביד אחר:

נוך. מל׳ נוה ומדור:

בכלח - אין לו חבר כי אם שנים בספר הזה. וטעמו: שימות במלאת מספר ימיו והיא הזקנה.

תחטא. ענינו חסרון כמו קולע וגו׳ ולא יחטיא (שופטים כ):

וידעת. תהיה יודע ובטוח אשר הרבה יהיה זרעך:

ידעת כי רב. הוא"ו בגעיא בס"ס:

וידעת כי רב זרעך הגדולים, וצאצאיך הקטנים יפרו כעשב הארץ, ונגד חיי אומר.

זרעך. וצאצאיך. הצאצאים הם הקטנים בכ"מ, ותרגומו בני בניא:

ועל ידי כן וידעת כי רב באיכות זרעך בכשרון וצאצאיך יהיו שפלים בהתגדלם בעוני כעשב הארץ שהם דיש לכל עובר מה שאין כן עתה ואולי על ידי כן מתו אך עתה יתקיימו:

וצאצאיך וגו׳. כפל הדבר במ״ש:

תבא בכלח אלי קבר. שתנצל מן הדבר, ובכלח אין סמך במקרא להבין מליצתו ולפי ענין המליצה יפתר וילמד מעניינו שהוא ל' גמר בישול התבואה כשבישלה כל צורכה ורז"ל פירשו בכלח בגימטריא ששים שנה:

תבוא בסלח. בעת הזקנה תבוא אל הקבר כמו שמסלקין את הגדיש מן השדה בעת שנתייבש כל צרכו כן תסולק מן העולם בעת ימלאו ימיך:

בכלח. עת זקנה וכן עלימו אבד כלח (לקמן ל):

כעלות גדיש. מעניין כריתה וכמוהו אל תעלני בחצי ימי: ביאור דברי המענה השיב אליפז ואמר ידענו שאם נשא משל ודבר אליך להשיב על דבריך יכבד עליך אלא שעם כל זה לא אוכל להמנע מלהשיב על דבריך כי מי יוכל לעצור במלין על דבריך אלה או יהיה הרצון בזה האם כאשר נסה השם להגיע אליך דבר מן הרעות תלאה ומי יוכל לעצור במלין מלהוכיחך על תכונתך זאת, הנה במה שקדם היות מיסר רבים כאשר שמעת מהם דברים כאלה והידים אשר היו רפות באמונת השם היית מחזק והאיש הכושל היו מקימים מיליך והברכים הכורעות היית מאמץ והיית אומר לו שמה שהגיענו מהרע הוא על צד העונש למרי קדם ר''ל שכל מי שהיה נבוך באמונת השם יתברך בעבור מה שהגיעהו מהעונש היית מחזק אותו עד שיאמינו כולם כי על כל מעשה גמול ומשפט להיות בזה תקון המדינ' ותקון הצלחת האדם וזה שההמון אם לא ייראו מהעונש לא ימנעו מעשיית הרעות כאשר יביאם טבעם להשתוקק אליהם, והנה עתה כאשר תבוא אליך הרעה נלאית לסבלה וכאשר נגע עדיך היית נבהל הנה זה ממה שיוכיח שיראתך השם לא היה אלא לבטחונך שישמור לך קנייניך ותקותך בשישמור לך אלו הקניינים היתה סבת תמימות דרכיך לא טוב האמונה כי לפי מה שאני רואה מדבריך עתה אינך מאמין שיהיה בכאן גמול ועונש, והחל אליפז לסתור דבריו מהמוחש ואמר זכור נא מי הוא נקי ואבד ואיפה תמצא שנכחדו ישרים כמו שראיתי זה מהאנשים המשתדלים בכל עוז בעשיית העול והחמס שיאבדו ויכלו מרוח אף השם ואולם הנקיים והישרים ואם היה שיגיעום קצת רעות אינם מכלות ומאבדות אותם לגמרי כמו העניין ברעות הרשעים וזה לאות שאלו הרעות אינם נופלות במקרה כמו שאתה מניח ר''ל שאם היה הענין כן לא היה בזה הבדל בין הישרים והרשעים ואולם היות רעות הישרים יותר חלשות למיעוט עונותיהם לא שיהיו להם רעות בזולת מרי כמו שהיה מניח איוב הנה האנשים הרשעים אשר תשוקתם לטרוף טרף כמו החיות הרעות נמצאו שנתעו שיניהם עד שיבצר מהם אשר יזמו לעשות ותראה אותם אובדים מבלי מציאתם הטרף ובניהם יתפרדו אנה ואנה ישוטטו לבקש די טרפם וזה דבר נמצא בלי ספק בחוש כי הרבה מה שתמצא מהאנשים הרשעים אשר כל השתדלותם להזיק לאחרים שברוב העתים לא ימצאו ותמנע מחשבתם הרעה וזה ממה שיורה שהשגחת הש''י הוא באישי האדם, ואמר אליפז הנה באמת אופן השגחתו יגונב ויעלם ממני אלא שכבר לקחה אזני שמץ מנהו מעט מזאת ההשגה אשר תעמידנו על היות השגחתו בשפלים, וזה שבסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים קראני פחד ורעדה ורוב עצמי הפחיד מהמראה אשר אראה בחלו' מהדברים העתידים לבא עלי אשר סבת הודעתם הוא השם יתברך וזה שמה שהגיד לי המראה ההיא הוא ענין רוחני, יעבור על פני תסמר שערת בשרי מדי בואו מרוב החרדה כי כבר ייוחדו החלומות הצודקים משאר החלומות שכבר יקרה מהם החרדה והתפעמות הרוח כמו שנזכר בספר החוש והמוחש ויעיד על זה מה שנזכר מחלום פרעה וחלום נבוכד נאצר והנה יורה על היותו רוחני שהוא יעמוד לפני ולא אכיר מראהו אך תמונה לנגד עיני אשר יראה אותה לי הכח הדמיוני ואשמע דבריו הנפלאים כאילו הם מורכבים מהקל והדממה וזה שהשכל יקבלם רוחניים בזולת קול והמדמה מראה אותם כאילו הם דברים קוליים באותיות וקול, ואחר כן החל אליפז בטענ' שלישית ואמר איך אפשר שתאמין שיהיה השם ית' פועל המין האנושי וממציאו ומנהיגו והוא בלתי משגיח בו עד שכבר ימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו, האם אפשר באדם שיהיה צדיק יותר מהשם ית' האם יהיה האדם טהור יותר מפועלו הלא כמו אלו העניינים יהיו מיוחסים אל העול באדם ר''ל אם ינהיג מדינה אחת ולא ינהיגנה ביושר ואיך אפשר שיצוייר בשם ית' עם היותו בתכלית השלימות מה שהוא חסרון ועול בחוק האדם, הן בעבדיו לא יאמין והם השכלים הנפרדים לא יתן אמתות וקיום בעצמותם אבל מה שלהם מן האמתות והקיום הוא מזולתם והוא השם ית', ולא ישים במלאכיו אורה מעצמותם וזה כי אין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגי' מצד עצמותם אבל מצד מה ששפע למציאותם מהסיבה הראשונה והוא השם יתברך ולזה הוא מבואר שאלו הנמצאים ואם הם שלימים מאד ביחס אל האדם הנה הם חסרים מאד ביחס אל השם יתברך כי אין יחס בין מי שמציאותו וקיומו והשגתו מעצמותו ובין מי שהוא לו מציאותו וקיומו והשגתו מזולתו, ואם באלו עם פשיטותם ושלמותם ונצחיותם ימצא חסרון אצל השם יתברך הנה אין ספק שהאדם חסר מאד ביחס אל השם יתברך כי הוא שוכן בבתי חומר ר''ל בזה העולם השפל ובעפר יסודו ר''ל שקיום צורתו הוא בחומר שלה כי הוא נושא לצורתו ולפי שצורתו היא היולאנית ואל זה גם כן איפשר שיכוין במה שאמר שוכני בתי חומר ר''ל שצורותיהם היולאניות עם החסרון הנמצא להם בעצמותם יחוייב עוד בהם שיהיו נפסדים ואין זה ההפסד ג''כ מוגבל בהם שם עד שיהיו בטוחים ממנו עת מה אבל ידכאום מקרים ויפסידום קודם שישיגם הכלוי וההפסד הטבעי מבקר לערב ישיגם המות במעט סבה מבלי משים לב לפנות אל השלימות האנושי יאבדו אבידה מוחלט' ולא יהיה להם השארות כלל, הלא האדם ואם לו קצת שלמות והוא ההכנה השכלי' אשר לו בה יתרון והשארות הנה יקרה לו ברוב שיסור יתרונו אשר בו וימו' ולא בחכמה לפי שבהגעת השלמות לו מהקושי העצום לקושיות בעצמו ולרבוי המונעי', אם חשבת להיות במדרגה השכלית והמלאכים להיותך בעל שכל ראה מה מאד רחקה מדרגתך מהם עד שאם תקרא אליהם לא תמצא מי שיענך, ואל מי מקדושים תפנה שיענך הלא היותר שפל מהם לא יענך לרוחק מדרגתך ממנו ואם הענין כן ביותר שפל מהם ראה מה מאד רחקה מדרגתך ממדרגת השם יתברך ובהיות הענין כן הוא מבואר שלא יתכן שיוחס לשם יתברך שם שלמותו מה שהוא חסרון בחק האדם אשר הוא בתכליח מהחסרון ביחס אל השם יתברך, והוסיף אליפז להתיר ספק מה בענין הרעות אשר נראה באדם בזולת מרי קדם ואמר שהם אינם רעות יהיה ראוי שידאג האדם עליהם ויחסם אל האולת והפתיות ועל זה אמר הנה לאויל יהרג כעס כי הוא ידאג תמיד כאשר לא יבואו מבוקשיו אשר הוא סבת העדר בואם לפי שלא דרך בהגעתם בסבות הראויות והוא מבואר שכמו זה האיש כועס תמיד כאשר לא יבואו מבוקשיו אשר כיוון אליהם ויחשוב שכבר ענשו השם יתברך אלא שהוא מבואר שכמו זה לא יקרא רע כמו שלא יקרא רע אם לא תצא ספינה מהחפירה בקרקע כי לא תעשה הספינה בכמו זה הפעל והאיש הפותה אשר יפותה לבו לכל ההצלחות המדומות תמיתהו קנאתו כי עיניו לא תשבע וישאר תמיד עם הקנאה והמכאוב ההוא מצורף לזה שהוא ישתדל לרוב קנאתו להגיע אל מבוקשיו במהירות וידרוך מפני זה בהגעתה בסבות בלתי נאותות, כמו הענין באויל אם יקרה באויל שיהי' משריש ומצליח בקצת העניינים הנה כאשר ראיתי זה בא אידו פתאום וקללתי נוהו למיעוט השארוח קניינו אשר כיון אליהם כי לא יגיע לכמו האיש הזה שום תכלית אם לא במקרה ומה שהו' במקר' הוא מעט כמו שהתבאר במקומו, הנה בניו הנמשכים אחריו ירחקו מישע וידכאו בשער לעיני כל העם ואין מציל לפי שכמו זה האיש לא ישתדל ג''כ בקנין האוהבים כמו שלא ישתדל בשאר הסבו' המביאו' מה שמשתוקק אליו אלא כבר יגיע מהרוע לאויל ולבניו האוחזי' דרכו עד שיהי' חילם לאיש קשה המזל שיאנוס אותו האיש הרעב ויאכל קצירו ולאש' יקח קצירו מבין הקוצי' לרוע הצלחתו ויקוה האיש הפריץ ללקחו ממנו וזה תכלי' הרוע ר''ל שיהיו השפלים שבאנשי' גוברי' עליהם, הנה לא יצא מעפר און ועמל ר''ל שאין הארץ סבת רוע הסדור הנופל בטובות אישי האדם ורעתם אשר הוא און ועמל כמו שהי' חושב איוב וזה שכוונתו היה כי למרחק אלו העניינים אשר בארץ במדרגה מהשם יתב' הוא מחוייב שיהי' בלחי משגיח בהם כאמרו מה אנוש כי תגדלנו וגו' האף על זה פקח' עיניך וגו', אבל הרעו' הנופלו' בכאן בזול' מרי קדם אין ראוי בהם שיקראו רעות לפי שהם מיוחסו' אל סכלות המקבל כמו שזכ' באויל ופותה וזה שהאדם יולד לעמל ולהשתדל בקניני' אשר יצטרכו אליו כי לא נתנו לו שלמיותיו בפועל אבל נתנו לו הכלים אשר אפשר שבהם יגיע אל מה שיצטרך אליו וכמו שכידודי האש יולדו להתנועע תכף התהוות' ולהגבי' עוף מה שהתמידו נמצאי' עד שיסור החלק האשי מהם ויפול האפר, ובהיות העניין כן רצוני שהאדם יולד לעמל בשלמיותיו אשר ירצ' הגעחם אליו הנה אם לא ירדוף בהגעתם בסבות הראויות אין זה עונש אם לא יגיעו וזה מבואר בנפשו, ולהיו' העניין כן הנה החליט אליפז המאמ' שהרעות הבאות על איוב היו על צד המוס' והתוכח' למרי קדם ולזה אמר אליו אם הייתי במקומך הייתי דורש אל אל ומתפלל אליו שירחם עלי כי הוא משגיח בזה העולם השפל השגחה נפלאה ויור' על זה הגדולות והנפלאות אשר הוא עושה ומכללם נתינת המטר בסדר וביושר אשר בו חיי כל צומח וזה שהמטר על הרוב יהי' במקומות הנגלים מהארץ מאדים יביאו' אליהם רוחות ממקומות אחרי' זולתם ומה שזה דרכו הוא מיוחס אל הקרי וההזדמן ומה שיוחס אל הקרי וההזדמן הוא ראוי שיהי' מעט ואנחנו נרא' המטר תמיד בדרך שישלמו בו הצמחים הנ' זאת ראיה חזקה שבכאן משגיח בענין נתינת המטר זולת הטבע ולזה תמצא בכל הנביאים והחכמים כשהם יספרו נפלאות השם שהם יספרו תחלה נתינת המטר ועוד יראה בכאן מה שיתחזק שהשם יתברך משגיח באישי האדם וזה שהרשעים אשר ישתדלו בעשיית הרעו' אל האנשי' השפלי' והחלושי' ימנע מהם אשר יזמו לעשות עם היותם בעלי כח וחכמים להרע וזה שהשם ית' יסבב לשו' האנשים השפלים הנרדפים למרום ההצלחה ולהשגיב ישע האנשי' המדוכים והאבלי' והוא מיפר עצת הרשעים החכמים להרע אשר ישתדלו להרע להם ולא תעשינה ידיה' מה שחשבו לעשותו, החכמים הוא לובד בערמם ר''ל שרוב ערמם ישים השם ית' כלי למנוע מהם אשר יזמו לעשו' והמשל שכאשר ידעו באיש שילך בחוץ ויבקשו לרדוף אחריו ולקחת אשר לו ישפטו לאיזה צד הלך ויעמיקו בו ויאמרו שהוא יותר ראוי שיהא לכתו לזה הצד לסבות מה יזכרום ורוב העמקתם בזה תסבב שישפטו שהוא הלך בצד אשר לא הלך בו וירדפוהו שם ולא ימצאוהו, ועצת הרשעים הנפחלים המבקשים דרכים עקלתונים ומעמיקים בהם לכל הצדדים האפשריים כדי שיגיעו למבוקשם להשיג עשיית העול והחמס ישימם השם נמהר' וחסר' ותהי' סבה שלא ישפטו הדבר אשר ירצוהו כפי מה שראוי בעניינים הברורים, ביום ובצהרים ילכו בחשך ר''ל שאפי' בעניינים המבוארי' בנפשם בתחלת המחשבה תסכל עצתם, ובזה האופן יושיע השם ית' השפלים והקודרים מחרב הרשעי' שלא יזיקם מפיה' וממאמר' של אלו הרשעים ר''ל שפיהם ודבריהם אשר הסכימה עצתם בהם שם השם ית' כלי להושיע השפלים והקודרים ובזה האופן הושיע השם יח' האביון מיד חזק ממנו עד שכבר תהי' לדל תקו' שלא יעזבהו השם ית' ביד הרשעים ואנשי עולה קפצו פיהם להצטערם על אשר לא הגיע התכלית אשר כוונו אליו וזאח הטענה שזכר בכאן מבוארת ונגלית מן החוש וזה שאנחנו נמצא ברשעים רבים מכוונים להרע ומשתדלים בו ולהם הכלים אשר בהם אפשר שיזיקו לרבים ויהיה עם זה ההיזק המגיע מהם מעט הנה זה ממה שיורה כי שם גבוה שומר ובהיות הענין כן אין לך להתרעם מהשם ית' אם הוכיחך וייסר אותך על עונותיך כי מאושר הו' מי שיוכיחהו השם ית' וזה שהטובים יוכיחם כדי שיחזרו למוטב ואולם הרעים ימיתם בהמלאת סאתם ולזה ראוי לך שלא תמאס מוסר השם ית' כי הוא כשייסר הטובים ירפאם ויחבש' אחר הכאתו ומוחצו אותם, אם תשוב ותכנע טרם בוא הצרות בעול' יצילך מהם וזכר שש ושבע להיותם מספרים שלימים עם שכבר זכר מהצרות כמו זה המספר והם הרעב והמלחמה ולשון הרע והשוד וכפן וחיות הארץ ואבני השדה, ברעב יפדך השם ית' שלא תמות מצד חסרון האוכל ובמלחמה יצילך שלא תהרג כאש' תשוטט הלשון להרע לאנשים בלשון הרע לא תזכר שם וכאשר יבוא השודד לשלול שלל ולבוז בז לא תירא כי לא יגע בך רע, לשוד ולכפן תלעג ותשחק שלא תנזק בהם ולא תירא מן החיות הרעות שיטרפוך ולא מאבני השד' שתנגוף בהם רגליך כי אתה לאלו כרת ברית עם אבני השד' וכאלו השלמה לך חית השד', וידעח כי שלום אהלך וידעת כי בביתך יהיה שלום ופקדת אנשי ביתך ותצום שילכו בדרך השם ולא תחטא וזה אמר לו אליפז להעיר שהוא אולי חטא כאשר לא השגיח בתקון אנשי ביתו כדי שיהיו יראי' מהשם ית' ואף על פי שלא חטא במעשיו בעצמו ולזה נענשו בניו ונענשו באבדן שאר קניינים ולזה אמר אם הייח עושה ככה תדע באמת כי היה רב זרעך ובניך יהיו רבים כעשב הארץ וגם את' לא תמות בלא עתך אם התנהגת בזה המנהג אבל תבא בזקנ' המופלגת אל קבר כמו שיכרת הגדיש בעתו, הנה זהו מה שחקרנוהו והוא האמת בעצמו שמע אותו ודע לך האמת והתנהג בו, והכלל העולה מן הדברים הוא שאליפז היה מאמין שהרעו' הבאות לאישי האדם הם מגיעות להם מהשם ית' על צד העונש על מה שחטאו והי' מתיר זה הספק במה שנראה מהגעת הרעות בזולת מרי בשאמר שכבר יהיו בכאן רעוח מצד האולת והפתיות ואלו אינם ראויות שיקראו רעות כמו שביארנו וקיים דעתו תחלה מהחוש ואמר שאנחנו לא נמצא האבדון וההכחד בישרים ובנקיים כמו שימצא ברשעי' וזה ממה שיור' שסבת המצא רע ברשעים הוא היותם רשעים וזה אמנם יהי' על צד העונש ואמנם הנקיים והישרים כשיחטאו חטאים מה יוכיחם השם יתברך וייסר' אך לא יאבדו ולא יכחדו וזה ג''כ קצת טענ' על איוב על בחרו המות יותר מן הייסורין שהיה נוסר בהם, והטענה השנית היא לקוחה מההודעה אשר תקר' בחלום אשר תור' על השגחתו ית' באישי האדם וזאת טענה חלוש' כאשר לא יאמר בזה יותר מזה השעור כי אע''פ שנודה בזאת ההודע' לא יחוייב מזה שיהי' השם יתב' משגיח באישי האדם על הצד שיאמין אליפז וזה מבואר למי שיעיין בספר החוש והמוחש וכבר שיער אליפז בחולשת זאת הטענה ולזה אמר ואלי דבר יגונב וגו' ואולם אליהו הרחיב המאמר בזאת הטענה ואמת ממנה עניין ההשגח' במה שאין ספק בו, והטענ' השלישית היא לקוחה משלימות השם יתברך וחסרון האד' ואופן סדור' כן הנה האדם לשלימות הנמצא בו לא יעלים עיניו ממה שינהיגהו ולא יעשה למונהגים מאתו עול וזה כי האדון השלם לא יעלי' עיניו מהפעולות הנעשות במדינתו ולא יעש' להם עול ר''ל למונהגים מאתו הנה יחוייב מזה שיהי' מה שהוא יותר אמתי בשלימות יותר אמתי בהתרחק מן העול וההעלם ממה שינהיגו להיות היותר שלם מתרחק יותר מן החסרון ואולם מה שיראה מן הרעות אשר לא יוקדם להם מרי הם בסבת האולת והפתיות והם אינם ראויות שיקראו רעות כמו שביארנו וכן היה אפשר שיגיעו לזאת הסב' טובות לרעים אלא שזה לא יתקיי' כי אם זמן מועט כאש' אני ראיתי אויל משריש וגו' והנה זאת הטענ' היא לקוחה מצד הפחות והיותר, והטענ' הרביעית מה שירא' מהוויית המטר בסדור שישלמו בו הצמחים והמנע מהרשעים החכמים להרע מחשבתם הרעה להרע לשפלים החלושי' על הרוב ואופן סדור המאמ' בזה הוא על זה התואר אם היה השם ית' בלתי משגיח בזה העולם השפל היה התהוות המטר במקום מהמקומות הנגלי' מהארץ מעט ולא יתכן שישלימו בו הצמחים על הרוב לפי שרוב מה שיתחד' מזה הוא מתייחס אל הקרי וההזדמן אם לא היה בכאן פועל אחד בגשמים זולת הטבע לפי שהוא על הרוב מהענני' יביאום הרוחות במקום אשר ירד שם עוד נשנה שכבר ישלמו במטר הצמחים על הרוב ויחוייב מזה שהשם ית' משגיח בזה העולם השפל ובכמו זה האופן בעינו יסודר ההיקש השני אם היה השם ית' בלתי משגיח באישי האדם היתה מחשבת הרשעים החכמים יוצאת אל הפועל על הרוב שהם ישתדלו בהוצאתה אל הפועל בסבות היותר נאותות כמו העניין בשאר המלאכות אשר יעשה האדם במחשבה והשתדלות שהתכלית יגיע בהם על הרוב עוד נשנה אבל אנחנו נמצא שמחשב' הרשעים החכמים לא תצא אל הפועל אם לא על המעט ויחוייב מזה שהשם יתברך משגיח באישי האדם הנה לאלו הטענות ייחס אליפז הרע' הבאה אל איוב למרי קדם ממנו ומבניו על האופן שביארנו ונתן עצה אליו שישוב אל ה' וירחמהו:

תבוא. נכון להיות מלא וא"ו עפ"ס דאיוב סימן ב' כי לא נמנה זה עם החסרים שם:

תבוא בכלח אלי קבר, כגדיש אשר יעלוהו בעתו, בעת ישא אלומותיו:

כעלות גדיש, היו מציירים הקבר כגדיש, לרמז שנדמה לתבואה שאחרי נקצרה מגבבים גדיש ליבשה, ואז יכניסוה לגורן לדוש, כן שם יתיבשו ויתפרדו חלקים הלחים ואז היה ליקוט עצמות, וז"ש תבא בכלח, היינו עם הלחות, ועז"א (לקמן כ"א) והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד:

כעלות גדיש - כהכרת, וכמוהו: אל תעלני בחצי ימי.

ועל הג' היא חיי הלא טוב לך עתה כי הלא מרבה נכסים מרבה דאגה אכן עתה תבא בכלח שלא ינוס לחך אלי קבר עם שתמות אחר מלאת ימיך כעלות גדיש בעתו שהוא אחר גמר בישולו שהוא בסוף זקנה ושיבה עם כל זה תבא בכלח הנה זאת חקרנוה כן היא ואם כמו זר תחשבנה שמענה ואתה דע לך אם תקח ואם תחדל:

כעלות גדיש. כאשר נסתלק הגדיש מן הקרקע בעתו:

אלי קבר. אל קבר:

כעלות. ענין סלוק כמו אל תעלני בחצי ימי (תהילים ק״ב:כ״ה):

גדיש. כרי מן עמרי תבואה:

הנה זאת. המענה הזאת חקרנוה בהשכל ודעת וכן היא האמת לזאת שמע אותה להבינה היטב:

חקרנוה כן היא. בס"ס המדוייקים מלת כן בסגול ודגושה מדין אתי מרחיק וכן כתוב במכלול דף ק"ז אעפ"י שמלת כן היא מלה זעירא אחר שהיא סמוכה למלת היא לא היה לה להיות משפטה כמשפט מלה זעירא אלא שכן מצאנו אותה דגושה ועיין מ"ש גם במזמור ע"ז על גאלת בזרוע:

הנה, לעומת מה שהטעם הראשון שאמר לו על יסורי הצדיקים (שהוא לכפר עון ולהתם חטאת קטן שחטאו ולא השלימו עבודתם כפי הצריך נגד האל וערך עבודתו), הוא הגיעו בנבואה והוא הטעם העקרי אצלו, כי לפ"ד השיג טעם זה ברוח הקודש, אומר שהטעמים שהגיד עתה שיבואו עליהם יסורים להצילם מרעה עתידה, אינו עקר בעיניו, כי טעמים אלה יאמר מצד החקירה, שעז"א הנה זאת היינו טעם זה חקרנוה שכן הוא, ובדברי מחקר יש רשות לכל אדם לבחון אותו משקול דעתו, ואם לא ייטב בעיניו טעם זה לא יקבלהו, ועז"א שמענה ואתה דע לך, ר"ל חקור עליה ודע מצד בינתך אם ייטיב טעם זה בעיניך אם לא:

הנה זאת חקרנוה. כתבו המפרשים שתכלית המענה שהחליט אליפז שהכל הוא בהשגחה אלהית ויסכל סברת איוב שהוא מסור ביד מערכת השמים ומקרה א' לצדיק ולרשע זהת"ד בקצור נמרץ:

ואתה דע לך. כאומר הנה עשיתי את שלי ואתה דע לך בנפשך אם תבחר אמרי אם תחדל (העולה מהמענה ההיא שהחליט אליפז שהכל בא בהשגחה והביא ראיה מאבדן הרשעים מבלי תקומה ולא כן יאבדו הצדיקים ויסכל דעת איוב במה שיחשוב שהכל מסר ביד מערכת השמים ומקרה אחד לכל לצדיק ולרשע כי ישיב אמרים הלא בחיק האדם השלם יחשב דבר כזה לעול עם שאינו שלם אף במלאכי מעלה וכ״ש שאין לו ערך עם שלימות המקום ב״ה ואיך אם כן יעלה על הדע׳ שיש עול זה בחוקו יתברך ועם כי נראה שברוב הפעמי׳ בא כאשר תשפוט המערכה מ״מ בא בהשגחה ובעבור קוצר הדעת לא נדע פתרון הדבר ויוכיח עוד על ההשגחה מנתינת המטר זולת הטבע ומהכשל הרשעים ברעתם אשר חשבו לזולת ומסכול דעתם בדבר הנראה לעין כל וישפוט על יסורי הצדיקים אשר יבואו למרק מעט העון אשר בידם למען ישגא אחריתם ויחוה עצתו לאיוב לבל יבעט ביסורין כי באו למרק העון לטוב לו כל הימים):

ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לעד ביני ובינך. זש"ה כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה הושלמה לך (איוב ה כג). ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים (עמו) [אתו] (משלי טז ז).