요나 3:11의 주석

שנית. בדבר השליחות אל נינוה:

ויהי דבר ה' אל יונה שנית, הרי"א כתב עמ"ש חז"ל ששנית דבר עמו לא שלישית, שזה מוכרח ממ"ש בסדר עולם שיונה משח את יהוא בשנת ג"א ס"ב לבריאת עולם וחיה עד זכריה שמלך ג"א קקס"ד, הרי חיה מיום שהתחיל להתנבאות מאה ושתים שנה ולא מצאנו לו נבואה אחרת במשך הזמן הזה כי אם שתי הנבואות שנבא על נינוה מזה ידענו שנחדלה ממנו הנבואה מני אז, וראוי היה להעשות כן אחר שהוא נאץ את הנבואה ולא רצה למלאות דבר ה', ויפלא שהוא סותר א"ע מ"ש אח"ז בסמוך שנבואת יונה על נינוה היתה שש שנים לפני חורבן שומרון שזה היה בימי הושע בן אלה וא"כ נבא עוד י' שנים בימי מנחם בן גדי, ב' שנים בימי פקחיה בנו, כ' שנים בימי פקח, ושלש של הושע, הרי נמשך זמן נבואתו קל"ז שנה, וגם הלא נבואת נינוה היתה בסוף ימיו ואיך נביא ראיה ממה שלא דבר עמו ה' קודם למעשה זו לאמר שהיה עתיד ליקח הנבואה ממנו, ואז לא סרב עדיין בשליחות, עוד יתפלא שבס' נחום כתב שארבעים שנה מאותו זמן שנבא יונה היה חורבן שומרון ועוד יתחברו אל זה שמונים שנה והיה חורבן נינוה, והלא מן חורבן שומרון עד חורבן נינוה שהיה בשנת ד' ליהויקים היה קי"ד שנה, וגם סותר למ"ש שנבואת יונה היתה שש שנים לפני חרבן שומרון:

ויהי דבר ה' אל יונה שנית. כבר פירשנו למעלה א, א טעם שנית:

ויהי - פעם שנית.

ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר. כלומר דלפי דנתנבא בארץ ישראל יכול להתנבאת גם בח"ל וכמ"ש רז"ל על פסוק על נהר כבר, ואמרו באבות דר' נתן פרק כ"ח וז"ל חכם הדר בארץ ישראל ויוצא ח"ל פגם ואעפ"י שפגם משובח הוא יותר מכל המשובחים שבמדינות ע"ש והטעם שמה שכבר קנה אין נגרע מערכו:

הנבואה השנית תחילתה, ויהי דבר ה' אל יונה שנית וגו' עד סוף הספר. ויש בה שתי פרשיות. הראשונה, ויהי דבר ה' אל יונה שנית. השנייה, ויאמר ה' ההיטב חרה לך ושאלתי בה ששת השאלות:

השאלה הראשונה בקריאה שקרא יונה בתוך נינוה בדבר ה' עוד מ' יום ונינוה נהפכת, כי הנה לא נתקיים הייעוד הזה ודבר אלקינו יקום לעולם ואיך נפלה מדברי הנבואה ארצה, ואם נאמר שהייעודים האלקיים הם על תנאי אם ישובו ואם לא ישובו וכמו שאמר ירמיהו (יח, ז ט) רגע אדבר ורגע אדבר וגו' אין ספק שבהיות אנשי נינוה נכריים ולא ידעו דרך ה' היה ראוי שיפורש להם בקריאה שתהיה נינוה נהפכת אם לא ישובו בתשובה, ובזה הדרך יצדק הייעוד האלקי ויתאמצו דברי הנביא והעם ילמדו לעשות תשובה לא שיהיה הייעוד מוחלט ואחר כך בלתי מתקיים:

השאלה השנית במה שאמר הכתוב וירע ליונה רעה גדולה ויחר לו, כי למה חרה לו ולמה נפלו פניו ונחשב זה אצלו לרעה גדולה ומה נתחדש אצלו עתה בזה כי הנה כשנכנס באניה לברוח תרשישה לא היה אלא מפני שהיה גלוי וידוע לפניו שכן יהיה שישובו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות להם ועל מנת כך יצא ממעי הדגה לעשותו ובתחלה מאי סבר ובסוף מאי סבר שאחר שצוהו הש"י שנית והלך לעשות שליחותו על מנת כך הלך ומה נתחדש אם כן לו עתה שחרה אפו וירע אליו רעה גדולה:

השאלה השלישית באומרו ועתה ה' קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי, היש משוגע בעולם שיאמר מאמר כזה שבעבור שסלח השם לאשורים אנשי נינוה יקח את נפשו ושהיה טוב מותו מחייו, ולמה ימות יונה בעבור שלא מתו אנשי נינוה איך לא כסתה כלימה פניו מהתפלל כזאת בהיות שממעי הדגה התפלל אל הש"י שיעלה משחת חייו ונדר לבוא לנינוה לקרוא קריאתו ועתה איך התפלל שימיתהו עליו, ולא כך עשה אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום ועמורה להשיגם לא לחייבם למות, גם על מה שאמר השם ליונה ההיטב חרה לך לא מצינו שהשיבו יונה דבר והוא זר:

השאלה הרביעית במה שהוכיח השם ליונה אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו וגו', כי הנה המאמר הזה יקשה משני פנים, האחד לפי שיש פירכה רבה בקל וחומר הזה שהיה ליונה להשיב עליו מה לקיקיון שחסיתי עליו שהוא מציל אותי מן המוות ולכן חרה אפי בהעדרו לא בעבורו אלא בעבורי תאמר בננוה שלא הציל אותך מן המוות ולא הועיל לך כלום שאין ראוי לך לחוס עליו, והצד השני באומרו שבן לילה היה ובן לילה אבד כי הנה אומרו אשר לא עמלת בו ולא גדלתו יש לו ענין בנמשל שנינוה היתה מעשה אלקים מכלל בריותיו אבל שהקיקיון בלילה היה ובלילה אבד יראה שאין לו ענין במשל כי נינוה לא היה בלילה ולא נאבד:

השאלה החמישית במאמר יתברך ליונה ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה, וזה כי היה לו להקדוש ברוך הוא להשיב את יונה ואיך לא אחוס על האנשים אשר שבו אלי בכל לבבם ובכל נפשם ומשורת הדין מודה ועוזב ירוחם ואיך לא זכר לו זאת הטענה החזקה וזכר החלושה מהנערים ובהמה רבה אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם וידוע שמפני תשובתם נחם ה' על הרעה לא מפני הנערים והבהמות:

השאלה הששית מה היא הטענה הזאת מריבוי הנערים והבהמות שבעבורם יחוס השם על הארץ בהיות אנשיה רעים וחטאים האם נפטרו אנשי דור המבול מפני רוב הנערים והבהמות שהיו להם או סדום ועמורה, וגם ארץ ישראל וירושלים האם עבר השם על רשעת אנשיה מפני תינוקות של בית רבן שלא חטאו או מפני בהמותיהם ומה אם כן הטענה הזאת בענין נינוה: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להודיע שקיים יונה דבר השם ומצותו וקרא בנינוה גזרת השם עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, והתפעלו אנשי נינוה מדבריו והאמינו באלהים ועשו תשובה בכוונה רצויה וינחם ה' וחזר מגזרתו, ולפי שחרה אף יונה מאשר לא נתקיימה קריאתו הביא לו השם הקיקיון למשל שאם הוא חס עליו שלא המציאו ולא גידלו איך לא יחוס השם על נינוה וכמו שיתבאר בפסוקים:

ויהי דבר ה' אל יונה שנית עד סוף הנבואה והספר: ברוך שבחר בדבריהן ז"ל מה עמקו ראשיהן שלא נפל מכל דבריהם ארצה, אמרו (מכילתא ריש פרשת בא דף ו, א) שבעבור שיונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב היה עונשו שבאה אליו הנבואה שנית ולא שלישית, וכבר יחשוב אחד מן הבחורים המעיינים שזהו דרך דרש ושאינו מחוייב ממה שאמר שנית שלא ניבא שלישית, אבל אתה תמצא שכתוב בסדר עולם שיונה משח ליהוא בן נמשי למלך על ישראל בשנת ג' אלפים וס"ב ליצירת העולם וחיה יונה עד זכריהו שמלך בישראל שנת ג' אלפים קס"ד ליצירה, ויצא מזה שחיה יונה אחר שהתחיל בנבואתו מאה ושנים שנים, ומאשר לא מצינו לו נבואה אחרת בכל הזמן הרב ההוא כי אם שתי הנבואות האלה שניבא על נינוה ידענו שנחדלה ממנו הנבואה בשביל דבר זה, וראוי היה להעשות כך כי אם הוא ברח מן הנבואה והשתדל לסלקה מעליו יהיה ענשו מדה כנגד מדה שתהיה הנבואה בורחת ממנו ולא תבואהו עוד דבר אלקים אשר קץ ובעט בו והוא אמרם שנית נאמרה לו שלישית לא נאמרה לו כי אין כילות בנותן יתברך אבל המקבל הוא המונע הטוב מעצמו. והנה בנבואה הזאת (ב-ג) צוה השם ליונה אחרי צאתו אל היבשה שילך אל נינוה ויקרא ויכריז בתוכה הגזרה אשר גזר השם עליה ואמר קום לך אל נינוה העיר הגדולה לשכך את אזנו ולומר לו כי מפני גדולתה היה הש"י חס עליה, וכן אמר שהיתה נינוה עיר גדולה לאלקים ואין הכונה שהיו אנשיה חסידים כמו שפירשו הרב רבי אברהם בן עזרא כי היא היתה ארץ אשור והעם היושב עליה רעים וחטאים לה' מאד אבל יחסה אל האלקים מפני גודלה על דרך הררי אל שלהבת יה (שיר השירים ח, ו) ודומיהם כי היא היתה גדולה כ"כ שהיה בה מהלך ג' ימים, וכפי הפשט כתב הראב"ע שהיה המהלך ההוא בסבוב המדינה שהוא דרך יום אחד, ואין דבריו נכונים שהרי הכתוב אומר ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד מורה שלא עבר כל המהלך כי אם מקצתו על כן נראה שמשער לשער הוא ג' ימים.

אשר אנכי דובר אליך. והוא מה שקרא ואמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת ולא הוצרך לפרש כי מאיליו יובן:

השאלות: למה שינה בפעם הזאת ואמר וקרא את הקריאה אשר אנכי דובר אליך ולא אמר כלשון שאמר לו בפעם הראשון?:

קום, אשר אנכי דובר. שדברתי אליך כבר וגם עתה אני דובר אליך שתקרא אליה שתהיה נהפכת על רעתם:

קום - הוא יורה כי לא הלך דרך שתרחק נינוה, אם ישלחהו שנית ילך.

קום לך, בפעם הזאת כבר נחתם גזר דינם לכן לא אמר כי עלתה רעתם לפני, רק שלחהו בדרך נבואה שיודיע להם את אשר נגזר עליהם שנינוה תהפך בעוד ארבעים יום:

מהלך. כשיעור הליכת שלשה ימים:

לאלהים. דרך המקרא כשרוצה להגדיל דבר בתכלית סומכו למלת אל וכן ארזי אל (תהלים פ):

ויקם וילך אל נינוה כדבר ה'. מפני שבפעם ראשון צוה שיקרא להם דברי תוכחה שישובו מעונותיהם, ובפעם הזה צוה שינבא להם את גז"ד שנגזר עליהם, היה ספק אצלו אם יקיים גם הדבור הראשון ויודיע להם היעוד של ההפיכה וגם יוכיחם על עונותיהם, באר שעתה לא קרא רק כדבר ה' שדבר לו עתה, שאחר שהודיע לו הגז"ד חשב שלא תועיל להם עוד תשובה ושנבטל הדבור הראשון, ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים יחסה אל האלהים מפני גדלה כמו הררי אל שלהבת יה, או ר"ל שהיתה חשובה בעיני אלהים לעיר גדולה עד שלכן חס עליה מהשחיתה:

ויקם, עיר גדולה לאלהים. כל דבר שרוצה להגדילו סומך אותו לאל דרך הגדלה כמו כהררי אל ארזי אל שלהבת יה מאפליה:

ויקם - אמר רבי ישועה: כי הלכו אנשי הספינה אל נינוה והגידו דבר יונה, על כן האמינו ומלת לאלהים פירשתיה.

מהלך שלשה ימים - וסביב המדינה והוא מהלך יום אחד, מן הקצה אל הקצה, או לא הלך לקרא רק מהלך יום אחד על כן.

נהפכת. נחרבת (ולא אמר נחרבת כי נהפכת משמש שתי לשונות רע וטוב אם לא יעשו תשובה נחרבת, ואם יעשו תשובה אז נהפכת על אנשי נינוה קאי שיהפכו מרעה לטובה ויעשו תשובה הג"ה דר"ע):

ויחל. כשהתחיל לבוא בעיר מהלך יום קרא ואמר הנה יש עוד זמן ארבעים יום ואח״ז תהיה נינוה נהפכת ר״ל כמהפכת סדום ועמורה מיש לאין:

ויחל. מל׳ התחלה:

השאלות: למה המתין יונה מלקרות עד שהלך בעיר מהלך יום אחד?:

ויחל יונה. כי העיר היתה מהלך שלשה ימים מן הקצה אל הקצה והחל יונה להכנס בעיר עד מהלך יום ובלכתו בעיר היה קורא ואומר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת רוצה לומר כמהפכת סדום ועמורה כי מעשיה היו כמעשיהם:

ויחל - יש אומרים:

ושהתחיל יונה ללכת בה מהלך יום אחד ומיד התעוררו אנשיה לתשובה, אף כי בבראשית רבה אמרו שהיתה נינוה מהלך ארבעים יום אולי היו במגרש העיר ושלכן היתה הגזרה עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת כי היו ארבעים יום עד שיעשה הכרוז בכל הארץ עיר ומגרשיה ושאז תהיה נהפכת, והקריאה הזאת היתה החלטית מבלי תנאי כלל.

ויחל יונה לבא בעיר מהלך יום אחד ויקרא, מפני שהיה מסתפק מתי יתחילו זמן הארבעים יום אחר שהיתה מהלך ג' ימים ואם היה קורא תיכף, ביום הראשון יתחילו היושבים בקצה העיר לחשב הארבעים יום מאותו יום והיושבים בקצה השני יתחילו לחשב מיום השלישי, לכן המתין עד שהלך מהלך יום אחד וקרא ביום השני וחשב שמאותו יום יתחיל החשבון שהוא יום הממוצע, ויקרא עוד ארבעים חוץ מיום זה, שהוא ארבעים עם יום האחרון, ובזה תתקיים נבואתו בכל אופן, והרי"א חשב בכאן חשבונות רבים איך לא נתקיימה נבואת יונה, ופי' שמ"ש ונינוה נהפכת נתקיים בכל אופן שהיה הכוונה או שתתהפך במעשיה ותכונתה מרעה לטובה או שתתהפך ממש, עוד כתב שנתקיים הדבר שפי' ארבעים יום היינו ארבעים שנה וחשבון עוד שמספרו שמונים. ור"ל עוד וארבעים היינו ק"ך שנה שק"ך שנה אח"ז נחרבה ע"י נבוכדנצר, וכבר כתבתי שיש סתירה בחשבונותיו אלה, ובאמת א"צ לכל זה, כי היעודים האלהיים הם תנאים, אם לא ישובו מדרכם הרע נינוה נהפכת, כמ"ש רגע אדבר על גוי וכו' לנתוש ולנתוץ וכו' ושב הגוי ההוא וכו', ומה ששאל שהיה לו ליונה לפרש שתהיה נהפכת אם לא ישובו בתשובה, אינה קושיא כי כבר ידעו זאת ממה ששלח להם נביא להתרות בם, שאם היתה הגזרה חרוצה בלי השנות לא היה צריך להודיע זה ע"י נביא שהנביא לא ישולח רק להשיב את העם בתשובה ולבטל הגזרה, ובאמת היה ראוי ליונה עצמו לעשות כן שכן נצטוה בפעם הראשון, רק הוא לא מלא כל הדברים ולא הכריז רק הגזרה שבאה אליו בדבור השני מפני שהיה רצונו שיטעו ולא יעשו תשובה, ואם נרצה לומר כדברי הרי"א שנתקיים הגזרה אחר שנים, י"ל שהיה שליחות יונה בימי מנחם בן גדי ונתקיים הגזרה קצת על מלכות אשור בשנת ט"ו לחזקיה שהיה ארבעים שנה אחר שליחות יונה שיצא מלאך ה' והפך את מחנה אשור שנינוה היתה ראש מלכותו, ובני המלך הכוהו בחרב, ונתקיים היעוד קצת:

כי נהפכת – שנהפכה ממעשיה הרעים וזה דרש איננו נכון, רק הדבר, כמו: רגע אדבר.

ומה שנראה לי לומר בהיתר השאלה הראשונה התלויה בייעוד הזה הוא על אחד משני פנים, האחד שהיה הייעוד כפשוטו שבזמן ארבעים יום נינוה תהיה נהפכת בהכרח ממה שהיא עתה לפי שאם אנשיה ישובו בתשובה תהיה נהפכת במעשיה ותכונה מרעה לטובה וממרשעת לצדקת, וצדק א"כ הייעוד שאמר ונינוה נהפכת מלשון ונהפכת לאיש אחר (שמואל א' י, ו) נהפך לבי בקרבי (איכה א, כ), ואם לא יעשו תשובה תהיה נהפכת כמהפכת סדום ועמורה ויתקיים הייעוד הזה על כל פנים, וכדי שמילת נהפכת תכלול שתי המובנים לא צוה השם לנביא שיקרא ונינוה נהפכת כמהפכת סדום ועמורה אלא נהפכת בסתם רוצה לומר שבהכרח בזמן ארבעים יום תהיה נהפכת אם בענינה שתעשה תשובה ותתהפך במעשיה ואם ביישובה. והנה גזרה זאת לא היתה כפי הוראת המערכה העליונה כי הקדוש ברוך הוא אינו שודד המערכה כ"א בעבור ישראל ומפני תשובתו תפלתו וצעקתו ירכב שמים בעזרו, אמנם בשאר האומות יהי משפט השגחתו כולל וכשיחטאו בחמס והשחתת הדרכים ישגיח להפכם ולהשחיתם כמו שעשה בדור המבול ובאנשי סדום כי מלאה הארץ חמס מפניהם והיו מפסידים ישובו של עולם, וכבר ביארתי במרכבת המשנה אשר לי בפרשת ואתחנן שמעלת אומת ישראל על שאר האומות בענין המערכה הוא ובדברים, ראשונה שכל אומה ואומה יש לה בכללותה כוכב ומזל בשמים ואין כן ישראל כי חלק ה' עמו, ושנית שגם בתולדת הפרטים מהאומה שהם כפי שעת המולד ומזלו הנה המערכה ההיא לא תורה על מעשה המצות והעבירות כלל, ושלישית שמערכת האיש הפרטי מישראל תתבטל על ידי תפלה וזכות אמנם שאר האומות הוראת המערכה לא תתבטל בעבור תשובותיהם אמנם ההשגחה הכוללת תדבק בהם להתמדת יישובם המדיני ולכן בהיות ביניהם חמס בכללות וביטול המשפט בהחלט יתחייבו כלייה, וזה היה ענין נינוה, אמנם מפני שהיה הקדוש ברוך הוא שומר את עם אשור להיות שבט אפו ומטה זעמו על ישראל לכן שלח נביאו להשיבם לדרך טובה כדי שלא יתחייבו הפסד וכלייה:

והדרך השני בביאור עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת הוא שיום במקום הזה הוא במקום שנה כמו ימים תהיה גאולתו, ומלת עוד הוא מן המנין שעולה לשמונים וכשתוסיף עליהם ארבעים יהיו כולו ק"כ שנה וכאילו אמר שבסוף ק"כ שנה תהיה נינוה נהפכת, וכן היה שבא נבוכדנצר והחריבה אחרי ק"כ שנה מן הנבואה הזאת ועליה ניבא נחום האלקושי בחרבן נינוה, והדרך אשר יש לנו לאמת זה הוא שנבוכדנצר בשנה הראשונה שמלך החריב את נינוה כמ"ש בסדר עולם, וידוע שנבוכדנצר מלך בתחילת השנה הד' למלכות יהויקים מלך יהודה וכמ"ש בספר ירמיהו (ירמיה כה, א) בשנה הד' ליהויקים מלך יהודה היא השנה הראשונה למלכות נבוכדנצר, ויהויקים מלך אחד עשר שנה הסר משם ארבעה שנים הנזכרים נמצא למד שמלך יהויקים בשנות מלכות נבוכדנצר שבע שנים ואחריו מלך יהויכין שלשה חדשים ואחריו מלך צדקיהו עד חרבן ירושלם י"ד שנים כמו שנראה זה בכתוב, וכן נאמר בספר מלכים שבשנת י"ט שנה למלכות נבודנצר נחרבה ירושלם ונשרפה בית ה' ויצא מזה שקודם חרבן ירושלם י"ט שנה נחרבה נינוה, וידוע שיונה הלך אל נינוה אחרי גלות ארצה זבולון וארצה נפתלי וקודם חרבן שומרון שהיה בין זה לזה ט' שנים משמלך הושע בן אלה עד גלות שומרון, והיה א"כ ענין יונה בנינוה ה' או ו' שנים קודם חרבן שומרון, ומשנות מלכי יהודה ידענו שהיה חרבן שומרון קודם חרבן ירושלם קל"ג שנה הסר משם י"ט שנה שכבר נחרב נינוה כשנחרבה ירושלם ישארו אם כן מחרבן שומרון עד חרבן נינוה קי"ד שנה, והליכת יונה לנינוה היה קודם חרבן שומרון בכמו ששה שנים כמו שזכרתי וימשך מזה שמקריאת יונה בנינוה עד חרבן נינוה היו מאה ועשרים שנה בלי ספק, ועל זה באמת נאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, והנה השם יתברך העלים אמתת ייעוד זה וכוונתו במלת עוד ובמלת ארבעים יום כדי שלא יבינוהו אנשי העיר וגם יונה לא ירד לתכלית כוונת נבואתו והותרה בזה השאלה הראשונה:

באלהים. ר״ל בדבר האמור בשם האלהים:

ויאמינו אנשי נינוה באלהים, והיה החדוש שהאמינו תיכף ולא בקשו אות או מופת ותיכף התחילו בתפלה ע"י שלבשו שקים לתענית והכנעה, והעם לא התעוררו לתשובה כי לא עלה על דעתם שהם חוטאים כי יונה לא הודיעם זאת כנ"ל:

ויקראו צום. בלא מאריך בוא"ו:

ויאמינו. כי אנשי האניה היו בעיר והעידו עליו כי הטילוהו אל הים וכל ענינו כמו שהיה לפיכך האמינו בנבואתו ושבו בתשובה שלמה:

ויאמינו - כמו: ויאמן העם.

והנה אנשי נינוה האמינו באלקים רוצה לומר שהיה ייעוד בדברו וגזרתו, וכתב הראב"ע בשם רבי ישועה שאנשי הספינה הלכו לנינוה והגידו לשם דבר יונה ועל כן האמינו לדבריו מבלי נתינת אות ומופת, ואין צורך כי הנה לא נשאל אות ומופת לנביא כאשר יצוה ויזהיר בלבד על שמירת התורה ועשיית הטוב והישר כי גם מפי החכם נתחייבנו לשמוע הדברים ההם אבל כשיצוה בשם ה' לעבור על מצוה ממצות התורה להוראת שעה ובלבד שלא תהיה לעבוד עבודה זרה אז ראוי שיעשה מופתים לאמת נבואתו, ויונה ביאר להם שהיתה הגזרה ההיא על עונותיהם בכלל ובפרט על החמס אשר בכפיהם ושישובו אל ה' וירחמם ועל כן לא הוצרכו לשאול ממנו אות ומופת אבל קבלו הדברים להיותם טובים וישרים מפאת עצמם, ועל זה נאמר ויאמינו אנשי נינוה באלקים כי לא אמר שהאמינו ביונה ולא שקראו המלך ולא שדבר עמו בדבר הזה אבל שהאמינו באלקים שהיה בידו לעשות כל זה ושהוא אוהב את הישר ושונא את החמס והתעוררו מדברי יונה לעשות תשובתם.

ויקראו צום. הכריזו יום צום:

ויקראו צום. קודם אזהרת המלך עשו תשובה מעצמם והתענו ולבשו שקים:

והטעם: באלהים – בדבר אלהים.

ר' חננא בשם ר' יוסף אומר אף שינוי השם. ושינוי מקום. ושינוי מעשים. שינוי השם מאברהם ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז ה). שינוי מעשה בנינוה. דכתיב וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה (יונה ג י). שינוי מקום. דכתיב לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול.

אדרתו. לבוש יקריה:

ויגע הדבר. השמועה הגיעה לאזני המלך וקם מכסאו לשבת על הארץ והעביר מעליו לבוש מלכות:

אדרתו. ת״י לבוש יקריה וכן אדרוז שנער (יהושע ז) והוא מל׳ אדיר:

ויגע, אבל בעת שהגיע הדבר אל המלך אז התעורר גם הוא, אם להכנע בעצמו במה שקם מכסאו ויעבר אדרת מלכות מעליו ותחת אדרת ויכס שק, ותחת הכסא וישב על האפר:

ויגע הדבר. הדבר אשר דבר הנביא וקרא על העיר:

ויגע - זה לפני לבוש השקים.

ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו. להשפיל כבודו אשר יושב על כסא מלכות. ואחר זה ויעבר אדרתו להפשיט בגדי מלכות ואחר זה ויכס שק וכו':

וגם מלך נינוה שהוא מלך אשור כשידע זה קם מכסאו והעביר אדרתו מעליו וישב על האפר כאילו היה כבר נינוה נהפכת, (ז) וצוה להכריז בנינוה מטעם המלך וגדוליו רוצה לומר אנשי עצתו, שהאדם והבהמה אל יטעמו ואל ישתו והיתה המצוה הזאת לבהמה עם היותה בלתי בעלת שכל לפי שעיני כל בריה אליו יתברך ישברו והוא נותן את אכלם בעתו, וכדי שהבהמות במהפכת העיר יצעקו ויתענו לפניו כדי שירחם עליהם:

שק. יריעה עבה:

אדרתו. אדרת המלוכה שעליו וי"ת לבוש יקריה:

ויעבר - הסיר.

ויכס - בשרו שק, כי הוא פועל יוצא.

ויזעק. צוה והכריז:

ויזעק. צוה להכריז בקול זעקה לאמר מעצת המלך ומעצת גדולי המלכות נגזר לאמר האדם והבהמה וגו׳ ובעבור עגמת נפש ציוו למנוע מאכל מבהמות למען יכנע לב האנשים:

ויזעק. הכריז בקול זעקה:

ויזעק, וחוץ מזה צוה להכריז, מטעם המלך וגדוליו ועצתיו יצא הכרוז לאמר, א] האדם והבהמה (היינו הבהמה הנמצאת בבית האדם) אל יטעמו מאומה, ב] והבקר והצאן הרועים בשדה אל ירעו, וכולם מים אל ישתו:

ויזעק. העביר כרוז בעיר על התשובה ואע"פ שהעם היו נזהרים מאליהם הוסיף עוד ענוי הבהמה והשבת הגזל:

ויזעק, מטעם - מעצתו ודעתו ושכלו, כמו בשנותו את טעמו.

ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו וכו'. אחר שכבר המלך עצמו הפליא לעשות בו בעצמו להסיר הוד ומלכות וללבוש שק יצא כרוז על כל העם:

מטעם המלך וגדוליו. מעצת המלך וגדוליו ציוו להכריז:

אל ירעו. מוסב על הבהמה:

מטעם. ענין עצה הנאמרה בטעם וכן וטעם זקנים יקח (איוב י״ב:כ׳):

מטעם המלך. רוצה לומר מעצתו ושכלו הוא וגדוליו כלם הסכימו בזה וכן וטעם זקנים יקח בשנותו את טעמו והדומים להם ות"י מגזרת מלכא:

יטעמו. מל׳ טעימה וענינו אכילה מועטת:

מאומה. שום דבר:

ירעו. מל׳ מרעה:

ויקראו אל אלהים בחזקה. אסרו אמהות לבד והולדות לבד אמרו לפניו רבש"ע אם אין אתה מרחם עלינו אין אנו מרחמים על אלו:

ויתכסו. גם זה מן הכרוז שצוה שכולם יתכסו בשקים להראות הכנעה מרובה ושהאנשים יקראו אל אלהים בכל לב וכל אחד ישוב מדרכו הרעה ומן החמס אשר עשו בכפיהם:

בחזקה. ר״ל בכל לב:

ויתכסו, גם בכסוי השק יכללו גם הבהמה והוסיף א] תפלה, שיקראו אל אלהים בחזקה, ב] תשובה שישובו כל איש מדרכו הרעה ומן החמס, כי על החמס אין מועיל הוידוי והחרטה עד שישיב את החמס הנמצא בכפיו, אל בעליו:

ויתכסו, בחזקה. בכל לב:

ויתכסו, ויקראו - האדם מי שהוא בן דעת, או מי שהוא שידע שעשה רע, או כמו אולי.

וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. אפשר לומר כפי סברת יש מפרשים שכתב רבינו ירוחם ז"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור ה"ז מקודשת דשמא הרהר תשובה ואפי' גזל ועשק כיון שקבל להשיב הוא צדיק גמור. וז"ש וישובו איש מדרכו ומן החמס אשר בכפיהם הכונה שיגמרו בדעתם להשיב וזה יספיק להיותם צדיקי' ואח"כ ישיבו החמס כסברת היש מפרשים הנז'. וכן כתיב וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובכלל הוא אשר חשבו להשיב החמס. א"נ יש לפרש כפי הסברא האחרת שהביא רבינו ירוחם ז"ל שם והרי הוא כמבוא"ר:

גם צוה המלך שלא יסתפקו בני אדם עם הצום והשק שעשו להם אבל שעם זה עוד יקראו אל אלקים בחזקה וישובו מן החמס אשר בכפיהם שהוא היה העיקר.

מדרכו הרעה. שאר עבירות:

ומלת ושב – על השם הנכבד.

ומן החמס. הוא כנגד כולם ועליו נגזרה גזרתם:

מי יודע. עבירו' שבידו ישוב:

מי יודע. גם זה מן הכרוז שאמר מי היודע דרכי התשובה ישוב לה׳ ואז ינחם האלהים וישוב מחרון אפו ולא נהיו נאבדים מן העולם:

ונחם. ענין הפוך מחשבה וחרטה:

מי יודע ישוב, שכל אחד ישוב מן העון שיודע, בענין שחייבם לעשות תשובה על הנסתרות ג"כ, וכמו שיתחרטו המה, כן ונחם האלהים מן הגזרה, ובזה הבטיחם שישוב האלהים מחרון אפו, כי ממה ששלח אליהם נביא הבין שיש להם תקנה בתשובה:

ישוב ונחם. על פי הקמחי והמסורת זהו בפתח:

מי יודע. אולי ישוב ונחם האלהים בשובינו ממעשינו הרעים או פי' מי שיודע דרכי התשובה ישוב והאלהים יתברך ינחם ות"י מאן ידע דאית ביה חובין יתוב מנהון ויתרחם עלנא מן קדם ה':

ובכלל אמר מי יודע ישוב ר"ל מי יודע דבר עשוק וגזול בידו ישיבהו, או מי יודע דרכי התשובה ישוב אל ה' וירחמהו כי בזה ישוב חרון אף ה' ולא ילכו לאבדון, ומזה יראה שאנשי נינוה הבינו הגזרה האלהית כפי כוונתו בענין ההפוך כי ע"כ צוה המלך שתתהפך נינוה במעשיה כ"א תעשה ההיפוך הזה הנפשיי יתהפך השם מגזרתו ולא יהיה בעיר הפוך אחר גשמיי, (י) והנה לא יתעוררו אנשי נינוה ולא מלכם לעבוד את השם הנכבד ולא להעביר את הגלולים והאלילים מן הארץ כי תמיד החזיקו באמונתם הנפסדת והוא אומרו וירא האלהים את מעשיהם ר"ל שבמצות המעשיות בינם לחבריהם שבו מדרכם הרעה אבל לא שבו מאמונותיהם ועם כל זה וינחם האלקים על כל הרעה אשר דבר לעשות לפי שלא היתה הגזרה כי אם על החמס אשר בכפיהם:

ונחם על הרעה. שבסמוך בקמץ וכ"כ ן' עזרא ועיין מ"ש ביואל ב':

ונחם. פתח כי הוא פעל עבר מוסב לעתיד מפני הוי"ו והוא מבנין נפעל:

וינחם האלהים. נתעשת על הרעה לשוב ממנה:

כי שבו. כי כן עשו כדבר המלך ועם כי לא נזכר:

וירא האלהים את מעשיהם, ר"ל שתחלה ששבו אנשי נינוה היה רק חרטה אבל לא שבו במעשה שיתקנו החטא העבר ע"י מעשה, אבל אחר פקודת המלך ראה אלהים את כל מעשיהם כי שבו, ששבו במעשה שהשיבו את הגזל ואת העשק בפועל, לכן וינחם האלהים על הרעה, והגם שלא שבו רק על חטא הגזל לא על ע"ז, בכ"ז אחר שגז"ד נחתם על הגזל וזה תקנו, לא עשה את הרעה, ר"ל שאם היתה הרעה מוכנת לבא עליהם בטבע עפ"י המערכה היתה באה עליהם גם אז, אחר שעדן עבדו ע"ז והיו תחת המערכה לא ישדד ה' הטבע לעובדי ע"ז, אבל אחר שמצד הטבע לא היתה הרעה עתידה לבא עליהם רק ה' יעד לעשות הרע ע"י עונש השגחיי, וכששבו על חטא גזל לא עשה, והניחם להתנהג על פי הטבע והמערכה:

וירא, מדרכם הרעה. כלל כל הרעות ומן החמס שבו בתשובה שלמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל מי שגזל מריש ובנאו בבירה גדולה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו:

וירא האלהים - שיאמינו בו. וככה ביתרו: לפני האלהים.

וינחם. נתחרט על הגזרה:

וינחם האלהים. כי כל דבריו שאמר להרע לבני האדם בתנאי אם לא ישובו אבל אם ישובו יסלח וזו המדה היא ממדותיו ית' כמו שאמר בתורה וכן אמר ירמיהו רגע אדבר וגו' וכן אמר יחזקאל ובשוב רשע מרשעתו וגו':

וינחם - דברה תורה כלשון בני אדם.

מן הארץ ההוא יצא אשור. מן העצה ההיא יצא אשור. הניח ד' מקומות ובנה ד' תחתיהם. דכתיב ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח ואת רסן הוא העיר הגדולה. איני יודע אם רסן היא גדולה אם נינוה. כשהוא אומר ונינוה היתה עיר גדולה (יונה ג ג). למדנו שנינוה היא הגדולה.