민수기 23:44의 주석

שבעה מזבחות רמז בזה ר"א סוד עמוק והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה ולכן העלה עולות מספר כולם ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם ולכך אמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח זה שוחט וזה זורק וטעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כ״ג:ד׳) דרך תפלה כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך כענין שיאמר הכתוב (תהלים כ ד) יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה ויאמר (שם סו טו) עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה וכן במקומות רבים וטעם הידיעה כבר זכרה ר"א והנה בסוף כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקרבנותיו שלא יפגל במחשבתו ולכך אמר הכתוב (במדבר כ״ג:ל׳) ויעל פר ואיל במזבח וירמוז לבלעם הנזכר ויתכן שבלק העלה אותם כי לפייס דעתו עשה כן והוא לא היה עוד חפץ בהם:

בנה לי בזה. שהוא מקום שאראנו משם:

בנה לי. פירוש למה שאני מכוין וחושב בטעם המעשה, שהרשע לא היה רוצה לגלות ידיעתו ותחבולותיו לבלק כי נכרתה האמונה מהם, ועשה בלק כמצותו של בלעם דכתיב ויעש בלק כאשר דבר בלעם פירוש שאמר לו לעשות מעשה למה שיכוין בלעם בדבר, גם נתכוון במאמר כאשר פירוש תכף שגמר הדבר ולא שהה:

בנה לי בזה ז' מזבחות והכל לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. כבר ביארנו בפרשת נח כי העלאת העולה מישרת להגעת הנבואה וכ"ש כאשר נכפל עניינה זה ההכפל הנפלא והנה ספר שבלעם ובלק העלו עולות אך כשהעלו אותן אמר בלעם לבלק שיתיצב על עולתו לשמרה לכבוד השם יתעלה והוא יראה אם תקרה לו נבואה מצד זאת ההישרה שהישיר עצמו אליה:

שבעה מזבחות. יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין:

שבעה פרים ושבעה אילים וכן עשה איוב כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם:

ויאמר בלעם וגו׳. כשראה והתבונן שאין עינו עושה מאומה. בקש דרך אחרת לבא בתפלה על הקרבן לקלל את ישראל:

בנה לי בזה שבעה מזבחות. כדי להרבות רצוי אולי יתעשת וירצה שיקללם:

בנה לי בזה שבעה מזבחת כדי להכריע שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים עד משה. אדם, הבל, נח, אברהם, יצחק, יעקב, משה, כדי להציל בהם ארץ שבעה עממים וכנגדם נשא משלו שבע פעמים.

שבעה מזבחות יש סודות עמוקים וכו'. פקח עיניך וראה בזוהר וישב וזה לשונו ואשביעך בה' אלהי השמים מאי ואשביעך לאתלבשא ברזא דז' נהורין עילאין דאינון רזא דשליטא עילאה ועיין בזוהר חדש תרין דרגין אינון וכל חד איקרי שבעה חד איהו עלמא דאתי דאיהו שבע דכתיב ויבנהו שבע שנים ר"ל בינה אימא עילאה נקרא עלמא דאתי וחד איהו צדיק דאקרי שבעה דכתיב כי שבע יפול צדיק וכו' וזה מרומז בפסוק ויסרתי אתכם שבע על חטאתיכם וגדולים דברי חכמינו ז"ל במסכת ביצה כ"ג אמר ר' אליעזר אמר הקב"ה אפילו כתורמוס זה ששולקין אותו שבע פעמים ואוכלין בקנוח סעודה לא עשאוני בני עתה ראית אפס קצה אחת מדברי הרב וכאשר תפקח עיניך בדברי חן תמצא כהנה וכהנה עד היכן כונת בלעם ומחשבתו לעקור נטוע: שם

ויאמר וכו' בנה לי בזה וכו'. ראוי לשים לב מה הנה שבע מזבחות האלה והעלות פר ואיל במזבח (ולא) משאר מינים. והיות שנים ולא אחד בכל מזבח. והנה ארז"ל שהוא כנגד שבעה שבנו מזבחות אדם נח אברהם יצחק יעקב משה ואהרן ועדיין צריך לידע מה יתן ומה יוסיף הקריבו כנגד כל המקריבים. ויתכן כי הנה אדם הקריב להמשיך שפע עליון על כל זרעו כי זה כל האדם וכן נח להמשיך גם על כל היוצאים מנהו והוא גם הוא על כל העולם אך מאברהם והלאה הקריבו להוריד השפע על עם בני ישראל בלבד. והנה בלעם רצה שיתהפך שפע כל השבעה אל מואב והוא באשר נקדים כי הנה הפר זכר אל האומות כי על כן היו שבעים פרי החג לעומת שבעים אומות ועליהם נאמר סבבוני פרים וכו' ועל כן בהקריב אדם הראשון על כללות האומות הקריב פר ואברהם שהתחיל להקריב בעד ישראל הקריב איל שהוא מן הצאן שישראל נקראו צאן וע"כ צוה לבנות ז' מזבחות כנגד שבעה שנכלל בהם המקריבים בעד האומות וישראל ובכל אחד מהן פר ואיל לייחד שתי מיני המשכות השפע ולהביאן על מואב לקנות כח אלהי על כל השאר:

מהדורא רביעאה
ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחת והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. ידוע שהיסוד הכולל הוא שבעה שבעה וכמ״ש בנח תקח לך שבעה שבעה וכמ״ש שבעה ושבעה מוצקות ונאמר שבעת ימים הרבה פעמים וזה שאמר בנה לי בזה ג' פעמים שבעה שהם כ״א וג' שמות יש בג' מיני גילופין בחב״ד והן נגד ג' ברכות שכל אחד ג״פ שבעה והן ג' אהיה שאמר הש״י למשה וסוד מ״ב ומ״ב קרבנות וכן במשה אמר הקב״ה מתחילה אהיה פעם א' ואח״כ אמר ב״פ אהיה:

ויאמר בלעם הגה העלהו לג' מקומות, וכבר בארתי בפ' חוקת (כא יט כ) שג' מקומות אלה היו שייכים למואב ולא טהרו בסיחון וע"כ היה יכול להעלותו שם, והקב"ה נתנם מתנה לישראל מנחלת מואב, והיה לבלק טענה שאינו מקללם קללת חנם כי נגעו בנחלתו, עיי"ש, אולם מה שבנה מזבחות שלש פעמים, ונסה א"ע ג' פעמים לקללם, כבר באר הרי"א, מפני שהקללה שתבא מבלעם לישראל יצויר בא' משלשה אופנים: [א] בסבה ארצית, כמו בנחוש וכשוף שירע להם ע"י הרעות המצויות בארץ דבר וחרב וחיה ומגפה וכדומה או ע"י עין הרע של בלעם, [ב] ע"י רעה שמיימית שופעת מן הכוכבים, שבהיות בלעם קוסם הי' בקי לעשות טלסמאות ולהוריד רעות נוזלות ממשטרי הכוכבים המחייבים פעלים בשפלים כפי מצבם ונגודיהם, [ג] רעה השגחיית בשיעורר עליהם קטרוג וקצף מאת ההשגחה ע"י שיזכיר עונותיהם, שבהיותו ג"כ נביא לה' ויודע דעת עליון היה יכול לעורר עליהם דין ורוגז למעלה, וע"ז העלהו בג' מקומות ונסה א"ע ג' פעמים להרע להם באחד מג' אופנים אלה, והעלאה הראשונה שהעלהו במות בעל היה להרע להם ע"י רעות ארציות כי שם היו עובדים הבעל שהיו מעבירים במהם באש בבמת התופת לשכך חמת הפועל רע בקרב הארץ ע"י זבחי דמים, ורצה להרע ע"י הפועל רע וחייליו המשוטטים בארץ להשחית ולבלע, וספר כי ראה משם קצה העם כי א"א שתחול בהם קללה על כלם, שבהיותם מתאחדים הגוי כלו כל רע לא יקרב אליהם, ע"כ שם עינו על קצה העם להפרידם מן הכלל ובזה יחול בהם נגף או יתר רעות, ובהיות כל כח, בין כחות הקדושה בין של הסט"א, נכללות מז' כחות, שע"ז היה מספר השבעה גדול אצלם בין בקדושה בין בהפוכה כמ"ש הראב"ע, לכן צוה לו שיבנה שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים לעורר כל כח וכח מולדת השבעה, ואמר בנה לי בזה, והכן לי בזה ר"ל במנה זו לעורר הכחות המוכנים להרע בעולם השפל:

פס'. ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות כנגד שבעה מזבחות שעמדו מאדם הראשון עד אותו הזמן. אדם הראשון בנה חדא והקריב פר שנאמר (תהילים ס״ט:ל״ב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. היכן אתה מוצא פר שקרניו קודמות לפרסותיו הוי אומר במעשה בראשית שכל מעשיה בראשית בקומתן נבראו ויצא ראש הפר תחלה עם הקרנים ואחר כך כל גופו (בראשית ד׳:ד׳) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. ונח בנה מזבח שנא' (שם ח) ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. ואברהם יצחק ויעקב. ומזבח שבנו ישראל הרי שבעה מזבחות. שבעה פרים ושבעה אילים הכל היו ארבעים ושנים קרבנות של שלש פעמים שבעה פרים ושבעה אילים הם שנים וארבעים כנגד מ' יום שנתנה בהם תורה חוץ מיום שעלה ומיום שירד. הכל שנים וארבעים:

שבעה מזבחות שבעה פרים וגו'. מקרא זה מלמדנו שגם אצל הגוים היה מספר השביעי לכבוד ולתפארת, וממה שנכתב בתורה נוכל ללמוד כי האומר שיש בתורה דברים דומים למנהגי קדמוני האומות אינו טועה, שהרי מרע"ה לא נמנע מלהזכיר אצל הגוים דבר שיש דוגמתו בתורתינו — וראיתי להרב דון יצחק שכתב וז"ל, אמנם הפר והאיל שהקריב בכל מזבח אפשר לפרש שהיה רומז לממשלת הקב"ה על הגלגלים ע"ש, דומה שהבין שהפר והאיל הם חוץ מז' פרים וז' אלים, ואין כן לדעתי פשט הכתוב רק פר ואיל כמו שור וחמור — וממה שיש להעיר כי לא מצאנו קרבן מז' פרים וז' אלים רק באיוב, וגם הוא היה מאומות העולם, וזה לעד כי המין והמספר ישתנה כפי שנוי האמונות כי הם רומזים לענינים אלהיים ובהתחלף הנרמז ישתנה הרמז בהכרח, וגם זה לעד כי גם אצל משה לא נפלו המינים והמספרים במקרה.

שבעה מזבחות. נגד שבעה אומות שישראל באים לכלותם. והנה עדת ישראל נאחזים תחת השגחת ה׳ לבדו. ע״כ הקרבת ק״צ רק על מזבח אחד. וכדתניא בת״כ פרשת שמיני במכילתא דמילואים ה״ו ויאמר משה זה הדבר וגו׳ אמר להם משה אותו יצה״ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו וכו׳ אבל אוה״ע כל אומה הולכת בשם אלהיו. ומכ״מ כולם מושרשים בחיותם בסיבת כל הסיבות בה׳ ואפי׳ כחות הטומאה אין להם מקור חיות כי אם מקור הקדושה. והיינו דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. ודרשו ברבה פרשת חקת מי יתן אברהם מתרח כו׳ לא יחידו של עולם. פי׳ מזה שנוצר אברהם מתרח וכדומה יש להוכיח שהקב״ה יחידו ש״ע ולא כמו שסוברין דשני רשויות יש ח״ו. אלא רשות אחת הוא. ורק השפעה על כל אומה הולכת ע״י אמצעי בפ״ע. ומש״ה עשה בלעם שבעה מזבחות וכמסביר בשכלו שזה כבוד ה׳ שיתנהג העולם ע״י הרבה אמצעים כדעת דור אנוש שהביא הרמב״ם הל׳ ע״ז. ואם יתרצה המקום ית׳ לדעת בלעם הלא בנקל יוכל לבא בקללה על ישראל. וממילא לא יוכלו להרע למואב. וע׳ מש״כ להלן כ״ט עוד בזה:

שבעה פרים ושבעה אילים כך מנהג דברי בני אדם וגם בתורה מצינו בכמה ענינים שבעה שבעה.

ובתת שלם לשלם. היינו אם בא יבא כי אחרית לאיש שלם אל ויהי בשלם סוכו אז תתחדש רוח בינה ואז המשכילים יבינו ומלאה הארץ דעה לשמרה נזכה ועיין מטוט והטוב בעינך תבחר:

וכן ג' הברכות בחב״ד ראשונה נגד אברהם שניי' נגד יצחק שלישית נגד יעקב ולכן אמר בראשונה מראש צרים נגד אברהם. ושנייה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. ושלישית מה טבו אהליך יעקב. והרביעי' הוא נגד דוד מלכא:

בני קדם. הוא מקום מולדתו של אברהם אבינו ארם נהרים. וכן הוא אומר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם (במדבר כג ז).

ויקחהו שדה צפים אל ראש הפסגה. שמעתי מאאמו"ר ז"ל פירוש כי ראש הפסגה נקרא אות ברית קודש, שיעיין בהם אם המה עוברים על זה האות ברית קודש.
(נאות דשא בלק ד"ה ועתה)

אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו. תועפת היינו כרגע כמו שכתיב (איוב כ"ב,כ"ה) וכסף תועפת לך, והיינו כרגע כעוף הפורח אחר אשר יצאו ממצרים מיד היתה טבע הראם גבורת ראם להם, ובראם כתיב (איוב ל"ט,ט') היאבה רים עבדך, שהראם לא יקבל עליו שום עול מאיש, וזה שהפליג בשבח ישראל שתיכף ביציאתם ממצרים, אף שהיו שם משועבדים בעבודת פרך וסבלות מצרים, ומכל מקום תיכף ביצאתם קבלו התורה שהוא חירות מכל עול ושיעבוד כדאיתא (רבה שמות פמ"א ט', ובהרבה מקומות) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות ועל זה נאמר (דברים ל"ג,כ"ט) אשריך ישראל מי כמוך.

ויעל וגו' פר וגו'. נראה שחוזר לבלעם שבסמוך כי הוא שהעלה הקרבנות ולא בלק, כי הוא לא אמר לו אלא והכן לי בזה שבעה פרים וגו', וצריך לדעת למה עשה בלעם דבר זה בלתי רשיון מה' כי הוא צוה לו אך את הדבר וגו' אותו תעשה, ויש מהמפרשים שרצו לומר כי כן צוה לו המלך, ונסתייעו ממאמר את שבעת המזבחות ערכתי וגו' שהמשמעות יגיד שמשיבו שעשה כאשר אמר לו ה' עד כאן. ודברים אלו אין שכלי הולמם, כי בודאי שלא יחפוץ ה' בזבח רשעים ומה גם שתכלית כוונת המקריבים היא להרע לעם קדושו, ומצאתי שאמרו רז''ל במדרש (רבה כאן) הפך זה, גם בגמרא במסכת סוטה (מז.) אמרו וזה לשונם אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' אפילו שלא לשמה וכו' שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב וכו' עד כאן, ואם הקרבתם היתה במצות ה' מי יאמר שלא היתה הכוונה לקיים מצות המלך ולזה יצתה ממנו רות:

פר ואיל במזבח. בכל מזבח והיא דרך קצרה כאילו אמר במזבח האחד מכל המזבחות:

פר ואיל במזבח על כל מזבח.

ויעש בלק כאשר דבר בלעם. סימן קדמאה כאשר דבר תניינא כאשר אמר ואפ"ס וידבר ה' אל משה לאמר:

ויעש בלק וגו'. להודיע רשעתו כי לא צוה לאחר לעשות כדרך המלך רק ויעש בעצמו כי חפץ מאוד בבז יעקב ובנפילתן ח"ו. ונוסף לזה ויעל בלק ובלעם פר ואיל וגו'. כי הנה בלעם לא אמר שיעל הוא העולה על המזבח רק והכן לי בזה ז' פרים וגו' כי רצה בעצמו להעלות רק רשעת בלק היה גדול כל כך שלא היה יכול להמתין על העלאת בלעם וזירז עצמו להעלות העולה והטפיל בלעם אליו בהעלאה. ועל כן,

פר ואיל במזבח. פר ואיל נגד אברהם ויצחק כמ״ש שממית בידים תתפש אבל ביעקב אין להם אחיזה כלל שמטתו שלימה ולכך לא הקריבו כבשים. והנה כל אבהן כלולים בשבעה וכמ״ש בזוהר בראשית והנה שבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות כו' וכמ״ש בזוהר פ' בראשית סוד אח״ס בט״ע ולכך הקריבו שבעה פרים ושבעה אלים כו'. וסוד פר ואיל וכבש פר הוא ב' שמות של חו״ב בגילופיהון ביודי״ן איל הוא שם של הדעת כמ״ש י״ה שהוא כולל חו״ב וגילופין באלפין כידוע בסוד המרגלא שכאן הוא באלפין:

"...פר ואיל בַּמזבח". קצת קשה, שמשמע כאילו פר אחד ואיל אחד הקריב, והרי בלק הכין שבעה שבעה! וראה אונקלוס שהקפיד ותרגם: ...תור ודכר על כל מדבחא. ואחריו ראב"ע על אתר: בכל מזבח ומזבח, והיא דרך קצרה. ע"כ. והשווה להלן (פסוק יד), שם ברור שהכוונה כנ"ל. (פ' בלק תשס"ד)

פס'. ויעש בלק כאשר דבר בלעם וגו'. וילך שפי יחידי. דבר אחר שפי כמו (שם מט) שפיפון עלי אורח שהיה קוסם ומנחש והיה נמשך על גחונו כנחש. ויקר אלהים אל בלעם. הביא עליו טומאה כגון מקרה לילה מלמד שברח ממנו רוח הקדש. וישים ה' דבר בפי בלעם. חכה שם לו בפיו שלא יהא רשאי לקלל:

והנכון בעיני כי בלעם דן בדעתו שלא נצטווה מה' אלא על המעשה והדברים שיעשה בלעם בהשתדלותו בבחינות וכוחות הטומאה שחוץ ממנו יתברך אבל בהשתדלות אשר ישתדל עמו יתברך כביכול זה לא נאסר לו, ולזה הקריב קרבנותיו לה' שכל מה שיהיה לכבודו יתברך עשה יעשה. ואומרו את שבעת המזבחות, בא לראות אם רצה ה' במעשיו או אם הקפיד עליו גם על זה, ונתכוון גם כן להגדיל מעשיו שהראשונים היו בונים מזבח אחד והוא שבעה, ואמר כדרך זה את שבעת וגו' כמי שקדם לו הדיבור על זה ולא אמר שבעה מזבחות וגו', וכבר העירו רז''ל (מ''ר כאן) בזה שנתכוון לז' מזבחות שבנו האבות עד כאן, וזה שיעור הכתוב את ז' מזבחות הידועות שבנו האבות אני ערכתי כמותן, והכוונה בזה לא תגדל מעלת עם בני ישראל בשביל האבות הראשונים שבנו ז' מזבח ות:

וכבש הוא כולל שניהם וכן המזבח הוא כולל כל ג' שמות עם הקוץ של א' של כתר. ועוד פר הוא שני מילואין של קס״א. ואיל הוא שמות עצמן סוד אהיה אשר אהיה ואחד הוא נעלם. וכבש הוא כולל שניהם:

ואמר התיצב על עלתך כל מקום שנאמר התיצב הוא רוח הקודש בסוד העולה וכמ״ש בזוהר פ' צו כידוע בסוד אלדד ומידד ותנח עליהם הרוח והם ג' שמות של משכנא שבהם נבנה המשכן:

מה אזעם לא זעם ה' כל אותן הימים לא כעס הקב"ה כי ל"ת ענשינן תמיד משא"כ מ"ע דווקא בעידן ריתחא ענשינן וישראל וודאי היו נזהרים מלעבור ל"ת בקום ועשה רק במ"ע לא היו נזהרים לעשות ובעידן ריתחא ח"ו היה מקום לחול לקללה לכך לא זעם וע' תוס' מנחו' דף מ"א א' ד"ה ענשיתו אעשה כתבו דווקא מצות שאין חובה עליו כציצית יע"ש ועיין פני יהושע בפסוק השמש יצא על הארץ כו' סוף כתובות. אגב אזכיר שאלה קטנה בציצית היה הולך בבגד ד' כנפות ברה"ר בלא ציצית ובגד ההוא יש בו ספק אם חייב מ"ה בציצית או לאו הדמיון שאר בגדים חוץ צ"ו או חציו סתום וחציו פתוח אי צריך להפשיט ברה"ר בחול הנה להר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא ומדרבנן אסור כ"ה דוחה דרבנן ולהרשב"א ז"ל דספק מ"ה לחומרא עיין פר"ח ביו"ד ק"י הובא באריכו' פלוגתתן צריך לפשוט דאיסור תורה הוא. ואמנם אם נפסקו ב' ראשין וכדומה ספק שאפשר לברר איסורו י"ל נהפוך הוא במ"ע כמו שאגיד כי פלוגתת הר"מ ז"ל והרשב"א תליא מה שכתבה התורה ספק ממזר מותר הר"מ ז"ל סובר דסברא חיצונה לאיסור וגלי בממזר דמותר ויליף מינה והרשב"א ז"ל סובר דסברא חיצונה להתיר וגלי בממזר הא בעלמא אסור עיין בסוגיא דעליה בריש יבמות ולהר"מ ז"ל קשה מחולין י"א מרישיה של עולה וכדומה הא מ"ה שריא צריך לחלק בין אפשר לברר איסורו מ"ה לחומרא כמ"ש מהרימ"ט הובא בפר"ח שם וא"כ ה"ה עשה כה"ג באפשר לברר איסוריה מ"ה אסור משא"כ להרשב"א ז"ל דהסברא חיצונה להתיר ומדא יצטריך בספק ממזר גלי קרא בעלמא לאיסורא וזה בל"ת דחמור דלוקין עליה הא מ"ע דקיל מיניה כמ"ש ריש יבמות ל"ת חמור מעשה ליכא למילף לאיסורא ונשאר סברא חיצונה דמ"ה שריא ומדרבנן רק אסור אף להרשב"א ז"ל במ"ע וי"ל אף באפשר לברר איסוריה במ"ע לא הוה רק איסור דרבנן כי אין מוכרחין אנו לחלק להרשב"א ז"ל בין סמיא בידיה לברורי או לאו בעשה כאמור. וצ"ע.

לא הביט און ביעקב כו'. דהנה יש מדריגות בני אדם שאוהבים מאוד את הבורא ב"ה ומפני אהבת הבורא ב"ה אוהבים את ישראל ועל כל פשעים תכסה אהבה רואה מעלות ישראל ולא החסרונות הגם שיש לקצת עבירות גלוים שא"א להכחישם כ"א ללמד זכות עליהם. אך אינו מדקדק עכ"פ לעיין בהשפלות משא"כ השונא תעורר מדנים גם כל הפסול פוסל כו'. וזה לא הביט און ביעקב מי שמתנהג כן ולא ראה עמל בישראל הוא הצדיק. ע"פ רוב נראה ממנו כמו מתרפה מהתורה ומקצת מצות. האדם הטוב נראה לו שאין בו שום עמל ועייפות כי אינו מהרהר על צדיק ולא ראה כו' מי שהוא כן ה' אלקיו עמו כו' ע"י זה תרועת מלך בו. פי' הדבר בידו להטות לב מלך כמו שפרשנו על פלגי מים לב מלך ביד ה' כו' מה חידוש אומר ודאי הכל ביד ה'. הגם זה אפשר לומר הגם הבחירה של מלך ביד ה'. וי"ל דקאי על הצדיק נקרא יד ה' לשון מקום. שה' יתברך שורה עמו כמו איש על ידו. ויד תהי' לך וכן פרשנו על הקול קול יעקב תורה או תפלה אז אין הידים פי' אותן מקומות ידי עשו מקומות של עשו שלא יבא לשם. וזה ה' אלקיו עמו נקרא יד ה'. עי"ז תרועת מלך בו תלוי':

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. היינו שכאשר אמר לו בלק לקב אויבי לקחתיך וגו' על זה השיב לו וכי אני הוא המברך הלא כעת היינו בזה העת עצמו יאמרו הברכות גם להם בעצמם ולא אני הוא המברך, רק שגם דרך פי צריכים לילך הברכות האלו.

וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳. כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. יש לעורר ראשונה באומרו וישא משלו שנראה שלא יש משל ונמשל כי הכל מבואר ואין בו משל. ועם היות שנאמר שיש בו משל ונמשל למה לו לדבר על דרך משל ומה תועלת בזה. עוד אומרו משלו והיל״ל וישא משל. עוד אומרו מן ארם ינחני בלק וגו׳ מה תועלת בסיפור הדברים הידועים כבר מתחלת הפרשה ידענו שבלק שלח אחריו ונראה דבריו מותר. ג׳ אומרו בלק מלך מואב למה יחסו בזה המקום בשם מלך ובמקום אחר אמר קום בלק ושמע וגו׳. עוד אומרו לכה קבה לי וגו׳ היל״ל בא קבה ליעקב. עוד למה זכר קבה ביעקב וזעם בישראל. ועוד כפל מה אקב לא קבה אל ומה אזעום וגו׳. ועוד אחר שקללת בלעם היתה מצד עין הרע שהיתה לו כדרז״ל א״כ מה היא תמיהתו הנה המתים בעין הרע אינם מתים בהשגחה. עוד אומרו כי מראש צורים אראנו לאיזה דבר הוא נתינת טעם. ועוד מה הם אלו הצורים והגבעות. ועוד מהו אומרו הן עם לבדד ישכון וגו׳ ומה יועילו אלו הסבות לשלא תשלוט בהם קללתו. ועוד אומרו מי מנה עפר יעקב וגו׳ הנה מה שנראה שאינה לא ברכה ולא קללה ומה כוונת בלעם בזה. ועוד אומרו תמות נפשי מות ישרים נראה שאינו מברך אלא לעצמו לא לישראל וא״כ למה חרה לבלק באומרו לקוב אויבי לקחתיך וגו׳. אמנם אפשר לומר לפי שהנביא או החכם כשירצה שתחול עליו הנבואה או שפע אם הוא חכם כדי להבין איזה ענין צריך איזה נושא שיסתבך בו שכלו ותתשתוטט בו מחשבתו ובזה תחול עליו הבנת אותו הענין או שפע הנבואה אם הוא נביא וזהו כוונת רז״ל (ירושלמי פ׳ זה בורר) שאמרו שצריך הדיין שיחזור על הטענות והראיה משלמה המלך ע״ה באומרו זאת אומרת בנך המת ובני החי וגו׳. והכוונה להם ז״ל כנזכר שבזה יסתבך שכלו באותו ענין ויחול עליו השפע ולזה בלעם היה מספר מה שקרהו עם בלק ששלח אליו לארם וגו׳ שבאמצעות אלו הדברים חלה עליו הנבואה ולזה הוצרך לומר מן ארם וגו׳ ולפי שבלעם הרשע היה מוכרח בעניניו שלא יוכל לקלל ישראל אלא לברכם ולפי רוע כוונתו שהיתה להרע להם לזה חשב לצאת ידי שניהם ודבר ע״ד משל וחידה שיראה משטחיות דבריו ברכה וכפי הנמשל היא קללה ע״ד שארז״ל (סנהדרין ק״ה) טובה היתה הקללה שקללם אחיה השילוני מהברכה שברכם בלעם וגו׳. ולזה דבר בלשון חידה כנזכר והנה היה בלעם מצטער על אשר טרח כל הטורח ההוא ונעתק ממקומו שהוא מקום רחוק ללא תועלת כי זה יקרא פועל הרחוק כנודע וז״ש מן ארם ינחני בלק וגו׳ לכה קבה לי יעקב וגו׳ מה אקוב וגו׳ ואחר שלא הושג לו תכלית ביאתו היה מצטער על ביאתו כנזכר. או ירצה באופן ב׳ לפי שיש לתמוה על בלעם אחר שכבר ידע והוזהר שלא יקללם ולא תחול עליהם קללה א״כ למה בא ומה תועלת עשה בביאתו. ולזה השיב ואמר מן ארם וגו׳ ר״ל שהסבה לביאתו מן ארם והררי קדם שהיה מקום רחוק וטורח עצום עם היות שכבר ידע שא״א לקללם הטעם הוא לפי ששלח אחריו בלק מלך מואב ומן הראוי לחלוק כבוד למלכות לזה טרחתי ובאתי לא לקללם כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳. או ירצה באופן אחר מן ארם ינחני בלק כמו ינחני במעגלי צדק לשון מנוחה והנחה לדעת קצת והכוונה לומר אחר שתכלית ביאתי היתה לקלל ישראל וזה א״א כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ א״כ יתן אם הניח לי בלק ממקומי ולא הטריחני מי יתן והניח לי מהררי קדם שהם במות בעל וכיוצא והכוונה לומר מי יתן היה מניח לי במקומי מלבוא לאלו המקומות אחר שלא נשלמה הכוונה בביאתו שהיתה לאמר לכה קבה לי יעקב ר״ל כי שם יעקב שהוא מורה על הבלתי טובים והם מוכנים לקללה כי עון ממית וזה לכה קבה לי יעקב אמנם ישראל המורה על הצדיקים והישרים בלי שום חטא כלל אמר ולכה זועמה ישראל כי לא יפול בהם ארירה וקללה כי אין בהם עון אשר חטא לז״א ולכה זועמה ישראל ר״ל זעם בעלמא שיהיה הוא ית׳ עמהם בפנים נזעמים להפריד הדביקות שיש להם עמו ית׳ לא זולת ואמר כי אין זה האמת כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ כי אין כנגדם שום דין כלל ולא שום זעם. או ירצה באופן אחר וישא משלו וגו׳ שהיה בלעם תמה על עצמו בביאתו אל בלק ללא תועלת וכל טורח שטרח היה לריק ואדרבה יגיע אליו היזק עצום וז״א וישא משלו ר״ל עניינו מה שקרהו היה מספר וכי שוטה הייתי שהנחני בלק מלך מואב שלא היה מלך אלא על מואב לבד ולא על ארם ולא היה לו כח להכריחני כי אם ברצוני ועכ״ז הביאני ממקום רחוק ובאתי ברצוני כדי להזיק את עצמי כי באתי לקלל את עצמי וזהו אומרו לכה קבה לי והטעם אחר שנתאמת כי מברכיך ברוך ומקללך אאור א״כ מחויב הוא שמי שהוא מקלל ישראל לעצמו הוא מקלל וז״א לכה קבה לי וגו׳ והטעם לזה כי מה אקוב לא קבה אל וגו׳ ואחר שלא קללם הוא ית׳ ודאי המקללם הוא מקלל עצמו כנזכר וא״ת בלעם ולמה אתה מברכם גם קוב לא תקבנו וגו׳ לז״א כי הברכה כבר היתה להם מצד שרשם שהם האבות והאמהות וז״א כי מראש צורים וגו׳. או ירצה כי מראש צורים אראנו וגו׳ והענין שראוי לבלק להקשות לבלעה שעם היות שאל ית׳ לא קללם אתה עתה הטל בהם עין הרע והם יתמעטו כי עין הרע יוכל לשלום שלא על פי ההשגחה ובשב ואל תעשה שאין אתה מקלל אותם בקום ועשה להשיב לזה אמר כי זה א״א לפי שהבטת עין הרע היא בקירוב מקום ובלעם היה מביט בהם בריחוק מקום וז״א כי מראש צורים וההרים הגבוהים אני רואה אותם ולזה א״א שישלוט בהם עין הרע. ולפי שמיני הקללה שאפשר לקלל בלעם לישראל כדי שיגיע תועלת לבלק היא בא׳ מחמשה פנים. א׳ שיקללם שיכנס בהם שנאת חנם ע״ד אומרו חלק לבם עתה יאשמו וגו׳. ב׳ שיקללם שילחמו בהם שאר האומות וינצחום. ג׳ שיקללם שיכנס בהם מגפה ויתמעטו. ד׳ שיקללם שימותו הגבורים אשר בהם ויתמעטו. ה׳ שיקללם שימותו כולם יחד וכיוצא. לזה בא לומר שא״א שיקוללו ישראל בשום אחד מאלו הקללות. אם כנגד הא׳ אמר הן עם לבדד ישכון ר״ל שכולם הם עם אחד ויש ביניהם אחדות אחת וכאילו הם גוף אחד וא״א שיכנס ביניהם שנאת חנם. ואם כנגד הב׳ אמר ובגוים לא יתחשב כמו שפירש רש״י ז״ל. או ירצה אומרו ובגוים לא יתחשב ר״ל שאין להם יחס עם שאר אומות עד שנאמר שזה יגבר יותר על זה כמו שקרה לסיחון עם מואב כי שאר אומות יש להם יחס זה עם זה אמנם ישראל אין להם יחס וערך עם שאר אומות כלל וז״א ובגוים לא יתחשב. ואם כנגד הג׳ אמר מי מנה עפר יעקב ר״ל לפי שהמגפה אפשר שתכנס בהם מצד מספרם כאומרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וכן קרה להם בימי דוד המלך ע״ה אמנם עתה מי ספר אותם לדעת מניינם וז״א מי מנה עפר יעקב. ואם כנגד הד׳ אמר ומספר את רובע ישראל שישראל הצדיקים שבהם עם היות שיתמעטו וישארו מתי מספר עכ״ז הם חזקי הכח וינצחו ע״ד שקרה שיהושע לבדו נצח לכל עמלק. ואם כנגד הה׳ שיקללם שימותו כולם לז״א שאין זה קללה להם והראיה שאני בעצמי מתאוה לזה שתמות נפשי מות ישרים לפי שיש להם אחרית ותקוה לעוה״ב וז״א ותהי אחריתי וגו׳ שיש להם תחיית המתים וא״כ מכל הפנים א״א לקלל אותם ולא תחול בהם קללה כלל. ויש מי שפירש הן עם לבדד וגו׳ ירצה אם הערב רב הנקרא בשם עם סתם היו לבדד כדרז״ל (ספרי ס״פ כי תצא) שהיו חוץ לענני כבוד כ״ש ישראל עם שאר אומות שלא יתחשבו עמהם והיינו הן שהוא ק״ו בדברי תורה. ואומרו ויצמד ישראל לבעל פעור וגו׳ ירצה ע״ד מרז״ל (סנהדרין ס״ד) על אותו שפער עצמו לע״ג כי נראה לבזותה וקינח עצמו בחוטם שלה כי נראה לו כי זה הוא הביזוי היותר גדול שאפשר. ואמר לו הכותי כי מעולם לא ראה מי שעשה עבודה מעולם כזה וגו׳ עיין על לשון המאמר וכפי זה יאמר כי בני ישראל החשובים והצדיקים נראה להם אדרבה כי זה הוא מצוה לבזות הע״ג ומצוה מן המובחר עשו כמו המעשה שזכרו רבותינו שקינחו עצמם בע״ג בעצמה וזהו ויצמד ר״ל לא די שפרעו עצמם כנגדה מרחוק אלא כ״כ עשו שדבקו עצמם וחברו עצמם ופירועם לה וזהו ויצמד לשון דבוק וחבור:

אולי יקרה ה' לקראתי. אֵינוֹ רָגִיל לְדַבֵּר עִמִּי בַּיּוֹם:

התיצב על עולתך. לכוין בהעלאת כל חלק ממנה כענין כי הדם הוא בנפש יכפר:

וילך שפי - חגר כמו: ושופו עצמותיו - גם שניהם מגזרת חטופי למ"ד פעל של ה"א.

אולי יקרה וגו': היה עושה פעֻלות ומתוכן היה יוצא לו מענה.

וילך שפי. כתב ר' אברהם תרגם המתרגם יחידאי ואחרים אומרים כמו נכא לב מגזרת ושופו עצמותיו. והנכון שהוא מגזרת קול על שפיים פי' שהלך אל שפי וחסר מלת אל:

וילך שפי. תניא, א"ר יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי ^אמלשון בוקא דאטמא דשף מדוכתיה (חולין נ"ד ב'), ואולי דריש כן משום דכתיב ותלחץ רגל בלעם אל הקיר, ומן אז נעשה חיגר, וסמך זה כאן על הלשון שפי. .
(סוטה י׳ א׳)

אינו רגיל לדבר עמי ביום. כדכתיב לינו פה הלילה, וכן אמר נופל וגלוי עינים, שפירושו לפי פשוטו כתרגום שאינו נראה אלא בלילה כשהוא שוכב על מטתו. [ג"א] דאל"כ למה אמר אולי לשון מסופק ולמעלה אמר ואדעה מה יוסף וגו' שמשמע שהיה בטוח שהקב"ה ידבר עמו:

וילך שפי. רוצה לומר שהלך אל מקום גבוה לראות משם ישראל:

וילך שפי.
ר״ל בנחת, עיין רש״י בבא מציעא דף ס׳ ע״ש, וזבחים דף י״ד ע״ש וכ״מ.

כי - אמר רבי משה: כי תחת אשר והטעם אשר יהלל רשע בעבור השיגו תאות נפשו והבוצע אשר הוא מברך השם מנאצו ויהי ברך, כמו: ברך נבות אלהים ומלך, ברך אלהים ומות ו פירוש ברך דורון ומנחה והוא שם כמו: והדבר אין בהם. וכמוהו: וברך ולא אשיבנה. ואיננו נכון, כי ברך פעל עבר וכאילו כתוב וברך ברכה ולא אשיבנה. ולפי דעתי, כי הלל רשע הנזכר למעלה רשע אחר, אשר התאוה ויברך הבוצע אשר נאץ השם והנה ברך, כמו הלל.

יקרה. מגזרת לקראתי:

על עלתך חסר וי''ו כי לא חפץ בם הקדוש ברוך הוא שא''ל טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ר''ת ממזר פירוש משבעה פרים ושבעה אילים שהקריבו מואבים שבאו מממזרות:

התיצב על עולתך. שהמעלים היו כומרים אך בלק ובלעם היו בעלי הקרבנות. ומש״ה עליהם לעמוד על קרבנם כדאיתא בתענית פרק ד׳ אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע״ג. ואמר בלעם לבלק שהוא עצמו אינו יכול לעמוד. משום שנצרך להתבודד. אבל אתה התיצב על עולתך. וע׳ מש״כ להלן י״ז:

וילך שפי מכותת ונשבר מלחיצת הקיר ומרוב שנאתו אותם לא המתין עד שנתרפא.

אולי יקרה יי' לקראתי אינו רגיל לדבר עמי ביום. שכך אמר ולזקני מדין ולזקני מואב לינו פה הלילה למדנו שאין ר"ה שורה עליו אלא בלילה וכן אמר הוא בעד נבואתו אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים שפירושו לפי פשוטו כתרגומו שאינו נראה אליו אלא בלילה כשהוא שוכב ולפיכך היה מסופק אם יקרה יי' לקראתו עכשיו שהוא יום שלא כמנהג:

ויאמר בלעם לבלק התיצב על עולתך וגו'. כלומר כיון שאתה העלית העולה כעיקר התיצב עליה כחיוב הבעלים להיות עומדים אצל קרבנם ואני אלכה אולי יקרה ה' לקראתי. כי אם הייתי מעלה בעצמי היה ה' מתגלה אלי אצל קרבני כמו בכל המעלים קרבנות גם שלא הייתי יכול ללכת עבור עמידתי אצל הקרבן. ועתה אלכה אולי יקרה ה' לקראתי כלומר הגם שאתה הקרבת הקרבן, אף על פי כן אם יקרה ה', לא יקרה לקראתך כי אם לקראתי. ואמר לו כן מפני גסות הרוח שבו. ואף על פי כן בלשון ספק אמר לו אולי וגו'. כי אמר שלפי שכבר הזהיר אותו על ישראל אחת ושתים אפשר לא ירצה עוד להתראות עליו. ואמנם כי טוב גערה במבין כתיב (על פי משלי י"ז, י') ולא בכסילים כמוהם. ולזה אמר לו,

אולי יקרה ה' לקראתי. שהנבואה היא בג' דרגין הא' הוא שהנבואה באה על האדם וכמ״ש ויד ה' היתה עלי. הב' הוא בראיה וכמ״ש חזון ישעיהו וכמה פעמים לשון חזון שהוא ראיה. והג' הוא דבור שהשם שולח הדבור לפיו וכמ״ש ונתתי דברי בפיך והדיבור והראיה כלולין יחדיו וכמ״ש כי לנביא היום יקרא לפנים וגו' וכאן הזכיר כל הג' דרגין יקרה ה' לקראתי. ודבר מה יראני.

ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי באשר לא בא אליו מעולם דמר ביום הי' מסופק בזה, ואמר ואלכה, היינו שיתרחק מפה להתבודד, ואמר אולי יקרה כי הי' לו ספק אם יבא אליו במקרה בהקיץ וילך שפי שהלך בהתבודדות על הרי נשף:

רשב"ם ד"ה וילך שפי, חיגר וכו'. זהו המשך לדבריו למעלה (כב, כה ד"ה ותלחץ את רגל בלעם). (פ' בלק תשנ"ו)

אולי יקרה וכו'. דאם לא כן, "אולי" למה לי, הרי למעלה אמר (לעיל כב, יט) "ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי", אם כן היה מובטח כי הקב"ה היה מדבר עמו בודאי, ועכשיו נסתפק, אלא לפי שיום היה:

וילך שפי. כְּתַרְגּוּמוֹ יְחִידִי, לְשׁוֹן שֹׁפִי וְשֶׁקֶט, שֶׁאֵין עִמּוֹ אֶלָּא שְׁתִיקָה:

אולי יקרה ה' לקראתי. אולי בהתבודדי אף על פי שלא אשיג לעלות לאור פני מלך כמו שהיה הענין במשה כאמר ובכל ביתי נאמן הוא (לעיל יב, ז) יקרה לי שיבא ה' לקראתי כמו שהיה הענין במשה בתחלת נבואתו קודם שעלה אל השלמות שהשיג אחר כך כאמרו וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים:

שפי: כמו שאי עיניך על שפיים (ירמיה ג' ב') (ראב"ע).

שאין עמו אלא שתיקה. כיון שהולך יחידי אין לו חבר לדבר עמו:

שם.
עיין סנהדרין, ור״ל כיון שנעשה חגר פסול לקרבן, אך זה רק ניכר מחמת מלאכה בכורות דף מ׳ הילוך, לכן הלך בנחת שלא יהא ניכר.

ודבר. סמוך אל מה:

יראני ב'. הכא ואידך אלהים יראני בשוררי מלמד שהיה בלעם שונא אותם וחפץ לקללם יותר מבלק והיה מתפלל עליהם אלהים יראני בשוררי:

אולי יקרה וגו׳. כמסתפק בדבר ואע״ג שבפירוש אמר לו ה׳ את הדבר אשר אדבר אליך וגו׳ ולא היה לו להסתפק שיהיה לו דבר ה׳. מכ״מ אחר שעבר על רצון ה׳ וראה קצה העם ונעשה שתום העין. חשש שהקב״ה לא יחול עליו רוח קדשו עוד ולא ידבר עמו כלל:

שפי לשון שפו עצמותיו.

שפי כתרגום יחידי לשון שפי ושקט שאין עמו אלא שתיקה. כלומר הלך ביחידות וצניעות וכמוהו על שפיים בקעות שממות ונוחות להלוך בם בלא מכשול וכן שפיפון עלי אורח מהלך בנחת ויחיד שלא ירגישו בו העוברים כדי שינשוך אותם:

ודבר מה יראני והגדתי לך וגו'. כי הנה מקום לבלק לומר לבלעם אמת כי ה' מתגלה אליך לבד ולא אלי. ואמנם אפשר הוא כדרך המעלה באוב שאמרו חז"ל (ויקרא רבה כ"ו, ז') שהמעלה רואה ואינו שומע מה מדבר, והשואל שומע ואינו רואה. ועל כן אלכה אתך לשמוע בעצמי מפי הגבורה מה ידבר ה'. ועל כן אמר לו ודבר מה יראני כלומר כי שם אין אומר ואין דברים ועל כן נקרא חזיון שהוא כמראה לבד כמאמר הכתוב (במדבר י"ב, ו') במראה אליו אתוודע, שהנביא רואה בדמיון שכלו בחידות בדרך משל ומליצה. רק במשה אדון הנביאים נאמר (שם שם, ח') פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות. ועל כן אי אפשר לך לשמוע דברי ה' בדברו אלי כי אין לך שומע מאת המלך מלכו של עולם ברוך הוא, רק ודבר מה יראני והגדתי לך. ועבור כן וילך שפי שהלך יחידי לבדו בלא בלק כי הוא לא יראה ולא ישמע.

מהדורא רביעאה
ויאמר בלעם אל בלק התיצב על עלתך. אמרו רז״ל כל מקום שנאמר לשון ויתיצב הוא רה״ק ולכן כתיב כאן על עלתך שאמר לו שיתיצב על עלתו שמחמת הקרבת העולה היה שורה רה״ק על האיש המקריב:

כי נבהלו מפניו. הם אמרו ונראה מה יהיה חלומותיו (בראשית לז כ). ורוה"ק אומר ונראה מחשבות מי יעמדו. וכן הוא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נה ח). ואומר לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג יט).

וילך שפי. דברי המתרגם ארמית ידועים שהוא לבדו והנה שפי לבדו גם הוא בלי אח ואחרים אמרו כי הוא כמו נכאה לכב מגזרת ושפו עצמותיו והנכון בעיני שהוא מגזרת קול על שפיים וימצא ביו"ד גם באל"ף כמלת פתאים והטעם שהלך אל שפי ותחסר מלת אל כמו ויבא ירושלים וכן נסעו העם חצרות ורבים כן והנה הוא מנחש בלכתו כי כן כתוב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים והנה גם פה רמזתי לך סוד חתום:

וילך שפי בגימטריא חיגר ברגל. ד''א מלשון שף מדוכתיה משום שנאמר ותלחץ רגל בלעם אל הקיר:

אולי יקרה ה׳. כמש״כ לעיל ח׳ שהוא גסות הרוח:

ואנכי אקרה כה. שרצה להשיג הנבואה ובזה יהיה להם שני המעלות. לבלעם הנבואה שהיא בדבור ולבלק רה״ק. ודבר מה יראני והגדתי לך. שההגדה לא יהיה רק לך לבד ולא לזולתך כי לא יבינם אחר רק אתה לבד מאחר שתוכשר לרה״ק ע״י העולה אזי תבין מה שאגיד לך:

שפי פ''א כפולה שפשפש וחפש באיזה שעה טוב לקלל את ישראל:

וילך שפי. לאט לאט. כדרך המתבודד שיחול עליו רוח קדושה. ומשמעות שפי הוא מלשון דחיקה כמו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. וההולך מהרה לפי דרכו אינו דוחק ברגלו על הארץ. משא״כ המהלך בשביל התבודדות מתהלך בכבדות ובנחת ודוחק ברגליו על הארץ וזהו שפי:

ואלכה. אני אלך אל הנבואה:

אולי יקרה ה' לקראתי. ודבר מה יראני. והגדתי לך. כבר מבואר כי ג' דרגין בנבואה והוא כמ״ש לנביא היום יקרא לפנים הראה (ש״א ט' ט') ונביא הוא שהקב״ה שולח לו דבר נבואה בפיו והרואה הוא נבואה ע״פ ראייה שהוא רואה הנבואה ומדבר אח״כ בעצמו ועוד מעלה הג' שהיא למעלה מכולם שהקב״ה נגלה לו ומדבר לו פה אל פה כמו מעלת מרע״ה וזהו פי' הגמ' (ב״ב י״ב ע״א) גדולה חכמה מנבואה שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי כו' שלכאורה אין לו פי' כלל כי ונביא הכתוב שם אין פירושו רק לשון הבאה רק הוא ע״ד שכתבנו למעלה כי הנבואה נקראת לשון נבואה ע״ש הדבור שהוא ניב שפתים וזהו תיבת נבואה וע״ד שאמרו רז״ל (מגיל' י״ז ע״ב) שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפן פי' אווזא הוא רמז אל החכמה וכמ״ש (ברכות נ״ז ע״א) הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה שפיל ואזיל בר אווזא אף שנראה שהוא מדבר דברים פשוטים ונגלים. ועינוהי מטייפן פי' שהוא מבין בדבריו סודות עמוקים וזהו שכתוב ונביא לבב חכמה פי' אנו מבקשים שנדבר בלבב חכמה ואנחנו מבקשים שהדבור והוא הנבואה תהיה בחכמה ועל כרחך שהחכמה גדולה מהנבואה נמצא עכ״פ ב' מדות של נבואה הוא הדבור והראייה הוא מדרגה למעלה מהדבור וזהו שאמר כאן כל השלשה אולי יקרה לקראתי שהוא מדרגה העליונה. ודבר הוא מדרגת הנבואה ע״י הדבור מה יראני. הוא נבואה ע״י הראייה. והגדתי לך סוד בבא ראשונית והוא נ' שערי בינה חושבן לך:

וילך שפי. פירוש אל ההר ותיבת שפי הפירוש למעלה וכמ״ש על הר נשפה שאו נס (ישעי' י״ג ב'). שבוודאי מי שרוצה להרים נס עומד על מקום הגבוה יותר וכן כאן העלהו בלק לבמות בעל שרצה להעלות אותו בכדי שיוכל לקבל הנבואה ובלעם הלך עוד שפי שעלה למעלה יותר בכדי שיהיה מוכן לנבואה. וכן בכל המקומות העלהו בלק על ההרים כדי להעלותו ולכן בחרו ההרים לבהמ״ק וכמ״ש ונשא הוא מגבעות וכן המשכן היו מעמידי' על ההר וכן בחרו ההרים לעבוד ע״ז וכמ״ש על ראשי ההרים יזבחו וכן באברהם כתיב על אחד ההרים

[עוד לפס' זה] לא הביט און כו' לשון כפול גם בסוף ותרועת מלך כו' למה לשון מלך. דהנה מי שהוא אוהב להבורא ב"ה זה בא שמשיג שפלותו וחסרונו ומה שמקצר טובותיו ית' אלינו. והנה מי שמעין חסרונותיו טבעו שאינו רואה חסרונות אחרים ומכ"ש מזה בא לו אהבה גדולה להבורא ב"ה שמאריך אפו ומטיב הגם שאינו כדאי ומי שהוא אוהב לאביו אוהב לבן ועל כל פשעים תכסה אהבה. והגם שרוא' את העביר' דן לכף זכות. אם מוצא [זכות] אינו מדקדק אולי אינו כן. וכמו שפרשנו על הוי דן את כל האדם לכף זכות דקדקנו [מאי] הוי. הל"ל דון את כל האדם כו' כמו דון מינה ואוקי באתרא או דון מינה ומינה (בבא קמא דף כ"ה ע"ב) ולא לשון מותר שני [אותיות] ועוד וכי משנת חסידים הוא הלא רז"ל דרשו כן מפסוק בצדק תשפוט עמיתך. אך הנה יש מי שאינו מוצא זכות. וזה מפני שאינו רואה שפלותו רואה חסרונות אחרים. וגם מפני שאין לו אהבה לאבינו שבשמים משא"כ היפך רואה זכות. הגם שלמדן יותר ממנו לא מצא זכות. דוק ותשכח כן. וזה משנת חסידים הוי דן כו' פי' שתהי' כן בעצמך שתמצא זכות לכל אדם. וזה לא הביט און כו' פי' מי שאינו מביט און הוא מפני אהבה והכנעה דן לכף זכות. ולא ראה עמל בישראל. דהנה יש השונאים כשאין להם מה לדבר על צדיקים אומרים [שהם] מבטלים מתורה. וזה ולא ראה עמל בישראל לומר שהוא עמל ועיף שמבטל אותו אדם שהוא כן ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו פי' רצונו הוא כרצון מלך שיהיה מקיום וכמו שפי' על רצון יראיו יעשה כי עבד מלך מלך והיראה בא משורש שם אדני כמו שכתיב אם אדונים אני איה מוראי ושם אדני פי' מלכות ואדון והיראה נקרא עבד מלך ע"כ רצון יראיו יעשה פי' הרצון יעשה פעולה שמקיום חפצו וזה ותרועת מלך בו:

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הנה ענין נחש הוא התעקשות בדבר מבלי להסיר דבר זה מדעתו, וקסם הוא להיפך דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו ושניהם אסורים שלא במקומם הראוי להם, דהיינו באם ידע האדם בברור את רצון הש"י אסור לו לחשות בדבר ולעזוב הדבר כפי שיתנהג מעצמו, רק צריך להתגבר כארי ולעשות בתקופות, ובמקום שהאדם מסופק בדבר אסור להיות בתוקף, רק להתבונן כפי שיתנהג הדבר בעצמו בלי דעתו כלל, כמו שמצינו בגמ' (חולין צ"ה:) רב בדק במברא היינו שהספינה באה לנגדו בלי שום השתדלותו, מזה הבין כי מה' הוא, ובלתי הסימן הזה לא היה נוסע. ולכן כתיב ביעקב נחש, כי יעקב נקרא האדם שאינו בשלימות ועוד אין לבו נמשך אחר רצון הש"י וכמו שמצינו שהנביא בשעה שמדבר בקטנות ישראל קוראם ע"ש יעקב כמ"ש (עמוס ז',ב') מי יקום יעקב כי קטן הוא, ולכן אמר כי לא נחש ביעקב, בשעה שהנפש מישראל מסופק בדבר לא ילך בעקשות כלל, רק יסלק כל נגיעה מעליו ויראה כמו שיתנהג הש"י כך יעשה הדבר הזה, ולא קסם בישראל היינו מי שלבו נמשך אחר רצון הש"י בשלימות וכשיפול במחשבתו שום דבר היא רק מרצון הש"י שהשפיע לו, ואינו בהתרשלות רק עושה הדבר בתקופות כי באם לאו, יעבור ח"ו על דעת הש"י, ובזה היה בלעם משבח לישראל שכל אחד מכיר את ערכו.

כעת יאמר ליעקב לישראל מה פעל אל. הענין בזה כדאיתא בגמ' (ברכות י"ז.) שלעתיד צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, ופירוש מזיו השכינה שידעו באיזה פרשה השי"ת עוסק וזהו מה פעל אל, במה השי"ת עוסק וכדאיתא במדרש (תנחומא תבא) שהתורה שנתן השי"ת לישראל שאף שלעתיד יהיה הכל עתידין לשמוע תורה מפי הקב"ה אלא שכשישמעו דברי תורה מפי הקב"ה ידעו באיזה פרשה הוא עוסק.

ויקר. לְשׁוֹן עֲרַאי, לְשׁוֹן גְּנַאי, לְשׁוֹן טֻמְאַת קֶרִי, כְּלוֹמַר בְּקֹשִׁי וּבְבִזָּיוֹן, וְלֹא הָיָה נִגְלֶה אֵלָיו בַּיּוֹם אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (בראשית רבה נ"ב):

ויקר אלהים אל בלעם בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל ולכך אמר בו (במדבר כ״ב:כ׳) ויבא אלהים אל בלעם כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים רק במי שלא בא במדרגה ההיא וכן ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ ג) ויבא אלהים אל לבן (שם לא כד) ואפשר שפירושו ביאת הרצון בדבור מן העליון אל השכלים אשר יחלימו כי גם בלעם ביום נופל ותרדמה נפלה עליו וגלוי עינים:

ויקר אלקים אל בלעם. בשביל שלא הגיע למעלת הנבואה אמר זה הלשון שבא אליו במקרה לכבוד ישראל ולכך אמר וירא אלקים אל בלעם כי הלשון הזה אינו אומר בנביאים רק במי שלא בא במדרגה ההיא כמו וירא אלקים אל אבימלך וירא אלקים אל לבן:

לשון גנאי כו' כלומר בקושי ובבזיון. אמר בקושי מל' מקרה ועראי ובזיון מלשון קרי:

את שבעה המזבחות ערכתי. ידמה שצוהו השם יתעלה לעשות כן קודם זה כדי להמשיך אליו הנבואה ולזה אמר את שבעת המזבחות ערכתי ולא אמר שבעת מזבחות ערכתי:

ואעל פר ואיל במזבח. בצווי:

ערכתי ב', הכא ואידך הנה נא ערכתי משפט כלומר שערך המזבחות כדי לערוך משפט עם ישראל:

ויקר אלהים אל בלעם. מקשים העולם מדוע בא הקב"ה לקראת בלעם ולא בא לקראת משה רע"ה אלא קורהו כדכתיב ויקרא אל משה. י"ל שזה משל למלך שיושב בפלטרין שלו בא מצורע אחד וקורא בשער שרוצה לדבר עם המלך באו והגידו למלך אמר המלך אל תניחוהו ליכנס פן יטנף הפלטרין שלי אך אלך לדבר עמו חוץ וכשאוהבו רוצה לדבר עמו אינו זז ממקומו ומניחו לבוא תוך חדריו ומדבר עמו:

את שבעת המזבחות. הידועים. היינו עבור שבע כחות נבדלים לשבע אומות:

ויקר אלקים הקוף בפת״‎ח (בקמ״‎ץ) ולשון מקרה דוגמא וירא שהוא כמו ויראה.

ויקר לשון גנאי ולשון טומאה קרי כלומר בקושי ובבזיון היה נגלה אליו ביום. אמר בקושי מלשון מקרה ועראי ואמר ובבזיון מלשון קרי:

ויקר וגו' את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר וגו'. מפני גסות הרוח שהיה בו אמר דברים אשר לא כן לפני אל אמת כי הוא לא ערך את המזבחות כמאמר הכתוב למעלה ויעש בלק וגו' וגם בהעלאה היה רק נטפל אל בלק כאשר כתבנו למעלה. ואמנם כן דרך גסי הרוח כשהוא נטפל על דבר מה אומר שהוא העושה את הכל. ועל כן,

את שבעת המזבחות ערכתי. ערכתי נר למשיחי. הנה נא ערכתי משפט. כן הוא במסרה. ופירש הרב הגדול כמהר״ר משה בירדוגו ז״ל בספר ראש משביר כ״י ותורף דבריו בקצ״ר אמיץ הוא כי על ידי שבע מזבחות ערכתי נר למשיחי שיצא ממנו דוד הע״ה מרות המואביה כמ״ש בנזיר דף כ״ג. ועל ידי מ״ב קרבנות ערכתי משפט למ״ב ילדים בימי אלישע כי נעשקו מ״ב נפשות בקליפה והם אלו הילדים שנתעברה אמם בי״הכ והיו מסיבת מ״ב קרבנות אלו כמ״ש המקובלים ז״ל זהת״ד. ואני ברגליו אעבורה במה שכתבתי בסמוך שפירש גדול אחד דמ״ש בלק לכה ארה לי היינו שיקללנו שלא יהיה לו זרע שלא יצא דוד הע״ה ממנו ויקלל לישראל. וזה רמז המסרה דבשתים לא עלתה לו הגם שהעריך ז׳ מזבחות כי ערכתי נר למשיחי שיצאת רות וממנה יצא דוד הע״ה. ולישראל לא הועילו רק מ״ב ילדים שהם נפשות שעשקה הסט״א והחזירם אלישע לקדושה שהרג גופם שהיה מסטרא אחרא ובשם מ״ב העלה נפשם לקדושה כמ״ש האר״י זצ״ל ועמ״ש בילקוטי בס״ד בענין זה:

ויקר אלהים אל בלעם. בראשונה נאמר אלהים ובשניה שם הויה ויקר ה' ובשלישית לא כתיב אלהים אלא רוח אלהים. הוא יודע מצעדי גבר ותנח עליהם הרוח גבי אלדד ומידד מלמטה למעלה. וכה תדבר סוד כה כל הנביאים בכה ומשה נתנבא גם בזה שהם כוללים ו' שמות וזה סוד וכה תדבר ו' מכ״ה ומשה נתנבא באספקלריא המאירה סוד ז״ה וכן אמר להלן והנה ברכת ברך זה שלש פעמים ג' שמות בג' ברכות:

ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי באשר היה רחוק ממקום המזבחות אמר שערך את שבעת המזבחות הידועים להמשיך השפע משם לצורך המבוקש שלו, ורוצה להשיג על ידם מענה לשולחיו:

רש"י ד"ה את שבעת המזבחות, שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, ...אמר לפניו, אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות וכו'. לא ברור מי אמר, ולכאורה - לפי התחביר - זה בלעם. על כל פנים, לאומר מיוחסת כאן ידיעה בפרטי מאורעות האומה, וזה קצת קשה. ואם רש"י מוסיף־ממשיך בקו זה להלן (ט ד"ה כי מראש וגו') "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם" וכו' אין זה קשה פחות, אך לפחות משתמע מכאן שגם למעלה בלעם הוא האומר. (פ' בלק תשמ"ז)

לשון ארעי לשון גנאי וכו'. עיין בפרשת ויקרא. אף על גב שרש"י פירש בפרשת בחוקתי (ויקרא כו, כא) כי 'מנחם פירש לשון מניעה, והוא קרוב לתרגום אונקלוס, שתרגם אותו (שם) 'בקשיו'', ומשמע כי לשון 'ארעי' אינו כמו דברי אונקלוס שתרגם אותו 'קשיו', וכאן פירש 'לשון ארעי לשון גנאי בקושי נגלה עליו', משמע דלשון 'ארעי' הוא לשון 'קושי', זה אינו, דלא פירש כאן שהוא לשון קושי, רק בקושי נגלה, שכל דבר שהוא עראי הוא בקושי:

את שבעת המזבחת. שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת עָרַכְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחֹת, אָמַר לְפָנָיו אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בָּנוּ לְפָנֶיךָ שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וַאֲנִי עָרַכְתִּי כְּנֶגֶד כֻּלָּן, אַבְרָהָם בָּנָה אַרְבָּעָה — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית י"ב), "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה" וְגוֹ' (שם), "וַיֶּאֱהַל אַבְרָהָם" וְגוֹ' (שם י"ג), וְאֶחָד בְּהַר הַמּוֹרִיָּה; וְיִצְחָק בָּנָה אֶחָד — "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" וְגוֹ' (שם כ"ו), וְיַעֲקֹב בָּנָה שְׁתַּיִם, אֶחָד בִּשְׁכֶם וְאֶחָד בְּבֵית אֵל:

וטעם ויקר אלהים ויאמר אליו כי כאשר קרה לבלעם כמקרים אשר יקרו לאנשי רוח הקודש בהתבודדם שחלף רוח על פניו תסמר שערת בשרו פחד קראתהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד והודו נהפך עליו למשחית והוא נופל על פניו ארצה אז אמר את שבעת המזבחות ערכתי והוא דרך תפלה כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר כ״ג:א׳) והשם לא שמע אליו על כוונתו ואמר לו כה תדבר:

שבעה המזבחות ערכתי. רצה בלעם לדבק אליו הרצון מאת השם בקרבנות האלה ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם ולכך אמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח זה שוחט וזה זורק. ופי' ויאמר אליו את שבעה המזבחות ערכתי דרך תפלה כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו לרצון על מזבחך ובסוף כאשר לא רצה לילך לקראת נחשים לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקרבנותיו שלא יפגל במחשבתו ולכך אמר הכתוב ויעל פר ואיל במזבח פי' בלעם הנזכר. ויתכן שבלק העלה אותם כי לפייס דעתו עשה כן והוא לא היה עוד חפץ:

ואברהם לא העלה אלא איל אחד. דאם לא כן ואעל עולות מבעי ליה, מה תלמוד לומר פר ואיל, אלא לא כאברהם וכו':

ערכתי. להודות לך על השפעתך הטובה על ראש הכח הנבדל מן המקור ורצה להרבות בתפלה על להבא. כסגולת מזבח ולא מצבה שהוא בא על תודה לשעבר כמש״כ בספר בראשית ל״ה א׳. ומש״ה הזכיר בלעם את המזבחות. ולפי הענין לא היה להזכיר אלא הקרבנות אלא בא לגלות לבו להתפלל אם יראה רצון ה׳. אבל המקום ית׳ הפסיק דיבורו וחשב זבחו לתועבה ותפלתו לחטאה:

ואעל פר ואיל ואברהם לא העלה אלא איל אחד. דאל"כ ואעל עולות מיבעי ליה מה ת"ל פר ואיל אלא לא כאברהם שהעלה איל אחד לבד:

מהדורא רביעאה
ויקר אלהים אל בלעם אמרו בס״י ברית יחיד מכוון באמצע ברוחניי ובגשמי והן נגד בנים ותלמידים ולכן נקראו התלמידים בנים וכמ״ש בני הנביאים וכן נקראו החכמים אבות וכמ״ש אבי אבי רכב ישראל והזרע במנא דלא כשרא נקרא קרי וכן הוא בדבר הנבואה:

רש"י ד"ה ואעל פר ואיל במזבח, ואברהם לא העלה אלא איל אחד. ע"כ. קצת קשה: במה הוא מתפאר, והרי לא משלו אלא משל בלק היו קרבנות אלה? (פ' בלק תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': כך דרכם של רשעים - להתפאר גם במה שאינו שלהם.

אברהם בנה וכו'. ואם תאמר, וכי לא ידע בלעם דאין דבר תולה ברבוי מזבחות, וכל אדם יכול לעשות מזבחות הרבה. אמנם דע, כי כוונת בלעם כי כל הנמצאים הם מקבלים מן השם יתברך, וכל הנמצאים יש להם חלק בו יתברך, ואין זה כזה. ולפיכך בנו האבות ז' מזבחות, כי יש להם דביקות בו יתברך בכל, נגד כל החלקים. כי השבע כולל כל החלקים, כי זה המספר נאמר על רבוי החלקים, כמו "בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך" (דברים כח, ז), וכן "כי שבע יפול צדיק וקם ורשע באחת" (ר' משלי כד, טז), פירוש כי בכל מיני הנפילות ובכל חלקיהם יפול הצדיק, ואפילו הכי הוא קם. ולפיכך בנו ז' מזבחות, כי המזבח – שעליו הקרבת הקרבן – על ידו הדבקות בו יתברך. ואף על גב שישראל הם אומה יחידית, ולא היה ראוי שיהיה להם רק חלק פרטי, מכל מקום האומה היחידית יש בה הכל, כי לא תחסר כל בה, והיא דבוקה בו יתברך בכל:
‎ולפיכך אבותיהם בנו ז' מזבחות ביחד, לא בנה כל אחד ז' מזבחות, שאם כן היה הכל רבוי, ולא אחדות. ומפני שיש להם דביקות בו יתברך בכל, ולא דביקות בחלק בדבר מה, בנו שבעה מזבחות, כי ז' הם כל החלקים. והרשע אמר כי האבות אין בהם הרבוי כולל כל החלקים, אברהם בנה ד' מזבחות, ויצחק אחת, ויעקב שתים. וטעם זה שבנה אברהם ד', ויצחק אחת, ויעקב שתים, נתבאר במקום אחר (גבורות ה' פס"ט), ואין כאן מקומו. ובלעם אמר כי הוא ראש לע' אומות, ומספר השבעים הם כמו שבע, שתוך מספר הכלל מספר הפרטי. ולפיכך ראוי שיבנה רבוי מזבחות, כי הם רבוי אומות. ומאחר שהם רבוי אומות יש בהם כל החלקים, ויש לאומות לבנות ז' מזבחות, מאחר שהם רבוי, ויש בהם כל החלקים. ומזה הצד אמר כי יותר חשוב הרבוי מן האחדות, והבן הדברים האלו:
‎ומה שהוצרך (רש"י) להביא סיפא דקרא גבי יצחק "ויכרו שם עבדי יצחק באר" (בראשית כו, כה) , שלא יקשה, מנא לן שיצחק בנה מזבח, שמא "ויבן שם מזבח" קאי על אברהם, וכך אמר, שהקדוש ברוך הוא נראה לו בלילה (שם שם כד), ואמר "אנכי אלקי אביך וגו' עד בעבור אברהם עבדי" (שם), ואברהם בנה שם מזבח "ויקרא בשם ה'". אבל אי אפשר לפרש כך, דכתיב אחר כך "ויכרו שם עבדי יצחק", דמה ענין זה לזה לומר כי אברהם בנה שם מזבח – ויכרו שם עבדי יצחק באר, אלא הכל על יצחק קאי, ומספר הכתוב כל מה שעשה יצחק שם:

ואעל פר ואיל במזבח. וְאַבְרָהָם לֹא הֶעֱלָה אֶלָּא אַיִל אֶחָד (תנחומא צו):

ויקר אלהים. כבר מבואר שאמר ג' דרגין. בראשונה ויקר אלהו' ובשניי' ויקר ה' ובשלישי' רוח אלהים שהרוח נתגל' בעצמו והוא רוח אלהים וכמ״ש ותנח עליה' הרוח והן ג' דרגין מלמטה למעלה לכן שבח עצמו מאוד בפעם הג' נאם בלעם ונאם הגבר נאם. שמע. שלשה פעמים והאמצעית בוי״ו ונאם וכמ״ש ושם נסהו ספר סופר וסיפור וברביעית הוסיף ויודע דעת עליון ונגד ג' דברים שאמר אליו המלאך ואפס את הדבר שהוא מהקב״ה. אשר אדבר אליך הוא דבר המלאך אליו. אתו תדבר. להם לישראל:

ואברהם לא העלה וכו'. דאם לא כן, 'ואעל עולות' מיבעי ליה, מאי "פר ואיל":

ורמז ג״כ לג' דברות שלו שהיו מלמטה למעלה ואף ששם אמר המלאך מלמעלה למטה כך הכלל כי תחילת המחשבה סוף המעשה ולכך המלאך אמר הג' מלמעלה למטה ובלעם אמר מלמטה למעלה וכמ״ש גבי בצלאל בצל אל היית ואמר על ההפך שמא כך אמר לך הקב״ה עשה משכן כו' כמו שהצל מראה הכל בהפך וכמ״ש (שבת ל״א ע״א) בהילל למחר אפיך ליה אמר והא אתמול לא אמרת לי הכי א״ל לאו עלי דידי קא סמכת כו' דעל פה נמי סמוך עלי דתימה הוא מה אמר לו ומה ענה אותו דעל פה וכו' וכך הוא כי תורה שבעל פה הוא חותם ההיפוך של הא״ב וזהו שאמר לו תשר״ק והוא תורה שבעל פה ולכך אמר לו דעל פה נמי סמוך:

שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח. מבואר כי ג״פ שבעה הן וכמ״ש שבעת נרו' שבעה ושבעה מוצקות וענין הקרבן הוא לקרב כל אחד ואחד מהשבעה וז״ש את שבעת המזבחת ערכתי ואעל פר ואיל במזבח שעל כל מזבח ערכתי פר ואיל כדי לקרב כל אחד ואחד מהשבעה ולכך לא אמר ואעל שבעה פרים ושבעה אילים לרמז על זה

ויאמר בלעם אל בלק התיצב כה על עולותיך ואנכי אקרה כה ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר יש להעיר בזה מדוע בפעם ראשונה לא אמר ואנכי אקרה כה אלא כה תדבר וי"ל לענ"ד ובתחלה נבין למה הקרה הש"י כן וכי היה צריך ישראל לברכותיו של בלעם אלא דהענין הוא כך דכוונת השם ב"ה באהבתו וחיבתו לעם סגולתו שכמו שהוא א"ס יתברך ויתעלה כך לא יהיה סוף לברכותיו של ישראל שיהיו נתברכין בכל העולמות בעליונים ובתחתונים ואפי' מן הקליפות יתברכון ומלאך רע יענה אמן בע"כ בעבור שאנו נאגדים ונאחזים בשמו הגדול יתברך ומקבלים עלינו אחדותו בכל יום ערב ובוקר בפ' שמע ישראל שהם כ"ה אתוון דיחודא וכמה נפשות מישראל מוסרים עצמם בגופן ונשמתן על קדושת השם יתב' והרבה מהם שמבטלין תאותם והכל מפני שמקבלין עליהם אחדותו יתב' ויש כמה עניינים וראיות ואופנים מהו ענין אחד ואחד מהם הוא המנין שהכל נמשך אחר אחד וחוזר אל אחד כמו א' ואח"כ עד עשרה ומאה ואלף ורבוא הכל נמנה בא' מאה א' עשרה א' וכו' נמצא הכל חוזר אל א' לכן מייחד השם ב"ה את ישראל ג"כ באחד כדאיתא בתפילין של הקב"ה כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וזהו ג"כ בזוה"ק למהוי אחד באחד והא אוקימנא ה' אחד ושמו אחד היינו נפשות ישראל הם שמו יתברך כמ"ש נפש חיה הוא שמו וזה י"ל הטעם שבפעם ראשון אמר הקב"ה לבלעם שוב אל בלק וכה תדבר היינו שגם אתם צריכין להודות על ברכתן בשביל שמקבלים תמיד עליהם אחדות שלי בכ"ה אתוון דיחודא ולכך כה תברכו את בני ישראל ובלעם היה סבור בדעתו שיש להם רק אחיזה במדריגה זו של כה ופועלים פעולותיהם ממדריגה זו כמו שאר אומות העולם שפועלים פעולותיהם מבחי' שיש להם אחיזה בו כמו כן ישראל וחישב בדעתו שיעשה פעולה שלא יהיה להם אחיזה בכה ויתפרדו מן כה תברכו לכן אמר לבלק התיצב כה היינו אתה תתיצב כה על עולותיך ואנכי אקרה כה כפירש"י לשון אתפעל היינו אעשה פעולה שלא יהיה להם אחיזה בכה ויפרידם מכה כפירש"י אמר לפני הש"י אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות ואני ערכתי כנגד כולן וכו' לכן ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו כפירש"י רסן וחכה שם בפיו ויאמר שוב אל בלק היינו אין לך אלא לשוב אל בלק וכה תדבר היינו המדת כה בעצמה שהיא השכינה כביכול תדבר בע"כ אי' שלא תרצה לדבר דברים ההם דהאמת אינו כן כמו שאתה סובר שיש להם רק אחיזה בלבד שם כמו שאר אומות אלא השם ב"ה הבדיל והפריש עם בני ישראל מכל אומות להיות עם סגולתו אשר בחר בהם להיות דבקים עמו אחד באחד כולא חד כדאיתא בזו"הק קב"ה וישראל כולא חד לכן פתח ואמר לא הביט און ביעקב וכו' ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו היינו בו ממש ותרועת כפירש"י לשון ריעות ותרגומו ושכינת מלכיהון ביניהון והיינו ממש כולו חד והם בני קב"ה אשר ממש מעיו המו עליהם לכן היה שם בפיו כה שהיא השכינה כביכול שהיא מקור הברכות כמ"ש כה תברכו והיא בחי' פה ודיבור של כל העולמות וע"י כה יתברכו בע"כ ומלאך רע בע"כ יענה אמן והבן:

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. היינו בכל רגע ורגע יודע כל נפש מישראל מקטון ועד גדול מה שהש"י חפץ עתה, ויבינו עפ"י בינת לבבם שעתה רצון הש"י הוא כך, ולא על פי כללים.

כי לא נחש ביעקב כו' דהנה איתא בדברי רז"ל זהב כסף נחושת כנגד האבות נחושת כנגד יעקב שמצינו שאמר לו לבן נחשתי ודאי לא זה לבד הוא הטעם. והנה יעקב אבינו לא מת כי הוא אילנא דחיי וע"כ שם הוי' ב"ה נקרא עליו כמ"ש והנה ה' נצב עליו הגם שי"ל אסולם תרווייהו חד כי פרשנו שקאי אתפלה שמיצב ארצ' שבנגלה משמע גשמיות רפואה ופרנסה וכיוצא. וראשו מגיע השמימה הוא שורשו עד אין סוף. ע"כ תקנו ק"ך זקנים ובהם כמה נביאים. דאל"כ פייטן יכול לתקן בלשון יפה יותר. כ"א שהוא ברוה"ק. והנה תפלה נקרא רחמי ויעקב אבינו הוא רחמן שבאבות כרחם אב קאי עליו ובשורשו תפלה. ע"כ כולא חד. אי קאי אתפלה ואי קאי איעקב. ושם הוי' ב"ה הוא שורש של עץ חיים ע"כ יעקב זה לעומת זה של חטא א"ה ע"ה נקרא שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאה"ר כי תקן. ע"כ לא מת שבא מהנחש וזה נחושת. ע"כ עשה משה רבינו ע"ה נחש נחושת והביט וחי. וזה כי לא נחש פי' אם צריכים שלא תהיה מיתה ביעקב תפעלו זה. ולא קסם פי' שלא יהיה גזירה מאיזה מלך כמו שפי' רז"ל קוסם הוא מלך בישעיה על שכתיב קסם על שפתי מלך. וזה ולא קסם בישראל שהוא גבוה גם שורש מלך:

וטעם וישם ה' דבר בפי בלעם יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר ר' יהושע אומר וכו' ואינו נכון בעיני בעבור אמרו (במדבר כ״ד:ד׳) שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה אבל טעם וישם הלמוד שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט) וכן כי על פי אבשלום היתה שומה ( יג לב):

וישם ה' דבר בפי וגו'. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפירושם ודרשותם, ומקום הניחו לנו בו. ונראה כי לפי שרצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות (ואמר) [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם להרבה תועליות הנמשכות לישראל נגלים ונסתרים, ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם ולא יחנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר, ורז''ל בזוהר (ח''ג רי:) אמרו כי תיבת כה תרמוז לבחינה קדושה והמשכיל יבין:

וישם ה' דבר בפי בלעם. יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר ויצאו הדברים מפיך ואולי כן דעת רבותינו שאמרו עיקם את פיו כאדם שקובע מסמר בלוח. ואינו נכון בעיני דהא כתיב שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה אבל טעם וישם הלימוד שילמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר כמו למדה את בני ישראל שימה בפיהם:

וישם ה׳ דבר בפי בלעם. תניא, ר׳ אליעזר אומר, מלאך, ר׳ יונתן אמר חכה נתן לתוך פיו ^ביתבאר ע"פ מ"ש במדרשים ר"א אומר, מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל – בולמו ואינו מניחו, ואין דברו האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם, ר"י אומר, מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ודברו האמור כאן אינו אלא מסמר של ברזל, שנאמר וכל דבר אשר יבא באש (פ' מטות) והוא ברזל, וזהו ענין פלוגתתם כאן שבאה בקצור, וע"ע מש"כ בפרשה הבאה פ' ו' אות י"ג. .
(סנהדרין ק"ה ב׳)

וכה תדבר. כלומ' אמור לו קרא דוכה יהיה זרעך שנא' בו שישראל אין להם מספר והיינו דקאמ' מי מנה עפר יעקב וכו' כך שמעתי בשם הר"ר עזריאל מרוטנבורק. ולפי פשוטו יש לישבו שהוא הדבור מה אקוב וגו' עד תמות נפשי מות ישרים ומה שכתו' כאן וכה תדבר ולא הזכיר הדיבור לפי שאין כבוד לכתוב שהאריך המקום לדבר עם בלעם הרשע דברי נבואה כמו לנביאי ישראל וכמו כן גבי כמה מקומו' בפרשה אצל נבואת בלעם כתו' שוב אל בלק וכה תדבר ולא הזכיר אורך הדבור שלאחריו שכתו' בדברי בלעם לבלק. עד"י ב"א:

וכה תדבר. אמור לו מה שאמרתי לאברהם כה יהיה זרעך וא"כ אין לכלותם כיון שגזרתי עליהם להרבותם:

דבר בפי בלעם. איזה משך שדבר עמו הדברים וכתיב וישם. היינו שפירש לו הכוונה של הדברים כמשמעות שימה בפיהם שהוא כשולחן ערוך. ואחר שדבר עמו. אמר לו עוד. שוב אל בלק וכה תדבר. הדברים כהוייתן תדבר לפני בלק:

וכה תדבר לא הוצרך לפרש כאן הדיבור שהרי בלעם פירשו בשעת הנבואה.

וישם ה' דבר בפי בלעם וגו'. דבר זה לא נודע פירושו וחז"ל נחלקו בו (סנהדרין ק"ה:) חד אמר מלאך וחד אמר חכה וכו'. וגם אנחנו נענה בעזרת ה' אלהינו עלינו לפי קט שכלינו. כי הנה כבר כתבנו למעלה. שנבואה היוצא מפי הנביא אף שאי אפשר לשנות מכאשר שמע מפיו יתברך, מכל מקום, העברת הנבואה דרך פה הנביא גורם לפעמים שינוי מדין לרחמים לפי ערך כח הנביא ומדתו אם בחסד או בדין ח"ו. שעל כן שלח יאשיה בימי ירמיה אל חולדה הנביאה ולא אליו לפני שנשים רחמניות הן כמאמר חז"ל (מגילה י"ד:). אף שאין נביא רשאי לחדש דבר מדעתו מכל מקום העברת נבואה במתק לשונו יוכל להשתנות עיין שם.

מהדורא רביעאה
וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. ג' דרגין דנבואה. דבר. הוא הדעת באמצע וזהו שאמר בפי כי דעת שרא בפומא. שוב. דרגא עילאה שובה. וכה תדבר. הוא השלישית שהוא מגלה את הדבר וכמ״ש מגלה עמוקות מני חושך כו' והן ג' דרגין דנבואה. ויאמר הוא אמירה במחשבה בלחש וכמ״ש ויאמר אלהים. וכה תדבר הן ב' דרגין האחרים דנבואה. ולמעלה מנבואה דרגא דחכמה שהיא עדיף מנבואה ועל זה אמרו רז״ל חכם עדיף מנביא וזהו ויקר אלהים אל בלעם וכן למטה בפעם ב' כתובי' כל ג' דרגין בפסוק ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. ואמרו בזוהר תדבר הוא לשון נסתר.

"וישם ה' דבר בפי בלעם". ראה רמב"ן על אתר. לדבריו, לימד ה' את בלעם וציוה אותו לשנן את הדברים בפיו, שלא ישכח ולא יחסיר מהם מאומה. ע"כ. ועדיין קשה, כי למה היה צריך לשים בפיו של אותו רשע כבר עתה, ולא כאשר הוא עם בלק, וכאילו זה דבר ממשי שמושם בפיו. ומכל מקום קשה לשון שימה בפה שבכאן, ועליו חוזר הכתוב גם להלן (פסוק טז), כאילו מדובר בשימת דבר ממשי בפה לשימוש מאוחר יותר, ולא כן בברכה השלישית שהיתה כביכול על דעת עצמו. (פ' בלק תשנ"ו)

ואם תאמר איך תהיה ההבדלה בדבר כזה, צא ולמד אשר יבדיל ה' בין המימות הרבים והעצומים כשיעור מלא נימא (חגיגה טו.). וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים (שבת לה.) והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן:

ואמנם עוד דבר אחד גדול מזה יש בזה. כי חז"ל אמרו (יבמות מ"ט:) כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ראה באספקלריא המאירה. והענין להבין לפי כח שכלינו הוא. כי כדמיון האספקלריא המאירה שכשאדם מביט בה אז רואה פנימו צח ובהיר ושלם בשלימות כל הפנים יחד כאילו עומד לפניו. מה שאין כן באספקלריא שאינה מאירה שאין אדם רואה דבר הנראה בה צח ובהיר ושלם בשלימות. כי אם במקום זה עין האדם ובמקום זה חוטמו ופה ואוזן שמתפרדים בה לחתיכות. ואדם המביט מוכרח לצרף כל האברים יחד וגם אינם בהירים כל כך וצריך האדם להבין מעצמו דבר הנראה בה שזה הוא במעט אשר נראה בה. כן היה חלוק נבואת משה משאר הנביאים. כי נבואת משה היה במראה ולא בחידות והיה רואה הדבר שלם בשלימות צח ובהיר שלא בחידה להבין משלו אחר כך כי אם הנמשל גופא הדבר שהיה צריך, היה רואה ומביט. מה שאין כן שאר הנביאים ראו הנבואה בחידות במשל ובמליצה כנבואת יחזקאל וירמיה ושאר הנביאים והיה הנביא מבין מדעתו ענין הנמשל והחידה, מה הנבואה והחידה מורה. ולפעמים לא היה רואה כי אם אותיות מצטרפות שלא כסדר והיה הוא מצטרפן כעין נבואת דניאל (ה', כ"ה) מנא מנא תקל ופרסין, וכדומה. והוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה שאינו רואה הדבר על בוריו הנכון, ולא כל הדבר כאחד על הסדר כי אם אות כאן ואות כאן וצריך להצטרפם.

וראה דברי רש"י שם (פסוק טז), והכל שפיר. רק תמוה שאינו אומר מעין זה כבר כאן. וראה מש"כ שם.

שוב אל בלק. אמר שוב אל בלק חייבו שיאמר הדברים שהוא עתיד לומר לפני בלק להקהות שיניו:

ואפשר שגם עבור זה שלח יאשיה אצל חולדה להיותה רחמנית ולא אצל ירמיהו לפי שגם זה ביד הנביא אם הנביא במדתו רך לבב ומחפש זכות הבריות תמיד אז תיכף כשרואה החידה עולה לפניו משלו לטובה וחסד ורחמים והאותיות מצטרפים אצלו שיהיה אות לטובה כי זה חפץ לבו. וממילא כך נקבע הנבואה מה'. כי הנבואה הוא אור צלול ובהיר וכשהנביא שם מחשבתו בה'. אז היא נתפסת בזאת המחשבה לרוב בהירתה ונשארת כך (דמיון החלום שהוא בחינה מבחינת הנבואה ואמרו חז"ל (ברכות נ"ה:) כל החלומות הולכים אחר הפה לפי פתרונו אם רק הוא מעין החלום. כי נבואת החלום נתפסת בדיבור ההוא ונשארת כך. ואך לפי שהחלום אורה עב יותר הרבה מהנבואה לכן אינה נתפסת במחשבה הקלה כי אם בדיבור פה. מה שאין כן הנבואה הבהירה נתפסת במחשבה הקלה. ונשארת כך) ועל כן בנשים רחמניות שתיכף יעלה על המחשבה נמשל החידה לטובה ולחסד כך יהיה נשאר, וצוה ללכת אצלה והבן.

ועל כן זה היה דעת בלעם שהלך עם שרי מואב אף שכבר ידע שלא יוכל לקללם בשום אופן כי נצטוה לא תאר את העם. מכל מקום סבור שעל כל פנים כשתבוא אליו הנבואה שם לברכם, והנבואה בחידה היא ובאותיות מצטרפות, יוכל ברשעו לשום מחשבתו בה תיכף לרעה. אף שצריך להיות מעין החידה, מכל מקום יוכל לקלקל במקצת ולצרף האותיות על מחשבה לא טובה, וח"ו יהיה נשאר כך כאשר אמרנו. ואולם הנה האל הטוב שגלוי לפניו תעלומות לבב בני האדם, וידע אופני הליכת בלעם. שינה נבואתו משאר הנביאים. ונאמר וישם ה' דבר בפי בלעם כלומר דבר שלם בשלימות. ולא חצי דבר להיות רואה בחידות ובאותיות מצטרפות כעין חצי דבר. כי אם הדבר שלם על שלימותו שלא יוכל להשים בה שום מחשבה לרעה כי גלוי ומפורש היה הנבואה שלא בחידה. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כה ממש כשאתה רואה כה תדבר ולא תוכל להדמות כלל לדבר אחר (ונראה לרמז בזה באומרו וכה תדבר כי הנה תחילה אמר לו בלק לכה ארה לי וגו' ומבואר בזוה"ק שרמז על בחינת כה מלכותא קדישא עיין שם (ר"י:)) ולפי דברינו נדרש יפה דבר זה. כי נודע אשר בחינת המלכות הנקראת כה הוא האספקלריא שאינה מאירה שאין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש. וכל הנביאים שנבאו נבואתן ממדתה כולם ראו באספקלריא שאינה מאירה. ולא כן משה רבינו ע"ה שנקרא איש אלהים בעלה דמטרוניתא וקיבל אור השמש מאספקלריא המאירה. ועל כן אמר לו לכה ארה לי פירוש כי אתה ודאי תקבל הנבואה מבחינה כ"ה אספקליא שאינה מאירה והוא בחידות ולא במראה ותוכל לאררם לי כלומר עתה בשבילי תראה להשים מחשבה לרעה בנמשל החידה ובצירוף האותיות מעין הנבואה. ואמנם זה הכל כשאין היחוד שלם בין תפארת ומלכות. ואז הענן מכסה הירח ומפסיק בינה לבין השמש ונקראת אספקלריא שאינה מאירה. אבל כשהיחוד הוא שלם בתפארת ומלכות ומקבלת אורה על נכון. אז והיה אור הלבנה כאור החמה. וגם הוא אספקלריא המאירה כמו השמש, והנבואה ממנה הוא במראה ולא בחידות.

והנה נודע שעיקר הפירוד בין השמש והירח הוא ח"ו כשהדינים גוברים בעולם ונעלה הענן לכסה הירח ואז נקרא בכסה ליום חגינו ואמרו חז"ל (ראש השנה ח'.) איזה חג שהירח מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. כי ראש השנה הוא יומא דדינא והקב"ה יושב על כסא משפט לדין. וכשהדינים מתגברים אז הירח מתכסה בענן ואין מקבלת אורה מבית בעלה. אבל כשהחסדים מתגברים והדינים מתבטלים. אז נקרא והעלה אור שמשה ונסו הצללים ואורה כאור החמה. ועל כן באותן הימים שבלעם רצה לקלל שלא זעם ה' כלל ולא היה בחינת הדינים בעולם, ממילא היה היחוד בין תפארת ומלכות ולא היה נבואה אחרת כי אם נבואת אספקלריא המאירה במראה ולא בחידות. ועל כן וישם ה' דבר בפי בלעם דבר שלם ולא חצי דבר כנזכר והבן. כי בעת הפירוד חלילה נקראת המלכות חצי דבר שאין קומתה שלימה. אבל בעת היחוד קומתה שלימה מכל וכל ונקראת דבר שלם. וזה שם בפי בלעם בכדי שלא יוכל להשתנות ועל כן ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כי בלק ברשעו שאמר לכה ארה וגו' שכיוון על נבואת אספקלריא שאינה מאירה אבל עתה הקהה את שיניו ואמור לו וכה תדבר. לא כה לבד כי אם וכה שהיא התחברות הו' בחינת התפארת אור השמש אל כה. ואז דבר שלם במראה ולא בחידות. כי האספקלריא שאינה מאירה, מאירה עתה מכל וכל.

ואפשר לזה אומר הכתוב (מלאכי ג', ו') אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. פירוש כשאני בחינת המלכות יתיחד בשמי ה' אז נקראת אספקלריא המאירה ולא שניתי שלא יוכלו הרואים לשנות בראייתם לפי כח מדתם כי רואין הדבר במראה השלם. וגם ירמז על ימי בלעם שאומר הקב"ה שאזי אני ה' לא שניתי שהייתי בבחינת אני ה' ולא שניתי שלא היה יוכל להשתנות המראה. ועבור זה ואתם בני ישראל לא כליתם. שלא היה יכול בלעם להשים מחשבה לרעה בנבואתו. ואמר הכתוב לשון לא כליתם כי התוספות אמרו (ברכות ז'.) שהיה בלעם רוצה לומר לשון כלם ברגע הזעם עיין שם. ולזה אמר אני ה' לא שניתי שהיה היחוד בין תפארת ומלכות לפי שלא זעמתי באותן הימים שלא להפריד בין הדבקים ועל כן אתם לא כליתם שלא היה יכול לומר כלם בעת הזעם. (ואפשר לומר קצת רמז לדברי התוספות הללו שכתבו שהיה יכול לומר כלם. לפי שאם היה הזעם באותן הימים והיה הוא עומד ומקבל מאספקלריא שאינה מאירה. ושורש המלה הוא מלך. וכשהיה רואה האותיות שלא בצירוף הנכון על בוריו היה יכול לצרף מאותיות מלך צירוף כלם שאותיות דדין כאותיות דדין) ועיין בדברינו להלן בפסוק לא הביט און ביעקב.

או יאמר וישם ה' דבר וגו'. כי הנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה היה בלבו לקללם. ודקדקו בדבריהם לומר מה היה בלבו ולא מה שרצה. להורות שכבר היה הדבר בלבו ממש מוכן לקללם רק שעדיין לא הוציאו בשפתיו שהוא הלשון קולמוס הלב. כי לא אבה ה' לשמוע אל בלעם. על כן שם בפיו דבר אחר אשר לא כלבבו שהיה מוכן להוציא בשפתיו. ולא היה פיו ולבו שוין. כי לבו היה חומד להוציא דברים אחרים במאמר פיהו והוא אומרו וישם ה' דבר בפי בלעם. לא כרצונו שכבר היה בלבו להשים דבר בפיו. עקם ה' את פיהו. והוא שם דבר בפיו. לא כמו שהוא היה רוצה להשים בפיו. ואמר לו וכה תדבר. כה כאשר אני משים בפיך ולא כאשר עם לבבך. ובזה מוטעם יותר מה שכתב בזה הרב הקדוש בעל אור החיים (בפסוק הזה) ששם ה' מסך מבדיל בפיו כדי שיוכל לשרות שם דברו של הקב"ה וכו' עיין שם. כי כיון שהוצרך לחתום את פיהו שלא לדבר מה שבלבו שלא יהיה לשונו קולמוס לבבו. הוצרך להשים דבר אחר מדברו הטוב בפיו שכה ידבר. ואיך ראוי פה בלעם הרשע לשרות רוח דברו של הקב"ה על כן שם תחילה מסך מבדיל בין פיו ובין דברו הטוב כמו שכתב שם.

ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. כלומר כי הדיבור אשר נעשה על ידי המזבחות שייכים לבלק יותר ממך כי הוא המעריך והמעלה וכאשר אמרו חז"ל (סנהדרין ק"ה.) שבשכר אלו הקרבנות זכה בלק ויצאה ממנו רות.

[עוד לפ'] כי לא נחש ביעקב כו'. דהנה שמעתי בשם רבי ז"ל עשה לך שרף פי' להיות לך התלהבות בלבך להשי"ת ויותר לא שמעתי ממנו. וי"ל שים אותו השרף על נס לומר שלא באתה למדרגה זו מעצמך ע"י מעשיך כ"א בחסד אל ובנס מאתו לא שאתה כדאי. וי"ל עוד דהנה פרשנו נתת ליראיך נס להתנוסס כו'. פי' הנס המקור הנסים נתת בידם שיהיו יכולים להמשיך ולפעול נסים תמיד בכל [זמן] וזה נס להתנוסס להפעיל נסים מפני קושט סלה שיודע תמיד האמת וזה ושים אותו ית' על נס לך שתפעול ע"י דביקותו ית' תמיד נסים. והיה כל הנשוך מסט"א וראה אותו וחי להיות נעשה צדיק חי. ויעש כו' נחש נחושת כי מה שצריך תמיד הוא חיי כי זה שכיח וזה היפך של הנחש שגרם. והנה זהב וכסף ונחושת משורש האבות ונחושת נגד יעקב משורשו. והנה יעקב אבינו לא מת כי הוא משורש עץ החיים היפך הנחש. וזה נחש נחושת להיות מהנחש נחושת. וישימהו על הנס כו' וזה כי לא נחש לשון אם לא נחש אתה רוצה שלא תהי' נחש כ"א חיים תפעול ביעקב ולא קסם בישראל כי אמרו רז"ל למה נקראו כשפים שמכחישים פמליא של מעלה וח"ו שיכחישו הם. כ"א הפי' פמליא של מעלה מכחישים את הכשפים. ולא של מטה. וזה ולא קסם אם תרצה שלא תהי' קסם בישראל תפעול זאת:

כי מראש צורים אראנו וכו' הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב: י"ל בזה בדרך רמז לפע"ד ובתחלה צרך שתדע כי צרות ישראל שיש להם בגלות ר"ל הוא מחמת כי מתערבים בגוים וילמדו מעשיהם ומקטרג מד"הד מה נשתנה אלו מאלו וכן אמר ישעיהו ע"ה חמה אין לי וכו' להגביר נגד מד"הד ע"ש והוא שמרמז הכתוב כי מראש צורים אראנו צורים היינו אבות הם ראשי ישראל הנקראים בשם אבות כמו אבי אבי רכב ישראל וכו' וכן אמהות ע"ש שמספיקים תורה ויראה לישראל כאם הזה שמספקת לתינוק חלב מדדי' והם לבדד ישכון הם מתבודדים בחדרי משכנות' ובלבביהם ובגוים לא יתחשב אינם מתערבים ללמוד ממעשיהם לכן לא יוכל מד"הד לקטרג עליהם כי מראש אראנו היינו מראשי הדור שאינם לומדי' ממעשי הגוים והם עם אחד כמו הן בלשון יוני אחד ומתקשרי' זע"ז עם הצדיקים שבדור וע"ד הלצה י"ל אחר ששמעתי בשם אא"ז זללה"ה שפעם א' הלך למקוה בין ישמעאלים ובחזרתו מן המקוה ירא שלא יגע בו ישמעאל ושמע שני ישמעאלים מדברים זע"ז אחד לחבירו שמור עצמך שלא תיגע ביהודי הטמא הזה חלילה והוא שאמר הן עם לבדד ישכון ואינם מתערבים בגוים הטמאים והוא מחמת ובגוים לא יתחשב שאינם חשובים בין הגוים וזהו טובתם כנ"ל וק"ל:

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. והא כתיב לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כג יט). ואומר כי לא אדם להנחם (ש"א טו כט). אלא מאי וינחם. ר' יהודה ור' נחמי' נחלקו בברייתא. ר' יהודא אומר ניחום היה שלא היה בריית האדם מלמעלה אלא בארץ שאם נברא מלמעלה לא היה מורד. ור' נחמיה אמר נחת רוח היה לפניו כי עשיתי האדם בארץ שאילולי בראתי אותו מלמעלה. כשם שמרד בי בתחתונים. היה ממריד בי את העליונים.

והנה נצב על עולתו וכל שרי וגו׳. ע׳ מש״כ מקרא י״ז:

וישב אליו והנה נצב על עולתו וגו'. לא אמר והנה עומד על עולתו כי אם נצב לומר שהוא מתקיים על עולתו על דרך מאמר הכתוב (בראשית כ"ח, י"ג) והנה ה' נצב עליו שפירושו מתקיים עליו (בראשית רבה ס"ט, ג'). וכן נתקיים על עולתו שזכה על ידי זה זכיה גדולה שיצתה ממנו רות אמה של מלכות כדבר האמור.

מהדורא רביעאה
וישב אליו והנה נצב על עלתו. כבר כתבתי שנצב הוא רה״ק שזכה בה:

וכל שרי מואב. ובב' כתיב ושרי מואב שפירשו ממנו מקצתם ושם כתו' ושרי מואב אתו שלא עמדו אתו רק לכבודו ולא בשביל עולתו. ובג' אין כתיב כלל שרי מואב וכמו שפירש״י שפירשו כולם שראו שאין בו ממש:

ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. בִּשְׁנֵי שְׁמוֹתֵיהֶם אָמַר לוֹ לְקַלְּלָם שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מֻבְהָק:

וישא משלו. אמר אותו המשל שראה בנבואתו:

וישא משלו וגו'. פירוש כשראה שלא ציוהו ה' שלא לדבר גם לא אמר לו הדברים שיאמר חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו פירוש לומר דבריו שהיה חפץ ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אומרו ויאמר פירוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין. עוד ירצה על זה הדרך שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר והסיעו ואמר המאמר האמור בענין. עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (מ''ר) שאמרו וזה לשונם מן ארם מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו' עד כאן, ולזה אמר וישא פירוש הרים קולו במשל שלו שנעשה למשל ולשנינה שהיה מן הרמים וירד כבודו:

ינחני - הנחני.

ולכה זעמה: שלח בהם זעם האל.

מהררי קדם. מהר שהעמידו קדמונים זה גל וזה מצבה וכרתו עליו ברית אם אתה תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה:

מן ארם ינחני בלק וגו' מהררי קדם. ממזרח. ואומר לכה ארה לי יעקב פירש"י ז"ל כמה הוא טפש שטלטלני ממקומי כדי לקלל העם הנקרא חלק ה', ואלמלא הם לא באנו לעולם, שבזכות אברהם בא בלק מלך מואב מזרע לוט, שנאמר (בראשית י״ט:כ״ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט, ובזכות יעקב באתי אני, שלא היו ללבן בנים מתחלה אלא בנות, שהרי רחל רועה, ומשבא יעקב אצלו זכה לבנים שנאמר (שם לא) וישמע את דברי בני לבן, וכן לבן אמר (שם ל) נחשתי ויברכני ה' בגללך, ואתה אומר לי לקלל את שניהם, נמצינו שנינו כפויי טובה.

בשתי שמותיהם. אע"פ שלא נזכר בקרא רק ארה וגו', מסתמא כך היה כיון שהוא אמר כן. וכן מצינו בקרא ותאמרו נשלחה אנשים, אף ע"פ שלא נזכר בקרא:

מהררי קדם. רוצה לומר מהרים מזרחיים:

וישא משלו ויאמר. המשל הוא כי מראש צורים אראנו:

וישא משלו שהרים קולו שישמעוהו כל שבעים אומות כדי שיקנאו בישראל. וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו:

מן ארם. מקום מולדתי ומושבי ותחלת דברים הוא כקובל על עצמו. כמה הסכיל לעשות כלשון הגמ׳ סנהדרין דף ז׳ ב׳ ברעות נפשיה לקטלא נפיק וצבי ביתיה לית הוא עביד כו׳. פי׳ דזה דרך האדם דבשביל פרנסת ביתו הולך למקום סכנה ונושא את נפשו. אבל כאשר אינו עושה צבי ביתיה למאי ילך למקום סכנה. כך אמר בלעם. הן זה היה עד כה פרנסתי לילך ממקום למקום לקלל ולברך. אבל באותה שעה כבר הייתי שפוי בביתי ולא נצרכתי לזה:

מהררי קדם כפל מלה הוא שהרי כתוב ארם מקדם.

לי. בדגש:

ארה לי יעקב זועמה ישראל בשני שמותיהם א"ל לקללם וכו'. אף על פי שלא נזכר למעלה רק ארה הנה כמוהו ותאמר ואשימה עיני עליו ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו:

לכה ארה לי וגו'. יתבאר על פי אשר נודע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בליקוטי תורה ריש פרשת וישלח בסוד הש"י עולמות המוכן לצדיקים לעתיד לבוא כי שני מאות ושבעה מהם הם בבחינת החסדים והם המשמשים מעלות השחר עד חצי היום הראשון. בסוד הכתוב (בראשית מ"ד, ג') הבוקר אור כי בבוקר משמשים אלו הר"ז עולמות שמספרם או"ר הנמשכים ונשרשין בחסד וברחמים. ומאה ושלושה מהם משמשים בחצי היום השני עד המנחה כי מנחה הוא גימטריא ק"ג לרמז על הק"ג עולמות שהם מסטרא דדינא וכו' עיין שם. והנה ידוע (בראשית רבה ע"ג, ג') שהצדיקים מהפכין את מדת הדין לרחמים, ולהיפוך הרשעים מהפכין ממדת הרחמים למדת הדין. והנה בלק מלך מואב הגדיל ברשעו כל כך שרצה להגביר הדינים ח"ו על ישראל שאף מדת הרחמים יתהפך לדין עליהם שעל זה רמז הכתוב ואמר (מיכה ו', ה') עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. כי זכור ידוע שהוא בסוד החסד מספר ע"ב קס"א הרמוז באור הבוקר. ובלק יעץ שאף הזכור סוד החסד יתהפך לדין על ישראל. ולזה אמר לכה ארה לי יעקב כי ארה הוא ר"ז עם הכולל. שגם שם רצה לנגוע בר"ז העולמות של חסד ואור להפכם לדין על ישראל. אבל מה ענה אותו בלעם בן בעור,

זעמה. זעם ענינו מיאום וכעס וקללה לדעת המפרשים, וכן בשאר כ"ק מתורגם רוגזא ולווטא, וכאן תרגמו אונקלס תירוכין וגירושין. וכן עברה וזעם (תהלים ע"ח מ"ט) מתורגם תריכותא, ויבע"ת תרגומו כאן לשון זעיר ומיעוט. ולא ידעתי כוונתם:

מהדורא רביעאה
וישא משלו ויאמר ז' פעמים כתיב וישא משלו כנגד ז' מדות המשמשים לפני כסא הכבוד וכנג' ז' היכלו' של נבוא' וז' מדו' המשמשי' הם אמת. אמונה. צדק. משפט. חסד. רחמים. שלום. וכולם כתובי' בפרשה א' וארשתיך לי לעולם וארשתי' לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' ושנים חסר כאן והן אמת ושלום אבל נכללים בהם כמ״ש חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו וכמ״ש בבריי' העול' שלום אמר אל יברא גם אמת אמר אל יברא והשליכם הקב״ה לארץ ובשעת ביאת המשיח יחזרו למקומם וכמ״ש אמת מארץ תצמח ונתתי שלום בארץ וזהו נכלל במלת לעולם וארשתיך לי לעולם דהיינו לעתיד לבוא שיהיו כל השבעה והן שלשה קדושין ושבעה ברכות נגד ברכות של חתן וכלה וכן בתפילה ג״ק כנגד ג״ר הכלולים בחכמה וכן כתיב ויתן אלהים חכמה לשלמה. ותבונה הרבה מאד. ורוחב לב כחול אשר על שפת הים (מ״א ה' ט') וכתב עוד שלשה. ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם. (שם) וז' האמירות שבכל משל הם נגד ז' הבלים שעליהן עלמא קיים שית בקול שהם ששה קולות זה למעלה מזה והשביעית בדבור שהוא בפה ומה שאמרו רז״ל זוכה לחמשה קולות הן נחשבין שבעה כידוע. ואלו השבעה משלים שאמ' בלעם ארבעה אמר נגד ישראל וג' האחרונות אמר נגד אומות שנזדווגו לישראל והד' ראשונות שנגד ישראל. ראשונה נגד מה שהיו במצרים שניה נגד מה שהיו במדבר והשלישית נגד מה שיהיו בארץ ישראל והרביעית הוא לעתיד לבוא. וג' האחרונים אמר על האומות שניה על הקיני שהוא יתרו שנזדווג לישראל וברכו. וראשונה על עמלק שנזדווג להרע להם וקללו. והשלישית על שאר האומות וכמ״ש וצים מיד כתים וגם הוא עדי אובד וכנגד זה ברך הקב״ה לאברהם בשבעה ברכות ד' וג' ואעשך לגוי גדול זה נגד מה שהיו במצרים ששם נעשו לגוי גדול וכמ״ש ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:

מן ארם ינחני שמקום בלעם היה בארם נהרים ששם היו עוסקים בכשוף שענינם עם עזא ועזאל השוכמם בהרי נשף וחשך, ועז"א מהררי קרם כי משם היו ממשיכים הנחוש והכשופים כמ"ש כי מלאו מקדם פרש"י ממעשה ארם שהוא במזרחה של א"י, לכה ארה לי יעקב, כי בקשת מלך מואב בפעם הראשון היה לכה ארה לי את העם הזה, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שההמון נקראים בשם יעקב וגדולי העם נקראים בשם ישראל, אמר שעל ההדיוטות שלהם תחול הארור להומם ולאבדם, ועל ישראל שהם גדולי העם או כלל העם כשהם במעלתם ע"י צדקתם שעליהם לא תחול הארור תעורר עליהם זעם וקצף ע"י קטרוג שיזעום ה' עליהם ועז"א ולכה זעמה ישראל:

כל אלה מילות שבח הן, אבל ברכה היכא איכא? וכן הוא במשל השני (יח-כד), וכאן גם רש"י מדבר על דברי ברכה (כ ד"ה הנה ברך לקחתי): קיבלתי ממנו (מהקב"ה) לברך אותם! וראה להלן (כג ד"ה כי לא נחש ביעקב): כי ראויים הם לברכה וכו'. והנה הדברים נקראים ברכה גם בפיהם של בלעם (כד, א) ושל בלק (שם, י). ברכה של ממש יש רק במשל השלישי (כד, ז-ט). ומתעוררת השאלה, מהי ההגדרה הנכונה של ברכה. ודברי רש"י להלן (כד, ב ד"ה ותהי עליו רוח אלהים) "עלה בלבו שלא יקללם" אינם באים להקל על התשובה, כי למה לא יאמר לפחות כאן: עלה בלבו לברכם? (פ' בלק תשנ"ו)

בב' שמות אמר לו לקללם. ואף על גב דלא מצאנו זה בפסוק (לעיל כב, ו) , ויש לומר, לכך לא קרא מואב אותם בשום שם, רק אמר לבלעם "ולכה ארה לי את העם הזה" (שם), כלומר שבכל שמותם תקלל אותם. ולכך לא הזכיר לו שום שם, אלא כך אמר "ולכה ארה לי את העם", שיהיה מקולל במה שהוא עם, יהיו שמותיו איזה שירצה מן השמות, ולפיכך אמר בלעם שאמר לו לקלל בב' שמות:

פס'. וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב. כיון שראה שלא הצליח לקלל מיד התחיל קורא תגר על בלק. אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב. אמר בלעם מן הרמים הייתי והורידו בלק מגדולתו וכבודו לגיהנם. כענין (יחזקאל ל״ב:י״ח) בן אדם נהה על המון מצרים:

ארה וכו׳ בב׳ שמותיהם וכו׳ אף על פי שלא מצינו דשדר ליה הכי מ״מ י״ל שהבין זה בלעם ממה ששלח לו הנה עם יצא וכו׳ לכה נא ארה לי את העם הזה ולמה זה לא הזכירם בשם. ועוד דאמאי הדר ואמר את העם הזה הול״ל אותו א״ו שרצה לומר שהוא לא היה מזכיר שמם לפי שהיה מסתפק איזהו השם המובהק וממילא היה רומז לו בזה דצריך הוא לקלל בשניהם כדי שתחול על השם המובהק:

ויאמר מן ארם. אחר שספר המשל פתר את ענינו ואמר כי הוראת המשל היתה איך מן ארם נחהו בלק וכו':

מהררי קדם - כפל לשון, דכתיב: ארם מקדם - כלומר: טורח גדול מארץ רחוקה. ובחנם כי לא יועיל לו.

לכה ארה לי יעקב. הזכיר שני השמות יעקב וישראל, ומכאן שצריך לקלל בכל שמותיו מי שרוצה לקלל, ושיקלל במדת יום ובמדת לילה, וזהו שסמך מיד מה אקוב לא קבה אל, ולא אמר זעם כענין שכתוב (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, אלא שכוון להזכיר שתי המדות, וזהו דבר איוב (איוב ג׳:ג׳) יקבוהו אוררי יום. אבל מה שהזכיר (שם) יאבד יום והלילה, בזה היתה כוונתו רעה לכפור בעקר, ועל זה דרשו רז"ל רגם את האיקונין קלל את השלטון. וכן יצטרך לראותו בעיניו כי יועיל הרבה לחול בו קללתו בעת ההבטה, ומפני זה העלה בלק את בלעם למקומות הגבוהים בכל פעם ופעם. ובענין הברכה גם כן כשירצו לברכו צריך הוא שיזכיר שמותיו, כענין שכתוב מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. ולשון ארה לי היה לו לומר ארה ליעקב, אבל בלעם היה אומר כן הנה בלק אומר לארר את עצמי כיון שהוא אומר לארר את יעקב. וכן אמרו במדרש אמר לו בלעם מי שהוא מארר את אלו לעצמו הוא מארר, שכן כתיב (בראשית י״ב:ג׳) ומקללך אאור. וכן כל לשון קללה שיזכיר בלק על ישראל בכל פעם ופעם היה מחזירה כלפי עצמו, ארה לי קבה לי קבנו לי וקבותו לי.

לכה ארה לי יעקב. רוצה לומר ששלח לו שיקלל יעקב והרצון בו בני ישראל כי כבר נקראו יעקב כמו שנקראו ישראל:

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז''ל בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך, (יב ו') כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה ביושר עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים כפי אשר יוכל שאת, וזה אפילו לנביאי ישראל ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר וישא משלו, ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא לרוב ההרגש אשר תעשה ולזה תקרא משא:

מהררי קדם. מזרח:

מן ארם כלומר האיך אנו באים עליהם מארם לקללם ומארם יצא אברהם אביהם טעון בברכות שנאמר לך לך מארצך וכתיב ואברכך וגו' וכן יעקב הלך לארם טעון כל אותן הברכות שנאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו'. ד''א מן ארם שאלולי הם לא היינו בעולם שאנו מארם וכשנעקד יצחק נפקדה גם מלכה מנחור שנאמר הנה ילדה מלכה גם היא. ואתה גם כן כפוי טובה שאלולי אברהם לא באת לעולם שבזכותו ניצל לוט מסדום ואני ג''כ כפוי טובה שאלו לא בא יעקב אל לבן לא היה לו בנים. ואנו באים מארם לקללם:

מהררי קדם. לא בשביל שארם מקדם לא״י אמר מהררי קדם והרי לא היה עומד בא״י. אלא משום שבארץ קדם היינו מזרח העולם הוא מקור הכישוף עד שא״א שלח את בני קטורה אל ארץ קדם אחר שמסר להם שמות הטומאה ובלעם היה ראש המכשפים גדול גם מכל בני קדם. ע״כ כינה מעלתו הרוחני מהררי קדם. וקובל ע״ע גם בזה שהיה גדול גם במעלתו הרוחני. ומזה המעשה ואילך ירד ממעלתו ושב לשם קוסם בעלמא:

מה אקב לא קבה אל וגו'. כלומר כי אפילו מאלו הק"ג עולמות הנמשכין משורש הדין בסוד המנחה שמספרם אקב לא אוכל לקבותם משם כי הן לא קבה אל כלל פירוש שעתה הוא התגברות בחינת חסד אל כל היום שאינו זועם כלל בימים האלו ואין בחינת הדין נמצא כלל. ולזה אף מנחה ישיבו. שגם סוד המנחה סוד אקב ישיבו עליהם לחסד ולרחמים ומה אקב.

ואברכך. זהו נגד מה שהיו במדבר ששם נתברכו בכל הברכו':

"ארה לי... זֹעמה ישראל. מה אקב לא קבה אל" וגו'. מכאן נראה לכאורה שלא כרש"י למעלה (כב, יא), שם רש"י טוען ש"קבה" קשה מלשון "ארה", שהרי כאן באים שלושה פעלים כלשון נופל על לשון. (פ' בלק תשס"ד) וראה מש"כ שם.

זַעֲמָה - נראה לי. הז' בפתח שהוא לשון ציווי. אבל זוֹעֲמָה מלאפו"ם (כלומר: בחול"ם) משמע נקבה זועמת. כמו: אש אוכלה. והיא שופטה את ישראל.

ולכה זועמה ישראל. רוצה לומר הביא הזעם והקללה על ישראל:

לכה ארה לי יעקב וגו'. פירוש לפי שיש בישראל ב' הדרגות, גדר הצדיקים, וגדר הבינונים, וכבר כתבנו למעלה בפירוש שליחות בלק שאמר נכה בו ואגרשנו לאחד מהדרכים שנתכוון כנגד הבינונים נכה בו, וכנגד הצדיקים אמר ואגרשנו, כי ידוע היה להם הפלגת מעלת הצדיקים שלא תשלוט בהם כח הטומאה, והוא מה שאמר כאן ארה לי יעקב הם הבינונים לשון ארירה, זועמה ישראל הם הצדיקים המתכנים ישראל. והזעימה היא למטה מהארירה:

לכה ארה לי יעקב. תחסר מלת ואמר ובשיר השירים כמוהו רבים והיא דרך קצרה:

מן ארם בגימטריא אשל פירוש באים בזכות אברהם שנטע אשל:

לכה ארה לי יעקב. בשעה ששלח ע״י מלאכיו אמר בזה הלשון:

וישא וגו' מן ארם ינחני בלק וגו'. כלומר הנה בדבר הזה לקח אותי בלק בדברים כי הגם שמן ארם אני מבני בניו של לבן כמאמר חז"ל (במדרש (תנחומה בלק י"ב) ובגמרא (סנהדרין ק"ה). אמרו שהיה בן לבן ממש כי הוא בעור הוא לבן וכו') והן אבי כרת ברית עם יעקב שלא לעבור עליו את הגל לרעה. ואכן הנה אמר לי לכה ארה לי יעקב ושם יעקב ידוע שמורה על הפחותים שבישראל בבחינת עקב וסוף והנה על הדבר הזה אפשר לא הקפיד יעקב אביהם שלא לקלל את פחותי ערך שבבניו. ולכל זאת אמר לכה ארה לי פירוש שנגדי יהיו ארורים שלא יהיו בטובה כמותי אבל לא ארורים מכל וכל רק יהיה להם איזה שארית בארץ. ואולם להגדולים והחשובים שבהם לא צוה לקלל רק ולכה זועמה ישראל שאלו הנקראים ישראל בבחינת הראש (כי ישראל הוא אותיות לי ראש) יהיה להם זעם וקצף עבור צער אחיהם יתר העם. ואולם כי גם זאת לא אוכל עשות. כי,

ואגדלה שמך. זה נגד מה שיהיו בא״י וכמ״ש ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ (וי״ו כ״ז) וכן כמה פסוקים שנתגדל שמם בהיותם בא״י. והיה ברכה לע״ל שיהיו מקור כל הברכות שיתברכו בכולם ואמר והיה ברכה שלא יוסיף עוד עצב עמה וכמ״ש כל השירות נאמרו בלשון נקבה כמו שנקבה מולדת ויש לה צער אחריה אבל שירה דלע״ל הוא נאמר בלשון זכר כי אחריה לא יהי' שום צער כלל ואח״כ אמר ג' ברכות אחרות ואברכה מברכיך הוא נגד המדבקים עצמם בישראל וכמו יתרו שדיבק עצמו בישראל ובירכו ואמר ואברכה מברכיך:

זועמה ישראל. הטעם כפול כמשפט שהוא דרך לדבר טעם אחד במלות משונו' וישנוהו לחזוק והיתה ראויה מלת זועמה להיותה על משקל זכרה לי אלהי רק כאשר נפתח העי"ן בעבור היותו מן הגרון היה היה בינו ובין הזי"ן חול"ם תחת קמץ חטף:

ינחני ב' במסרה ינחני בלק ינחני במעגלי צדק כשבא אותו רשע לקללני הנחני במעגלי צדק שלא כעס:

ולכה זועמה ישראל. אחר כך כאשר נתראו פנים והגיד לו בלק כל צרת לבבו לראות את גדולי ישראל בהנהגה נפלאה למעלה מכח הטבע כמש״כ בריש הסדר ובקש מבלעם להטיל עליהם כעס וזעף ה׳. כמו שמצינו שהיה רבא נזוף משום ששינה את הטבע בכח גדולתו לפני ה׳. וכמש״כ בפ׳ חקת כ׳ י״ב שזה ג״כ היה חטא משה במי מריבה יע״ש:

ומקללך אאר. הוא נגד עמלק שנזדווג להרע לישראל אמר ומקללך אאר. ונברכו בך כל משפחת האדמה. נגד האומות לע״ל ואז יתוספו כלם על ישראל ויתברכו כולם בכלל. וכמ״ש והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וכמ״ש לעבדו שכם אחד:

ינחני בגימטריא לגיהנם:

בערבא ברכות אלו של ישראל מרומז מ״ט שערי בינה לכן כתב משה ספרו וספר בלעם שהתורה מיוסדת על מ״ט שערי בינה ג״כ וסוד פני משה כפני חמה וה' הוא ראש ספרא שהוא שער המ״ט ועשרת הדברות שער הנ' והן הגילופין וגילופי גילופין הם תרע״ד פרשיות שמילואם לבד הוא תורה וז״ס חכמה ותורה שהוא בבינה וכתרם הוא כ״ז אותיות שחקוקים בכתר ז״ס דערבות מואב. ונ' פעמים יציאת מצרים הם מפוזרים בתורה וכנגד אלה מ״ט ברכות הם מ״ט בתפילין אחד נגד אחד. וסודן ח' תיקוני דחכמה נגד ח' בגדים דכהנא רבא וכמ״ש כשמן הטוב על הראש כו' שיורד על פי מדותיו י״ג (כנגד י״ג) בבינה י״ג תרעין עילאין דשכיחא בעלמא עילאה וח' מנהון במזל העליון נגד ח' דלעיל דחכמה לא אתגליי' אלא בבינה וי״ט בכתר מלכות שבמלכות י' תיקונים וט' בז״א וכן הם בשמות י״ג יודי״ן דע״ב בגילופי וגילופי גילופין:

מהררי קדם מהר שהעמידו קדמונים זה גל וזה גל וכרתו עליו ברית כדכתיב אם אני לא אעבור וגו' הגל הזה וגו' והוא שלח אלי לעבור הברית לקללם. ד''א מהררי קדם אני רואה שלא לקללם כי ההרים נהגו בהם כבוד דכתיב ההרים רקדו כאילים לכבודם ואני אקללם:

ג' פסוקים כנגד ע״ב יה״ו כידוע. וכן מ״ט שערים באיוב במענה של הקב״ה לכן כתב משה ספרו וס' בלעם וס' איוב וכן מ״ט בספר קהלת עם ז' הבלים שירש מאביו סוד שם מ״ב וז' לכן אמרו בגמ' (ר״ה כ״א ע״ב) מ״ט שערי בינה נתגלו למשה וכן לשלמה בנביאים הוא דלא קם אבל במלכים קם. ופרטיות של אלו ואלו כבר כתבתי במקום אחר. אבל בברכת כהנים לא נתגלו אלא ג' מתיקונים הנ״ל שהם כ״ח אתוון יה״ו ועוד ל״ב והם כ״ח סתימין כנגד פרקי היד ועוד ל״ב סתימין נגד שיתין פרקין דיד. לכן ברכת כהנים הוא בנשיאת כפים י״ג הן כנגד י״ב יודין וא' הכלול בהן והוא בכ״ע בקוץ העליון כתר אחד לכולן כידוע ובגילופי גילופין הם כ״ח יודי״ן עם י' כ״ע הנ״ל בג' שמות. שהם סוד מָלַך. מֶלֶך. ימלוך. ולכן נקרא בינה (מלך העולם) מלך עליון וז״ס ה' מלך ה' מלך כו' כתר ובינה שהם מיחדין תמיד שהוא שם אחד סוד המשכן עשר יריעות כל אחת כ״ח אורך וד' רוחב רישא וסיומא. וזהו שאמר בתיקונים מ' מלך כי ראש התיבה כולל כל התיבה והן סוד חו״ב ד' בחכמה ט' בבינה והן י״ג הנ״ל. וישא משלו ויאמר כבר כתבתי שז' פעמים אמר וישא משלו ויאמר כנגד ז' ברכות שנתברך אברהם וז' מדות שמשמשין בכסא הכבוד וז' תיקונין קדמאה שבפ' ראשון שבתורה וי״ו של הדעת בסוד כה תברכו את בני ישראל והשביעית את שמי על בני ישראל וגו' והן ז' היכלין וגן עדן הוא כולל שבע שית דיוסף וא' דאמא ושבעא דנוקבא הן היכלין להן (וכן שבעה רקיעים ושבעה ימים) והן ז' מים וז' רקיעין שבפ' בראשית במלאכת המים. וכן שבעה ארצות שבא״י. וז' מינים שנשתבחה בהן. וז' הבלים דשלמה. וז״פ תיבת אש בפ' ואתחנן. וז' קולות שאמר דוד על המים וז' דמ״ת והן בפרטן מ״ט שערי בינה שנתגלה בברכת התורה ח' תיקונים דכהנא רבא והן עד מזל עלאי וי״ג דאמא והן בב' שמות אלהי ואלהים וי״ט דכתר מלכות מן המצר קראתי כו' וכן בתפלין בד' פרשיות והוא בסוד שם השני של ע״ב והראשון בתורה והשלישית בציצית שאלו ג' שמות הן ראשים לכולם וכן שלמה אמר מ״ט הבלים שלכן אמרו לא קם כמשה בנביאי' אבל במלכו' קם וכן משה רבינו גילה בתורה נו״ן פעמים יציאת מצרים וכמ״ש נ' שערי בינה נברא בעולם וכולן נתגלו למשה חסר א' והוא אנכי ה' אלהיך כו' שאמר הקב״ה בעצמו אבל לנביאים לא נגלה רק מ״ח לכולם בכללם כמ״ש רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה לכן אמרו פני משה כפני חמה והוא אנכי ה' אלהיך שבלוחות שניות אבל במלכים קם וכל א' בדרגיה וכן הוא באיוב ששאל הקב״ה לו נו״ן שערי בינה אם נתגלו לו שבהן נברא כל מעשה בראשית ואמר ידעתי כי כל תוכל אע״פ שנעלם ממני ידעתי כי כל תוכל שלכן אמרו משה כתב ספרו וס' איוב ופ' בלעם. מן ארם וגו' מהררי קדם הן ב' דברים ארם למטה הררי קדם למעלה והן נגד יעקב וישראל וכנגדם ארה בארץ וזעמה הוא כעס בשמים וכמ״ש יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו והן שתי שמות לא קבה אל זעם ה':

מהררי קדם בגימטריא מאבות העולם:

ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל הזכירם בשני שמותיהם אמר באיזה שם אקללם הקדוש ברוך הוא ברכו כשהיה שמו יעקב ושוב ברכו בשם ישראל א''כ באיזה שם אקללם. והקדוש ברוך הוא לא רצה לייחד שמו על קללתם שבקללתם כתיב ובאו עליך כל הקללות ובברכות כתיב יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך והיאך אקללם:

אל נא תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאד נ"ל בס"ד דאיתא בזוה"ק יעקב לב ועשו כבד גם ידוע דעשו היה קין וכמ"ש לעיל בפרשת וישלח גם ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דבלק היה קין ובלעם היה מן הבל ובזה יובן אל נא תמנע מהלוך אלי יען כי כבד אכבדך ר"ל אתן לך כח גם מן הכבד שהוא עשו כי בלק ועשו הם קין וסטרא חד אינון ועתה תהיה חזק בתרתי ולכן א"ל מאד אותיות אדום כי החולם הוא במקום וא"ו ועשו הוא אבי אדום ולכן אחר שלא עשה רצונו ובקשתו אמר לו בסוף דבר אח"כ ברח לך אל מקומיך היא רע דהבל דאמרתי כבד אכבדך אכבדך גם בכבד הוא לעשות לך מקום שם בקליפתו ואתה חשבת שבזה תדבק עם בני יעקב שהוא לב שעולה מספר כבוד לא כן אלא ה' מנעך מן הכבוד מספר לב שהוא יעקב ונעשית קרח מכאן ומכאן שאין לך חלק שם כאשר חשבת ואמרת תמות נפשך מות ישרים:

מה אקב לא קבה אל. כְּשֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִתְקַלֵּל לֹא נִתְקַלְּלוּ — כְּשֶׁהִזְכִּיר אֲבִיהֶם אֶת עֲוֹנָם "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ", לֹא קִלֵּל אֶלָּא אַפָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "אָרוּר אַפָּם" (בראשית מ"ט); כְּשֶׁנִּכְנַס אֲבִיהֶם בְּמִרְמָה אֵצֶל אָבִיו הָיָה רָאוּי לְהִתְקַלֵּל, מַה נֶּאֱמַר שָׁם? "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם כ"ז), בַּמְבָרְכִים נֶאֱמַר "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם", בַּמְקַלְּלִים לֹא נֶאֱמַר וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל אֶת הָעָם אֶלָּא "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה" (דברים כ"ז) — לֹא רָצָה לְהַזְכִּיר עֲלֵיהֶם שֵׁם קְלָלָה (תנחומא):

מה אקוב לא קבה וגו' כי מראש וגו'. קשה אם ה' קללו לזה מה מקום לקללו בלעם, גם אם זעם בו ה' מה צורך בזעימת בלעם הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקולל וגו', עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו' למאמר מה אקוב וגו'.

לא זעם ה' - אותם. לא הכעיסם, כדכתיב: והעם אשר זעם ה' - שהקדוש ברוך הוא זעם אותם, לשון הכעיס אחרים הוא.

הפעלות שהיה עושה היו מוציאות אותו ממעמדו הטבעי והיה באקסטאזיס של נבואה, או תאמר של מגניטיזמוס חיוני, ואז לא היה דברו תלוי ברצונו, מה שאין כן בזולת השעה ההיא, היה יכול לקלל כרצונו, אבל בלק לא הביאו כדי שיקלל במעמדו הטבעי, אלא במעמד למעלה מן הטבע.

לא זעם ה׳. מלמד שכל אותן הימים לא זעם ^גנסמך על מ"ש (תהילים ז׳:י״ב) ואל זועם בכל יום, ואמרו כמה זעמו רגע שנאמר (שם) כי רגע באפו, ובפרשה הבאה פ' ט"ו כתוב על בלעם שהיה יודע דעת עליון, ודרשו שם על זה שהיה יודע לכוין הרגע שהקב"ה כועס בה, וחשב באותה רגע לקלל את ישראל, ומה עשה הקב"ה, כבש כעסו ולא זעם כלל כל אותן הימים שהיה בלעם עסוק במשלחתו של בלק.
ונראה לי כי ימי רצון אלה שלא כעס בהם התחילו משעה שבא בלעם למקום הנועד, אבל לא משעה שיצא מביתו לדרכו, וראיה שהרי בהיותו בדרך כתיב ויחר אף ה' כי הולך הוא (פ' כ"ב). .
(ברכות ז׳ א׳)

כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו. ויהיה פי' הפסוק מה אקוב כי יודע אני שלא יסכים אל ע"י לקלל, וממה אני יודע משלא נתקללו כלל ואף שהיו ראוים להתקלל, שאין לומר שפי' שאין השם רוצה לקללם דא"כ מאי ומה אזעום לא זעם ה', שהרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם א"כ אפי' היה כועס בימים ההם לא היה יכול לקללם:

מה אקוב. הנה השם יתעלה לא קללהו ומה מועיל קללתי אותו:

מה אקוב לא קבה אל. כטעם קללה והה"א תחת וי"ו כה"א אהלה וכן ה"א כי פרעה אהרן והמלה מפעלי הכפל והשלמה קבבו כמו סבבו ואם היא מלה זרה:

ומה אזעום לא זעם ה'. שלא כעס הקב"ה בכל אותן הימים והיינו דקאמר ליה נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ וגו'. כדאיתא במס' ברכות. ואמרינן התם וכמה הוי זעמו רגע וכמה רגע כמימריה ותימ' היאך יכול לקללם באותו זמן מועט וי"ל שהיה יכול לו' כלם. וזש"ה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה שאמר ותרועת מלך בו. הוא הפך כלם. ומיהו קשיא מדאמרינן התם ההוא מינא דהוה בשיבבותיה דר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה טובא כו' כי מטא ההיא שעתא איתנמנם אמר ש"מ לאו אורח ארעא למעבד הכי דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ואפילו למינאי והיאך היה יכול לקללו באותו רגע ואי זו קללה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת וצ"ל דאין הדבר תלוי כי אם להתחיל הקללה בשעת הזעם וכן נמי מוכח התם דמסיק אמר ר"י מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו בקש לו' לא יהיה להם בתי כנסיות כמו שאפרש בסמוך וכל אלו הקללות לא היה יכול לומר באותו רגע אלא ש"מ דבהתחלה תליא מילתא:

מה אקוב. הן זה א״א לקלל בחנם. כי אם להזכיר עון שרואה בעינו על כמה אנשים מהמון אבל גם זה א״א כי לא קבה אל. הקב״ה אינו חפץ שיתפרשו החוטאים הרבים בישראל. מפני כבוד הבריות. וכבר אמרו בב״ר כ״פ בשעה שהדין מתוח על עונות הדור ר״ל אנדרלומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. והיינו כדי שלא יתפרסמו החוטאים שהם רבים בדור. ואם כן היאך אפשר לקבות. ואמר בשם אל. דמשמעו כח של כל הכחות. והיינו משום שבאמת תלוי כח הנהגתו ית׳ ע״י מעשה ישראל. נותנים עוז ע״י מעשה הטוב. ומתישים כ״י ע״י עונות הדור. וא״כ היה מן הנראה דאותו השם המכונה אל יהא מעניש בפרסום האנשים המתישים כחו כ״י. אבל מכ״מ אינו כן. ולא קבה את הרבים מיעקב:

מה אקב לא קבה אל, הוא אומר לי ארה שהוא גדולה מן קבה, אפילו בקבה אין לי כח ק"ו בארה אבל לפי רש"י שקבה גדולה מארה לא יתיישב כלל מה שהתחיל בארה וסיים בקבה. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה ישראל את אל, כי האומות כשהצרה בא עליהם הוא מקלל במלכו ובאלהיו אבל ישראל אינן כן אלא אפילו אם הקב"ה בא עליהם בחוזק ותוקף כהוראת שם אל, מ"מ לא קבה ואינו מקלל אלא מברך גם על הרעה לפיכך גם הקב"ה לא יקב אותם אפילו בשעת קלקלתם. ומה אזעום לא זעם ה', כי האומות מהפכין ה' מדה"ר לדין וישראל מעולם לא זעם את ה' לא הכעיס את מדה"ר להפכה למה"ד.

מה אקב לא קבה אל. מה אני יכול לקוב מאחר שאין הק' חפץ ואינו רוצה להסכים שאקללם וכן לא זעם ה' אותם ואינו חפץ לזעום אותם:

מה אקב וגו׳‎ שהרי מראש צורים שאני עומד כדכתיב ויעלהו במות בעל.

אקב. הקו"ף בדגש:

מה אקוב לא קבה אל כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו כשהזכיר אביהם את עונם באפם הרגו איש לא קלל אלא אפם שנ' ארור אפם כי עז כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו והיה ראוי' להתקלל מה נאמר שם גם ברוך יהיה וכו'. במדבר רבה ופי' הפסוק הזה מה אקוב כי ידעתי כי לא קבה אל כלומר לא יסכים על ידי שאקב אותן וכך אמרו במדבר רבה והיאך אני מקללן כי לא קבה אל והיאך ידע זה ממה שלא נתקללו כלל ואף במקום שהם ראוי' להתקלל שא"ת שהוא כמשמעו שהשם אינו רוצה לקלל ואיך אני אוכל לקללם מאי ומה אזעום לא זעם יי' דקאמר הרי כבר אמר שאין השם רוצה לקללם א"כ אפילו אם היה כועס בימי' ההם לא היה יכול לקללם ועוד מאי כי מראש צורי' אראנו דקאמר אפי' לא היו שרשיה' מיוסדים וחזקים כצורים לא היה יכול לקללם מכיון שהש"י אינו רוצה לקללם:

מה אקוב לא קבה אל. שאפילו בשעה שהיו ראוין להתקלל לא נתקללו כמאמר חז"ל (מדרש רבה על פסוק זה והוא ברש"י) ונמצא שגם הפחותים שבהם אינם ראוים לקללה. וגם ירמוז בזה על יעקב שנקרא אל כמאמר הכתוב (בראשית ל"ג, כ') ויקרא לו אל אלהי ישראל ואמרו חז"ל (מגילה י"ח.) הקב"ה קרא ליעקב אל וכו'. ויעקב גם כשהזכיר עוונם שאמר (שם מ"ט, ז') כי באפם הרגו איש, לא קלל אותם אלא אפם שאמר ארור אפם כי עז כפירוש רש"י. ומה אזעום לא זעם ה' כלומר מה אזעום על הצדיקים שבהם שיצטערו מאחיהם, כי הנה על ידיהם לא זעם ה' שהמה מהפכין מדת הדין למדת הרחמים וממתיקין כל בחינת הגבורות והדינים, ומבסמין העולם בחסד וממשיכין עליהם ועל כל בית יעקב וישראל, כל בחינת הברכה והחסד וחיים עד העולם. וגם מה אזעום להזעים את שמו יתברך כביכול, ואגרום להיות זועם ה'. הנה עליהם לא זעם ה' ועל ידיהם מתכפרין כל עוונות בית ישראל כי לא יחפוץ שמו יתברך לראות בצערם מה שיצטערו בצער אחיהם.וגם שהם ממתיקין כל הגבורות והדינים כאמור. ועל זה אמר,

מה אקב ר"ל לא לבד שאי אפשר שאאור אותם שהוא שתחול עליהם הקללה להמעיטם, כי גם אי אפשר שאקוב אותם שהוא רק פרישת הקללה בפה מבלי שתחול בהם שזה גדר קבה, גם זה אי אפשר אחר שלא קבה אל, ולא אוכל לפרוש עליהם קללה מבלי רצון ה', ונגד לכה זועמה ישראל, אמר ומה אזעום איך אעורר עליהם זעם אם לא זעם ה' ואינו קוצף עליהם:

כשהיו ראויים לקלל וכו'. פירוש, כי "לא קבה" הוא לשון עבר, כמו "לא זעם ה'", ואם כן על כרחך פירושו שהיו ראוים לקללה, דאם לא כן, למה היה הקדוש ברוך הוא מקלל אותם – אם לא היו ראוים לכך, אלא שהיו ראוים לקללה, ואפילו הכי לא קלל הקדוש ברוך הוא אותם. ואם לא היה לשון עבר, הוי למכתב 'מה אקוב לא יקוב אל', ואם כן על כרחך אנו צריכין לפרש כמו שאמרנו:

פס'. מה אקב לא קבה אל. כלומר מה אני יכול ליקוב ואין הקדוש ברוך הוא מסכים. על ידי. דבר אחר אמר בלעם מה אקוב כבר ישראל מעורב שמם עם שם בוראם ואני מקללם הריני מקלל את השם. לא קבה אל אינו ראוי לקוב את השם הנכבד והנורא ומה אזעום לא זעם ה'. אני אין לי כח לקלל אלא בשעה שהקדוש ברוך הוא זועם. ובכל יום ויום הוא זועם ואותו היום לא זעם. כדי שלא ימצא בלעם יד לקלל את ישראל. ראה חיבה יתירה שחיבבם הקדוש ברוך הוא וכן הוא מוכיח על ידי הנביא (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. כמה טובות עשיתי לך במצרים ועל הים ובמדבר. וכמה מלכים גדולים ועצומים הפלתי לפניך ולא עלו על לבך. כל אלו הטובות. ואני לא הלאיתיך להביא איל וצבי ויחמור כי אם מן הגדלים באבוסיך. ואותם עצמם כדי לזכותך בהם צויתיך. ואומר (שם) עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב. היה מחזיר עליך לקלל והפכתי קללתו לברכה. למען דעת צדקות ה'. שלא זעם כל אותו הזמן. וכמה הוא זעמו של הקב״ה רגע. וכמה רגע כמימריה. ומנא לן זעמו רגע שנאמר (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. ואימתי רתח אמר אביי בתלת שעי קמיאתא כי חוורא כרבלתא דתרנגלא וקאי בחד כרעא:

מה אקב לא וכו׳ כשהיו ראויים וכו׳ כלהו רמוזי שפיר בקרא דלא קבה אל דידוע שארז״ל שהקב״ה קרא ליעקב אל וזהו לא קבה אל שיעקב לא קילל כשהזכיר עונם ומדלא כתיב נקב וכיוצא דליהוי משתמע שפיר אלה כתב קבה בלשון מקור ש״מ שניתן גם כן לידרש שהוא לא נתקלל מיצחק אביו ומדלא כתיב יעקב בבירור אלא אל ש״מ שרומז גם כן לברכת הר גריזים. וליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא דאם כן הול״ל בלשון עתיד לא יקוב דאכתי לא הוה בההוא זימנא:

מה אקב לא קבה וגו'. שרש זעם קשה להולמו בענין קללה, ומזה נדחק רשב"ם לפרש לא זעם ה' אותם, לא הכעיסם כדכתיב והעם אשר זעם ה' עד עולם שהקב"ה זעם אותם לשון הכעיס אחרים — וראוי להעיר כי שרש נקב בעברי לו שתי ההוראות ענין הדיבור והקריאה- וענין הקללה — לא כן זעם שלא מצאנוהו אלא להורות על הקללה — ובשני לשונות זעם כולל ההוראה הראשונה, רוצה לומר הקריאה, בלשון ערבי זעם ובלשון אשור הקדמון מצ'עמי כאשר מצא כתוב הח' Oppert. Etudes Assyriennes בכתיבות בורסיפא (הוא בורסיף לרבותינו ז"ל) ויתכן לומר שבפי בלעם שבא מארם היו שני השרשים נקב וזעם כוללים שני ההוראות גם יחד, ומשתמש בשניהם כדרך המשוררים הקדמונים דרך צחות להשתמש בשרש אחד לשתי הוראות כמו שמצינו בספרי הנביאים לרוב מאד, ויהיה אקום ואזעום לענין קללה וקבה וזעם ענין דיבור וביאור, וזה פירושו מה אקלל מי שלא נדבר לי מאת ה' לקלל ומה אזעום ר"ל מה אקלל מי שלא נתיחד ונתפרש מאת ה' לקלל, והמאמר הזה מקביל לכל אשר התרה הוא עצמו בשלוחי בלק הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אשמר לדבר, וכן היכול אוכל דבר מאומה וגו', וכן ודבר מה יראני והגדתי לך, וכן בסוף וישם ה' דבר בפי בלעם וז"ש מה אקב מי שלא קבה אל כמו אשר נקבו בשמות — ולא מצינו בכל המקרא להוראה זו זולת פעם אחת במשלי, ומחובר עם שרש נקב כשלפנינו (משלי כ"ד כ"ב) והוא אומרו אמר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים — ובלשון ערבי יצ'עי יקרא גם יקלל ואולי הוא שרש זעם שבא בעברי בתוספת המ"ם כנהוג באיזה שרשים-והפך זה מצינו שרש קרא ישמש לענין קריאה ולענין בחירה וברכה הפך נקב שענינו קריאה וקללה — ומזה קרואי העדה הנבחרים שבעדה, והראוי להעיר מה שכתב מאקרוביו בספר סאטורנאליא (II.275.) על פעל לאודארי בלשון רומי. LAUDARE signifie en vieux langage nommer, appeler. C' est ainsi que dans les causes civiles on dit ACTOR LAUDATUR. ILLAUDATUS a presque le sens d' illaudabilis, c' est a dire qu' on ne doit jamais nommer. C' est ainsi qu' autrefois il fut decrete par les etats de l' Asie assemblee, que le nom de celui qui avait ineendie le temple d' Ephese ne serait jamais prononce
וכן יש להעיר על שני פעלים בלשון לאטין Leggere — Eleggere וכבר העיד חכם איטלקי שבפי הרומיים היו משמשים להוראה אחת. — Perticari. Dei scrittori del trecento. p. 71.

לא זעם ה'. אֲנִי אֵין כֹּחִי אֶלָּא שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לְכַוֵּן הַשָּׁעָה שֶׁהַקָּבָּ"ה כוֹעֵס בָּהּ, וְהוּא לֹא כָעַס כָּל הַיָּמִים הַלָּלוּ שֶׁבָּאתִי אֵלֶיךָ, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו') "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ" וְגוֹ' "וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם" וְגוֹ' "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'" (סנהדרין ק"ה):

והוא לא כעס כל הימים הללו וכו'. וא"ת כיון שלא יכול לקלל אלא בזמן שכועס הקב"ה, והקב"ה לא כעס כל הימים הללו, למה אמר לו אלקים לא תאור את העם, דהא הקללה לא היתה חלה. וי"ל דהקב"ה היה יודע שעתידין לכשול בבעל פעור ומגפה תבא עליהם, ואי הי' מקלל הי' אומר בשביל הקללה באה המגפה. מצאתי:

ולעמוד על כוונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקובל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם חם ושלום:

ומה אזעם לא זעם ה'. מגזרת זעם והטעם כפול:

ומה אזעום. על ישראל על שמשנים לפי דעתך טבע הויות העולם שברא ה׳ אבל לא זעם ה׳. אין המקום בכעס ע״ז כלל. ואמר כאן שם הויה. באשר זה השם הוה ויהיה ומהוה הכל. והיינו מקור וחיות כל הטבע. לא כשם אדני שמורה על שידוד הטבע כאדון העושה בשלו כמו שחפץ כמש״כ בפ׳ שמות ותשא ובכ״מ. וא״כ מי שעושה נגד הטבע שלא ברצון המקום ב״ה ה״ז נגד כח הויה ורצונו בקיום הטבע בעולם ומלואו. אבל אינו בזעם כאשר יבאר:

כי מראש צורים אראנו, יחס שלו אינו מן תרח אלא מן אברהם שנקרא צור שנאמר (ישעיה נא א-ב) הביטו אל צור חצבתם וגו', הביטו אל אברהם אביכם. ואותו צור תמים פעלו עם ה' היה וביער כל הגילולים מן הארץ, ומגבעות אלו האמהות אשורנו, משם ראש יחס שלו. הן עם לבדד ישכון וגו', מיום שנאמר לאברהם לך לך מארצך וגו' מאז והלאה נתבודד מן כל אומה ואין לו צירוף לא לבית אביו ולא לשום אומה כי לקח אותו אלהים לחלקו. ותדע שכך הוא כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה כ"א לישראל והוא הדבר המורה על מעלתן כדרך שפרשנו למעלה פר' במדבר, וע"ז אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון וז"ש ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וז"ש מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ נתן להם מנין פרטי ולא די במספר זה אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, ז"ש ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה אלא שבא להראות שהם עיקר העולם כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב ואין אברהם מתיחס אחריו כלל.

קבה. הקו"ף רפה:

והוא לא כעס כל הימים. פירוש, הא דכתיב "לא זעם" לשון עבר, כלומר שעד היום הזה לא זעם ה', ואף על גב שדרך הוא לזעום בכל יום, והקדוש ברוך הוא לא זעם כל אותן הימים:

לא זעם וכו׳ והוא לא כעס וכו׳ דאע״ג דקא״ל לא תאר את העם גלוי היה לפניו ית׳ שבלעם הרשע לא היה שומע ואף אם לא היה מקלל הוא בעצמו היה מראה ומודי׳ לאחרים הרגע כדי שיקללו לכך הוצרך למנוע הכעס ובזה לא הוה סגי בלא צווי דלא תאר דאי הוה מקלל לכשיבא אחר זמן איזה פורענות על יש׳ כגון בשטים וכיוצא יאמרו האומות שמחמת קללת בלעם לכך הוצרך ג״כ למנוע ממנו שלא יוכל לקלל ולתת רסן וחכה בפיו:

אכן עיקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי''ג מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה' דכתיב כי רגע באפו (תהילים ל׳:ו׳) אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום:

ואמר תמות נפשי מות ישרים לשון רבים ותהי אחריתי כמוהו לשון יחיד, כי המיתה דווקא בגוף הבא מאב ואם קראם ישרים ותהי אחריתי כמוהו כי האחרית וההשארות הוא בנשמות הבאים ממקור הש"י והנשמה דומה לבורא בה' דברים (ברכות י.) לכך נאמר כמוהו. והריב"ה פירש שס"ת של אברהם יצחק יעקב בגי' בלעם וזהו אחריתי כמוהו.

עוד אשכילך כי כל עושה רשע יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המדה הוא פוגם אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם וליהנות ממקור החיים, וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה או לא נפרע על חטאו, וזה הוא סוד נושא עון שאמרו רז''ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו (זוח''ג פ''ג:) כאומרו (ירמיהו ב׳:י״ט) תיסרך רעתך, וכתיב (ישעיהו ס״ד:ו׳) ותמוגנו ביד וגו', והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם למהר להשליט השליט באדם לרע לו:

עוד יש לדעת כי חלק הארור יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב דכתיב (דברים כ״ח:כ׳) ישלח ה' וגו' את המארה וגו' ואת המגערת, והם שמות כתות המחבלים, קללה הוא כנגד עבירות חמורות וזעם כנגד עבירות קלות, ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים היו דבריו מועילים להם, וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש שהוא ענף המרוחק כמו שאמרנו, לזה אמר בלעם מה אקוב וגו' פירוש כי בכל ענפי הקדושה שבה נאחזים עם בני ישראל אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק שבאמצעותו יעורר הדין עליהם.

והנה ב' מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם שם אל ושם הוי''ה ברוך הוא שם אל שכן נקרא יעקב ישראל פירוש ישר אל לשלול אל השורש מקום שהוא בחינת הרע והוא חלק המרוחק, ושם הוי''ה דכתיב (שם לב) כי חלק ה' עמו, והם ב' הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל ולזה אמר מה אקוב לא קבה אל כי שורש נשמתם שבבחינה זו אין בו רושם מזה חלק הרע כמו שאמרנו למעלה, גם בערך מקום עליון שהם שורשי נשמות הצדיקים שבבחינת שם הוי''ה לא זעם ה' פירוש אפילו דקדוקים שה' מדקדק עם הצדיקים לא נמצא שם, ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו, ותאמר שיחפש בשורש הקודם להם ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו מטעם שבקש ולא מצא, והוא אומרו כי מראש צורים אראנו וגו' פירוש צורים הם האבות כידוע והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם:

ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה לא שבקשתי בחלק מהם לבד לא כן הוא אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שורש האמהות והוא אומרו ומגבעות אשורנו, ובכל זה לא מצא מקום שיכנס דרך שם, ולהיות שיש להקשות בדבר איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן, לזה אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב פירוש לבדד שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל אין לו שום קורבה מהמולידים. ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש שאפילו עם אותם שנקראים גוים שהם אחיהם ממש והם ישמעאל ועשו ששניהם נקראים גוים, ישמעאל דכתיב (בראשית י״ז:כ׳) ונתתיו לגוי גדול, ועשו דכתיב (שם כה) שני גוים, לא יתחשב, וכן אמר ה' לאברהם (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע למעט ישמעאל ועשו שאינם נחשבים זרעו, מעתה אין מקום לקלל לישראל לא לצדיקים ולא לבינונים, והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה' עליהם לשון סליחה, ואולי כי לטעם זה לא היה ה' מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל ח''ו:

עוד יכוון באומרו הן עם וגו' מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל ואמר הן עם זה הוא העומד אחר כלות כל האומות יעמוד בדד ישכון וכל האומות אין מבטח להם אפילו שנים רבות ואיך רוצה לעקור אומה המתקיימת עד סוף העולם, ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד כי אין דומה להם בכל הגדולות שיגיעו האומות:

וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם וגו'. כבר ביארנו כי כוונת בלעם היתה לטורדם במדת הדין וזהו אמרו מהררי קדם כי המקום ההוא נתיחד לכחות הטומאה וכן אמרו ז"ל במדרש רות (זוהר חדש פ"א ט"ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה דהוה נהיר שפירו דלהון כנהירו עילאה. <תרגום - "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה" שהיופי שלהם היה מאיר כאור עליון>. כיון דאולידו בנים נטיל לון קב"ה בטורא דחשוכא דאיקרון הררי קדם וכפית לון בשלשלאות דפרזלא. <כיון שהולידו בנים לקחם הקב"ה והכניסם בהרי חושך הנקראים הררי קדם וקשר אותם בשלשלאות של ברזל>. ואינון שלשלאין משקעין עד גו תהומא רבא ותמן אולפין חרשין לבני נשא. <ושלשלאות אלו מושקעות עד תוך התהום הגדולה ושם לומדים כישוף לבני אדם>. בלעם מתמן נטיל חרשוי ואוליף מינייהו מאינון טורין. <בלעם לקח משם כשפיו ולמד מהם בהרים האלו>. הה"ד מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. <זה שכתוב "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם">. וטעם ובגוים לא יתחשב כטעם כי חלק יי' עמו וכבר פירשתי וזהו טעם תמות נפשי מות ישרים הם ישראל הנקראין ישורון. ואולי יהיה מלת ישרים כענין כי ישר דבר יי' וכל מעשהו באמונה (תהלים לג ד) והמשכיל יבין:

ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בכי אותו אשמור לדבר. ויש להבין דהול"ל את אשר שם ה' בפי בלשון עבר דהא בלק אמר לו מה עשית לי לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך והל"ל מה אעשה כל אשר שם ה' בפי אותו דברתי מה זה לשון להבא אשר ישים עוד יש לעיין דהול"ל אותו אדבר מה לשון אשמור לדבר עוד נשים לב מה לשון ויען ויאמר הול"ל ויאמר הנא את אשר כו' מה ויען. ונראה בזה בדרך פשוט ע"פ מאמר חז"ל מברכותיו של אותו רשע ניכר מה הי' בלבו לקללם ביקש לומר שלא יהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ובסוף אמר להם על כרחו מה טובו אהליך יעקב וכו' שיהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות. וכן כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים כלם היו בלבו להיפוך ע"ש והנה בלעם הרשע ראה ששם הקב"ה בפיו ברכות לישראל ובאמת הי' הוא שונא לישראל יותר מבלק ואמר לבלק שיתן עצות בנפשו שכל מה שיאמר לו הקב"ה ברכות לישראל יחשוב הוא בלבו קללות היפוך הברכות שישים בפיו. ובזה לא יהיו הברכות כלל כי אחרי כוונת הלב הן הן הדברים וזהו ויען פי שהי' לו עינוי מהברכות שבירכם בע"כ ששם ה' דבר בפיו. ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי מכאן ולהלאה כל אשר ישים ה' בפי אותו אשמור פי' כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לשון לא תעשה. וכן כאן פי' אשמור לדבר לשון לאו פי' שהכוונה שלי יהי' לאו לשון שמירה הוא לאו כנ"ל. וזה אותו אשמור לדבר שיהי' כוונתו לאו. דהיינו שלא יקיימו הברכות אבל הקב"ה מיפר עצת רשעים וכששם הברכות בפיו הי' מוכרח לדבר ולא הי' יודע כלל מה שמדבר כנ"ל.

כי מראש צרים אראנו. אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּרֵאשִׁיתָם וּבִתְחִלַּת שָׁרְשֵׁיהֶם וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מְיֻסָּדִים וַחֲזָקִים כְּצוּרִים וּגְבָעוֹת הַלָּלוּ עַל יְדֵי אָבוֹת וְאִמָּהוֹת (תנחומא):

כי מראש צורים אראנו הטעם בעבור שהעלהו במות בעל לראותו אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכון בדד בשם יעקב וישראל ועל כן הזכיר (במדבר כ״ג:ז׳) ארה לי יעקב וזועמה ישראל כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל רק אמר (במדבר כ״ב:ה׳) עם יצא ממצרים כמתנכר בהם שלא ידע אותם שהיה כפוי טובת אביהם והכוונה לומר כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו ולא שיטפל הוא אליהם:

הן עם לבדד ישכון. הן לבדם ישכנו ארץ בסוף הענין כאמרו ה' בדד ינחנו ואיך אוכל להכריתם:

כי מראש צרים אראנו - שאני עומד עכשיו אני רואה אותם. מפרש הטעם למה לא זעם אותם הקב"ה ולמה אינו חפץ לקללם, שהרי - מראש צורים - שאני עומד עכשיו אני רואה אותם ומראש הגבעה אני רואה, כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם וגם יש בהם בנים קטנים שאין להם מנין, כי לא נמנו כי אם מבן עשרים שנה ומעלה נמצא יותר ויותר. כי -

לבדד ישכון: שאינו נחשב בכלל הגוים, כי אין לו אדמה. איזה דבר טוב יש באמרו כי אין ליעקב אדמה? א"כ אני אומר כי לבדד ישכון הכוונה נבדל מן הגוים, ועי"כ לא נוטה מן הדרך הטוב והישר, ולפיכך ה' אלהיו עמו להצליח. ועל הדרך הזה אני מפרש ובגוים לא יתחשב, כלומר לא שם עצמו בכלל הגוים, וכמו שמשמשת המלה שהיא התפעל, וקרוב לזה פירש רלב"ג (שש"ם). ומה שכתוב (דברים ל"ב י"ב) הוא סמך לפירוש זה.

כי מראש צורים אראנו. פי' לפי שהעלהו במות בעל לראותו אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו שישכון לבדו ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שדרך כשמתקבצים עמים רבים להיותו מחנה אחת אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם וישכן בדד בשם יעקב וישראל ועל כן אמר ארה לי יעקב וזועמה ישראל כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם לאמר שהם עם לבדד ושמם נאה להם מאבותם כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל רק עם יצא ממצרים כמתנכר בהם שלא ידע אותם והכוונה לומר כי כאשר אני רואה אותם עתה שוכן לבדם כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתגבר עליו ולא שיטפל הוא אלי':

ובגוים לא יתחשב. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי אבינא, כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מאי רבותייכו, אתון נמי איתערביתו בהדן, דכתיב (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו, אמר ליה, מדידכו אסהידו עלן, דכתיב ובגרים לא יתחשב ^דכלומר נביאים שיצאו מכם והיינו בלעם העיד עלינו שאין אנו נכללים בין הגוים כלל, כדמפרש. .
(סנהדרין ל"ט ב׳)

וחזקים כצורים כו' ע"י אבות ואמהות. אבות קרוים צורים ואמהות קרויות גבעות:

כי מראש צורים אראנו וגומ'. אמר זה לפי שהוא היה רואה אותם למקום גבוה מאד כמו שאמר וילך שפי והרצון בו כאשר אראנו מראש צורים ומגבעות רמות הנה מצאתי שזה העם ישכון לבדד להיות נבדל משאר האומות וקדוש מהם ולזה לא יתחשב בגוים שיהיה נמנה עם שאר הגוים והיה זה כן כי ההמנות ישיג הדברים מצד מה שהם מסכימים והמשל שלא ימנה המונה סוס והשחרות שנים ולא הסוס והחמור מהצד שהם בו בלתי מסכימים אבל ימנה הסוס והסוס וימנה הסוס והחמור מצד מה שהם בעלי חיים שהם מסכימין בו והמשל שאם ישאל אדם כמה בעלי חיים שם והיה שם סוס וחמור יאמר שנים והנה אמר זה על צד ההפלגה להורות שאין יחס בין ישראל ובין שאר האומות:

כי מראש צורים אראנו נראה שאלו הג' ברכות שבירך בלעם לישראל הם כנגד ג' אבות כמו שרמז לו בג' פעמים שנראה לאתון כנגד אברהם אמר כי מראש צורים אראנו פירוש אני מעיין בשרשי האומה הזאת ואני רואה ששרשיהם חזקים כצורים יגבעות והוא אברהם יצחק ויעקב והאמהות שאברהם נקרא צור שנאמר הביטו אל צור חוצבתם שהוא אברהם ואל מקבת בור נוקרתם והיא שרה וזהו שפירש אחריו והביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ולפי שאברהם היו לו בנים בלתי הגונים זולתי יצחק וא"כ אם נעיין לרוב בניו אין לישראל זכות מצד אברהם לז"א הן עם לבדד ישכון כלומר אברהם ועמו לא תמנה אותם עם בני קטורה אלא כאלו הוא לבדד הרי שלא תמנה לאברהם עם בניו אבל נמנה אותו עם בני בניו והוא יצחק ומצד בן בנו עשו שהוא גוי גמור אין לישראל זכות מאברהם שהרי בן בנו פסול לז"א ובגוים לא יתחשב אברהם ועמו ישראל אבל תדע לך עם מי תמנה לאברהם עם בן בנו יעקב ובזה יהיה לישראל זכות מאברהם וז"ש מי מנה עפר יעקב תמנה לאברהם עם יעקב ואז יהיה לישראל זכות ויהיו רבים כעפר ואפילו רובע ישראל שהוא דגל אחד שד' דגלים לכל אחד ג' שבטים שהוא רביעית כל השבטים ולא לבד יהיה זכות לישראל מצד אברהם לעולם הזה אלא גם לעולם הנשמות תמות נפשי מות ישרים וגם לעולם התחיה שהוא אחרית העולמות יהיה אחריתי כמוהו הרי הברכה הראשונה כנגד אברהם והוא כנגד המראה הראשונה שאמר בה ותלך בשדה. והברכה הב' היא לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם יש אומרים לפי שהמתנדבים על ד' דרכים. א' שמתנדבים לתת ובשעה שמתנדבים ברבים אין כוונתם לתת אלא להראות לעם שהם נדיבים וכנגד זה אמר לא איש אל ויכזב ולז"א איש שמראה עצמו איש. השנית שמתנדבים ורצונם בעת ההיא לתת אבל אח"כ מתחרטים וכנגד זה אמר ובן אדם ויתנחם שיש להם לפרוע ומצד פחיתות מתחרטים ולז"א ובן אדם. הג' שמתנדבים ברצון טוב ואינם מתחרטים אבל עשה לו רעה האיש ההוא ואינו רוצה לתת לו לז"א ההוא אמר ולא יעשה אעפ"י שהאחר עשה לו רעה ולז"א בכאן לשון עשיה. הד' יש מתנדבים ורצונם לתת ואינם מתחרטים ולא עשה לו רעה אלא שאז היה להם ממון ואח"כ אין להם ואין בכאן חסרון אלא שבעת הקיום אינם יכולים לז"א ודבר ולא יקימנה. אבל לפי דעתי עם הדרך שאמרתי יהיה הכוונה אחרת והוא שזאת הברכה השנית היא כנגד יצחק והוא לפי שבעקידת יצחק נראה שהקב"ה שאמר לאברהם והעלהו שם לעולה ואח"כ אמר אל תשלח ידך אל הנער הוא אחד משני דברים האחד שהקב"ה היה שוחק עם אברהם כשצוה לו והעלהו שם לעולה ודרך שחוק אמר לו כן או שלא צוה לו אלא דרך האמת ואח"כ התנחם לז"א לראשונה לא איש אל שידבר דרך שחוק כנגד השנית אמר ובן אדם ויתנחם וא"כ נשארה קושיא למה צוה בראשונה דרך אכזריות והעלהו שם לעולה ואח"כ צוה דרך רחמנות שלא ישלח ידו אליו לזה השיב שהקב"ה שמדבר רעה אם יש תשובה או לסבות אחרות אינו עושה מה שגזר כמו הרשע שאומר לו הקב"ה שישוב בתשובה ולא ימות אע"פ שנגזר עליו מיתה אבל אם דבר טובה לעולם מקיים אותו הקב"ה אף ע"פ שישוב וירשיע וכן בעקידה הרע שאמר הקב"ה חזר בו אבל הטובה שאמר אל תשלח ידך זה נשאר קיים וז"ש ההוא אמר אמירה הוא לשון רכה מלשון את ה' האמרת והוא הטובה שהקב"ה גזר ולזה אמר ההוא לשון תמיהא וכי ההוא אמר ולא יעשה אבל אם דבר שהוא לשון קושי כמו ידבר עמים לא יקימנה ולפי שזאת הברכה כנגד יצחק אמר בה כן ורצה לכלול בדבריו ג"כ שמאחר שצוה לו הברכה הראשונה שהיא כנגד אברהם לא יתחרט ממנה וז"ש בסמוך הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה ורצה לומר שבזכות יצחק יברך אותנו. ולפי שיש שתי עניינים למנוע זה הא' עשו בנו הב' שאחר שנעקד והושם תחתיו איל נראה מזה שחייב מיתה שלכן צוה הקב"ה הקרבנות שאם חייב שחיטה או מיתה אחרת יביא שור או כשב במקומו לזה השיב לראשונה לא תעשה חשבון מעשו שהוא בעל עבירות אלא מיעקב בנו שלא הביט עון ועבירה ביעקב ולא ראה עמל בישראל ולכן ה' אלהיו עמו ואם האיל רוצה הקב"ה לשופר מלכות שממליכין לשי"ת בו וגם הוא שופר של גאולה שנא' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וז"ש ותרועת מלך בו. וכנגד הראשונה שהוא יעקב ולא עשו אמר הקב"ה הוציא לישראל ממצרים לא לעשו שהוא רשע ולא רצה הקב"ה שיהיה בחברתו אלא אל מוציאם ממצרים ועוד שעשו הם מנחשים וקוסמים לפי שאינם חלק ה' וז"ש כי לא נחש ביעקב וגו' ולמה אין צריכים ניחושים לומר להם עתידות לפי שבעת שצריכים ישראל עתידות הקב"ה אומר להם עתידות בנביא או באורים ותומים כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וגו' תמים תהיה כלומר לא יהיה לך חסרון מידיעת עתידות אלא שלימות מצד הנביאים שהזכיר בסמוך נביא מקרבך וגו'. וכנגד השנית שהוא שופר של מלכות ונצחון לאויבים אמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. הברכה הג' היא כנגד יעקב שכולו שלם ולכן התחיל מה טובו אוהליך יעקב. ויש להקשות למה האריך בזאת הברכה יותר מהשתי ברכות הראשונות ונ"ל בזה ענין חשוב והוא שרצה לברך לכל י"ב שבטים או להזכיר מעלתם אמר כנחלים נטיו כנגד ראובן שלפי שאמר בו פחז כמים אמר כנחלים נטיו שהנחל שנוטה לכאן ולכאן לרוחב הנהר אינו הולך בפחז כגנות עלי נהר כנגד שמעון שאמר לו אחלקם ביעקב והדרך ממעט פריה ורביה וגנות עלי נהר עושות פירות רבות. וכנגד לוי כאהלים נטע ה' שמריחים ריח טוב כקטורת שלוי מקטיר שנאמר ישימו קטורה באפך. וכנגד יהודה שגבר באחיו כארזים עלי מים שהוא הגבוה מכל האילנות. וכנגד יששכר שהוא בעל תורה יזל מים מדליו ואז"ל התורה באה מן הדלים וזרעו של זבולון שהיא הצדקה שנותן ליששכר היא על מים רבים שהיא התורה שביששכר. וכנגד בנימין וירום מאגג שהוא שאול שהרג לאגג. ותנשא מלכותו הוא דן שנא' בו נחש עלי דרך דן גור אריה. אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו כנגד יוסף שנא' בו וקרני ראם קרניו יאכל גוים צריו וגו' הוא נפתלי שנא' בו נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה וכיון שיורש הכל לכן יאכל גוים צריו. כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו הוא גד שנא' בו ברוך מרחיב גד כלביא שכן מברכיך ברוך הוא אשר שנאמר ברוך מבנים אשר זהו דעתי בפרשה זו שהיו בה קושיות רבות וכבר הותרו כולם:

כי מראש צורים אראנו. כי על השפי היה והוא גבוה והעד על השפי שהוא כפירושי ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו ולא אל שפי גם יתכן להיות מראש צורים משל לגזירות היורדות מהעליונים כי ראה בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבד' ולא תתערב עם אחרות מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות:

כי מראש צרים אראנו אני רואה שנבראו קודם שנברא העולם והצורים:

כי מראש צרים אראנו. המשיל כלל ישראל להר גבוה ונעלה. ושבח ההר מלתחת והוא ראש רוחב ההר היינו התחלתו. במה שקשה הרבה עד שחוצבים ממנו ברזל או אבני צור. ושבח ראש גובה ההר היינו שהוא למעלה שיאו. כך הנמשל המון יעקב התחתונים והמרובים נמשלים לראש ההר היינו לתחתית ההר ברחבו. ואמר שהוא צורים תוקף האמונה חזק כצור:

לבדד ישכן. כלו' לבטח ישכון כמו "בטח בדד עין יעקב" דמי שאינו ירא כלום יושב בדד ואינו צריך חבורה:

[אשורנו מביט מרחוק]

ומגבעות אשורנו. מלת ומגבעות מלא וא"ו בכולהו ספרי וכן כתב הרמ"ה ז"ל ומגבעות אשורנו מלא וא"ו ודכותיה ועל הגבעות דאבד תאבדון ע"כ. ובספר הזוהר דף ר"ג ע"ב במתיבתא עילאה ומגבעת חסר בלא וא"ו ובמתיבתא דרקיעא ומגבעות שלים כאן וא"ו ע"כ. אצטערנא כל יומאי על מאי דחזינן בכמה דוכתיה על פלוגתיה טובא בין מארי דתלמודא דאגדתא ומארי דמסראתא בחסירי ויתרי והשתא דאתחזי לי הדין לישנא דהאי ספר' קדישא אמינא דילמא מאן יזכי נמי למינדע מאי ניהו מתיבתא עילאה ומתיבת' דרקיעא ואוריי' היכי כתיבא בהני מתיבתי יזכי נמי למינדע טעמי דהלין פלוגתי דרבנן קשישי דחכמת אלהין אשתכחת בהו הוו בקיאי ברזי עילאי דהנך מתיבתי ואינהו דאמרי כחדא מינייהו ואיתא להאי ואיתא להאי ולא פליגן אהדדי וסייעתא למילתא מלישנא דרעיא מהימנא בסדרא דנשא גבי כלות משה דאף ע"ג דידעי רבנן דמלת כלות מלא באורייתא לא מימנעי למידרש ולמימר כלת כתיב כדכתיבנא בדוכתיה ומלין אילין סתימין וטמירין ולא אתמסרו אלא לקדישי עליונין דרזי דחכמתא נהירין להו ואנן בהימנותא דילן ניזיל עד דייתי זימנא דיתפקחון עיננא לאסתכלא בחכמתא עילאה יהא רעוא דיהא חולקנא עם אינון דיזכון למחמי ארחין סתימון דאורייתא קדישתא ואורחוי דאלהא רבא קדישא ועילאה:

הן עם לבדד ישכון הן הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד כתרגומו. אמר הוא אשר זכו לו אבותיו מפני שלמעלה אמר כי מראש צורים אראנו שהסתכלתי בראשיתם ובתחלה שרשיה' ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות על ידי אבותיה' ואמותיהן ובא להודיע מה הוא החוזק שזכו לו אבותיו ואמר הן עם לבדד ישכון שזכו לו אבתיו לשכון בדד שפירושו כתרגמו בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא:

כי מראש צורים אראנו וגו'. כי ידוע מדברי מרן הרב ז"ל אשר צור הוא בחינת הדינים והמתקתן הוא בשרשן כשמעלין ומגביהין אותן למעלה לראש לשורש הדין ושם נמתק ונעשה בחינת הרחמים והחסד. ולזה כי מראש צורים אראנו כלומר אני מביט לראש ושורש בחינת הדין שעליהם. והנה שם הוא רחמים פשוטים וחיים וחסד לבאי עולם. והצדיקים שבהן מגביהין ומעלין כל בחינות הדינים לשם ושם נמתקין על ידיהם ומשפיעין עליהם שפע החיים והטוב עד בלי די (והנה נודע אשר המתקת הדינים הם באור החכמה והבינה ששם שורשם ושם נמתקין. ובחינת החכמה נקרא ראש בבחינת ראשית חכמה כי הוא הראש לכל המוחין ולזה אמר כי מראש צורים אראנו שמגביהין הצור לבחינת הראש ראשית החכמה ואז ההופכי הצור אגם מים שנמתק ונעשה בבחינת החסד להשפיע מטובו לכל בריה. ומגבעות אשורנו, ירמוז על אור מדת הבינה כי היא במדה השמינית ממטה למעלה וכולן כלולין בה וכל אחד כלולה מעשר הרי שמונים כמספר גבעה. גם היא נרמזת בשם אהי"ה ביודי"ן ברבוע עולה ת"ק כידוע ועם אהי"ה הם מספר מגבעות. וזה אומרו ומגבעות אשורנו שהם מעלין הדינים לאור החכמה והבינה ושם נמתקין). וגמר אומר הן עם לבדד ישכון וגו' כי למעלה נאמר ויגר מואב מפני העם מאוד וגו' ויקץ מואב מפני בני ישראל, ופירושו כי היה ירא מאוד מפני העם שלא ישחיתוהו. וחוץ לזה כץ מפני בני ישראל, כלומר אפילו אם לא יעשו לו דבר היה דבר זה כקוץ בעיניו שיתעלו ישראל לגדולה כי שונא גדול היה לבית ישראל, תיפח רוחו ועצמותיו. ועל כן אמר לכה ארה לי יעקב כלומר שלא יעלו לעולם לגדולה יותר ממני כי לא אוכל לסבול גדולתם. וגם בעת הגיע זמן קיצנו להשפיל מלכותינו לא יעלו הם יותר מאתנו. ולזה אמר לו כאן, לא כן הוא כאשר אתה רוצה, כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שאין להם יחוס ושותפות עמכם ואפילו אם כולכם תאבדון, יעלו הם לגדולה. ולזה אמר לו,

הן עם. כשהם שמחים אין אומה שמחה עמהם (רש"י מרבותינו) יראה שפירשו מלת הן לשון שמחה, וכבר עוררנו (לך לך ט"ו ג', ט"ז ב') שממלת הן יסתעפו לשונות הנאה המורגל ברבותינו, דין הניין לי יתהון לא הניין לי, הרוצה להנות יהנה כאלישע, כל הנהנה מן ע"הז, ויהי' טעם המקרא שמחת העם והנאתם היא כשישכנו לבדד מובדל ומופרש בלתי מעורב בין מחולפי הדת הגורמים להשבית אותם משמחת עבודתם, לזה מלות הן עם מחוברים במקף:

ובגוים לא יתחשב לא יהיו נעשין כלה וכו'. ד"א כשהאומות שמחין וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי פי' ראשון הל"ל וכגוים לא יתחשב בכ"ף שהרי ר"ל לא יכלו כמו האומות לכך פי' ד"א עוד י"ל דלפירו' ראשון לא שייך לשון חשיבות לומר לא תחשב:

מהדורא רביעאה
(מראש צורים הן האבות וראש צורים הוא אברהם כי זו הברכה על זמן היותם במצרים נגד עם כמ״ש) וכן מה ומה וזהו שאמר לבלק מלך מואב וכן אמר בלק למטה מה דבר ה' ואמר קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם וכן אמר אגור מה שמו כו' ונאמר כי אל דעות ה'. והכל בזכותו ודרגא שלו וכן בכל הגליות. ומגבעות. הן האמהות ולכן אשורנו ראייה חזקה ביותר וכן נאמר אנכי נצב על ראש הגבעה בזכות אבות ואמהות ואמר ראש צרים רישא וגיזעא ושבילא והן ג' יודי״ן שבברכת כהנים ומגבעות הם ג' ווין דאמא וזהו סוד דכתיב בן איש חי וקרינן חיל והוא מ״ח והן אמהות דאושיט פסיעה לבר שבתחילה נכלל בתלת וכל יו״ד הוא ג' כמ״ש בת״ז תי״ט ועוד ב' ווין שבפסוק יו״ד משלמת לששים נגד יעקב ורחל:

כי מראש באר לו שא"א שתחול עליהם קללה מצד רעות העולם השפל ומקריו [שזה בקש ממנו עתה], כי אינם נתונים תחת מקרי העולם השפל ורעותיו מצד ארבעה טעמים: [א] מצד יחוסם מראש מצד האבות ודמה אותם להררי עד גבוהים ורמים ונשאים מכל סדור העולם השפל הלז והם צור ויסוד הכדור הארצי, וישראל נמשכו ביחוס ישר מן הצורים האלה כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם, וההרים נשענים תמיד על הגבעות שהם קטנים מההרים והוא בנמשל האמהות, ויש הבדל בין ראה ובין שור ששור הוא הראיה מרחוק, ועז"א כי מראש צרים אראנו, וגם מגבעות אשורנו מרחוק כמי שרואה דבר מרחוק שאינו נראה כ"כ כדבר הנראה מקרוב, וכן זכות האמהות אינו גלוי כ"כ כמו זכות האבות, (שנית) הן עם לבדד ישכן שאינם כשאר אומות הקדומות שיתערבו בם אומות אחרות ובטל יחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם, כי הם עם לבדד ישכן שלא נתערבו זרים בתוכם, וגם בגוים לא יתחשב בחשבון אחד כי הם נבדלים בכל דבר ולא באו בחשבון של גויי הארץ הקדומים:

רשב"ם ד"ה כי מראש צורים אראנו וכו'. לדבריו, הטעם שאין הקב"ה רוצה לקלל את ישראל, הוא מספרם הגדול - אין הקב"ה רוצה להרוס עם רב כל כך ולכן אין הוא מרשה לבלעם לקלל את העם. וההשוואה בין בני ישראל לאנשי נינוה מפתיעה ויפה. רשב"ם מוכיח מספר יונה שמספר גדול של תושבים מהווה סיבה לאי־ענישתם, למרות רשעותם - "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" (יונה ד, יא). (פ' בלק תשנ"ו)

כי מראש צורים אראנו. מרא"ש גימטריא ישראל שהם עלו במחשבה קודם שנברא העולם כדכתיב זכור עדתך קנית קדם. גאוני קמאי בס' רבינו אפרים ז"ל. וממנו נקח למה שפירשתי בעניותי במ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל דבלק אמר לבלעם שיסתכל בתרח ונחור ויקללם וז"ש ינחני בלק מהררי קדם לראות תרח ונחור אבל אנכי הרואה מראש היחס שהוא אברהם עכ"ד ואני בעניי הרחבתי במ"ש הרמב"ן דמעת שנימול אברהם ע"ה יש לו ולזרעו דין ישראל גמור וז"ש כי מראש צורים ראש המולים אברהם אבינו ע"ה מלשון חרבות צורים אראנו ומגבעות רחל ולאה אחיות שנתגיירו וכקטן שנולד דמי אשורנו שיש להם דין ישראל ועוד הארכתי הלא מרא"ש בסד"ר דברתי. ועתה אוסיף נפך כי התורה אמרו רז"ל שנקראת ראש כדכתיב מעולם נסכתי מראש. וזה רמז כי מזמן שנימול אברהם אע"ה נקראו ישראל ומקבלי תורה וז"ש כי מרא"ש גימטריא ישראל יש להם דין ישראל ושומרי תורה הנקראת גם היא ראש שתים נעשו שלש מראש צורים ראש המולים אאע"ה ומה לך על פני תרח. הלא בראש"י תורה ישראל אברהם במעמד שלשלתן היו לאחדים:

הוא אשר זיכו לו אבותיו. פירוש, מלת "הן" פירושו כך; "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", הן אשר זיכו לו אבותינו, שהם הצורים והגבעות (רש"י כאן), שזיכו לו שיהיה "לבדד וגו'". והשתא מלת "הן" כמו 'הנה זה', כלומר דבר זה אשר אמרתי – זיכו להם אבותם שישכנו לבדד:

פס'. כי מראש צורים אראנו. אמר רבי נחמיה אין מראש צורים אלא אבות העולם שנאמר (ישעיהו נ״א:ב׳) הביטו אל צור חוצבתם ואל שרה תחוללכם. ואומר (שם) הביטו אל אברהם אביכם. אמר היאך אני יכול לקללם וזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת. תדע לך שהרי ישראל חטאו ומשה הזכיר זכותם ומיד מחל להם הקב״ה שנא' (שמות ל״ב:י״ג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. וכתיב (שם) וינחם ה' על הרעה. הרי כי מראש צורים אראנו. ומגבעות אשורנו. אלו אמהות. הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ראה שאין אומה ולשון זוכין עמהן לעולם הבא וכן הוא אומר (דברים לב) ה' בדד ינחנו. ואומר (ישעיהו נ״ד:י״ז) וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי. ובגוים לא יתחשב. כל הכנענים כאין נגדו אין ישראל מחשבונן של כנענים:

ובגוים וכו׳ ד״א וכו׳ צריכי דלפי׳ ראשון ק״ק דלא הול״ל ובגוים לא יתחשב דמאי נ״מ שאינו נחשב בהם הול״ל בהדיא ובגוים לא יכלה. ועוד דכיון שהוא ענין נפרד ואינו מחובר לתחלת המקרא לא הול״ל הך לישנא ובגוים וכו׳ אלא הכי הול״ל ולא יתחשב בגוים לכך מייתי ד״א ולר״א נמי ק׳ דלא הול״ל לא יתחשב אלא איננו מתחשב ובהכי נמי לא הוה דייק כ״כ אלא הכי הול״ל ואשר עם הגוים איננו נחשב:

הן עם לבדד ישכן. הוּא אֲשֶׁר זָכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו — לִשְׁכֹּן בָּדָד, כְּתַרְגּוּמוֹ:

הוא אשר זכו לו אבותיו. פי' ע"כ האי הן נמשך לתחילת המקרא כי מראש צורים וגו' הן האבות כמו שפירש"י, ובא להודיע מה הוא זכו לו אבותיו, כתרגומו בלחודיהן עתידין וכו', דאל"כ מה הוא לשון הן, והשתא פי' הן כמו הנה, כלומר ד"ז שאמרתי זכו לו אבותיו שישכנו לבדד:

ובגוים לא יתחשב. אפרשנו בפסוק יצב גבולות עמים:

כי מראש בגימטריא על הר המוריה. מראש צרים. בגימטריא מזכות אבות:

ומגבעות אשורנו. גדולי ישראל נמשלים לגובה ההר. ואמר כי מגבעות מביט עליו לגבהו. והכונה שהמה למעלה מהליכות הטבע. כדאיתא בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות דר׳ חנינא לא חש לכישוף והקשו הא נקרא כשפים משום שמכחישים פמליא ש״מ. והשיב הגמ׳ שאני ר״ח דנפישא זכותיה. פי׳ דפמליא ש״מ אינו אלא שבעה כוכבי לכת והמזלות. והכשפים גבוה מהם. אבל ר״ח שהוא למעלה מה״ט כחו חזק וגבוה עוד למעלה מן הכישוף. וזהו שראה בלעם:

ובגוים לא יתחשב. אינם נחשבים כשאר גוים שיכול אדם לקללם:

ומגבעות אשורנו שהם לבדם שוכנים ואין שום אומה יכולה להם שהרי בוראם הבטיחם להושיבם לבטח כדכתיב וישבתם לבטח עליה, וישבתם לבטח בארצכם.

ישכן. חסר וא"ו בכל ספרים כ"י מדוייקים ואף בדפוס ישן וכן במ"ג כל לישנהון חסרים בר מן י' מלאים ואין גם אחד מהם בתורה וכן מסר הרמ"ה ז"ל וישכן באהלי שם. חסר וא"ו כתיב. ודכותא על פני כל אחיו ישכן חסר וא"ו. וכל ישכן באורייתא דכותא. וישכן כבוד ה'. חסר וא"ו כתיב דכותא. וכן וישכן באורייתא דכותא חסר. אישתכח השתא דכל לישנא דישכן באורייתא בין דנסיב וא"ו בריש תיבותא בין דלא נסיב וא"ו בריש תיבותא כולהון חסרים וא"ו בין כ"ף לנו"ן:

הן עם. השבטים שנשאו כ״א תאומתו. ובגוים לא יתחשב בין האומות להיות עמם כא' רק אומה אחת ובה שבעים נפש כנגד כולם. והן ג' שמות דנוקבין שכנגדן י״ב שבטים וי״ב טעמים כמ״ש בת״ז. לבדד. הוא ד' שמות בג' אתוון וג' גילופין שהן ד' והן ל״ב נתיבות וכשיתיחדו בארץ וכמ״ש גוי אחד בארץ יתגלה ד״ד וז״ש לבדד ישכן הוא יחוד הידוע:

רש"י ד"ה הן עם לבדד ישכן, הוא אשר זכו לו אבותיו - לשכון בדד, כתרגומו. ע"כ. כלומר אבותינו הקדושים - הצורים והגבעות - זיכו אותנו בזכויות בלעדיות, כמבואר באונקלוס - "הא עמא בלחודיהון עתידין דיחסנון עלמא". כלומר עמנו לבדו עתיד לרשת חיי עולם הבא. (פ' בלק תשס"ב)

ובגוים לא יתחשב. כְּתַרְגּוּמוֹ, לֹא יִהְיוּ נַעֲשִׂין כָּלָה עִם שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ל') "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם" וְגוֹ', אֵינָן נִמְנִין עִם הַשְּׁאָר. דָּ"אַ — כְּשֶׁהֵן שְׂמֵחִין אֵין אֻמָּה שְׂמֵחָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ" (דברים ל"ב), וּכְשֶׁהָאֻמּוֹת בְּטוֹבָה הֵן אוֹכְלִין עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְאֵין עוֹלֶה לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, וְזֶהוּ ובגוים לא יתחשב (תנחומא):

ד"א כשהן שמחין אין אומה שמחין עמהם. דלטעם א' קשה מהיכא תיתי שיהיו נעשים כלה עם הע"א, ל"פ ד"א. ולד"א קשה מנ"ל לחלק בין שמחה לפורענות, ל"פ טעם א':

כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו. לעתיד לבא. שנאמר ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים לב יב). הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא (במדבר כג כד) בימי מלך המשיח ישתחוו לו גוים. וכתיב והיה הנכשל [בהם] ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהים כמלאך ה' לפניהם (זכריה יב ח) וכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם (מיכה ב יג).

מגבעות בגימטריא הן האמהות:

הן עם לבדד ישכון. לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם. אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד. ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו:

יתחשב. כ״א כלול מעשרה עם עשו וישמעאל:

רש"י ד"ה ובגוים לא יתחשב, כתרגומו וכו'. אונקלוס מתרגם - "ובעממיא לא יתדנון גמירא". כלומר בתוך כלל העמים לא יהיו נדונים לכליה כמותם. אבל לא ידעתי בבירור, מה הכוונה במילים: "ואין עולה להם מן החשבון". האם הכוונה לומר שישראל אוכלים על חשבון הגויים, כלומר טפילים? נראה שהכוונה היא שכשהאומות בטובה - הטוב שמקבלים ישראל בהיותם בגויים, לא מחושב בתוך שיעור השכר הקצוב להם (ראה רש"י לדברים לב, יב). (פ' בלק תשנ"ח)

לבדד ג' במסורה הן עם לבדד ישכון. שכני לבדד בתרי עשר בפ' רעה עמך בשבטך בענין הגאולה שבלעם היה מתנבא על הגאולה. כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. שלא כעס כל אותן הימים על כן לבטח תושיבני:

ובגוים. כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם:

מהדורא חמישאה
כי מראש צרים כו'. כבר כתבתי שהן סוד האבות במצרים. ומי מנה כו' וממצרים עד כל ימות עולם ג״כ ד' דרגין ועוד כי מראש צרים אראנו הוא בסוד ד' אותיו' משם הראשון:

שם. ...דבר אחר וכו'. פירושו השני של רש"י כאן הוא, שהקב"ה מוליך את ישראל לבדם אל השכר הטוב בעולם הזה ובעולם הבא.

לבדד ישכון ז' תגין על שי''ן דישכון לומר לך שישכון בארץ ז' עממים:

לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם [וכיב״ז לשון המשנה שביעית פ״ח מי״א ואם מתחשב הוא. דפי׳ שהוא נחשב ומכובד] וכדאי׳ בסנהדרין דף ק״ד א׳ אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב עכשיו איכה ישבה בדד. פי׳ רצוני היה שיהיו בדד שלא יתערבו עם אוה״ע אז יהיו בטח. עכשיו שתשוקתם היה להשתוות עם אוה״ע נעשו בדד מהם ואין אומה מחשב אותם להתערב עמם. ובפסחים דף קי״ח ב׳ בזר עמים קרבות יחפצו. מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אוה״ע קריבות שהיו חפצין בהם. ובשמות רבה פ״א. שישראל בגלות מצרים מנעו מן המילה אמרו נהיה כמצרים. מה עשה הקב״ה הפך לבם לשנוא עמו. פי׳ שהן חשבו אשר מאחר שהם בגלות ראוי שלא להיות נבדל מהם. ונעשה להיפך שמצרים בדלו עצמם מישראל. והסיבה לזה הוא מפני שלעם ה׳ יש צורה מיוחדת גבוה משארי אנשים וכבר ביארנו לעיל כ״א כ׳ דמי שצורתו גבוה. ומאבד ומשחית צורתו נעשה גרוע מאשר תחתיו ומתבזה עליו. וא״כ זה אות אשר מראש צורים הוא. ומש״ה לא בנקל נפסד צורת האדם כי בטבע כל אדם לשמור בכל עוז עיקר הצורה אשר לזה הוא נוצר. ומש״ה מי שמהלך מכ״מ נגד תכלית צורתו. לא יתחשב לבן אדם כלל. והרי הוא כקוף בצורת אדם:

מי מנה כו'. בסוד ד' אותיות משם האחרון. כי מראש צרים אראנו. רישא וגזעא ושבילא ג' טיפין דאבוהון דעלו במחשבה בסוד חולם שורק חירק והן ג' דרגין של ברכת כהנים. ומגבעות אשורנו. הן ג' ווי״ן של אות השני ומה שהיו ג' בתוך ג' נעשה ו״ק ג״כ בסוד ג' ווי״ן שבברכת כהנים:

לבדד עולה לחשבון מ' לומר לך שישכון בארץ ישראל שהוא מהלך מ' יום:

הן עם הוא ג' אותיות ראשונות של שם האחרון שהם בסוד דכורא דבה ונשאר ג' יודין להשלמת י״ב שבטין בסוד למ״ד של לבדד. והוא נגד י״ב שבטין ואפרים ומנשה הם י״ג והם בסוד ו' של השם שהוא אחד ולכן יחדו בשמע ישראל ה' אחד וז״ש הכתוב. שבטי יה עדות לישראל ושם בוי״ו הוא יחוד של ב' שמות בגילופי גילופין ולכן עיקר הכריעה במודים ולכן אמרו שדרה של אדם כו' למאן דלא כרע במודים בסוד וי״ו נו״ן מטה דמתהפיך כו':

לבדד ישכן עולה לחשבון ת''כ שרמז לימי בית שני:

ובגוים לא יתחשב הן בסוד ה' האחרונה של השם עם השם שלה והם בסוד ע' נפש וכמ״ש על מה אדניה הטבעו לכן אמר אדניהו כי לי יאתה המלוכה והן סוד מ״ט וע' ג' אותיות ראשונות דשמא מפרש וגילופין וגילופא דגילופין הוא בסוד לא יתחשב. מי מנה כו' ומספר כו'. נו״ן הנ״ל הוא מי. וי״ו הוא מספר שהמנין הוא בסוד נו״ן. ומספר בסוד וי״ו כמ״ש בסבא. מנה הוא בסוד ז״ת בסוד כי גם זה לך בן וז״ת דאימא הוא נגד שתיהן ששתיהן שוה והוא בסוד מי. עפר הוא אחוריים דב' שמות האלו. רבע. הוא אחוריים דשמא שלים. את. הוא אחוריים דג״ר. נפש. הוא בסוד אחוריים דה' שמות. רוח. הוא הפנים עם וי״ו של הדעת:

ל בדד ישכן. בגימטריא בימי משיח:

מהדורא שתיתאה
כי מראש צרים אראנו. אראנו שיעור קומה ג' יודין דאבהן:

אשורנו. ג' שמות של ג' ראשונות חו״ב ידוע ודעת הוא ה' צבאות:

הן עם לבדד ישכן. עם. הוא ב״פ הן. והוא ג' ראשונות דנוקבא:

לבדד ג' אחרונו'. בדד הוא י' והוא בסוד צלם:

והוא כנגד י״ג שבטי'. י״ב שבטי' הוא הן עם. עם הלמ״ד. ובדד הוא שבט לוי באמצע וז״א בדד ישכון ששם היה מקום השכינה וישראל מקיפין:

לבדד ישכן סוד משכני. בדד כמ״ש ה' בדד ינחנו בדד הוא הקדוש' של ישראל והמצו' שמקיפין אותם. ב' פרשיו' שבמזוזה. ד' ד'. פרשיות שבתפלין של ראש ויד:

לבדד. הוא ל״ב חוטין של ציצית והוא מצורף לבדד. וזהו סוד וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה. מנחה כי טוב זו תור' שבכתב ואת הארץ כי נעמה זו תורה שבע״פ:

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכו'. דע כי הבטה הוא מלמעלה למטה ודרשו חז"ל כלום אדם מביט ממטה למעלה אלא מלמד וכו' וראיה הוא כפשוטו ממטה למעלה או לפנים כמו הבט נא השמימה וראה ודע כי און הוא ממש בפועל ועמל הוא מחשבת און כמו הרה עמל וכו' והוא שאמר הכתוב אצל און הבטה כי מצד מעשה העונות בפועל מתגברין חלילה למעלה מהאדם ומצד המחשבה אינו מתגבר כ"כ רק עכ"פ צופים ורואים אותו ולכך נזכר אצל עמל ראיה וזהו לא הביט און ביעקב היינו בהמוני עם שהם עושים עונות בפועל והם למעלה מהם כמ"ש עונותי עברו ראשי לא הביט ה' זה בם ולא ראה עמל בישראל שהם אנשי הצורה השומרים עצמם מחטא בפועל רק לפעמים נופלים למחשבות און ושני הבחי' אלו אף שהיו בהם ה' לא יחקור זאת להיצר להם ח"ו והטעה כי ה' אלוהיו עמו זהו קוב"ה ותרועת מלך בו היינו וגם חיבור השכינה עמהם כביכול ובכל צרתם לו צר לכך לא צר והבן:

מי מנה עפר יעקב וגו'. כְּתַרְגּוּמוֹ "דַּעְדְּקַיָּא דְבֵית יַעֲקֹב", מֵאַרְבַּע מַשִּׁרְיָתָא — מֵאַרְבָּעָה דְּגָלִים; דָּ"אַ, עֲפַר יַעֲקֹב, אֵין חֶשְׁבּוֹן בַּמִּצְוֹת שֶׁהֵם מְקַיְּמִין בְּעָפָר, "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר" (דברים כ"ב), "לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא י"ט), אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה וְכַיּוֹצֵא בָהֶם (תנחומא):

מי מנה עפר יעקב יאמר אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ וגם רובע ישראל למחנות הדגלים הארבעה לא אוכל למנות יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וזה דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ג:י׳) ברבע ישראל גם נכון הוא שיהיה כמו ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט ג) מן לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט) כלשון וממי יהודה יצאו (ישעיהו מח א) ואמר תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו לומר שהן נוחלי גן עדן כי אחרית האדם המות על כן יבקש שימות מות ישרים הם ישראל הנקראים ישורון שיבלו ימיהם בטוב ותהי אחריתי כמוהו כישראל אשר חלקם בחיים ואינם בני גיהנם ואבדון והנה כלל נבואתו בזה הפעם שאין השם חפץ בקללתנו וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב עמהם ואחריתנו טובה בדרך ישר:

תמות נפשי מות ישרים. לו תמות נפשי עתה אך שתהיה מיתתה מיתת ישרים שתזכה אחריה לחיי עד:

מי מנה עפר יעקב וגו'. הנה לפי שהרשע היה מתחכם בדעתו ומבקש איזה אופן להרע לישראל כמו שאמר שחפש בהם ובאבותיהם ליכנס דרך שם, בקש גם כן ענף אחר שהוא מיוחד לקליפה שתשלוט בו ותעשה רושם, והוא ענין המספר כאומרם ז''ל (ב''מ מב.) אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו', ורצה הרשע להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואמר מי מנה עפר שנמשלו לו דכתיב (שם יג) כעפר הארץ, וברכה זו הגם שנאמרה לאברהם לא נתקיימה אלא ביעקב ולזה אמר עפר יעקב:

מי מנה עפר יעקב - לכך אינו חפץ לקללם. כדכתיב בנינוה: ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו - אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?!

ומספר: בא השם במקום המקור, כמו לישע את משיחך (חבקוק ג' י"ג), כמהפכת אלהים את סדום, והמקור בא במקום הפועל המוגבל הראוי, והזמן והגוף והמספר מובנים מן הפועל שלפניו, כמו ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, הרגו היהודים ואבד, ילדה ועזוב, ונתון אותו על כל ארץ מצרים, ויתקעו בשופרות ונפוץ הכדים אשר בידם, ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות, כי צמתם וספוד, והנה ומספר את = וספוֹר את = וסָפַר סָפוֹר את. ואולי ומספר הם שתי מלות ומי ספר (הנ"ל).

מי מנה עפר יעקב. שנמשלו כעפר הארץ אשר לא ימנו מרוב:

מי מנה וגו'. דרש ר׳ אבהו, מאי דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבא טפה שהצדיק נוצר ממנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר, מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב נאום הגבר שתום העין ^העיין בחא"ג שהעיר על הלשון מיד, דהא כמה נבואות עברו בין המאמר מי מנה ובין המאמר נאים הגבר שתום העין, ועיין מש"כ בזה. ולדעתי אין בזה אף ריח תמיה, דאפשר שאמר זה בשם התואר על עצמו ממקרה ישן, וכמו שאר התוארים שומע אמרי אל וכו', נופל וגלוי עינים וכו', שזה אצלו ענינים ישנים משכבר הימים, כך התואר שתום העין, וזה פשוט. .
(נדה ל"א א')

תמות נפשי מות ישרים. בלעם מבקש על עצמו שימות מיתת גויעה כמותם. כפרש"י בפ' ב' ממס' ע"ז:

כתרגומו וכו'. מד' דגלים. לפי שפירש מי מנה עפר כו' כתרגומו, והתרגום מתרגם בו מארבע משרייתא, ולא ידענו מאי הוא. לכך פי' מד' דגלים וק"ל:

מי מנה עפר יעקב. ר"ל כי למעלתם והצלחתם ירבו מאד כעפר כאמרו והיה זרעך כעפר הארץ ולזה לא יוכל למנות אותם וגם לא יוכל לספור מספר רובע ישראל. ר"ל הדגל שלכל רוח שהיה בו ג' שבטים:

היא שצונו לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית והוא אמרו ודברת בם. וכבר נתבארו משפטי מצוה זו במסכת ברכות (דף כ"א) ושם נתבאר דקריאת שמע דאורייתא. וכתוב בתוספתא כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים זמן לתפלה, רוצה לומר שזמני התפלה אינם מן התורה אמנם חיוב התפלה עצמה מן התורה כמו שבארנו, וחכמים ז"ל סדרו להם זמנים. וזהו ענין אמרם (ברכות כ"ו:) תפלות כנגד תמידים תקנו, רוצה לומר שתקנו זמניהם כפי זמני הקרבן. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (בפרשת ואתחנן, אהבה הלכות קריאת שמע פ"א):

מי מנה. והתימה שלא יתחשב עם הגוים והם עם רב כחול שיתכן שלא יתחשב המעט:

מי מנה עפר יעקב כמו עופר האילים על שם כי נער ישראל ואהבהו וגו' וכן תרגם אונקלוס מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב:

ומספר את רובע ישראל. פי' ל' רביעה כלומר זרע העתיד לצאת מהם. ד"א לשון רביעית לפי שראה ישראל שוכנים בארבעה דגלים אמר אפילו חלק רביעית שבהם איני יכול לספור:

מי מנה עפר יעקב. חוזר לראש רוחב ההר. שאף ע״ג שעיקרו חזק כצורים מכ״מ ודאי סביבותיו עפרורית שהמה רכים כך אע״ג שכלל המון עם ה׳ חזק באמונתם מכ״מ ודאי יש כמה קלי הדעת ונפרדים מעיקר ישראל. אבל בכ״ז מי מנה עפר יקר של יעקב שראוי וחשוב הוא להמנות אבל מי יכול למנות והיינו משום שאפילו ריקנים מלאים מצות כרמונים. והיינו בצדקה וגמ״ח דנקרא סתם מצות כדמוכח בלשון המקרא בספר עזרא והעמדנו עלינו מצות. וכבר ראה יצחק אבינו ריח בוגדי ישראל בזה הפרט להפליא [כמו שביארנו בס׳ בראשית פרשת תולדות]:

מי מנה עפר יעקב. מי יוכל למנות שהוא נדמה כעפר כמו "אם יוכל איש למנות את עפר גם זרעך ימנה וגו':

מי מנה עפר יעקב מי יוכל למנות עפרוריתו של יעקב הם הבנים דקים כלומר גם יש בהם בנים קטנים שאינן בני מניין שהרי ישראל לא נמנו רק מעשרים שנה ומעלה נמצא עפר יעקב הוא הטף מרובה על הגדולים כמה ידות ואם הגדולים חטאו הקטנים לא חטאו לכך אינו חפץ בקללתם.

עפר יעקב כתרגומו שתרגום עפר יעקב דעדקייא דבית יעקב דאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא. ולא הבנותי דברי המתרגום בזה שאם כיון לפרש עפר יעקב הבנים הקטנים והדקים שבהם כמו העפר למה חזר ואמר דאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא ואם כיון לפרש עפר יעקב כמשמעו כאילו אמר מי מנה אותם שנ' בה' והיה זרעך כעפר הארץ למה לא כלל בזה כל ישראל הגדולים והקטנים של בית יעקב אבל אמר דעדקיא דבית יעקב:

מי מנה עפר יעקב. כלומר מי יכול למנות גדולתן אפילו כשהם בדיוטא התחתונה ונמשלין אז לעפר. והנה הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה כמאמר חז"ל (בראשית רבה י"ב, י"א). ונמצאת למד שהם ארץ חפץ שהכל נעשה מהם גם כשהם במדרגה התחתונה. ועוד הנה כל האומות כשהם נופלין שוב אין להם תקומה ועליהם נאמר נוע תנוע ארץ כשכור וגו' עד נפלה ולא תוסיף קום. וישראל כשהם נופלין עד לעפר יש להם תקומה כמאמר הכתוב (שמואל-א ב', ח') מקים מעפר דל, וכמאמר (שמות רבה א', ט') חז"ל בפסוק (שמות א', י') ועלה מן הארץ כשישראל הם בירידה התחתונה מיד הם עולים ואומר (תהלים מ"ד, כ"ז) כי שחה לעפר נפשינו וגו' אז קומה עזרתה לנו וגו'. הרי שאפילו כשנמשלו לעפר תרב גדולתן למאוד והכל עבור ששורשן הוא בבחינת עפר יעקב שהלבנה העליונה שנמשלה לבחינת יעקב כמאמר חז"ל (חולין ס':) עתידים צדיקים שיקראו בשמך יעקב הקטן וכו' והוא בבחינת עפר יעקב והיא שעומדת להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור ומצילם מיד כל הקמים עליהם. וזה הכל כשהם בבחינת יעקב שהוא עקב דמיון עפר הארץ שלמטה מד' יסודות. ומזה ראה והבן ומספר את רובע ישראל פירוש מי יוכל לספור רוב הגדולה והמעלה כשהם רובעין ורובצין בבחינת ישראל שאין חקר לגדולתן למעלה למעלה שאין ערוך אליהם ולא יאומן כי יסופר כי לא יומד ולא יספר.

מי מנה עפר יעקב. פירשוהו יעקב שהוא רב כעפר, ומספר כמו ולספור, או מי יספר את רבע; ורי"ע פירש אמר כתוהה על הראשונות איזהו אשר מלאו לבו להחשיב יעקב כעפר שאין צו חשיבות, כמוני היום שאמרתי הנה עם יצא וגו', כי ודאי ראוי הוא להחשיבו בשמו, ולמצוא מספר חשוב את רובע ישראל כלומר לדגל אחד מארבעת דגליו, ושיעור הכתוב מי יחשוב לעפר יעקב, ויש מספר וחשיבות אפי' לרובע ישראל. ע"כ. ולדעתי מלת מנה הוא מענין ואחריתו יהי' מנון (משלי), שהוא לשון חשיבות שררה וגדולה (מבואר בבשלח במלת מן), (וכ"א במכדרשב"י (ד' כ"ד) מנה כד"א וימן להם המלך, ומשלוח מנות, יהב ליה נבזבזא רב ויקירא), ומלת מי ישמש לחשיבות ויתרון מעלה, כמו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיהו מ׳:כ״ו), וכמ"ש רש"י (בוירא כ"א) מי מלל לאברהם, לשון שבח וחשיבות, ראו מי הוא וכמה הוא גדול. ע"ש. וכן כאן מי מנה, יראו הרואים וישמעו השומעים מי הוא זה אשר הגדיל במעלה והרים בחשיבות (זעהעט! ווער זאָ האך געווירדיגט), אם עפר יעקב, ר"ל חומר הגשמי (דאס אירדישע) הוא הגוף אשר בעפר יסודו; והטעם גם מדרגה זו השפלה שבבני יעקב הרים הוא ית' ליתרון מעלה להיות בעבודתו, כי יקדשו את גופם העפרי, ויפרשו עצמם ממאכלות אסורות ומתאוות זמניות, וישעבדו כל חומריותם לעבודת עליון, ומספר. הוא לדעתי מן אבן ספיר דיחזקאל, לבנת הספיר (בבשלח), ומזה (איוב כ״ח:כ״ז) אז ראה ויספרה, כלומר הבהיק זהרה ויקרתה, (וכן שם ל"ח) מי יספר שחקי' מי עשה את השמים בחומר זך ובהיר כזה, וכן ומספר ר"ל הטהרה והזכוך (קלארהייט, ריינהייט, זובטיליטאֶט); את רבע. ר"ל של ארבע יסודות, וטעם התבוננו וראו מי הוא שהרים בחשיבות את מספר רבע ישראל, הטהרה והזכוך של ארבע יסודותיהם (דער פיער בעשטאנדטהיילע), שמטהרים ומזככים ארבע יסודות גופיהם כולם להתרוממות מעלה ויתרון חשיבות, לא לענינים פחותים ארציים, עד"מ יסוד העפר שבהם שמטבעו להוליד העצבות אינם משמשים להתעצב על מיעוט השגת קנינים הארציים, אבל יתעצבו ויצטערו בתכלית הצער על מיעוט השגתם תכלית האמתיות הרוחניות, וכן התאוה המתילדת מטבע יסוד המים שבאדם לא ישמשוה לתענוגות בני אדם, אבל להתאוות תאוה גדולה לאלהי' להתהלך בין העומדים בין ה' ולהתענג באור העליון, וכח הדבור אשר ברוח יסודו הנה ישמרו הבל פיהם כלבוש מלכות ניתן להם ממלך עליון ולהתקשט ולפאר בו את הנפש לעניני' רוחניים אלהיים להשתעשע בלמודי ה' ולהדריך את העם בדרכי עליון, ויסוד האש שבגופיהם אשר ממנו מדת הגאוה ישמשוהו להגבי' לבם בדרכי ה' להיות בוער ברשפי אש שלהבת יה להיות צמא אל התורה והעבודה. ואמר עפר יעקב ורבע ישראל, להורות על מדרגת הכובש, העובד את יוצרו ושומע למצותיו ע"י כבישת היצר ללחום בו ולנצחו, ועל מדרגת הישר, שכבר זיכך וטיהר יסודות הרעות שבנפשו וגופו והמית כל תאות יצרו עד שמתכונת נפשו אינו מתאוה עוד אל תאות גשמיות ואין בעבודתו שום סיג תאות היצר, הראשון בשם יעקב והשני בשם ישראל יכנה. ואחרי אשר דבר ממעלה הגדולה שבאומה זו מבחינת עבודתם את יוצרם בכל גופיהם ונפשם, התאוה תאוה אל גמולם הרוחני העליון ואמר תמות נפשי וגו':

מהדורא רביעאה
מי מנה עפר יעקב. שנידוש ברגל והוא זמן עמידתם במצרי' ומ״ש ומספר את רבע ישראל הוא רביעתם במדבר לשעה. תמת נפשי מות ישרים. כשיבאו לא״י. ותהי אחריתי לע״ל כמוהו. מות ישרים. כי מיתה טובה הוא רק לישרים שבהן אבל האחרית לכל ישראל הוא טוב כידוע. ואמר מנה ומספר מניין הוא בכללות ומספר הוא בפרטו' שביצ״מ כתיב שש מאות אלף רגלי ובמדבר כתיב תולדתם למשפחתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם וכן אמר בהושע בברכת ישראל אשר לא ימד ולא יספר בכללות ובפרטות ואמר מי מנה שבדרגא דמי. הוא מנה. ובוי״ו. הוא מספר. והם כי גד וי״ו נו״ן של השמות שהן גופי השמות וכמ״ש והוא דלא כרע במודים והוא מטה דמשה שמתהפך כו' והן ז״ת דשם ע״ב בגילופין וגילופי דגילופין והוא עד יעקב. כי מראש צרים אראנו הן ד' אותיות השם כסדר בסוד הרים וגבעות כו' וכן ראש צורים ד' נפשות ד' עלמין. משקה הרים מעליותיו. עליהם עוף השמים ישכון. ישקו כל חיתו שדי. ישברו פראים צמאם. מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל. כמפורש בתרגום דעדקיא דבית יעקב. רבע הוא ד'. כמ״ש ד' בריתות כו'. ואמר הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב בב' זמנים בעוה״ז ולימות המשיח ואמר כאן ד' זמנים שהוא באדם מי מנה עפר וגו' הוא קודם יצירה כמ״ש בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך. ומספר את רבע ישראל בבטן אמו וכמ״ש שמונה רביעותיהן של ישראל שאז יוצר רוח האדם בקרבו. תמת כו' שאז הוא זוכה להדבק נשמתו שהיא צרורה תחת כסא הכבוד כמ״ש צרורה בצרור (ש״א כ״ה כ״ט) כו' וז״ש כאן נפש. כו' ובכאן נשלם תיבת ישרים וז״ש ישרים נגד אבהן כמ״ש בספר הישר. ותהי אחריתי לעתיד בתחיית המתים שאז זוכה לחיה והוא א' של השם שממתיק את הדין ומחיה את הכל:

מי מנה, [ג] מצד כמותם ואיכותם. והנה אברהם נתברך בעפר כמ"ש והיה זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו', ונתברך בכוכבים כמ"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו', ויש הבדל בין ספר ובין מנה, שפעל ספר שייך על דברים שיש להם מספר כמו הכוכבים, ופעל מנה אינו מציין ידיעת המספר רק כשמעיין לדעת אם לא חסר משעורם כמ"ש באורך בפי' ש"ב (סי' כד) ועל חלקים הדקים לא שייך לשון מספר כלל כי מי יספור את האבק הדק, רק לשון מנה היינו לדעת אם חסר משעורם, אמנם בעפר הארץ לא שייך גם המינוי לדעת אם חסר משעורו, וכמ"ש במד' שהעפר אם יהיה בו חסרון יתמלא תכף כן ישראל כשחסרו על ידי דבר נתמלאו תכף, ועז"א אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, אמנם הכוכבים הגם שנוכל לספרם באמת אין להם מספר כי כל כוכב בפ"ע הוא עולם מלא בפ"ע ומצד זה אין להם מספר, וכן כל איש מישראל הוא עולם מלא בפ"ע ואין לו מספר מצד האיכות, וכבר בארתי זאת בארך בפ' לך (טו ה), עז"א מי מנה עפר יעקב, שיעקב הם ההמונים הם נמשלו כעפר מצד רבוים שלא יצדק ע"ז מספר רק מנה ובכ"ז מי מנה אותם, שאם יחסר משעורם יתמלא תכף ולא שייך גם מנין, ומספר את רבע ישראל וישראל שהם הגדולים שבאומה שמצד זה הם נחלקים לארבעה דגלים כדוגמת כוכבי השמים שנחלקים לארבעה רבעי הגלגל, הנה מספרם נדמה למספר הכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפ"ע ואם יחסר כוכב אחד מן המציאות יהיה חסרון בכלל הבריאה, ומצד זה הם נבדלים ממקרי העולם השפל והם עומדים ככוכבים לעולם ועד, וא"א שישיג אותם רעה ע"י כשוף ונחוש מדברים השפלים שהם גבוהים עליהם ורמים מהם: [ד] הם נבדלים מעמני העולם השפל ורעותיו מצד נפשם האלהית שהיא נצחיית וקיימת לעד ואינה נתונה תחת מקרי העולם השפל הכלה ונפסד ועז"א תמות נפשי מות ישרים שנפשם צרורה בצרור החיים לנצח, ותהי אחריתי כמהו שגם הגוף עתיד לקום בתחיה באחרית:

רש"י ד"ה מי מנה עפר יעקב, ...אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר... אפר פרה וכו'. קצת קשה שאין רש"י מבחין בין עפר ואפר, והרי דברים שונים הם. ועוד: שאינו מונה כאן מצוות כיסוי דם חיה ועוף שבוודאי היתה שכיחה במדבר. ויותר קשה לי שלפחות שתי המצוות הראשונות שהוא מונה - ("לא תחרש בשור ובחמֹר" ו"לא תזרע כלאים") לא רק שאינן נעשות בעפר כמו מצוות כיסוי הדם, אלא עדיין לא קיימו אותן במדבר, השלישית (אפר פרה) - רק פעם אחת (לכל היותר), והרביעית (עפר סוטה) - רצוי שלא יהיה צורך לקיימה, ומה אפוא העסק הגדול במצוות עפר אלה? (פ' בלק תשנ"א, תשנ"ב) באשר להבחנה בין עפר לאפר - בכתוב מוצאים אנו שגם אפר קרוי עפר - "מעפר שרֵפת החטאת" (למעלה יט, יז). וראה "דברי דוד" המבאר כי תפס הדרשן מצוות הנעשות בעפר שרובן מצוות בלא טעם, ואומות העולם משיבים עליהן 'מה ענין המצוות הללו'. מצוות אלו מעידות על מעלת ישראל באופן מיוחד, כי הגם שיש בין האומות כאלה שמקיימים מעט מצוות, אבל אין מקיימים אלא את אותן המצוות שידוע להם טעמן והשכל מחייב לקיימן, אבל רְאה שבני ישראל מקיימים אף את החוקים שאין ידוע טעמם.

מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב תרגום אונקלוס מָן יֵיכוֹל לְמִמְנֵי דַּעְדְּקַיָּא וגו׳ דק מחספס תרגום דעדק מקלף:

כתרגומו מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא. ופירוש דעדקיא – הקטנים. והקשה הרא"ם על אונקלוס, שאם סובר כי "עפר" הם הקטנים, ולפיכך תרגם 'דעדקיא', אם כן למה צריך להוסיף 'דעליהון אמיר יסגון כעפרא'. ואם פירוש "עפר" 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא', אם כן למה פירש 'דעדקייא דבית יעקב', הלא יכול לפרש על הגדולים, 'דמתאמר עליהון יסגון כעפרא דארעא'. ואין זה קשיא, דכיון דכתיב "מי מנה עפר יעקב", ואין לומר שנקראים עפר מפני שהם רבים כעפר, ד"עפר יעקב" כתיב, ואין העפר היא עפר מצד הרבוי שלה, דאף חלק אחד קטן יקרא "עפר", נמצא כי העפר הוא עפר מפני דקות. ולכך הא דכתיב "מי מנה עפר יעקב", אין פירושו שיקרא "עפר" מפני שהם רבים כעפר, רק צריך לומר שהם קטנים כמו עפר. ומפני שהוקשה לו, דלמה קרא הקטנים "עפר", והרבה דברים קטנים יש בעולם שיש לקרותם בהם, ולמה דוקא בשם "עפר", לכך אמר 'דעלייהו יתאמר וכו'':
‎ואם תאמר, למה אמר כי לקטנים דווקא אין מספר. ויראה כי מפני שהכתוב לא ציוה למנות רק מבן כ' ולמעלה (לעיל א, ג), והקטנים מישראל לא ציוה למנותם, והוא בשביל דבר מופלא, כי לא יכללו בשיעור ובמנין, כי הם תמיד נושאים להתרבות. וזה הברכה אשר נתן הקדוש ברוך הוא "והיה זרעך כעפר הארץ" (בראשית כח, יד), ואין פירוש הכתוב על הרבוי בפעל, כי הכתוב אומר (דברים ז, ז) "כי אתם המעט מכל העמים", אלא פירושו כי כל האומות יגיעו אל השלמה והעמידה, אבל זרע יעקב אינו לעמידה, אבל נוסף עליהם בכל עת שהם עושים רצונו של מקום. וזאת היא הברכה העליונה, כי נמשך הווייתם ממקום הברכה העליונה אשר אין לה הפסק. ומפני שהרבוי שיש להם – מצד התרבות התולדות, שהוא נמשך תמיד, לא מצד הגדולים אשר ישנם כבר, דהם נמצאים בפועל, רק מצד המשך תולדות הקטנים, אשר אין מנין להם, דכיון דתמיד הם הולכים ומוסיפין – לא שייך למנות דבר שנתוסף היום או מחר, כי הוא נושא תמיד להוספה. ודבר שיש בו עמידה דווקא – הוא נכנס במנין. ואף על גב דהשתא נמי בני עשרים תמיד מוסיפים, אין זה קשיא, מכל מקום לא היה תוספת זה מצד בן עשרים, רק כשנולד והיה אז קטן, והיו מוסיפין תמיד. לכך אמר "מי מנה עפר יעקב", ותרגם אונקלוס על הקטנים, שהם בהתרבות תמיד, ועליהם נאמר "והיה זרעך כעפר הארץ". ולעיל בפרשת ויצא פרשנו, עיין שם:

פס'. מי מנה עפר יעקב, אמר מי יוכל למנות מצות שעושין ישראל משעה שנולד עד שעה ששב לעפרו. כשנולד אמו שומרת ימי לידה. אם זכר נימול לשמנה. נהיה בן חדש והוא בכור נפדה בחמש סלעים. היה בן שלש אביו מחנכו לתורה. היה ראוי למצות והוא בן שלש עשרה שנה. היה ראוי לישא אשה אביו משיאו אשה. יצא לחרוש מצותו עמו. שנאמר (דברים כ״ב:י׳) לא תחרש בשור ובחמור. יצא לקצור. עליו מצות לקט שכחה ופאה. דש מצות דישה עמו. שנאמר (שם כה) לא תחסום שור בדישו. מדד גרנו עליו תרומה ומעשר. לש. עליו להוציא חלה לכהן. בא לאכול. טעון נטילת ידים וברכת המוציא ושלש ברכות לאחריו. ד״א מי מנה עפר יעקב הסמיך ברכתו על ברכת האבות. שנאמר (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ. ומספר את רובע ישראל אלו ארבעה דגלי ישראל. תמות נפשי מות ישרים. בקש להיות לו חלק עם האבות ועם צדיקי עולם:

מי מנה וכו׳ ד״א וכו׳ אצט׳ לאתויי ב׳ פירושים משום דלתרגום אנקלוס שהוא פי׳ ראשון נמצא שיש כפל הענין בפ׳ דהיינו מי מנה עפר יעקב והיינו ומספר את רבע ישראל דאיברא דאנקלוס גופיה כבר הרגיש ונשמר מזה שפי׳ עפר יעקב דעדקייא דבית יעקב דהיינו הקטנים והכרחו הוא דאל״כ אלא שכולל כל יש׳ שהרי כולם משולין לעפר א״כ היינו ומספר את רובע יש׳ מש״ה נתחכם לפ׳ הראשון על הקטני׳ והשני׳ על הגדולים בזה ל״ק מה שהרגיש הרא״ם על אנקלוס למה לא כלל בזה כל ישראל הקטנים עם הגדולים ע״ש אלא דמ״מ ק׳ דמנ״ל למימר הכי שגם לקטנים בלבד אין מספר הרי כשנאמר לאברהם אבינו אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה לא נאמר אלא על כללות כל ישראל יחד כלם גדולים וקטנים שלא יהא להם מספר אבל מנ״ל דאף הקטנים לבד׳ לא יהא להם מספר לכך מייתי ד״א ולד״א ק׳ דמה ענין זה אצל זה דעפר יעקב היינו המצות שמקימי׳ בעפר ורובע ישראל היינו זרעם ואין זה ענין לזה ולא שייך להסמיכם ולומר מי מנה וכו׳ ומספר וכו׳:

ומספר את רבע ישראל. רְבִיעוֹתֵיהֶן, זֶרַע הַיּוֹצֵא מִן הַתַּשְׁמִישׁ שֶׁלָּהֶם (עי' נדה ל"א):

ותהי אחריתי כמוהו. ובלבד שתהיה אחריתי וצאצאי מעי כמו ישראל כי אמנם בניו של אדם ויוצאי חלציו נקראים אחריתו כמו תהי אחריתו להכרית וכן ולא לאחריתו:

רבע ישראל - זרע ישראל, לפי שעל ידי הרביעה נוצר האדם.

את רבע ישראל: דגל אחד, ואולי בלעם כשראה קצה העם לא ראה אלא דגל אחד, ובלק אמר לו שהוא כל ישראל, ולפיכך רה"ק הכריחתו להזכיר רבע ישראל, כי לא היה רואה רק רובע אחד.

ומספר את רובע ישראל. וגם לא אוכל למנות מחנות ארבע דגליהם כלומר שירבו לעולם ולא ימעטו:

מות ישרים. זה אברהם יצחק ויעקב ^ואינו מבואר לכאורה מניין לו שכיון בלעם במאמרו זה על אברהם יצחק ויעקב, וגם מניין לו בכלל דכיון בלשון זה על איש או אנשים ידועים, ודילמא מתברך בעצמו רק שימות מות אנשים ישרים בכלל.
ונראה דזה ע"כ אי אפשר לומר דקאי על כלל אנשים ישרים, דלפי"ז מאי שייך כאן ענין זה, והלא עסיק כאן רק במעלותיהם ושבחם של ישראל, וא"כ ע"כ קאי לשון זה על אנשים ידועים, ומדסמך לשון זה על הכתוב מקודם כי מראש צורים אראנו וכו' דקאי על אברהם כמבואר במדרשים ובפירש"י, וכן נסמך זה על מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, ומבואר במ"ר ר"פ תולדות דכל האבות נקראו בשם ישראל [שורש שם ישר], וא"כ כוון בלשון מות ישרים עליהם. ועיין בהקדמת באור ס' העמק דבר על התורה למרן דודי הנצי"ב מוואלאזין ז"ל טעם הדבר שנקראו האבות בשם ישרים. .
(ע"ז כ"ה א׳)

ד"א וכו' אין חשבון במצות שהן מקיימין בעפר. ויהיה המקרא הזה מסורס, כאלו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר, פירוש המצות שעושה בעפר, ומספר את רובע ישראל, זרע היוצא מן תשמיש, כאלו אמר מי מנה מצות העפר שעושה ישראל, ומספר זרע רובע ישראל כמה הם, ולא ידעתי מה יעשו במלת את עכ"ל הרא"ם. והא דפי' ד"א וכו' משום דלטעם ראשון קשה וכי לא ידעינן מספר ד' דגלים שהרי אפשר לספור אותן, לכן הביא ד"א וכו' וכדפי' דבמתן שכרן קמיירי. ולד"א קשה שצריך לסרס המקרא, לכן פי' גם טעם ראשון:

תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. אמר מורה על טוב הצלחת ישראל לקנות החיים הנצחיים מצד מה שהישירה אותם התורה אל זה מי יתן שתמות נפשי מות ישרים בישראל ותהי אחריתי כמוהו אחרית ישראל לקנות העולם הבא:

עוד נתכוון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפילו כשרוצים למנות עצמן צוה ה' שלא לפקוד אלא על ידי דבר אחר בשקלים או בטלאים.

עפר יעקב. הטעם שהוא רב כעפר הארץ:

עפר בגימטריא ערלה בחול רמז למה שנותנין העדלה בחול:

תמות נפשי מות ישרים. מכאן תשובה למינים זכרם לאבדון שהרי ברוח הקדש היה אומר דבריו וקאמר שיהא סופו כישראל אלמא יש תקנה לישראל לאחרית:

ומספר את רובע ישראל. מה שישראל שהם בני אדם גדולי הדעת עושים ענינים גדולים לצרכי הכלל וקימים לדורי דורות וכדאיתא ברבה כ״פ וצדקתך כהררי אל. מה שהצדיקים עושים המה נושאים פירות ופירי פירות כהררי אל. ואם כן מי יוכל להעריך את כח ההרכבה הבאה ממעשיהם. וזהו הכנוי רובע בשביל שעושה פרי ותולדה לדורות הבא מהולדת רעיון אדם גדול שייסד מעשה זה ומלידת מעשה הדור הבא אחריהם:

ומספר רובע. מי מנה [יש לפרש רובע לשון רביעה כלו' זרע הראוי לצאת מהם] כמו שפיר' רבותי' הק' מונה אפי' רביעיותיהם של ישראל [ויש לפרש רובע לשון רביעית לפי שראה ישראל שוכנים לארבע דגלים אמר אפי' הרביעית אין אדם יכול לספור:

ומספר את רובע ישראל אחד מרביעיותיהן של ארבעת דגליהם כדכתיב אפס קצהו תראה וגו'

דבר אחר עפר יעקב חשבון במצות שהם מקיימין בעפר לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו לא תזרע כרמך כלאים וכו'. במדבר רבה ויהיה המקרא הזה מסורס כאילו אמר מי מנה מה שעושה יעקב בעפר פי' המצות שעושה ישראל בעפר ומספר את רובע ישראל רביעותיהן זרע היוצא מתשמיש שלהם כאילו אמר מי מנה מצות העפר שעושין ישראל ומספר זרע רובע ישראל כמה הם ולא ידעתי מה יעשו במלת את:

או יאמר ומספר את רובע ישראל. על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבא צ"ד, ט') במספר הע' נפש שמנה עמוסי בטן משעה ששמשו מטותיהן. וזה הכל יגיד על גודל האהבה וחיבה מקונם וצורם עליהם. והכל בכלל, גדולים וקטנים צדיקים ופתוחים, על כולם משפיע שפע החסד מחסד אל כל היום ושפע הרחמים משמו הגדול והקדוש הוי"ה יתברך וממתיק כל הדינים מעליהם מראש צורים ומגבעות הכל כאמור למעלה. וכשהם בירידה התחתונה מיד עולים ומי יעמוד נגדם. ולזה,

מהדורא חמישאה
ישרים. הן ג' אותיות אחרונות של שם אחרון והם נגד אבות שנקראו ישרים כמ״ש הלא היא כתובה על ספר הישר זה ספר בראשים אברהם יצחק ויעקב וכנגדן נפתחים בר״ה ג' ספרים ולכן תוקעים ג' תקיעות ג״פ ג' והן נגד ט' ימי התשובה ויו״כ הוא בסוד אחרית הממתק את כלם. והיא החיה ששם תחיית המתים שע״י יחיה הכל כידוע נער נערה קרי וכתיב נער. ותהי. סוד התחיה תהי הוא בסוד שם של שדי המחבר ב' שמות כידוע שהיו״ד נחה מתהי. אחריתי. ידוע בסוד ג' שמהן דאמא עם חו״ג שהן גנוזין בקרבה שהיא נקראת אחרית. כמהו. והוא בסוד ביה ב' שמות דחכמה. ועוד כי מראש צרים אראנו הוא ד' עלמין מונה בסוד ד' נשמות הידוע בד' זמנים. נפש בבטן וכמ״ש בטרם אצרך בבטן ידעתיך והוא עפר יעקב ותרגומו דעדקי' דבית יעקב כמ״ש ועוד בסוד ד' עלמין עילאין וד' עלמין תתאין ששם שני עלמין ושני כתובין בסוד ישב הכרובים הופיעה. ועוד בסוד ד' זמנים וד' גאולות. יציאת מצרים. וקריעת ים סוף. ומ״ת. ובנין בית הבחירה. והם נגד ד' ימים טובים. א' של פסח. ז' של פסח. עצרת. סכות. והם נגד ד' שבתות. א' שבת בראשית. וב' שבת מצרים שבחר להם משה במצרים. וכמ״ש בלוחות הראשונות כי ששת ימים עשה וכו' וינח ביום השביעי. ובשניות כתיב וזכרת כי עבד היית במצרים וכו'. והג' כנגד שבת לע״ל כמ״ש מזמור שיר ליום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והרביעי נגד קרבנות המוספין שבפ' פינחס והן ד' תפילות אתה קדשת נגד שבת בראשית ישמח משה כו' ושני לוחות הוריד בידו נגד שבת מ״ת. אתה אחד נגד שבת לע״ל שאז יתיחד שמו של הקב״ה. תכנת שבת. נגד מוספי הקרבנות ועיקר הקרבנות המה בא״י וג' שבתות הן נגד ג' סעודות והד' בסוד תוספת והוא סעודת מלוה מלכתא והן נגד ג״ר והן העמודים והנתיבות והשערים וכל ששה פירושים הם א':

שם כתב הרמב״ן מי מנה עפר יעקב יאמר אני רואה אותם מראש הרים שוכנים לבדד ולא אוכל למנות אותם כי הם לבדם כעפר הארץ אשר לא יוכל איש למנות את עפר הארץ וגם רובע ישראל למחנה הדגלים הארבעה לא אוכל למנות יתנבא עליהם שירבו ולא ימעטו ויהיו תמיד הם לבדם זרע יעקב כחול (היום צ״ל) הים אשר לא יחד ולא יספר וזה דעת אונקלוס ברובע ישראל וכו׳ עכ״ל:

אין חשבון למצות שהם עושים בעפר וכו'. ואם תאמר, למה נקט דווקא אלו מצות. יש לומר, דהכי קאמר; שאפילו בעפר, שהוא דבר שפל, הם עושים הרבה מצות. ולפיכך אין ראוי לקלל אותם, דמכל שכן שיש להם מצות בדבר חשוב, אחר שעושים הרבה מצות בדבר שפל כעפר. ובמדרש מצאתי מפני שעושים מצות בעפר, לפיכך יזכו להרבות אותם כעפר, ולא לקללם למעט אותם:

ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. להזכיר מעשה אבות ואמהות, שנאמר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כג ט).

תמת נפשי מות ישרים. שֶׁבָּהֶם:

מות ישרים: אנקלוס תרגם דקשיטוהי, ואחריו רש"י ישרים שבהם, ולא כן הוא פשט הכתוב, אך כל ישראל קרואים כאן ישרים (בייחס לשאר אומות).

ותהי אחריתי כמוהו. שיהיה במותו כישראל שחלקם בחיים ואינם בגיהנם ואבדון כשאר האומות:

ותהי אחריתי כמהו. תני, אף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אמר, תמות נפשי מות ישרים, אם תמות נפשי מות ישרים – תהא אחריתי כמוהו, ואם לאו הנני הולך לעמי ^זר"ל ואם לאו דלא ימות אלא יהרג – הנני הולך לעמי, כלומר לגיהנם, והדורש הזה מביא דרשה זו לסמך ראיה דגם אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, והיינו חסידי אוה"ע, דאל"ה מה נתן סימן בדבר שאינו. .
(סנהדרין ק"ה א׳)

רביעותיהן וכו'. [ד"ד] ביאור דבר זה ע"ד מה דאיתא בפ' כל היד (נדה דף ט"ז), המלאך הממונה על ההריון לילה שמו נוטל טפה לפני הקב"ה ואומר רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש, חכם או טפש, בזה הזכיר בלעם שבח של ישראל שאפילו דבר מאוס כזה חשוב לפניו שמסתכל בו:

ואומרו ומספר את רובע ישראל למה שהקדמנו שידבר בב' הדרגות בהמון העם שיתכנו בשם יעקב, ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו, לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב, וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר, ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך הגם שיהיו רבים מספרם מועט כאומרם ז''ל (סנהדרין כו.) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים, ודקדק לומר רובע לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מ״ט:י״ד) רובץ בין המשפתים, גם לפי שהשכינה רובעת עליהם, גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזיווג העולמות:

ומספר את רבע ישראל. דגל ישראל. דגל אחד כטעם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה:

תמות ג' במסורה הכא ואידך תמות נפשי עם פלשתים ואידך תמות בנוער נפשם הוא בקש שתמות נפשו עם הישרים ולא היה כן אלא אדרבה מת מות פלשתים כלומר מות רשעים ובנוער כדאיתא אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם שבן ל''ד שנים היה כשהרגו פינחס:

תמות נפשי מות ישרים. כיון שהגיע למדה זו של חסד הנפלא ביעקב ובישראל. הצטער על עצמו הלואי שהגיע בסוף ימיו למות מות ישרים. ומשמעות מעלת ישר. הוא הנהגה ישרה בהליכות עולם בין אדם לחבירו כמש״כ בספר דברים בשירת האזינו עה״פ צדיק וישר הוא ובגמ׳ עה״פ ועשית הישר והטוב. ולא מצא בלעם לב להתפלל שימות מות צדיקים וחסידים. שזהו ענין הנוגע בתורה ומצות ה׳ השייך רק לישראל ולא לאוה״ע אבל ע״ז התפלל שיהי׳ כיעקב שנפלא במדת ישרים שהרי מרבין חסד גם לאוה״ע ומפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל. וידוע כמה נצטערו נביאי ישראל בשעה שראו חרבן אוה״ע. ולא כן עשה בלעם שביקש לעקור את ישראל ואינה מדה ישרה אפי׳ למי ששונא אותם ע״ז התפלל ע״ע שיגיע במותו מות ישרים וחז״ל במסכת ע״ז דף כ״ה פי׳ מות ישרים אברהם יצחק ויעקב. וכבר ביארנו בפתיחתא דספר בראשית שהולך על כונה זו דיקא יע״ש:

תמת נפשי מות ישרים. מכאן יש להוכיח מן התורה שישראל יש להם חלק לעולם הבא ובגן עדן שהרי בלעם ברוח הקודש היה מדבר ואם חס ושלום לא היה תועלת אין תועלת למתים מה לי מות רשעים מה לי ישרים]:

תמת נפשי מות ישרים ראה באיצטגנינותו שעתיד ליפול בחרב.

מות ישרים שבהם לא ישרים סתם. דא"כ הברכה הזאת אינה של ישר' ואיך אמר לו בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך:

מהדורא שתיתאה
מי מנה עפר יעקב. בסוד כי גם זה לך בן:

ומספר רביעיותיהן. כתב הרא"ם, לא ידעתי איך יתפרש מלת "את" לפי זה. ונראה אלי, כי "מספר" אינו שם דבר, רק הוא מקור בתוספת מ"ם, והלמ"ד חסרה, והוא בכמה מקומות כך. ואף על גב שהפ"א בקמץ, אין בזה קושיא:

מות ישרים: אולי קרא לישראל ישרים ע"ש שיעקב נקרא ישורון (הנ"ל) (בליל ד' ניסן תרכ"ה).

שבהם. פירוש ולא ישרים סתם, דאם כן הברכה הזאת אינה של ישראל ואיך אמר בלק לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך:

עוד רמז על מה שהיה ה' מפליא עמהם במצרים כשגזדו כל הבן הילוד וגו' שהיו מונים למעוברות מלילה ראשונה שהיתה האשה היהודית טובלת ולא היו מועילים שהיה ה' עושה נפלאות להם לאין מספר כמו שמפוזרים הדברים במאמרם ז''ל (שמו''ר פכ''ג, סוטה יא:) ולא היו יכולין לעמוד על רביעותיהם, והוא אומרו ומספר את רובע ישראל:

ישרים בגימטריא אבות העולם: סופי תיבות של שמות האבות בגימטריא בלעם וזהו ותהי אחריתי כמוהו:

ותהי אחריתי כמהו. תכלית מעשי יהא להם אחרית טוב לדורות כמו אחרית מעשי ישראל שיש להם זכרון לדורות:

ישרים שבהם. לא סתם ישרים, דאם כן מה ענינו לכאן:

תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש, וכבר אמרו ז''ל (ילקוט) כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ, ואמר מות ישרים ולא אמר כמותם שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול, שאמרו ז''ל אנשי אמת (זוח''א קכב:) שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם, הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל באין מעכב עד מקום האושר העליון, ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה ונמנעים מלכת תכף ומיד ומתעכבים עד זמן מה אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר, ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך באין מסך באין מעכב:

עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוח הקודש נאמרו, והכוונה בהם היא תמות נפשו מות ביד ישרים שיהרגוהו ישראל כמו שכן היה.

עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז''ל (ע''ז ד:) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר, וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו היו עושים אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך כי דבר מלך עליהם מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו:

ותהי אחריתי כמוהו. חוזר אל העם, אמר זה כנגד עולם הבא שהוא אחרית העולם, ותדע שה' מעמיד בדין גם לצדיקים מי שהוא ראוי לאושר ההוא הנעלם מהמושג לנפש אחר מיתה לזה התפלל על ב' ההדרגות:

עוד לפי מה שפירשנו בכוונת מאמר מות ישרים שיהרגוהו ישראל יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו' על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה סוד המחיה אותה, וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות ובפרשת שלח לך בפסוק כי לחמנו הם וגו' (יד ט), ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסולת, והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים ובזה תהיה אחריתי כמוהו כי הניצוץ ידבק באיש ישראל והרי הוא כמוהו, ומצינו בדברי המקובלים (ס' הגלגולים להאריז''ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחם בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון:

תמות נפשי מות ישרים כו'. הערו המפרשים ובס' לקוטי תורה מהאר"י ז"ל שלא נתקיים דבר זה והאיך כתבה התורה דברים בטילים חלילה. אך האמת הוא כן שהסט"א כל מגמתם להחטיא בנ"י וגדול המחטיאו כו'. ובזה יהי' להם אחיזה להיות תחת ידם. וז"פ אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי. הפי' בזה שהסט"א רוצה שיהי' להם שלל רב כמ"ש ודי זהב. תמלאמו נפשי. נפש הוא פי' רצון כמ"ש אם יש את נפשכם כו' ונפש כי תחטא. שהסט"א מביא רצון והתאוה לבנ"א. ובזה תורישמו ידי ויהיו כפופים תחת ידם. ולזה אמה"כ נשפת ברוחך כו' היינו בחי' הרוח כמ"ש אל אלהי הרוחות לכל בשר. ורוח כל בשר היינו שהקב"ה לוקח בחי' הנפש מבנ"י ונותן להם בחי' הרוח. וזהו רוח הקודש ורוח טהרה איש אשר רוח בו. ובחי' הרוח הוא גבוה מאד אשר אין להם עוד שליטה להחיצונים ואין להם שום אחיזה בבנ"י. וז"ש נשפת ברוחך כו'. וזה ששלח בלק לבלעם הנה עם יצא ממצרים וכסה את עין הארץ. פי' שהיו נשמרים מאד בפרט בחי' הראות שהוא עיקר הקדושה כמ"ש הקדשה היא בעינים עיקר הקדושה הוא בעינים. לכן היו אותם הרשעים מחפשים עילה להכנים בהם תאוות היצר בדבר המותר להם אם לא יתקדשו בהם כראוי בעניני תאוות המאכל ומשגל בקדושה וטהרה כמ"ש אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ. לשון מאכל. ומשגל נקרא ג"כ כן כמ"ש כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ואגרשנו מן הארץ ע"י הארציות שהוא ההכרח אל האדם עי"ז אגרשנו מקדושה ע"י הסט"א להיות להם אחיזה בו. וז"ש מלך סדום אל אברהם תן לי הנפש והרכוש קח לך. מלך סדום הוא היצה"ר. תן לי הנפש הוא הרצון שלי ע"י הרכוש אשר תקח לך בעניני תבל ואוציא ממך נפש הקדושה ר"ל. אולם העצה היעוצה לזה להציל את נפשו מרדת שחת. להיות תמיד במס"נ כמ"ש דוד המלך ע"ה אליך ה' נפשי אשא ואז בטל ממנו תאוות הנפש מסט"א ומכניס א"ע בבחי' הרוח כנ"ל רוח טהרה ועי"ז יבא ג"כ לידי שמירת הברית. לכן בכל תפלות בשבת קודש אומרים בלשון קדושה ועל מנוחתם יקדישו את שמך. כידוע ענין שבת הוא רומז לבחי' יסוד צדיק בחי' יוסף לכן שמירת שבת ואב"ק הוא ע"י מס"נ כמ"ש ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ומסיים מקדש השבת. ונחזור לענינינו. תמות נפשי מות ישרי"ם. ר"ת "יהא "שמי' "רבא "מברך. תמות נפשי פי' מיתה הוא בחי' ביטול. נפשי לשון רצון. ור"ל תמות נפשי שיתבטל הרצון שלי אשר אני רוצה להכנים בהם תאוות הגופניות תתבטל ט"י מות ישרים. מה שבנ"י הם הולכים תמיד במס"נ כידוע בספרים הקדושים כי קודם הגאולה השלימה ב"ב ישובו ויחזרו כל החיים לעפרם שעה אחת לטעום טעם מיתה ואח"כ יחיו המתים ויבולע המות לנצח. לכן מה שאנו אומרים אמן יש"ר מברך הוא מס"נ הגמור כנ"ל כי מה שאדם מצפה על הגאולה בקרוב הוא מצפה ע"י מס"נ כנ"ל. וז"ש בגמ' כל העונה איש"ר בכל כוחו כו' כי זהו כל כוחו ע"י מס"נ ועי"ז הוא מבטל כח היצר מתאוות הגופני ויבא לבחינת רוח הקדושה כנ"ל:

לקוב אויבי לקחתיך וגו'. נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם היכול אוכל דבר וגו' הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה' עליו לקלל לא יקלל אבל הברכה שב ואל תעשה היא ולא יברך, והגם שאמר לו גם כן הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, חשב שהוא בענין הקללה שאם ה' ישים בפיו לקלל עשה יעשה ככל אות נפשו, אבל אם ישים בפיו ברכה ימנע עצמו ולא יברך כי אינו מהמוסר שיעשה היזק למי ששלח אחריו לברך אויביו שאין זה אלא מקלל את בלק, והוא מה שדקדק בתיבת לי שאמר מה עשית לי שברכת ישראל קללה היא לו:

לקב אויבי וגו׳. פ׳ מש״כ להלן כ״ד י׳:

ויאמר וכו'. אל תאמר כי במה שברכת את ישראל אין לי הפסד כי הנה אוכל לומר מה עשיתי לי כי הלא אויבי המה וברכתיך החזקתם עלי. ושמא תאמר למה בהחילי שתקת עד גמרי לז"א לקוב וכו' לקחתיך כלומר בדמים שנדרתי לך כמ"ש ז"ל על אומר לקרא לי ועל כן חשבתי היות מתחיל בשבח ומסיים בגנאי שתארר בסוף והנה ראיתי כי ברכת ולא לכוונת ארה בסוף כ"א גם ברך באחרונה. והשיב לו איני מתחיל בכוונת אל מה שאסיים כ"א תמיד אני שומר ומצפה מה שישית בפי וזהו אשר ישית וכו' אותו אשמור לדבר ויהיה אשמור מלשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר:

ויאמר בלק וגו' לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך. כי כשמוע בלק דברי הנבואה הזאת הבין עד היכן הדברים מגיעים מהמתקת הדינים ממקור הרחמים ומהמשכת החסד אל המדות עליונים ומשם על ראש יעקב וישראל. ראה את מכאוביו כי נעשה היפך מאשר זמם לעשות. ועל כן צעק בקול מר לקוב אויבי וגו' והנה ברכת ברך כלומר שברכת את הבריכה העליונה שמשם יורדין כל בחינת הברכות על בית ישראל הנקראת ברכה (ואפשר לזה יאמר הכתוב (בראשית י"ב, ג') ואברכה מברכיך, כלומר שאברך את בחינת הברכה המברך אותך להשפיע אליה שפע הברכה למען תברכך בכל טוב). ולזה,

ויאמר בלק שאל אותו שעכ"פ היה לו לשתוק ושלא לברך, והשיב שהוא מצווה מאת ה' דוקא לדבר וצריך לשמור פקודת ה', ועז"א אותו אשמור לדבר:

"ברכתָּ ברך". מסתבר שלשון ברכה שבפרשתנו משמעותה מתן שבח, ולא תפילה לאיחולים חיוביים, כפי שאנו רואים במקומות אחרים, כגון בראשית (כז, ד), ועוד רבים. (פ' בלק תשס"ד) וראה מש"כ למעלה (פסוקים ז-י).

והנה ברכת ברך. טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק שהיא מתמיה על בלעם גם עליו יש לתמוה שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו ולא הספיק כפיו כמו שעשה באחרונה למונעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו. אכן יודע היה בלק כי בלעם ערום יערים להתחכם לקלל ישראל ולזה היה משבח ומברך בהפלגה לומר אחריה השפלות וגנות וקללות, ותמצא שאפילו במין הברכה עצמה היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט תשע''א) וזה לשונם עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן יעויין שם דבריהם, הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם, ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית וכיון שעמד נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע אלא לתכלית טוב, והוא אומרו ברכת ברך:

והנה ברכת ברך. שני אופני ברכות והודאות. לעם המוני. ולגדולי האומה:

עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם שנתאוה תאוה להיות כמוהו זה יגיד כי מה שבירך היה מלבו ולברכה יכוין, והוא אומרו ברכת ועשית אותם ברכה שאמרת ותהי אחריתי כמוהו, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום שמתברכים אחרים להיות כמותם:

מה שפעם אחת השיב אותו אשמור לדבר ופעם שנית אותו אעשה ובשלישית אותו אדבר. דהנה שמעתי מפי רבי ז"ל מה שאמר אותו אשמור לדבר דאם מזדמן לאדם מעשה טוב ויש לו גאוה ומהרהר תמיד שכן ראוי להתנהג וכן אתנהג. ח"ו אפשר לקלקל או שהוא מקולקל ממילא אם בא גאוה והתפארות לאדם מאיזה פעולה. או שום חסרון בה. וזה אומרו אותו אשמור לדבר ואהרהר תמיד לדבר כן לקלקל בזה שלא תפעול הברכה זה שמעתי. והנה בלק סבור שבזה יקלקל והאמת אם הפעולה הוא טוב אין כת לקלקל. וכדאיתא ברעי' מהימנא על עבירה מכבה מצוה ולא תורה. אם המצוה נפעל ע"פ האמת וכן מצות ת"ח הוה כמו תורה שאין כח בעבירה לקלקל ולכבות וכן כאן. והנה כשראה בלק שהוכרח לברכם פעם שנית שהבין שהיו תנחומין של הבל כיון שלא פעל בזה שלא לברכם עוד. הוצרך לומר תירוץ אחר אותו אעשה פי' אעבוד בשכל ובכוונה לקלקל ד"ל. ואח"כ שלא פעל גם בזה כי ברכם פעם שלושית ולא פעל במה שרצה לעשות פעולת שקר לקלקל כי הי' ראוי עכ"פ לפעול שלא לברך עוד [ואעפ"כ ברכם] הוצרך ע"כ להודות האמת שמוכרח לדבר מה שרוצה הקב"ה:

הלא את אשר ישים ה' בפי. וכבר ידעת שהוא אלהי ישראל ולא ידבר כי אם טוב על ישראל:

הלא את אשר וגו' אשמור וגו'. פירוש לא כמו שאתה חושב שאין עלי חיוב כשיבא הדיבור מה' לברך ואסתום פי ולא אדבר, לא כן הוא אלא הרי הוא מותרה לבל ישתוק, ולזה דקדק לשון שמירה על דרך אומרם ז''ל (שבועות לו.) כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה שהוא מוזהר לבל ידום ואם יעבור חייב מיתה, וזולת מאמר אשמור לא היה נשמע, ומעתה אנוס הוא, ורבותינו ז''ל (במד''ר פ''כ) אמרו שאמר לו ולואי שהיה מת ולא מברך ישראל, הרי שכל מה שהיה מברך אנוס היה ולא מלבו:

אתו אשמר לדבר.
ר״ל לאו להך דכובש נבואתו, עיין סנהדרין דף פ״ט, ע״ש בתוס׳ היכן הלאו, וי״ל מכאן.

ויען ויאמר. ויען מיותר. אכן במס׳ סוטה פ״ז איתא דבכ״מ דכתיב עני׳ הוא בלשון הקודש. והנה בלק ובלעם כשהיו מדברים היה בלשון מואב. ורק הכתוב סידר תכונת דבריהם בלה״ק. אך כשהיה מדבר בלעם בדבר ה׳ היה מדבר בלה״ק כדבר ה׳ וזהו משמעות מה שאמר ה׳ וכה תדבר כדאיתא בסוטה שם לענין ברכת כהנים. ובלק הבין לשה״ק ואח״כ כשדבר בלק לקב אויבי וגו׳ היה בלשון מואב. והודיע הכתוב כי תשובת בלעם היה בלה״ק משום שהיה ברוה״ק. ובזה ידע בלעם כי עוד יהי׳ נדבר בשם ה׳ כמו שיבואר במקרא ט״ו:

ויען ויאמר וגו'. והנה לכאורה אחד מהם מיותר והיה די בויאמר לבד או בויען. ואמנם הנה נודע (רש"י דברים כ"ו, ה') כי כל עניה בקול הוא, והוא כעין כעס וחימה. והענין הוא, כי מדרך העושה דבר שאינו רוצה לעשותו, רק שהוא מוכרח לעשותו מפני אחרים המכריחים אותו לכך. כשבא אחד אצלו ומתקצף עליו לומר למה אתה עושה הדבר הזה, אז הוא מתכעס עד מאוד כי אומר בלבו לא די שיש לי עגמת נפש מעצמי בעשותי זאת כי בא גם הוא לצערני לקצוף עלי לאמור למה אתה עושה כזה. וכמו כן כאן בבלעם הרשע כי ודאי היה לבו דוה עליו ונשפך דמו על כל דיבור ודיבור שאמר טוב על ישראל. ואך כי מה היה לו לעשות שהקב"ה נתן רסן וחכה בפיו והוכרח לומר שלא ברצונו כמאמר חז"ל (מדרש רבה פרשה זו כ', י"ח והובא ברש"י). ועל כן כשאמר לו בלק מה עשית וגו' לקוב אויבי וגו'. ענה לו בקול וכעס מה אתה מצעריני הלא גם אני ידעתי כל הדברים הנאמרים בפי כי נכלל בם כל המתקת הדינים וכל הברכות הטובות על ראש ישראל ולבי דוי, אבל מה אעשה כי הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר כלומר שאני מוכרח לשמור כל דיבור ודיבור וכל אות ואות שיוצא מפי שלא להוסיף על זה או לגרוע על חוט השערה, רק כאשר שם ה' בפי. בכדי שיתמשך על ידי זה כל בחינת הברכה על דעת אל עליון ברוך הוא, השׂם דברים האלה בפי, והוא שלא ברצוני. ואכן רסן וחכה נתן בפי לשמרני שלא להוסיף או לגרוע רק לדבר כדברים האלה, כי חפץ לברך את עמו ישראל באהבה בדברים העומדים ברומו של עולם, וניתן ספורות למו. ואפשר עוד לומר כי על כן נאמר ויאמר גם כן המורה על אמירה רכה. כי על כל פנים בהיות דבר ה' בפיו ודאי טעם בחכו איזה טעם הטוב כי לא ימלט שלא יורגש טעם הטוב מדבר ה' אף ברשע גמור אך שלבו בל עמו בזה כי לא חפץ בברכה. ועל כן ענה בקול וכעס על מכאוב לבו ואמר באמירה רכה, על טעם הטוב שהרגיש בדברו. ואמר הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר. וכמו שמובא בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים לפי דרכו עיין שם.

עוד ירצה ע''ד אומרם ז''ל (ילקוט) טס של ברזל היה עומד בפיו אם היה רוצה לקלל היה מונעו לברך יכול, והוא אומרו אותו אשמור כדי שאוכל לדבר שזולת זה היה מתאלם.

^*מחמת המשך הקודם לא נקבע במקומו (פסוק ט') כי אם כאן.

או אפשר שנתכוין לומר לו כי הוא מיחל ומצפה לשום ה' דברו בפיו לדבר, והוא אומרו אשר ישים ה' בפי אותו אשמור פירוש מיחל ומצפה לדבר, כי יטעום טעם גדול אשר אינו כדאי הוא וכל משפחות האומות כידוע כמה ערב לנפש טעם הכח הקדוש אשר מלתו על לשונו, והגם שעשה ה' בפיו דבר ופירשנו לבל יגעו הדברים בפה חזיר, אף על פי כן יטעום טעם בן נותן טעם ויערב לו:

כי מראש צורים אראנו. נראה בביאורו על פי אשר היה דברינו למעלה (בפרשת חוקת) בענין חטא משה בסלע שהכהו ולא דיבר עמו. ולכאורה מה ניכר הנס יותר בדיבור מהכאה וכי זה טבע להוציא מים מסלע על ידי הכאה. ושורש הדברים בקיצור מופלג הוא. כי ידוע אשר עיקר דרך עבודת האדם הוא העבודה אשר הוא מאהבת לבבו אל ה'. שלא מצד היראה יראת העונש. כי זה אינו עובד ה' כי את עצמו להיותו ירא מעונש עצמו עונש גופו בעולם הזה או עונש נשמתו בעולם הבא. שעל כן אמרו חז"ל (ברכות ה'.) יקרא קריאת שמע אם נצחו מוטב ואם לא יזכור לו יום המיתה. ולמה לא יזכור לו בתחילה. ואמנם כי בחינת הזכרת המיתה הוא בחינת יראת העונש ואין זה עבודה המעולה. אך תחילה לפעול עמו בבחינת האהבה לקרות קריאת שמע אולי על ידי זה יוכנע יצרו וזה יותר טוב. וכשאינו פועל עמו באהבה ח"ו אז הוא מוכרח לצאת בחרב לקראתו להזכיר לו יום המיתה והעונש כדי שיתפחד מאימת הדין. ועל כן תחילה בצאת ישראל ממצרים שהיו עדיין מטומאים ומזוהמים בזוהמת מצרים לא היה כלל אז בכוחם ללמוד בחינת האהבה לה'. והיה דרכם והילוכם הכל בבחינת יראת העונש. ולכן היה השפעתם גם כן הולך בבחינת יראת העונש שהוא בחינת הכאה במטה. ועל כן נאמר והכית בצור וגו' ללמוד בזה דרך היראה להעם על כל פנים יראת העונש. אבל אחר כך כשהיו ארבעים שנה במדבר והיה אחר קבלת התורה כבר היו צריכים לבחינת האהבה. ועל כן רק ודברתם אל הסלע ולא והכיתם. וכמאמר חז"ל (ילקוט פרשת חקת רמז תשס"ג) היה לך ללמוד פרק אחד. הכל להורות לעם ה' עבודה האמיתית עבודת האהבה וכו' עיין שם בדברינו.

ונקדים עוד בזה מה שאמרנו בפירוש הכתוב (עמוס ג', ב') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עוונותיכם. והוא תמוה לכאורה כלפי לייא לפי שאנחנו החשובים אנו לוקים יותר וכבר דיברו חז"ל בזה (עיין ילקוט שם). והנראה לנו בזה הוא. כי אינו דומה כלל חטאת בני ישראל לעוונות האומות. כי חטאת האומות אינם דוקא כי אם בדברים המטונפים והעכורים עד מאוד כמו גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים וכדומה בשבע מצוות שלהם. אבל עוונות שאינם בגדר הזה לא נחשבים אליהם כלל לעוון. ופוק חזי ההיפוך בישראל, שנצטוו בששה מאות וששה מצוות יותר מהם. ואחר כל זה נאמר (תהלים נ', ג') וסביביו נשערה מאוד ואמרו חז"ל (בבא קמא נ'.) שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וראיה קלה או שמיעה או הליכה מה שאינה לה', פגם הוא בישראל. ואפילו מחשבה קלה שאינה עבירה כלל רק שהוא צורך עצמו ואינו מכוון לדבר הנוגע לעבודתו יתברך, פגם הוא בישראל קדושים, כאשר ביארנו כמה פעמים. כי כל דבר שאינו נוגע בכוון אמת לשם ה' שורה עליה בחינת הסטרא אחרא, כשמה סטרא אחרא, פירוש צד אחר שאינו לה'. ובביאור אמרו (יומא פ"ו.) היכי דמי חילול ה' אמר ר' יוחנן כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילה. הרי שעוונות בני ישראל הם דקים מן הדקה.

ואפשר לזה רמזו חז"ל שאמרו (גיטין נ"ו.) שדא ביה מומא איכא דאמרי בניב שפתים, ואיכא דאמרי בדוקין שבעין. מילתא דלדידהו לא הוי מומא ולדידן הוי מומא וכו'. כי ניב שפתים הוא שיחה קלה שהאדם מדבר שלא לצורך גבוה. או דוקין שבעין ראיה קלה שהוא קלה למאוד להסתכל שלא לשם ה'. מה שבאומות לא הוה זה מומא כלל כי אפילו הרבה יותר חמור מבחינת אלו הותר להם. ובישראל גם בזאת הוה מומא שקשה על ידי זה להתקרב למלך עולמים ברוך הוא אם נמצא בו מבחינות הללו.

והענין הוא כי נראה במלכותא דארעא. מלך שיש לו עבדים רבים ושרים ויועצים זה גדול מזה וזה גדול מזה. כל הגדול מחבירו מוכרח לשמור עצמו יותר בדברים אשר לא נאים. כמו עבדים הפחותים לא יחשב לו לחטא כי אם עד שישתכר כשיכורו של לוט וילך בשווקים וברחובות ויפול ברחוב שיכור לתוך הטיט והכלבים יסבבו אותו. זה יחשב לו לחטא. אבל לא יחשב לו לחטא על מה שאוכל הרבה ושותה הרבה בביתו. או על מה שאינו לומד חכמת הטכסיסי מלחמות וכדומה. כי לפי עבותו וגסותו וריחוקו מאור פני המלך אינו צריך יותר. ואולם שר הגדול ממנו כיון שנקרא שם שר עליו, בזיון הוא לו אם ישתכר לפעמים אפילו בביתו. כי אין נאה לפני השר לצד שהוא רואה את המלך על כל פנים פעם אחת בשנה. וכן הוא במדריגות רבות לאלפים. ואולם היועץ הגדול העומד לפני המלך ומדבר עמו תמיד זה צריך לשמור עצמו ביותר בראיה ובדיבור ובחכמה. שאם מדבר יותר מהנצרך פגם הוא לו. וכן כשהוא רואה ומסתכל בדבר שאינו ראוי חטא הוא לו. או אם ימצא רבב על בגדו דקה מן הדקה. כבר הוא אינו ראוי לעמוד לפני המלך. וכן הוא בישראל עם האומות. שהאומות גם נשמתם הוא גס ועב מבחינת חיות הארץ לא יותר שעל כן נקראים עמי הארץ, ורחוקים מאור פניו יתברך. לא נחשב להם לחטא כי אם עבירות הגסות העכורים למאוד. אבל בישראל ששורש נשמתם חלק אלוה ממעל וקרובים ועומדים בסוד אלהינו יתברך הם צריכים לשמור עצמם ביותר ויותר שיוכלו לעמוד ולשרת לפני מלך עולמים ברוך הוא, ולהיות סוד נשמתו זכה ונקיה בלי שום כתם כל דהוא.

וזה שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם. פירוש לפי שאתם הקרובים ועומדים לפני, אפקוד עליכם עוונותיכם דייקא אלו העוונות שאינם שייכים רק לכם שבשאר האומות אין זה נחשב כלל לחטא ועוון, אבל עוונותיכם הוא. כי הקרוב אל המלכות צריך להיות בדוק וזך מכל וכל. ועל כן אין אתם דומים לשאר האומות שעליהם איני פוקד כי אם עבירות חמורות. ועליכם אני פוקד קלות דקה מן הדקה, עבירות שאדם דש בעקביו וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ט, ו') עוון עקבי יסובני. וזה ענין מאמר הכתוב (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כי לפי שה' אוהבו והוא צריך לעמוד לפניו ולראות בכבודו, צריך להתיסר ביסורין בכדי שיהא זך ונקי כלי מוכשר וראוי לעמוד בסוד אלהינו בעולמות העליונים גבוהים ורמים להנות מאור פניו יתברך. ועל כן המקבלן באהבה מתברך בכל הברכות יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח. כי אחר שנזדכך חומרו באהבתו לה' שיוכל לקבל אורה מאורו יתברך, ממילא כל בחינת הברכות בו וכלום חסר מבית המלך.

והנה חז"ל אמרו (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו רשע ניכר מה בלבו לקללם וכו' ועל כן הנה בלעם הרשע שרצה הכל להזכיר גנותן של ישראל. היה בדעתו להזכיר מעשה הצור הרומז לפחיתות ישראל כי לב האבן להם וצריכים הכאה ובחינת היסורין והדינין ליראם ביראת העונש בכדי להכניסם תחת רשות הדין חלילה. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הפכו לטובה שהיה מוכרח לומר זה הלשון גופא שחשב לרעה, עתה יתאמר לטובה. ולזה אמר כי מראש צורים אראנו פירוש אפילו מראש הצורים. בחינת הצור הרומז לחטאת האדם לב האבן, אראנו. אראה חשיבות ישראל העולה על כולנה כי הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב שענותיהם המה קלים דקה מן הדקה שבשאר האומות לא נחשב כלל זה לעוון. וזה יגיד שבחם ומעלתם כי גדולים ורמים המה וקרובים לאלהיהם אשר כתם כל דהוא יפגום בהם. ומי יוכל להזדקק ללגיונו של מלך. ועיין בפסוק שאחר זה בדברינו ותבין זה יותר.

עוד יאמר הן עם לבדד ישכון וגו'. על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ס"ב, ה') בפסוק (בראשית כ"ה, י"ח) על פני כל אחיו נפל ולהלן הוא אומר (שם ט"ז, י"ב) על פני כל אחיו ישכון. בזמן שאברהם אבינו קיים, ישכון. וכשמת אברהם נאמר בו נפל. והנה בישראל מצינו בהיפוך שאפילו בעת הנפילה שלהם לא נקראו נופלים כמאמר הכתוב איכה ישבה בדד שאפילו כשנשארה בדד אף על פי כן בבחינת הישיבה הם לא ח"ו בבחינת הנפילה לומר איכה נפלה וגו' ועיין בזוה"ק (פרשה זו רי"ב). והנה חז"ל אמרו (ילקוט בפסוק זה) הן בלשון יונית אחד וכו'. ולזה אמר הן עם לבדד ישכון כלומר כי בדבר זה הם מיוחדים ומשונים מכל האומות כי הם אפילו לבדד בעת שנעשים בבחינת בדד ח"ו להיות יושבים בדד אף על פי כן ישכון שלא נאמרה בהם נפילה כי אם בחינת ישיבה בחינת השכינה. ולהיפוך ובגוים לא יתחשב שבחינה זו לא יתחשב כלל בגוים כי הם אפילו בגדולתם נאמר בהם נפילה כאומרו על פני כל אחיו נפל ומכל שכן בירידתם כמדובר.

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל: י"ל בזה בדרך רמז ונקדים לבאר הפסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלהיך צרי' להבין מאי תיבת ועתה מפני מה דווקא בזמן ההוא וי"ל בזה ע"פ ששמעתי מן הרב המנוח מוה' יעקב יוסף הכהן זללה"ה ששמע מן אא"ז זללה"ה שאמר לפעמים יש שהעולם עומד במעלות הרוממת ולפעמים העולם עומד במדריגות תחתונות ועתה שאני בעולם העולם עומד במדריגת הרוממת ע"כ לשון הטהור של אא"ז זללה"ה והנה יש להבין אמרותיו הטהורים דכשיש צדיק וחכם מנהיג בדור והעולם כרוכים אחריו ודבקים בו אזי כולם נעשים חכמים כי הכל הולך אחר הראש וגופא בתר רישא גרירא ע"ד משל אדם שהוא בר שכל ויש לו חכמה אזי אף מה שעושה בידו או בשאר אברים הכל הוא בחכמה כי הכל הולך אחר השכל ע"ד והיה מחניך קדוש היינו שיהיה כל שייפי גופך בבחי' חכמה שהוא קודש כידוע כך כשהעולם הם דבקים באיזה חכם וצדיק שעושה הכל בחכמה טהורה אזי הכל הולך אחר הראש ופועלים פעולותיהם בחכמה כמו שמצינו אצל אנטונוניס שאמר לרבי ידענא דזוטרא דבכו מחיה מתים והיינו מפני שהיו דבוקים ברבי שהיה חכם גדול והכל הולך אחר הראש וכן הוא בכל דור ודור כשיש צדיק אמת וחכם והנה ראיתי באיזה ספר ישראל הוא אותיות לי ראש והיינו אז הם בבחי' ישראל במעלות הרוממת כשיש להם ראש ומנהיג ויעקב הוא עקב היינו כשאין להם ראש ח"ו ואז העולם הוא במדריגת תחתונות זה י"ל תוכן כוונת דבריו הקדושים וזה י"ל ג"כ פי' הפסוק ועתה ישראל שאמר משה אליהם ועתה שאתם הם בעת ההוא בחי' ישראל והיינו שאני הראש ומנהיג שלכם הוא כעת: מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה וכו' ע"ד אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה ועתה כשיש חכמה אזי צריך ליראה כי בלא יראה אין חכמה כלל וגם כי ליראה צריך החכמה לכך עתה שיש חכמה הוא העת הצריך ליראה וכו' והנה מצינו במאמרם ז"ל שצדיקים עושים מעשי ה' מה הקב"ה פוקד עקרות אף אלישע כן מה הקב"ה מחיה מתים אף אלישע כן וכן הרבה עניינים והיינו כי הקב"ה רצון יריאיו יעשה וצדיק יגזור אומר ויקם וממילא אותם הדבקים בצדיק ג"כ יכולי' לעשות כן כנ"ל ידענא דזוטרא דבכו מחיה מתים הוא והטעם שהיו דבוקים לרבי וזהו י"ל הרמז כאן בפסוק כעת היינו כשיהיה כעת הזאת שהיה לישראל ראש ומנהיג הוא מרע"ה יאמר ליעקב ולישראל היינו יתאמר כן להמוני עם בחי' יעקב הדבקים בישראל מה פעל אל היינו הדברים שאל פעל יתאמר אליהם שהם פעלו ג"כ כן מה הקב"ה מחיה מתים אף הם כך מה הקב"ה פוקד עקרות אף הם כן כי הכל הולך אחר הראש ומנהיג כנ"ל והבן:

ודבר מה יראני והגדתי לך נ"ל בס"ד קאי על דבור מה של א"א שאמר במה אדע אשר בעבורו גלו למצרים אם נשאר עדיין בו חלק שלא נפרע עדיין והגדתי לך לקטרג עליהם מצד זה או יובן בס"ד דידוע תיבת מ"ה כינוי לזכר בסוד שם הוי"ה דאלפין הנקרא מה וגם הוא כינוי לנקבה בסוד מה אשיב לה' ומצינו שאמר אברהם אע"ה ה' אדנ"י מה תתן לי ולא נודע על איזה בחינה של מה הוא מבקש דאם על בחינת מה של זכר אז יש לישראל לרשת כל שבעים אומות כדין זכר שיורש הכל וממילא גם בלק הוא בכלל לרשת אותו ואם על בחינת מה של נוקבה הוא בקש אז יש לישראל דין נקבה שאין לה אלא רק עישור נכסי לכך די להם בארץ שבעה עממין שהם עישור השבעים אומות ולפ"ז בלק אינו בכלל ולא יהיה לו פחד על עצמו:

וקבנו לי. לְשׁוֹן צִוּוּי, קַלְּלֵהוּ לִי:

אשר תראנו משם. ותוכל לתת עיניך בם לרע:

ויאמר אליו בלק לך נא אתי וגו'. אמר תיבת נא, גם אמר וקבנו לי בלשון ודאית, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (במד''ר פ''כ) שאמרו שראה שישראל נפרצים שם ששם מת משה עד כאן, והוא לפי שלא ידע טעם הפרצה חשב שהפרצה תהיה בהם, ולפי שידועים היו ישראל שעושים תשובה ומבטלים הגזירות מהר לומר לך נא פירוש מהר עתה שאני רואה שהם מחויבים פרצה זו קודם שיעשו תשובה, וקבנו לי החליט הויית הדבר שתשיגם קללות רשע:

אפס קצהו תראה וכלו וכו': גם בפעם הראשונה כתוב וירא משם קצה העם. אומר אני כי למעלה כי כשהעלהו במות בעל אמר לו שמשם הוא רואה את כלם. וכחש לו, כי היה ירא שאם יראה רִבּוּיָים לא יקללם, והכתוב העיד שלא ראה אלא קצה העם, ועכשו אמר לו אפס קצהו תראה ולא כלו כמו שהיה בפעם ראשונה (לפי דברי בלק אל בלעם) ועכשו הראהו חלק פחות הרבה מן הקצה שראה בפעם האחרת.

ואמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה. לרמוז על חכמת בלק. לפי שידע שישראל בבחינת כללם א"א לחול בהם קללה. לפי שכל העדה כולם קדושים. אבל בבחינת פרטיהם תחול הקללה. לפי שאפשר שימצא בהם עון אשר חטא. וכמו שפירשתי באומרו ואם כל עדת ישראל ישגו. לפי שדבר נמנע הוא שכל העדה בכללה ישגו. אבל בפרט אמר אשר נשיא יחטא כי בודאי יחטא. ולכן אמר בלק אפס קצהו תראה לחול הקללה. אבל כלו לא תראה. שאם תראה בבחינת כלל לא תחול הקללה. ולפי שבראשונה כתב וירא משם קצה העם. אולי כשאמר אפס קצהו תראה רמז על קצת הקצה. וכל הקצה לא תראה. בענין שלא יראה בהם אלא מעט ורעים:

אפס קצהו. רק קצהו:

וכלו ב'. הכא ואידך וכלו מחמדים והיינו דאמרו במס' נדה על דבר זה נסמית עינו של בלעם שאמר הקב''ה שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה והיינו וכלו לא תראה. בשביל שדיבר כנגד הקב''ה שכלו מחמדים נסמית עינו וכלו לא תראה:

לך נא. בכל הפרשה כתיב בה״א לכה. דמשמעו שרק אתה מיוחד לזה ולא אחר. כמבואר בירו׳ סוכה פ״ד ורבה ויקרא פ״א. מש״ה גבי ארה כתיב לכה ארה שאין אחר ראוי לזה. אבל בהליכה שהלך עם השרים כמבואר להלן י״ז כתיב לך. משא״כ להלן כ״ז בהליכה לבית פעור שלא הלך אלא בלעם ובלק כמבואר שם מש״ה כתיב לכה:

לך נא אתי אל מקום אחר וגו' וכלו לא תראה. הכא אמר ליה שמא אין אדוניהם של אלו רוצה שתקללם כולם, אבל אביאך אל מקום אחר שלא תראם כולם אלא מקצתם ושמא יודה לך במקצת לקללם וימעטו אותו מקצת, וכיון שראה שלא יוכל לקלל אותו מקצת הוליכו אל מקום אחר שראה מקצת אחר, אמר שמא בזה המקצת טובים שבהם ואינו רוצה שתקלל מקצת זה, והוליכו למקום אחר, אולי יכול לקלל מקצת האחר, ולכך הוליכו בג' מקומות. ורבותינו פירשו שבלק היה רואה בקסמיו שמאלו ג' מקומות עתיד לבא פורענות ולכך הוליכו לאלו המקומות והוא כתוב בפי' רש"י ז"ל:

לך נא אתי אל מקום אחר בכ״‎ף כפולה אעפ״‎י שהוא לשון הליכה.

אליו בלק. הבי"ת דגושה. לך נא. חד מן ג' בלישנא הליכה חסר ה"א דבכ"ף פשוטה כתיב:

וקבנו מלה זרה. שרשו קבה ונו"ן וי"ו כינוי פעול כמו ישמרנו משפטו .(וקבנו). בדגש רק שהוקלה ובאה בחול"ם כמו עונותיו ילכדנו ישנו עם. ודע כי העתיד והצווי שוים ואין ביניהם רק הסי' דהיינו אותיות אית"ן ולפי שלא מצאנו נו"ן עם חול"ם יחדיו על כן אמר הרב המלה זו מורכבת מנו"ן וחול"ם יחדיו על משקל ירדפו ירדפנו ולדעת ר' יהודה חיוג באה הצווי ליחיד גם כן בוי"ו לבדו כמו פקדו אבל הרד"ק משיג על הרב וכתב כיון שמצאנו כן במקרא למה לא נאמר גם כן עם הצווי ויוכל להיות כי נו"ן וי"ו וקבנו כינוי נסתר אע"פ שבאה הנו"ן רפה ובחול"ם שלא כמנהג עכ"ל:

ויאמר אליו וגו' לך נא וגו' אל מקום אחר. מלת אחר לכאורה מיותרת והיה די לומר אל מקום אשר תראנו משם וגו'. ואפשר לומר על דרך מאמר הכתוב (דברים כ"ד, ב') ויצאה והיתה לאיש אחר ואמרו חז"ל (סוטה ו'.) אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסו וכו'. וכן כאן מקום אחר מן הראשון זה הוציא רשעה מאתו שלא הניח הקללה לחול שם, וזה אפשר יכניסה.

אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. מאמר וכלו לא תראה נראה מיותר, כי נשמע כבר מן אפס קצהו תראה, ועוד מה חדש באמרו אפס קצהו תראה הלא בפעם ראשון לא ראה ג"כ רק מקצת, כמ"ש וירא משם קצה העם, ויראה שבמקום שהי' בראשונה לא הי' יכול לראות בכל אופן רק קצה העם, ושאר המקצת כלל וכלל לא, ועתה הוליכו למקום אחר טוב מן הראשון, שבו הי' יכול לראות כל העם, אך לא בפעם אחת רק בב' וג' פעמים, כשיהי' בד"מ במזרח המקום הי' רואה חצי המחנה המזרחית, ובמערב המקום הי' רואה חצי המחנה המערבית, וז"ש שוב אקחך אל מקום אחר שתוכל לראות הגוי כלו, אבל סוף כל סוף לא בפעם אחד שכל פונות שאתה פונה לא יהי' לך רק ראיית מקצת ולא ראיית כלו, ומלת אפס לשון סוף כמו אפסי ארץ, ור"ל סוף הדבר יוצא לענין סותר את המקויים תחלה (ענדליך אבער), (רש"פ:

אשר תראנו משם ר"ל משם תוכל לראות את כולו (לא כמו במות בעל שלא יכול לראות רק מקצתו) ובכ"ז אני מצוך שרק אפס קצהו תראה ולא תראה את כלו וכמ"ש למעלה (פסוק א') שכדי שתחול בם הקללה היה צריך שישים עינו רק על מקצתם ולקלל קצה העם ע"י שיפריד בין כללותם, כי כשהקבוץ מחובר לפניו א"א שתחול בם קללה ועין הרע:

לשון צווי הוא. כלומר, ואינו לשון עתיד, כמו "וקבותו לי משם" (פסוק כז) , דכאן בודאי לשון צווי, אבל לקמן (שם) אצל "וקבותו לי משם", צריך לפרש דהוא לשון עתיד, משום דקאי על "אולי יישר בעיני האלקים וקבותו לי משם", ואי אפשר לפרש רק בלשון עתיד, כדלקמן (אות כה):

פס'. ויאמר אליו בלק לכה נא אתי אל מקום אחר. אמר לו שמא ראית כל העם מקצה ועמדה להם זכות אבותם. עתה תראה קצת מהם וקבנו לי משם:

אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. האמת יכריחנו להודות שכפי מליצות התורה יראה שיש כח בעין האנושי, ואם לא ידענו איך יפעול וזוהי ההקפדה שהיו מקפידים לראות האויב טרם יקולל, ובלתי זה לא נוכל להבין מצות מחצית השקל מה טעם שכתבה תורה בפירוש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ועינינו הרואות בענין זה מה שיקרה גם בפנות אחרות והוא שהלשון ישמור האמונות הקדמוניות בהשתתף המלות או הפעלים לשתי הוראות כאחת, ובדרך זו נלך בטח לגלות מסך אמונות ישראל שלא נכתבו, ופרטי ההלכות שנמסרו מפה לאזן ונשארו רמוזים בלשון כמו שנעיר במקומות אחרים, ובענין שלפנינו מצינו שלשון עברי יאמר שרר ושוררי במקום אויבי ושרר ושור אחדים המה, ובפירוש מצינו ויהי שאול עוין את דוד במקום אויב, ובזה גלה לנו הלשון שלדעת קדמונינו היתה מין ראייה רעה ומזקת לאיש הנראה עד שאמרו עוין תחת שונא — והנה אמונת עין הרע היתה מפורסמת ומקובלת אצל כל הגוים הקדמונים היא אשר נקראת אצל היונים Bascania באסכאניא, ואצל הרומיים Fascinium פ' אשיניום, וספרו על עם טריבאל ואילליריא כי במצאו אצלם אנשים יהרגו בני אדם בהבטתם בכעס. ומכותבי יון בימפודורוס Nymphodorus יגיד כי נמצאו בעלי עין רעה יוכלו להרוג בלשונם עדרי צאן ובקר לייבש כל צמח ולהמית הילדים, ובארץ שיטים Schythes היו נשים יודעות לעשות כהנה נקראות ביתייס Bythies, וכפי עדות Philarcus כבר היו במלכות פונטו אנשים ידועים משבט אחד אשר להם כח לפעול כזאת, ומהפילוסופיים אריסטו, פליניוס, ופלוטארכוס יספרו מזה דברים מתמיהים, ומהם למד החוקר הישמעאלי אל גאזאלי. וסילינוס Silenus מונה מבעלי עין הרע מינים הרבה יראו פעולתם בדבורם ובקולם linguae et voce, והאיש המפורסם בנפלאותיו Apollonius de Thyane כפי אשר ספר עליו כותב חייו Philos-tratus הפליא לעשות במעשים כאלה — וגם בחקות הגוים נראים דברים יעידו על אמונה זו שכן הגידו על לוחות העשרה שופטים שברומי Decemviri שהיה כתוב מהם משפט מות לאיש המזיק תבואות או שדה חבירו בעיניו ובזה נבין על נכון אומרם ז"ל שאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה.. Ne pelliciunt alienas scgetes exeantando ne incantando ne agrum defraudando ומגדולי יודעי דת ודין Juriseonsultes אצל הקדמונים יאמינו כי יש אנשים יזיקו הילדים בהבטתם רעה עד כי יכחש בשרם משמן ויהיו דלים ורזים — ושני מיני עין הרע היו ידועים אצל הקדמונים האחד נמשך מרצון הרואה, והשני גם בלא רצון הפועל ומכח ראייה החומרית לבד, ולבאר כיצד ימשך הנזק מהראייה היו הקדמונים אומרים כי יש כח בנפש או בדמיון נמשכת ונקשרת בהרכבה ומזג ידוע ממנו יצאו השפעות מועילית או מזיקות radios salutares vel perniciosos ואחד מהאחרונים מוסיף כי הנראה בדבריהם, גם שלא באו בדקדוק, הוא כי לדעתם אלה ההשפעות היו ממין המאגניטיזמוס הנודע בדורות אלה Magnetisme וכאחד מכחות חיי הנפש laculte biologique יפעול על הרכבת הגידים Systeme nerveux — ומזה נמצאו הלחשים להנצל מעין הרע והם ידועים בתלמוד, ואצל הרומיים טרם ישאלו בשלום אדם בבקר היו אומרים Proefiseine לחש מוסכם אצלם נגד עין הרע ומזה הברכות שנהגו העם לברך בבואם לספר בשבח חביריהם גדולים או קטנים, ואצל היונים גם בימינו כל מי ששומע אחרים מספרים בשבחו ירוק ג' פעמים ויאמר כמין לחש יגער ה' בך השטן או יזכיר שם השום כי לשום יחסו סגלה נגד ע"הר — ובאי קורס CORSE, מתפחדים אם יספרו אחרים בשבחם וקוראים אותו Annocchiatura ויאמינו שאם יהיה אדם בעל עין רעה כל ברכותיו יתהפכו לקללה — (ואולי מזה נבין מאמרם ז"ל ושמא תאמר אברכם? ת"ל כי ברוך הוא) על כן נשמרים מלספר בשבח חביריהם (ואולי מזה אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו וכן לעולם אל יספר אדם בשבח חבירו שמתוך שבחו וכו') ואם יקרה להם לברך חביריהם ישתמשו בלשון קללה בעבור יתהפך להם לברכה שכן מסגלת בעלי עין הרע לפעול נגד היוצא מפיהם, ואולי זה טעם ברכותיו של ר"י בן גרים תזרע ולא תחצד, יבלבל פתורך ויחרב אושפיזך וכו' — וכן האמינו מגדולי הקדמונים כי יש אדם שליט בעצמו לתת עין הרע ביופיו או בעשרו או בחכמתו Plutarchi Symp. V. prol. Vll.- ואלכסנדר אפרודיסי Aprodiscinsis שמזכיר רמב"ם בס' המורה (והוא א' ממפרשי אריסטו) מונה בעלי עין הרע, בכלל ההורגים בני אדם על ידי ארס שנותנים באדם על ידי ראייתם בהסתכלות שוקד ונעזרים על ידי לחש או שיר ארוך Carmine prolato בנוי ע"פי דרכי השיר-ואולי מזה נדע למה בלעם נשא משלו, ודבר דרך שיר ומליצה, כי כן היה ראוי לעשות אלו היה מקלל — ומצאנו כתוב כי נמצאו אנשים לוחשים דברמה באזן השור, ונופל ומת Vairus. De faseinu p. 24.- ואולי לזה כוונו רבותינו כשספרו על אליהו שלחש באזן פר כהני הבעל ונמסר להריגה — ואין להרחיק כל זה כי בימינו אלה נודע מאיש נפלא יודע לרדות הסוסים על ידי לחש קל שהיה מלחש באזנם ותכף נכנעים תחתיו והוא Sullivan, והוא לא גלה סתרו לשום אדם, וכח הראות במיני נחשים ובעלי חיים, על זולתם עד שימשכום אצלם לעשות בהם כרצונם, הוא מהדברים שלא נסתפקו בהם גם אחרוני החוקרים Andrew Smith. Tract. sur les reptiles. Revue Brittanique Avril 1863. p. 333. ועיין שם מה שמסופר על אנשים שירפאו מאיזה מיני חליים או ישלטו באדם לעשות בו כרצונם על ידי כח ראותם Revue Britt. lbid 335. 6.- ועיין מה שנמצא בזהר (פ' יתרו) על כמה מיני עין וכחותם וסגולתם ונמצא כדוגמתו אצל אלברט Albert le grand והוא מבדיל בין עין לעין כפי צורתם, וגוונם, שקערורות ירקרקות או אדמדמות lbid p.338.

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. כן רבו וכן פרצו מיבעי׳ ליה. אלא אמר רשב״ל רוח הקודש מבשרתן כן ירבו וכן יפרוץ, עתידין הם לפרות ולרבות, שנאמר כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם (ישעיה נה יא), ואומר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו (במדבר כג יט), רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (משלי יט כא).

אפס קצהו תראה וכלו לא תראה. אל תתן את עיניך בכולם שלא תשיג המכוון כלל כאמרו כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה:

וקבנו. מלה זרה ולפי הדקדוק כי הצווי כעתיד ואין ביניהם רק הסימן ירדפהו ירדפנו ירדפוהו אויב ירדפו ובאה זו המלה מורכבת עם נו"ן ובחול"ם ולפי דעת רבי יהודה המדקדק הראשון שהוא מן שורש קבן א"כ לא יתכן להיותה צווי כי ימצא כן מהבנין הקל אולי תהיה שם הפועל על משקל ומשמרו את השבועה:

אפס קצהו תראה. מובן מזה דבמקום הראשון היה יכול לראות את כולו. והא דכתיב שם וירא משם קצה העם. הוא משום שהתבונן בלעם שאין עינו שולטת כמש״כ לעיל. ומש״ה לא כתיב כאן שראה מאומה. דבאמת לא הוסיף בלעם לראות בעין רעה על ישראל. ומש״ה קרא עצמו שתום העין כמו שיבואר. ולא שהיה סומא ממש. שהרי כתיב להלן וירא את ישראל שוכן לשבטיו אלא שנסתם עינו הרעה באותן הימים. ומה שראה את ישראל שוכן לשבטיו. היה מתחלה בעין טובה ובאהבה כמו שיבואר. אבל בלק לא ידע מכ״ז מאומה. וכסבור שראה בפעם הראשונה את כולו. עתה אמר שלא יראה אלא מקצתו:

אשר דתראנו. בספרים כ"י בגלגל לא במקף:

אפס קצהו תראה וגו'. יבואר על דרך אומרם ז"ל (ברכות ל"ב:) בפסוק (ישעיה מ"ט, ט"ו) גם אלה תשכחנה וגו' אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אם אין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה עגל אמר הקב"ה גם אלה תשכחנה. אמרו שמא תשכח לי מעמד הר סיני אמר להם ואנכי לא אשכחך וגו'. הרי שמדרכי חסדי אלהינו יתברך לזכור הטובות לישראל ולשכוח רעתם מאתו כי הקב"ה הוא כל יכול ויכול לשלול הידיעה מאתו בדבר שרוצה מה שאין כל בריה יכולה לעשות. כי אם האדם זוכר דבר מה אינו יכול לשכוח זאת מאתו. והקב"ה יכול גם זאת לשכוח מאתו. דבר שרוצה. וכמאמרם ז"ל (בראשית רבה ח', ד') בעת בריאת העולם הפליג דרך רשעים מנגד פניו שנאמר (תהלים א', ו') כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. שהאביד בשעת מעשה זאת מפניו בשביל לברוא העולם לקבל תענוג מנשמות הצדיקים. ואמנם הרשעים האכזרים שרצונם בקללה ולא חפצים בברכה, דרכם להזכיר כל מיני הרעות מהאדם ולא הטובות כלל. ועל ידי זה ממשיכין ח"ו הדינים והרעות על האדם ההוא כידוע.

והנה חז"ל אמרו (ספרי פרשת בהעלותך) בפסוק (י"א, א') בקצה המחנה במוקצין שבהם לשפלות. ולזה אמר בלק לבלעם אפס קצהו תראה שלא תראה רק המוקצין שבהם והשפלים ואת זה תזכור ותעורר לפני בוראם. וכולו לא תראה פירוש השלימות שבהן והטוב לא תראה ותזכור כלל. ועל כן השיב לו בלעם על זה, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. כי אלהיהם הוא בהיפך מזה שאינו חפץ לזכור כלל ולראות ברעתם כי גם אלה תשכחנה ששוכח מעשה העגל ולא חפץ לראות האון והעמל שגורם המעשה העגל, וכן כל עוונותיהם. רק ה' אלהיו עמו. פירוש זה שקבלו את ה' להיות לאלהיו במעמד הר סיני, זה עמו זה זוכר להם. ותרועת מלך בו. זה שנעשו ישראל אחים וריעים אליו, זה בו. וזוכר להם זאת ומצרף יברכך לטובה ולא לרעה, לברכם עבור הטובות ולא יקללם על רעתם היפך ממה שאתה רוצה.

וכל הארץ הזאת אשר אמרתי. חזר על ותדבר אליהם, כלומר דברת אליהם אתן לזרעך ונחלו לעולם, ואמרתך לא תשוב ריקם, שנאמר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג יט).

וקבנו לי משם. אומרו לי והיה די לומר וקבנו משם. ואמנם אמר לו כי אפשר לא תוכל לעשות דבר גדול להכחידם מן הארץ כאשר ביקש מתחילה אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ שלא יבואו לרשת את ארץ ישראל. על כל פנים דבר קטן עשה וקבנו לי שלא יוכלו ליקרב אלי ויהיו קובים לנגדי על כל פנים.

שדה צפים. מָקוֹם גָּבוֹהַּ הָיָה שֶׁשָּׁם הַצּוֹפֶה עוֹמֵד לִשְׁמֹר אִם יָבֹא חַיִל עַל הָעִיר:

ויעל פר ואיל במזבח.
כאן כתיב לשון יחיד, דהא אמר בנדה דף ל״א, דאז נסמית עין בלעם, והוה בעל מום ופסול גם בבמה, עיין זבחים דף ט״ז, ולא הקריב רק בלק וא״ש.

ויקחהו שדה צופים. אחר שלא יכול למצוא שמץ פסול ע"ז בשרשים חזר להיות צופה ומביט בענפים דהיינו לבא על התולדות מצד חטא העגל שעשו, וע"ז נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי אין האבות בכלל הבנים ועוד שלא עשו את העגל כ"א המוקצים שבעם שהרי שבט לוי לא הסכימו ואמר אשר תראנו משם, כי ע"י העגל נעשו מגולים כמ"ש (שמות לב כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא, פירש"י מגולה וראו כל העמים כי שם ה' סר מעליהם ע"י העגל וזהו שדה צופים שהוא לשון הבטה.

ויבן שבעה מזבחות. בלק בעצמו בלי צווי בלעם. והוא משום שידע שיהי׳ נקרה מה׳ כמש״כ והיה מאז במעלת משה כמש״כ כאן ויקר ה׳ אל בלעם וכ״כ הרמב״ן. ומש״ה לא היה נצרך לקרבן כדי שיחול עליו עי״ז רוה״ק כסגולת עולות. ולתפלה ג״כ לא היה מכין עצמו באותה שעה. מש״ה לא הקריב הוא. אבל בלק בנה מעצמו וע״ע בסמוך י״ז:

ויקחהו וגו' ראש הפסגה וגו' ויבן שבעה מזבחות וגו'. המזבחות האלו הוסיף מדעתו כי לא אמר לו בלעם שיבן המזבחות והראיה שלמעלה הוזכר שמו על כל פנים בהעלאה שאמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל וכאן לא נאמר כי אם ויעל פר ואיל וגו' כי לא היה די לפניו כדי רשעתו שהעלהו ראש הפסגה שבאה משם פרצת ישראל והמקום עצמו גורם לרעה. והוסיף עוד המזבחות לומר כי גם זאת אעשה ואפשר תוכל הקללה לחול על ידי שניהם. ועל כן,

ויקחהו שדה צופים כבר התבאר שאחר שראה שלא תחול בם קללה מצד הכשוף ורעת העולם השפל, רצה לנסות להוריד עליהם מארה ע"י הוראת הכוכבים ומשטרי הגלגלים והמזלות, ויקחהו שדה צופים שמשם היו עומדים האצטגנינים וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם, ויבן שם שבעה מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים:

רש"י ד"ה ראש הפסגה, בלעם לא היה קוסם כבלק... וזו היא הפרצה שאני רואה. ע"כ. קשה לי: (א) לכאורה היה בלעם גם נביא וגם קוסם, שהרי הביאו לו קסמים, ראה למעלה (כב, ז, ורש"י שם; וראה גם דברי רש"י להלן בפסוק כח)? (ב) המתואר ברש"י כאן מראה שבלק היה נביא ולא קוסם, ואילו היה גם קוסם למה הוא צריך לבלעם? (ג) קשה המעבר לגוף ראשון שבסיפא של דברי רש"י. (פ' בלק תשמ"ז) באשר לשאלה (א) ראה "ספר הזכרון" המבאר שאמנם גם בלעם היה קוסם ונודע בכך, מכל מקום בלק היה קוסם בדרגה גבוהה יותר. ובאשר לשאלה (ב) ראה "משכיל לדוד". לדבריו, הוצרך בלק לבלעם כי היה כח הדיבור בפיו לברך ולקלל, בעוד שכחו של בלק היה במעשים של טומאה. הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ג), אכן בכת"י שנת ה"א קמ"ה מנוסח גם הסיפא בלשון נסתר: "וזו הפרצה שהיה רואה".

פס'. ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה. ראש הרמה כענין (תהלים מח) פסגו ארמנותיה כלומר הגביהו:

ראש הפסגה בלעם לא היה קוסם וכו׳ אין להק׳ דא״כ למה הוצרך בלק לשלוח לקרא לבלעם לקלל את ישראל הרי בלק גופיה קוסם הוה טפי מניה דכבר פירשו זה בזהר דבלק בקסם דהיינו במעשים של טומאה ובלעם בנחש דהיינו במלולא דפומא:

ראש הפסגה. בִּלְעָם לֹא הָיָה קוֹסֵם כְּבָלָק, רָאָה בָלָק שֶׁעֲתִידָה פִרְצָה לְהִפָּרֵץ בְּיִשָׂרָאֵל מִשָּׁם, שֶׁשָּׁם מֵת מֹשֶׁה, כְּסָבוּר שֶׁשָּׁם תָּחוּל עֲלֵיהֶם הַקְּלָלָה וְזוֹ הִיא הַפִּרְצָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה (תנחומא):

ובאה התשובה אליו שגם בזה טעו, כי לא הביט און זה ביעקב כ"א הערב רב לבדו היה מקור אל המעשה ההוא וישא משלו ויאמר וגו' לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הביא לו מופת על טעותו שהרי נאמר במעשה העגל (שם לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו וכי יש נחמה לפניו ית' והלא לא אדם הוא להתנחם, אלא ודאי אפילו לכתחילה מעולם לא עלתה על דעתו ית' לכלותם כי לא פשעו בו אך הערב רב היה העיקר במעשה ההוא שעשו ע"י נחש וקסם, וחשב ה' פן יטעו גם ישראל אחריו והיה מגזם להם בכליון כי עביד אינש דגזים ולא עביד לכך נאמר אשר דבר לעשות ולא נאמר אשר בקש לעשות אלא מעולם לא בקש אלא דבר לעשות דרך גיזום לבד ולא כדי לעשות ממש, וזה דווקא לעמו דהיינו בני ישראל אבל על הערב רב לא ניחם כלל ועוזבי ה' יכלו ע"י העונשים המבוארים פר' כי תשא כמו שפירש"י בג' מיתות נדונו שם כו' ואצלנו נראה כאלו נחם ה' על זאת, ואל ה' הוא היודע (יהושע כב כב) שגם מתחילה כך היתה דעתו ית'. אבל אם היו ישראל מזידין בדבר א"כ ודאי ייעד להם עונש ממש והיתה כאן נחמה ממש וזה אינו כי לא בן אדם הוא ויתנחם, אלא ההוא אמר ולא יעשה שלא היתה שם כי אם אמירה ודבור לבד דרך גיזום ולא כדי לעשות ולהקים ז"ש ולא יעשה, ולא יקימנה.

ומדברי רמב"ן (כד, א) נראה שקוסם הוא דרגה בדרגות הנבואה. (פ' בלק תשמ"ח)

והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה נאמר כאן לא איש אל ויכזב כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם כי לשון נחמה הוא על הרעה וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.

ואמר הנה ברך לקחתי, היינו לי כי כבר אמרתי ותהא אחריתי כמוהו ואם אקללם אקלל גם עצמי לכך לא אשיבנה לא הביט און ביעקב אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באון ועמל שלהם מה אוכל להביט אם ה' לא הביט בהם עמל ואון, ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלהים לגמרי אלא שתפו ש"ש לדבר אחר כי לכך נאמר אשר העלוך בוי"ו וארז"ל (סנהדרין סג.) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כי בוי"ו יש הוראה שלא נתנו תפלה באלהים אלא הודו כי ה' הוא האלהים והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה לכך אמרו אשר העלוך. וז"ש כאן ה' אלהיו עמו שטענו כי ה' אלהיו הוא עמו עם העגל ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך ולא אלהים ממש ז"ש ותרועת מלך בו.

או יאמר שאף בשעת החטא ה' אלהיו עמו, לא כפרו בו לגמרי ותרועת מלך עולם נשאר בו, ותדע שכך הוא שהרי אמר הקב"ה למשה רד כי שחת עמך אשר העלית, (שמות לב ז) היינו העם שהעלה משה וזה ודאי לא אמר כלפי ישראל שהרי אל מוציאם ממצרים ולא משה הוציאם אלא ודאי שכלפי הערב רב אמר שמשה העלם מדעתו. והראיה שלכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' (שם לב יא) דהיינו ישראל אשר אל מוציאם ממצרים כי לשון הוצאת שייך בישראל שנכנסו למצרים ויצאו, אבל גבי הערב רב אמר כי שחת עמך אשר העלית כי לשון יציאה אין שייך בהם כי מי הכניסם שיצאו. וכפי הפשט יתכן לפרש שהקב"ה אמר רד כי שחת עמך אשר העלית במעלה ע"י ביזת מצרים, כי משם נתעשרו וע"י רוב זהב עשו העגל לכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי נתעלו בעושר של ארץ מצרים, אבל בתפלת משה לא היה מקום להזכיר זה לכך אמר אשר הוצאת.

כי לא נחש ביעקב וגו', וכבר ידעת כי העגל נעשה ע"י כישוף ומאחר שלא נחש וקסם בישראל ודאי לא עשאו העגל כ"א הערב רב, וא"ת אם אין בהם נחש וקסם א"כ במה יוודע להם הדבר אשר דבר ה' ע"ז אמר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי כל הקורות התלויין בעת וזמן ההווים ונפסדים יאמר ליעקב אפילו לקטניהם וע"ד שנאמר (דברי הימים א' יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, ולישראל דהיינו לחשוביהם יאמר מה פעל אל כי הדברים הרוחניים הקב"ה כוננם בידים כמ"ש (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך וכתיב (תהלים לא כ) מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים בך.

הן עם כלביא יקום, ידוע שכל עיקר מעשה כישוף בלילה כי בו תרמוש כל חיתו יער אלו המזיקים, וכל העוסקים עמהם הם מוכים ומעונים וירא בבקר והנה פניהם זועפים, לא תואר ולא הדר להם והם חלושי כח כי רובם מרעיבים את עצמם כדי שתשרה עליהם רוח הטומאה, והן עם זה כלביא יקום משנתו חזק ובריא אולם וזה מופת שאין לו עסק בנחש וקסם, ואדרבא לא ישכב עד יאכל טרף וכפירש"י שאומר ק"ש על מטתו ומבריח המזיקין מעליו וא"כ ודאי אין לו עסק עמהם כלל וזה פירוש נכון.

אקרה כה. מֵאֵת הַקָּבָּ"ה, אקרה — לְשׁוֹן אִתְפַּעֵל:

אקרה כה: אזמן עצמי לקראתו.

התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. אמר בלעם הנה ישראל נשענים בזכות הקרבנות ממה שהבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית ט״ו:ה׳) כה יהיה זרעך, והם נשענים בזכות ברכת כהנים שכתוב בה (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו את בני ישראל, וכן אמר משה כנגד מלך אדום (שם כ) כה אמר אחיך ישראל, ולכך התיצב כה על עולתך וטול אתה האחד ואני אטול את השני, וזהו שאמר ואנכי אקרה כה, אתה בקרבנך ואני בחכמתי, כך דרשו רז"ל.

ואנכי אקרה כה. פירש רבינו בחיי לבטל מהם ברכת כה יהיה זרעך (בראשית טו ה) וכה תברכו את בני ישראל (במדבר ו כג). בזה ראיתי לתרץ מה שמסיק (במ"ר כ ז) כי אמר אולי נכה בו לא בקש כ"א לנכות מהם חלק כ"ד מן ס' רבוא והיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה תועלת היה לו בזה אם יחסרו כ"ה אלף מן ס' רבוא, גם יש לדקדק למה נפלו בעצתו כ"ד אלף ולא יותר ולא פחות, אלא ודאי שעיקר כוונתו היתה לבטל מהם ברכת כה כי עי"ז יחולו הקללות לכך לא בקש כ"א לנכות חלק כ"ד כדרך שמנכין מן הסאה חלק כ"ד (ב"ב צג:) כך בקש לנכות חלק כ"ד דהיינו כ"ה אלף כמספר כה, ולא עלתה בידו כי לא הפיל כ"א כ"ד אלף עד כה ולא עד בכלל כי בבואו למספר כ"ה עמדו להם הברכות של כה תברכו, וכה יהיה זרעך.

ואנכי אקרה כה. לא אמר אולי כמו בפעם הראשונה אלא ברור היה בידו כמש״כ ובאמת לא נגמרה עוד ברכה הראשונה כאשר יבואר. ומש״ה היה מוכרח להיות נדבר גם עתה:

ואנכי אקרה כה האל״‎ף בחיריק.

ויאמר כו'. התיצב וכו'. הנה למעלה אמר שע"י המזבחות אולי יקרה ה' שהוא שלא יקרה אלהים כ"א ה' ולא שוה לו. ואפשר נתן אל לבו כי אולי על שנתרחק ממקום המזבחות היה לו העזר מעט והורה על ההרחק באומר ואלכה אך עתה אמר התיצב כה ואנכי אקרה כה שהוא בקרוב כאלו שם אני. עוד אפשר רמז בדג"ש הכ"ף מה שלא אמר כן למעלה כ"א וכה תדבר בלי דגש הכ"ף אך יאמר לבלק שיכוין למלאת שפע מלת כה ע"י עריכת הקרבנות שהוא השכינה הנקראת כה וזהו רמז הדגש כבטן המלאה וזהו התיצב כה ועל ידי כן אנכי אקרה כה שאקרה בהיות אתי כה מלא כלומר שאחר שהשכינה במלוי אתי מה שאקרה אחרי כן לא יהיה כ"א משם ההויה ישתבח לעד וזהו שלא אמר אקרה מכה כ"א ואקרה כה כמה שאקרה מהזולת הוא השם הגדול כי הנה כבר עמי כה היא השכינה מהמראות הקודמות. או יאמר בתחלה שנאמר ויקר אלהים היה כי שם אלהים שהוא שכינה היה מדבר עמו ע"י כח חצוני שהוא נקרא קרי עתה ע"י המלוי המקרה שלי לא יהיה שיבא לקראתי אלא כה היא השכינה ולא אקרה נוכח זולתו ויהיה אומר אז מלשון לקראת וכן זכה שויקר ה' אך לא מטעמו כ"א על שהיחל לדבר טוב על ישראל וגם זה ע"י השתלשלות עד כח הטומאה וז"א ויקר ולא אמר ויקרא כ"א ויקר שהוא לשון קרי:

ויאמר וגו' התיצב כה על עולתך ואנכי אקרה כה. שלכאורה אין פירוש למאמרו ואנכי אקרה כה. ואולם כי אמר לו כי הן אתה בשתים תתחכם לגרום ביאת הקללה. אחת בדבר המקום הרע הזה המוכן לפורעניות. והשנית בזכות הקרבנות שאתה מקריב. ועל כן התיצב כה על עולתך פירוש אתה התיצב כה במקום הרע הזה ותגרום הקללה. והשנית על עולתך בזכות קרבנותיך תביא רעה להם. אבל ואנכי אקרה כה שלי אין במה להתיצב כי אם שאקרה כה פה במקום הזה והמקום תגרום לקללה. ועל כן,

ויאמר אל בלק עתה לא אמר אולי יקרה ה' לקראתי כי לא נסתפק בזה כלל, שאחר שנקרא אליו בפעם הראשון יגלה לו גם עתה, וא"צ הכנה רק מאתו שיהיה מוכן אל הדבור, ועז"א ואנכי אקרה היינו אזמין א"ע לכך, ובפעם הראשון הוצרך להתרחק כדי להתבודד כמ"ש ואלכה וילך שפי, ועתה היה בוטח שיבא אליו הדבור בכאן אצל המזבחות ועז"א ואנכי אקרה כה:

וישם דבר בפיו. וּמַה הִיא הַשִּׂימָה הַזֹּאת? וּמֶה חָסֵר הַמִּקְרָא בְּאָמְרוֹ "שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר"? אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ שֶׁאֵינוֹ נִרְשֶׁה לְקַלֵּל אָמַר מָה אֲנִי חוֹזֵר אֵצֶל בָּלָק לְצַעֲרוֹ? וְנָתַן לוֹ הַקָּבָּ"ה רֶסֶן וְחַכָּה בְּפִיו, כְּאָדָם הַפּוֹקֵס בְּהֵמָה בְּחַכָּה לְהוֹלִיכָהּ אֶל אֲשֶׁר יִרְצֶה, אָמַר לוֹ עַל כָּרְחֲךָ תָּשׁוּב אֶל בָּלָק (שם):

ויקר ה' אל בלעם עתה לכבוד ישראל עלה האיש הזה להתנבא במדת רחמים בשם הגדול אשר נגלה למשה כי עד עתה נאמר בו ויקר אלהים (במדבר כ״ג:ד׳) ויבא אלהים (במדבר כ״ב:ט׳) ועתה ידע כי לא יוכל לקללם בשום ענין בעבור כי במדת רחמים יחונן עליהם כי עד עתה כשהיה שומע במדת הדין היה חושב למצוא להם עלה בעון אשר חטאו כענין ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם (ישעיהו סג י) או שתבא עליהם רעה מאת ה' לא ינצלו ממנה במדת הדין וזה טעם וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (במדבר כ״ד:א׳) כי גם ה' יתן הטוב בברכה והמשכיל יבין:

ברש"י כאדם מפוקס בהמה, ברש"י כ"י שלי היה כתוב בסמ"ך ואח"ך הגיהו בקו"ף, וכן נכון, והכוונה סותם פיה במתג ורסן (מל' פקק).

ויקר ה' אל בלעם. עד עתה נגלה אליו במדת הדין והיה חושב אולי תחול עליהם קללה בהזכירו עונותיהם אבל עתה נגלה אליו במדת רחמים ידע כי לא יוכל לקללם בשום ענין וזה שנאמר וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל:

ומה היא השימה וכו' ומה חסר המקרא. שתי קושיות מקשה רש"י, חדא מה היא השימה הזאת דלא מפרש הפסוק מה היא השימה. ועוד, מה חסר המקרא באמרו כו' ר"ל היה לו לכתוב ויקר ה' אל בלעם ויאמר שוב אל בלק וגומר, דהא לא חסר המקרא כלום אי לא אמר וישם דבר בפיו. והרא"ם פי' מה היא השימה הזאת, דאי אפשר לומר שמאמר שוב אל בלק הוא פי' וישם דבר בפיו, דא"כ ויאמר ל"ל, היה לו לומר וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר:

וישם דבר בפיו. היינו המשל ומליצה:

ויקר. הקו"ף דגושה:

וישם דבר בפיו. מה היא השימה הזאת ומה חסר המקרא באומרו שוב אל בלק וכה תדבר דא"א לומר שמאמר שוב אל בלק וגומר הוא פירוש וישם דבר בפיו דא"כ ויאמר ל"ל היה לו לומר וישם דבר בפיו שוב אל בלק וכה תדבר:

ויקר ה' אל בלעם וגו'. כי שמו יתברך ויתעלה אין מקפח שכר כל בריה וכאן כנראה שמשך בלעם קצת את ידו מלחפש מקום שיוכל לקלל. כי הלא בתחילה נאמר וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חוצות כי הלא אף שבלעם גר היה במדינה בארץ לא לו והיה צריך להמתין עד אשר יוליכו בלק אל המקום אשר ייטב בעיניו, מכל מקום לגודל רוב טפל רשעתו הלך הוא עם בלק לחפש מקום לקלל את ישראל וצוה לו להעריך מזבחות וקרבנות. וכאן לא הלך בלעם כי אם אחר בקשת בלק שביקש מאתו לך נא אתי אל מקום אחר. וגם לא צוה לו להעריך מזבחות ולא העלה הקרבנות כאמור. ונראה מזה שמשך ידו במקצת אחרי ראותו כי טוב בעיני ה' לברך את עמו ישראל באהבה. על כן ויקר ה' אל בלעם כי עד הנה לא הקרה שמו יתברך אליו כי אם בבחינת אלהים בחינת הדין כי חרה אף ה' הוי"ה הרחמים כי הולך הוא ולא רצה להתראות אליו בשם הזה. ועתה זכה שהקרה ה' שם הוי"ה אליו מדת הרחמים והוא דבר גדול מאור לכלב כמוהו. ועל כן תיכף וישם דבר בפיו כי למעלה הפסיק הענין בין ויקר לוישם כי ויקר היה מבחינת אלהים הדין והשימה היתה משם הוי"ה הרחמים לדבר טוב על ישראל וכאן ויקר וישם כי שניהם היו מבחינת שם הוי"ה הרחמים. וכאן לא נאמר בפי בלעם כאמור למעלה רק בפיו, לומר ששם ה' דבר מה שהיה בפיו מכבר כי כבר בירך את ישראל ועתה שם ה' דבר כמו כן, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר כלומר כן תדבר כאשר דברת לברך את בית ישראל לברכה ולא לקללה.

ויקר בכאן לא הוצרך לומר את שבעת המזבחות ערכתי כי היה עומד אצל המזבחות, ועז"א ויבא אליו ולא אמר כמו בפעם הא' וישב אליו כי לא התרחק ממנו:

רש"י ד"ה וישם דבר בפיו, ...ומה חסר המקרא באמרו וכו'. שאלת רש"י היא למה הוצרך להקדים שה' שם את הדבר בפיו, הלא מאחר שפתח הכתוב ואמר "ויקר ה' אל בלעם" להגיד שהתגלה אליו הדיבור, הרי מובן שהוא הַמְצַוֶה עליו "שוב אל בלק וכה תדבר". וראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק ה). והנה כאן משיב רש"י בדברי המדרש: ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו וכו', אך למעלה אף לא שאל שאלה זו! (פ' בלק תשנ"ו) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: רש"י אינו שואל את שתי השאלות "ומה היא השימה? ומה חסר המקרא באמרו שוב?" בפסוק ה, למרות שגם שם נאמר "וישם וכו' שוב אל בלק" וכו', משום שכאן בלעם חוזר אל בלק ואינו מדבר עד שבלק שואל "מה דבר ה'?" משמע שלא ברצונו דיבר. ועוד: לא נאמר כאן כפי שנאמר שם (פסוק ג) שבלעם הלך, ומדוע נאמר לו "שוב"? לפיכך מביא רש"י המדרש לפיו, בלעם גם בפעם הזאת הלך ושב בעל כרחו.

ונתן לו הקדוש ברוך הוא רסן. ותימה, למה לא דרשו (תנחומא כאן יג) למעלה אצל "וישם" הראשון (פסוק ה), שגם שם כתיב כמו כאן. ויש לומר, כי למעלה בודאי נוכל לומר כי "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" הוא פירוש הדבור ששם הקדוש ברוך הוא בפיו. ואין להקשות, דלא לכתוב רק "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר", כי בא לאשמועינן כי הדבור בא לו מאצל הקדוש ברוך הוא, כי לפני זה הוא דברי בלעם (פסוק ד) "ויאמר את שבעת המזבחות ערכתי", והוצרך לכתוב כי השיב הקדוש ברוך הוא "וישם ה' וגו'". והשתא תרוייהו צריכי; האחד ללמד שהקב"ה הוא השם בפיו, "ויאמר (אל בלעם) [שוב אל בלק]" – מלמד מה היתה השימה. ולפיכך כתיב "וישם ה' דבר", ומהו שם – "ויאמר שוב אל בלק". אבל כאן דכתיב "ויקר ה' אל בלעם", לא הוי צריך למכתב רק "ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר":

פס'. ויקר אלהים אל בלעם. ויבא אליו והנו נצב. וכבר נאמר והנה לשון שמחה כמו (שמות ד׳:י״ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. כיון שהתחיל לברך את ישראל התחיל להתעצב. לפיכך כתיב והנו. שנאמר (איוב ב׳:ו׳) הנו בידך אך את נפשו שמור:

וישם ה׳ וכו׳ ומה היא השימה וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא שאם מאמר שוב אל בלק וכו׳ קאי אדלעיל והוא פי׳ וישם דבר הול״ל וישם דבר בפיו לאמר ומדקאמר ויאמר ש״מ דוישם דבר מלתא באפי נפשה היא ולדרשה אתי והא דלא פירש״י כן לעיל בפ׳ הראשון דכתיב וישם ה׳ דבר בפי בלעם ויאמר וכו׳ ה״ט משום דבפ׳ חלק דף ק״ה פליגי בהאי וישם דבר ר״א אמר מלאך ר׳ יוחנן אמר חכה ומשמע ליה לרבינו דלא פליגי אלא הא והא הויא בפעם ראשונה הוה מלאך שנקרא דבר כדמוכיח בילמדנו מדכתיב ישלח דברו וירפאם ובפעם שניה הויא חכה דהיינו מסמר של ברזל כדילפי׳ התם מקרא דכל דבר אשר יבא באש. ומאי דאמינא דבראשונה הוה מלאך היינו משום דהתם נזכר השם בהדיא דכתיב וישם ה׳ דבר וכו׳ הילכך ניחא לן לפרושי דההוא מלאך הוה ובשניה מפרשים חכה ומש״ה נטר רש״י לפ׳ חכה עד הכא בקרא תניין ובקרא קמא לא חש לפ׳ מידי דמובן ממשמעות הפשט ששם דבר משמע נבואה והיינו ע״י מלאך:

א"ל על כרחך תשוב אל בלק. וא"ת למה לא פירש"י זה לעיל, דהא ג"כ כתיב וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר, י"ל דלעיל י"ל דוישם ה' בפיו וגו' הוא תשובה על את שבע המזבחות ערכתי וגו' אבל הכא קשה הלא לא דבר בלעם כלום:

ויאמר. אח״כ אמר אליו עוד שוב וגו׳:

שם. ...כאדם הפוקס בהמה בחכה וכו'. פוקס, פירוש - מחזיק פיה פתוח בעל כרחה (ראה רש"י שבת קנה ע"ב). (פ' בלק תשס"ב)

מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל נ"ל בס"ד הם הכינו ז' מזבחות והקריבו עליהם ז' פרים וז' אלים להרע לישראל ע"י קרבנות אלו שהם ז' וז' ועתה נהפך בלעם לאיש אחר לסתור את הבניין אשר בנו להרע לישראל וסתר חדא חדא והיינו כי ישראל מקרבים כל שנה שבעים פרים בחג ולז"א מי מנה עפר יעקב קרי ביה ע' פר ר"ל ע' פר שמקרבים בחג מי מנה התועלת והטוב אשר עולה מזה ובמה נחשבת הקרבה זו של שבעה פרים שהם חד מעשרה מן ע' פר שמקרבים בכל שנה ושנה הא ודאי דוחין אלו ע' פר את ז' פר שהקרבנו להרע להם וכנגד ז' אלים אמר ומספר את רובע ישראל כלומר רביעיות של ישראל כמ"ש רז"ל שהוא ליל טבילה שנזקקין איש ואשתו זל"ז אחר שקיימו מצות הספירה של ז' נקיים דכתיב וספרה לה שבעת ימים מי יוכל למנות את מצות הספירות של שבעה שסופרים בעבור רבעיות שלהם והא ודאי ידחו מצות ספירת השבעה הרבים את הקרבת שבעה אלים וגבר ישראל ואמר עוד תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו נ"ל בס"ד ישרים יו"ד שרים הם עשרה מרגלים שהיו שרים ונכבדים שמתו מיתה מנוולת והוא מקבל שתמות נפשו מות יו"ד שרים אפילו שהיתה מנוולת ורק שתהיה אחריתו כמוהו בישראל ואמר זה להפליג בשבחן של ישראל:

ושרי מואב אתו. וּלְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר "וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב", כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁאֵין בּוֹ תִקְוָה הָלְכוּ לָהֶם מִקְצָתָם וְלֹא נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא מִקְצָתָם:

לשון צחוק. דאל"כ מה בפיך מיבעי ליה דפשיטא ששאל מה דבר ה': [ג"א] דאל"כ מה היה צריך לשאול, דוודאי מעצמו יאמר לו מה דבר השם יתברך כבראשונה, אלא כיון לצחק:

ויאמר לו בלק מה דבר יי'. אמר לו זה לפי שכבר אמר לו בלעם כי אשר ישים יי' בפי אותו אשמור לדבר:

מה דבר ה׳.
כאן הוה נבואה דשם בן ד׳, ולכן אמר אשר ידבר כו׳ ״אעשה״, גדר עשיה, עיין שבת דף קי״ט ע״ב דיבור כמעשה ע״ש בזה.

ויבא אליו. לא כתיב כאן וישב אליו כמו בראשונה. דלשון וישב משמע להחזיר השליחות לבעליה. אבל כאן נתעכב כמעט ולא רצה לדבר. עד שאמר בלק מה דבר ה׳. מש״ה כתיב ויבא אליו ללמד שרצה כאן לעבור את פי ה׳ שלא להגיד דבר ה׳:

[בתחילה כת' "וכל שרי מואב אתו" ולבסוף כתב ושרי מואב דכיון שראו שמברך ישראל הלכו להם מקצתם] וכיון שראה שאינה יכול לקלל לא כולם ולא מקצתם אמר לו לך "ברח לך אל מקומך" כי "מנעך ה' מכבוד":

עלתו. גלגל בעי"ן:

מה דבר יי' ל' צחוק הוא זה כלומר אינך ברשותך. במ"ר דאל"כ מה בפיך הי' לו לומר דפשיטא דאותם הדברי' שדבר לו השם הי' שואל:

ויבוא אליו והנה נצב וגו' ולמעלה נאמר וישב אליו. כי עתה לא הלך בלעם משם לראות אולי יקרה ה' לקראתו ועל כן לא אמר ואלכה וילך שפי כאשר למעלה רק ואנכי אקרה כה כלומר פה במקום הזה לפי שהמקום הזה גורם כאשר כתבנו למעלה רק החזיר פניו ממנו ונתרחק מעט בכדי לקבל הנבואה ותיכף ויבוא אליו וגו' כי היה סמוך ונראה אליו.

רש"י ד"ה מה דִּבֶּר ה', לשון צחוק הוא זה וכו'. צחוק במשמע אירוניה, ציניות. ויש אצל רש"י כמה מקומות כאלה, ואולי כדאי לאסוף אותם, כי זה יכול להיות מעניין, ולוּ מהבחינה הספרותית. (פ' בלק תשמ"ז, תשנ"ד)

צחוק הוא. דאם לא כן, למה שאל אותו, הלא מיד דבר בלעם דבריו. וראיה לזה, כי בפעם הראשונה (פסוק ו) לא שאל בלק "מה דבר", רק עתה:

ושרי מואב אתו ולמעלה וכו׳ ההרגש הוא דכבר שמעי׳ מקרא דלעיל שהיו שרי מואב אתו א״כ מאי קמ״ל תו הכא ומשני דהא קמ״ל דמקצתם הלכו להם:

מה דבר ה'. לְשׁוֹן צְחוֹק הוּא זֶה, כְּלוֹמַר אֵינְךָ בִרְשׁוּתְךָ (שם):

והנו נצב על עולתו ושרי וגו׳. בראשונה כתיב והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב. דבפעם הראשונה היה הקרבן בשביל בלק ובלעם. והיו שניהם נצרכים לעמוד עליהם. ובאשר בלעם לא יכול לעמוד ע״ג העמיד השרים שמסר בלק אליו לחברתו ולכבודו וא״כ עמד בלק ושריו ושרי בלעם אבל עתה לא היה אלא בלק המקריב מדעת עצמו. מש״ה לא היה לבלעם לעמוד עליהם. ע״כ לא העמיד את השרים שלו. וכתיב והנו. הוא בלק עומד ושרי מואב שהיו עמו. ולא כל השרים. היינו משום שחסרו שרי בלעם:

מה דבר דבר ה'. כלו' יודע אני בך שלא תאמר אלא מה שדיבר ה' והוא ענה לו מה אתה סבור שדיבר:

ושרי מואב אתו ולמעלה נאמר הוא וכל שרי מואב. כי הנה באמת בלק לא ראוי למלכות היה ומנסיכי מדין היה רק שמנוהו עתה לצורך שעה כמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', ד' ומובא ברש"י) ועל כן היו שרי מואב שוין אליו במעלה ולזה נאמר למעלה הוא וכל שרי מואב שוין בדמיון. ואך כשהעלה בלק את בלעם ראש הפסגה ואמרו חז"ל בזה (שם שם, י"ח) בלק היה קוסם יותר מבלעם שראה את הפרצה שעתידין ישראל להפרץ שם וכו'. ולזה כאשר ראו שרי מואב כי גדול הוא במעלה גדולה קוסם קסמים יותר מבלעם, נעשו טפלים אליו. ועל כן נאמר ושרי מואב אתו כלומר טפלים אליו.

מה דבר ה׳ ל׳ שחוק וכו׳ דאל״כ מאחר שראה שבא בלעם אצלו ליתן לו תשובה כדכתיב ויבא אליו למה זה הוצרך בלק לשאול מה דבר ה׳ ימתין מעט וידעהו בלא שאלה שהרי כל עצמו לא בא אצלו אלא להגיד לו תשובת השי״ת ובדחזי׳ זימנא קמא דלא שאל מניה מידי אלא וישב אליו וכו׳ וישא משלו וכו׳:

ויאמר וגו' מה דיבר ה'. פיו הכשילו שאמר מה דיבר ה' שם הוי"ה הרחמים ובודאי הוא לא ידבר כי אם טוב על עמו ונחלתו. גם לפי מה שכתוב למעלה שבלק היה סובר שהוא ישמע את דבר ה' עיין שם. והגם שכבר לא שמע בדיבור הראשון אמר בלבו לפי ששם אין המקום ראוי לדיבור, ובלעם הלך מאתו שפי לבדו, ועל כן לא שמע. ואך כאן שהיה המקום ראוי ובלעם לא הלך מאתו כמו שכתוב למעלה. היה אומר בלבו אם היה דבר ה' אל בלעם ודאי הייתי שומע ומדלא שמעתי ודאי לא דיבר בו ה' ועל כן אמר לו בדרך צחוק מה דיבר ה' כלומר ודאי לא דיבר עמך מטוב ועד רע. ולזה,

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה נ"ל בס"ד הכונה אע"פ שאין בלעם פועל בברכה כלום אלא רק בקללה עכ"ז יש תועלת גדולה בברכה שלו מפני שברכתו נכתבת בתורה וכל שנה ושנה ילמדו הצדיקים את ברכתו בס"ת ואז יתברכו ישראל מכח לימוד הצדיקים בתורה ועוד כי בעת שתהיה נכתבת ברכתו בתורה מוכרח שיאמר אותה הקב"ה למרע"ה וחוזר מרע"ה ואומר אותה בפיו וכותבה נמצא הם מתברכים מפי הקב"ה ומפי משה נביאו לז"א הנה ברך לקחתי וא"ת מה תתפאר בזה כי דבריך אינם עושים פירות בברכה לז"א ובירך עוד מפי הקב"ה ומפי משה ומפי כל הצדיקים לדורות עולם ולכן לא אשיבנה שלא אוכל לחזור בי לשנות הברכה שכבר נקבעה ובזה יובן מ"ש אח"כ מה טובו אהליך יעקב וכו' ששבח את ישראל בבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו לומר שם בהם לומדים כל הברכות אשר אמרתי והרי הם מתברכים בהם תמיד:

קום בלק. כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ מְצַחֵק בּוֹ, נִתְכַּוֵּן לְצַעֲרוֹ — "עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ, אֵינְךָ רַשַּׁאי לֵישֵׁב, וַאֲנִי שָׁלוּחַ אֵלֶיךָ בִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם" (שם):

קום בלק וגו'. קימה זו למה, ורז''ל (שם) אמרו לפי שהיה בלק מצחק בבלעם שאינו ברשות עצמו לזה נתכוין להקניטו ואמר לו קום ושמע, ולדבריהם צריך לדעת למה אמר ושמע בתוספת וא''ו, ואולי שנתכוין לומר לו שיתחיל לשמוע משעת קימה, והוא אומרו קום ושמע.

האזינה עדי: הט אזנך עד לי, וכן ועדיכם אתבונן, אזין עד תבונותיכם, התבוננת עד רחבי ארץ, וכן דעת ר' יונה.

קום בלק ושמע. ר"ל קום ממקומך ובא אלי לשמוע דברי וכן הרצון באמרו האזינה עדי שיתקרב אליו להאזין קולו:

קום בלק ושמע וגו׳.
קום בלק ושמע, משום דכיון דאמר הך דמבואר בנדה דף ל״א, נהפך מחמור לגמל, דחמור קולו עבה ואזנים ארוכות, עיין חולין דף ע״ט, וע״ש דף ס׳, ושבת דף ע״ז ע״ב, אבל גמל נגזז ממנו אזניו, עיין בסנהדרין דף ק״ו, וקולו נשמע קלוש ולכך ״קום ושמע״, והוא לא הקריב קרבנות דנעשה סומא בעין א׳. וכך הך דסנהדרין דף ס״ד דיצה״ר דעבירה נסתמא ע״ש בזה, ושוב לא הוה לו הסתכלות בדורו של משיח, רק בגדר אשורי, זה רק גדר דמיון, ובזה לא הוה כוח (רוח?) גדול לכך דחמור אין לו בינה, ועיין ב״ב דף ע״ד כל, וזה ר״ל בהך דבכורות דף כ״ח ע״ב הלכה חמורך, ורק חמור יש לו חכמה תרין זקוקין דנורא, ומהחמור של בלעם נעשה חמור של משיח עני וכו׳, וכן פיתא דידיה מעלי לזבה ובשר חמור לירוקין ומי רגליה ג״כ לזה, בכורות דף ז׳ ושבת דף ק״י וביומא דף פ״ג, ועיין שבת דף ק״י ע״ב ע״ש בזה, ונעשה חמרא דימא ונטהר משא״כ גמל, ועיין ברכות דף נ״ו ע״ב יצפה לישועה, ולכך כל מקום שנתן עין שלו קלקל, משא״כ דורו של משיח.

וישא משלו. הוא כתועפת ראם כלביא יקום:

קום בלק ושמע. באשר היה נצב ושקוע דעתו בקרבנו. ע״כ אמר קום לקראת דבר ה׳:

בנו צפור וי״‎ו יתרה.

ושמע. בספרים כ"י מדוייקים הוא"ו במאריך והשי"ן בחטף פתח וכן כתוב במכלול דף ס"ג ובמסורת ה' קמצין וסימן קום בלק ושמע קרב אתה ושמע דואתחנן הטה ה' אזניך דמלכים וחברו דישעיה הטה אלהי אזנך דדניאל וכולן הוא"ו מתוגה והשי"ן בחטף פתח כן כתוב בספר דקדוק ישן ועיין מה שאכתוב בשופטים ה' על ושבה שביך:

וישא וגו' ויאמר קום בלק ושמע האזינה עדי וגו'. כלומר קום אתה ושמע ממני האזינה עדי כתרגומו אצית למימרי כי אינך ראוי לשמוע את דבר ה'. או אפשר שגם הוא אמר לו בדרך צחוק בהיות כי אתה אומר שאתה גם כן ראוי לשמוע קום בלק ושמע ונראה אם תשמע. והנה שמיעה הוא מרחוק (כפירוש רש"י בפסוק האזינו השמים וגו') ולזה אמר לו קום ושמע מרחוק. או אם לא תשמע מרחוק, על כל פנים האזינה עדי, כלומר האזין מקרוב דבר ה'. ואולם כי לא תוכל לא לשמוע ולא להאזין אחת מצד עצמך שאינך ראוי והשנית שאתה בנו צפור. כי אף אם היית אתה כדאי מכל מקום הנה הדבר תולה גם במשפחה (על דרך אומרם ז"ל (קידושין ע':) אין השכינה שורה כי אם על משפחות מיוחסת וכו') ואתה הנה אביך קטן הערך מאוד ואתה גדול ממנו שעל כן נקראת בנו צפור וזה מעכב אותך מלשמוע את דבר ה'. ולא כן בלעם שהיה בן לבן הארמי כמאמר חז"ל (סהנדרין ק"ה.) הוא לבן הוא בעור וכו' וכבר נגלה אליו ה' בימי יעקב ואמנם כי אף על פי כן נאמר בנו בעור שהיה מנה בן פרס לגבי אביו וכמאמר חז"ל (במדבר רבה כ', כ') כי אל לבן נגלה הקב"ה בחלום הלילה כמאמר הכתוב ויבוא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה וגו' ולא כן בבלעם שנאמר בו נופל וגלוי עינים שנגלה לו בהקיץ לא בחלום. וזה פירוש גלוי עינים שהתפאר עצמו שהוא גדול משאר נביאי האומות שהם לא יראו ולא ישמעו כי אם בחלום כמו אבימלך ולבן. וגם באליפז התימני נאמר (איוב ד', י"ג) בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים. מה שאין כן הוא בגלוי עינים בהקיץ.

מהדורא רביעאה
האזינה עדי בנו צפר. מחמת זה ראוי להאזין ולהבין כי אתה בנו צפר:

קום בלק ושמע מבואר אצלי ההבדל בין שמיעה להאזנה שנושא שצריך לתת לב להבין בא עליו לשון שמיעה, ועל הנושא שא"צ כ"כ הבנה בא לשון האזנה, ובאשר קראו את בלק בשם בן צפור, מבואר שגם אביו היה איש גדול ומסוים עפ"ז אמר מצד שאתה בלק שמע והבין דברי, ומצד שאתה בן צפור וקבלת חכמה ודעת גם מאביך די בשתאזין עדי ג"כ תדע כי צדקתי:

פס'. וישא משלו ויאמר היה מדבר נבואתו במשל וחידה. קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור. מלמד שאביו של בלק גדול היה ממנו בגדולה:

בנו צפר. לְשׁוֹן מִקְרָא הוּא זֶה, כְּמוֹ "חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים נ') "וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א'), "לְמַעְיְנוֹ מָיִם" (תהילים קי"ד):

או ירצה לפי שאמר ה' לבלעם שוב אל בלק וגו' שהזקיקו לומר הדברים לפני בלק, לזה אם היה אומר קום בלק שמע יהיה נשמע שרצונו לומר שיקום לשמוע כדי שישמע מעומד אבל אין חיוב בשמיעה אם לא ירצה לשמוע יפנה וילך לו, לזה אמר ושמע חיוב בקימה וחיוב בשמיעה:

האזינה עדי. מגזרת עד וכן לא שבתם עדי והטעם כפול. וי"ו בנו בעור נוסף כמו למעינו מים:

האזינה עדי בנו צפור. האזנה משמעו הטיית אוזן בכונה ובדיוק. ובאשר אין ד״א לומר למלך זה הלשון ע״כ אמר בנו של צפור. כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא ע״ש אביו. וכדאי׳ בסנהדרין דף מ״א גבי ר״י בן זכאי. דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא ע״ש אביו:

עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור.

וטעם לא איש אל. בעבור שאמר וקבנו לי משם וכבר אמר לא קבה אל:

עוד יתבאר הכתוב לפי מה שהקדמנו כי רשע זה היו בו ב' דברים רעים, הא' שהיה רוצה לקלל ישראל והיה צריך שיבא מלאך לעקם פיו כאמור, והב' שהברכה עצמה שהיתה יוצאה מפיו היה מכוון בה לגנאי והיה צורך לרוח הקודש לפרשה לשבח כמו שכתבנו למעלה, ולפי שחשד בלק לבלעם שהוא חפץ לברך את ישראל, בתחילת דבריו אמר לבלק שיקום על עומדו להתבונן בב' פרטים כדי שלא יחשדנו, וזה ראשונה כנגד מה שהיה אומר בברכתו דברים שאינם כל כך מפורשים לטובה והיתה רוח הקודש מפרשתם לברכה שלימה והוא אומרו ושמע בתוספת וא''ו לרמוז שמיעה אחרת, וכנגד מה שהיה רוצה לקלל והמלאך עוקם פיו אמר האזינה עדי פירוש שיתקרב ביותר עדיו וישכיל בעקימת שפתיו, שמתעקמין ממבטא אשר יבטא בשפתיו, ובזה העירו כי אנום היה ולא יחשדו כמברך אויביו:

לא הביט און ביעקב נ"ל בס"ד יש הון מוליד הון דהיינו שעושה בהונו מצות וצדקות ואז זה ההון של עוה"ז מוליד לו הון בעוה"ב ויש הון מוליד און שע"י רוב הונו הוא חוטא ועושה און ואח"כ מוליד לו גהינם הנקראת יון ששם טיט היון ולכן תמצא אותיות הון יש בהם ג' מיני מילואים הא' הוא הון כזה ה"ה ו"ו נו"ן והב' הוא און כזה הא' ו"ו נו"ן והג' הוא יון כזה ה"י ו"ו נו"ן ואצל העכו"ם ההון מוליד און וסופו יהיה טיט היון אך בישראל ההון יוליד הון וז"ש לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל כלומר עון שהאדם טורח ורודף עליו להשיגו זה נקרא עמל וזה לא יש בישראל אך יש להם עונות שהיצה"ר מכריחם בזה ומכשילם בעל כרחם וז"ש וריעה זונות יאבד הון כי הנואף צריך לו הון לפזר על כך נמצא זה הון שלו מוליד לו און ולא הון דהון המוליד הון בו יהיה האדם נוה לאור השכינה:

לא איש וגו'. כְּבָר נִשְׁבַּע לָהֶם לַהֲבִיאָם וּלְהוֹרִישָׁם אֶרֶץ שִׁבְעָה אֻמּוֹת וְאַתָּה סָבוּר לַהֲמִיתָם בַּמִּדְבָּר?:

לא איש וגו' ובן אדם וגו'. אמר ב' הדרגות כנגד ב' בחינות, הא' אשר יבטיח האדם לזולת על דבר, והב' אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת, כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב, וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם שאינו מכזב בזולת אלא ינחם על אשר דבר עשות, ובמה שלפנינו יש ב' דברים אשר דבר ה', א' להקים מלכות ישראל ולהטיב להם, והב' שחשב ה' לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו והם דברים שנוגעים לו יתברך, וכנגד שניהם אמר לא איש אל ויכזב בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות ובן אדם ויתנחם ממה שחשב בהנהגות עולמו לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקיים מצותיו, ואם כן איך יחשוב לקלל ישראל ונמצא מכזב ח''ו בהבטחותיו לאבות וניחם על מה שחשב עשות:

לא איש אל - אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו, שהרי לא פשעו אחר הברכה שברכתי אותם היום.

לא איש אל ויכזב. בדבריו שאמר לי לא תאור את העם, א"כ איך תוכל לומר וקבנו לי משם.

לא איש אל וגו׳. ת"ר, שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, הכלב והדקל והאשה, ויש אומרים, אף החזיר, וי"א אף הנחש, ואי ממצעין כאי תקנתיה, אמר רב פפא, נפתח באל ונפסוק באל ^חר"ל פותח בפסוק (כ"ב) אל מוציאם ממצרים לא הביט און ביעקב וכו' עד מה פעל אל. , אי נמי נפתח בלא ונפסוק בלא ^טבפסוק לא איש אל ויכזב עד ולא יקימנה, וטעם הענין משום דכל הני דאין ממצעין ומתמצעין הוא משום כישוף, ופסוקים אלו מורים שאין נחוש בישראל. –
ועיין בהוריות י"ג ב' דחשיב שם בין הדברים המשכחים את הלמוד גם הא דהעובר בין שתי נשים או אשה העוברת בין שני אנשים, ולכי מש"כ י"ל בטעם הדבר ע"פ מש"כ חכמי האמת דהעוסק בכשפים ונחושים לבו מתטמטם לת"ת, ומכיון שהעברה כזו גורמת לכשפים כמש"כ, לכן ממילא גורמת גם לשכחת הלמוד. .
(פסחים קי"א א׳)

לא איש אל ויכזב. ובן אדם ויתנחם הוא לשון חרפה בלע"ז אישיר"יפונטא וכבר פירשתי זה בפרשת בראשית:

בלשון תימה. כלומר, וכי הקב"ה אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו:

לא איש אל ויכזב. הרצון בו למה תחשוב שיסכים עתה השם יתעלה לקללם וכבר גלה דעתו קודם זה שאין רצונו לקללם כאמרו מה אקוב לא קבה אל הנה השם יתעלה אינו במדרגה שיכזב בדבריו כי אין אצלו כי אם אמת ואינו מתחרט גם כן ממה שגמר בלבו לעשותו כי אינו בן אדם שיתנחם האם הוא יתע' אמר לעשות דבר ולא יעשהו או דבר דבר ולא יקימנו.

אמר ולא יעשה. אמרו:

לא איש אל ויכזב. כבר ביארנו דשם אל הוא כח ההנהגה. והנה נהיו ישראל לעם סגולה להנהיג בהם את עולמו ע״פ התורה והמצוה שלהם. וזהו גדולתן של ישראל. ואמר בלעם דזה א״א לשנות כי מתחלת בריאת שו״א רצה הקב״ה להשכין שכינתו בארץ. אלא שלא הגיעה העת ליתן התורה וע״כ נקרא כל אותו העת שני אלפים תהו כדאיתא בע״ז דף ח׳ והיינו כשני ילדות של הבן שאין האב יכול להנהיג ביתו על פיו עד שיגדל ויגיע לדעת. כך היה העולם תהו עד שבא אברהם אבינו ולמד תורה והיה הוא וביתו בהשגחה פרטית ואחר כך קבלו ישראל את התורה. אז נגמר רצון השגחת ה׳ שהיה בבריאת שו״א. וע״ז אמר בלעם דכח אל לא איש הוא ויכזב שיהא נפסק כמו מים כוזבים. וא״א להפסיק השגחת ה׳ בעולם אשר א״א אלא ע״י ישראל:

לא איש אל ויכזב. כזב קורא מי שחוזר בדבורו בחנם שיש ספק בידו לעשות מה שאמר והוא אינו עומד בדבורו וחוזר בו בחנם, זהו כזבן, אבל הק' אינו כן, וכן אדם ויתנחם כמו אדם שאין ספק לעשות מה שאמר ומתנחם על מה שאמרו אבל הק' כל יכול ואלו שתי מדות אינם מצויות בהק', אבל יש מידה שלישית כגון אדם שאומר לחבירו אני נותן לך כך וכך בשביל שתכבדינו ותעבדינו וזה אינו רוצה לעבוד ולכבד והוא מתנחם מלתת לו וזאת הנחמה בפשיעת המקבל שלא מילא תנאו, והנותן אמיתי ועמד בדבורו שלא התנה אלא על מנת, וכן גבי רעה שאדם אומ' להרע לחבירו ובא זה ופייסו ואינו עושה לו רע: זה מצוי בהק' - כי הדין עמו - כמו גבי אדם דכתי' "כי נחמתי כי עשתים" שאני בראתים לכבודי כדכתי' "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו' והם השחיתו דרכם לכך נחמתי על פשיעתם וכן "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי" ואני אמרתי לו על ידי שמואל "והיתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי ה' אלהיכם" והוא שב מאחרי, וכן במדה רעה כמו בנינוה ובישראל ששבו מדרכם הרעה ומן החמס "וינחם ה' על הרעה" וכן הוא אומ' ודוד "אם ישמרו בניך את דרכם" וכן פי' בבראשית כי [ג' נחמות מצויות באדם, אחת שאינו עומד בדבורו ואחת שאינו יכול ואחת בפשיעת המקבל ועל השנים אמר בלעם] שאינו בהק' נחמת כזב ונחמת שאינו יכול ולכך מתמה ואומ' ההוא הק' אמר ולא יעשה וגו' בתמיה:

לא איש אל ויכזב אינו איש לחזור מברכתו כיון שברכתים היום בשמו שהרי לא פשעו.

ויכזב. הזי"ן דגושה:

בפסוק ההוא אמר ולא יעשה. בפרשת עקב תראה כוונתו בס"ד:

תייבין ומתמלכין חוזרין ונמלכין לחזור בהם. בא לפרש דברי המתרגם שתרגם ויתנחם תייבין' ומתמלכין שלא פירוש ההמלכ' הזאת אם נחזור בהם אם לקיים דבריה' ופירוש חוזרין ונמלכין לחזור בהם לא שבא לפרש מלת תייבין כי זה אינו צריך ביאור:

לא איש אל ויכזב וכן אדם ויתנחם. הזכיר שני תוארים אדם איש, והגביל לכ"א פחיתות מיוחד, לזה הכזב ולזה הנחמה, כי יש הבדל בין שני תוארים אלה, כדאיתא במכדרשב"י (פ' תזריע) תנא בכמה דרגין אתקרי בר נש אדם, גבר, אנש, איש, גדול שבכולם אדם דכתיב ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. ואין כוונת מאמר זה שתואר אדם תמיד יורה על הצדיק, ותואר איש על רע מעללים, כי הרבה מקראות יורו ההפך, ככתוב זה חלק אדם רשע, במות אדם רשע, פדני מעשק אדם, והפוכו ויעקב איש תם, נח איש צדיק, משה איש אלהים; ונ"ל בהבדל שני תוארים אלה, כי עינינו הרואות שפרטי בני אדם נבדלים זה מזה במדותיהם מצד טבעם, וזה אמנם בא להם מצד התחלפות מזגי טבעם היסודית, כי הארבע יסודות ארמ"ע מולידים פחיתיות באדם (וכמ"ש בעלי הרמז אויבי איש אנשי ביתו, והם יסודותיו והרכבת גופו), ומסבתם האדם קרוב לבא לידי עברה, אם התמזגו בו שלא בדרך השווי ואין ערך ראוי ביניהם; והתמזגות יסודות האלה תתחזק ותחלש לדעת רז"ל כפי חוזק וחולשת המזל שנולד בו, יש שלפי מזלו יתמזגו בו היסודות הטבעיות להיות נטיית מזגו לטוב ויש להפוכו, כמאמרם האי דמאן דבמאדים יהא שופך דמים, האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן, וכפי התחלפות מזגי טבעי בני אדם ומדותיהם כן יתחלפו תוארי שמותיהם, מי שנטיית מזגו נוטה לרעה יתואר לדעתי בשם אדם, ומי שנטיית מזגו נוטה לטוב יתואר בשם איש, לפי שהאדם אשר נטיית מזגו נוטה לרע יותר, היא באה לו מצד הרכבת יסוד גשמיותו אשר בעפר ואדמה יסודם, לכן יתואר בשם אדם, כי מן האדם לוקח והורכב מן היסוד העפרי יותר מחלק רוחניותו; ואם מזג טבעו נוטה לטוב יותר, זה יורה שהרכבתו הרוחנית מתגברת בו יותר מיסודי גשמיותו, לכן יתואר ע"ש הרכבתו זאת המתגברת בו ביתר עז בשם איש, והוא חלק רוחניותו אשר לה ישיות וקיום נצחי; לכן צבאי מרום יתוארו איש, כמו איש אל עבר פניו ילכו, איש לבוש הבדים, והאיש גבריאל, ועל הבורא ית' אמר ה' איש מלחמה, וז"ש רז"ל במכילתא הנזכרת שהמתואר בשם אדם הוא במעלה יותר גבוה מהמתואר בשם איש, שהמתואר בשם אדם יש לו מצד בריאותו בחינת יתרון על המתואר בשם איש, שלפי שיתרון האדם על כל הברואים אינו אלא במה שהבחירה בידו לבחור בטוב ובהפוכו, אשר מצד בחירתו זאת יוכל להשתלם ולהתעלות במעלה רמה, ולזה יותר שיש לו מתנגד מצד טבעו המטהו לרע יותר מעשיו חשובים אם יתגבר נגד טבעו; אמנם האיש אשר מצד טבעו יותר נוטה לטוב אין מעשה עבודתו חשובה כ"כ; ולסבה זו הם נבדלים ג"כ בשכרם וענשם, כי המתואר בשם אדם בלתי ספק ששכרו מרובה אם יצדיק מעשיו, מצד התקוממותו נגד טבעו הרע והתגברותו עליו, משא"כ בהמתואר בשם איש שמצד טבעו אין לו התנגדיות, וכן להפך המתואר בשם אדם אם ירשיע אין ענשו גדול כ"כ כאיש הרשע, כי לפום צערא אגרא, והכל לפי רוב המעשה; ומה נכונים בזה דברי מיסדי תפלותינו בתפלת ר"ה באמרם. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך: אמרו בשבח האיש אם לא ישכח את ה', ושבח האדם אם יתאמץ בך, כי להיות שהמתואר בשם איש אשר לפי המבואר נטיית טבעו יותר לטוב הנה הוא מעותד להוציא נטיותיו מן הכח אל הפועל ולבחור בטוב, אם עד"מ מצד טבעו יש לו מדת רחמנות שלא יוכל לראות חברו משוקע בצער וירחמהו ויחזקהו בעניו, הנה בזה אינו נקרא עובד ה' מצד הבחירה כ"א עובד ה' מצד טבעו, וכן המתואר באדם אשר לפי המבואר נטוי יותר לתאוות מגונות אפשר שיתגבר להחליש כח תאוותיו מצד פניות חיצוניות, יתרחק עד"מ מן הגזל מחמת יראת שופטי המדינה, יכניע תאות המשגל מצד גנות הבריות עליו וכדומה מכוונות נפסדות שאין בהם בחינת חלק עבודת ה', לכן נתנו השבח להמתואר בשם איש אם לא ישכח את ה', ר"ל שבוחר בטוב מצד צווי הבורא ית' עליו לא מצד טבעו, ושבח המתואר בשם אדם הוא אם יתאמץ ויתגבר על כחותיו המתאוויות שבו לא מצד פניות חיצוניות כ"א מצד שרוצה להתדבק בו ית' ובמדותיו, משא"כ באיש שאין לו צורך התגברות זו. ועז"א שלמה. עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו. ירצה כמו שאין חשיבות לגבור בכבשו עיר פרוצה וכדומה, שהיא קל הכבישה שאין ליושבי' מגן וצנה לקום בעזרתם, ככה אין חשיבות למי שמתואר בשם איש, לפי שאין מעצר ומונע בו מצד טבעו, ואין מזג טבעו מנגדו מלילך מישרים; ולהפך אמר המשורר. לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ. ירצה מה שהוא צורך לאדם (והוא שממזג טבעו נוטה אל החמריות הרע וכמו שהי' דוד בטבעו, מעדות הכתוב אדמוני עם יפה עינים) לעשות ולשמור מצות ה' שהם מוצא פיו ית', אני על משמרתי עמדתי תמיד להתנהג כדרך שיתנהג הפריץ, שעומד בזרוע נגד מתקוממיו, כמו ובני פריצי עמך, ופריץ חיות בל יעלנה, המתפרצים על אדוניהם, שכולם יורו על העושה בזרוע רמה נגד המוחה בידו, ככה עשיתי אנכי בהתנהגי נגד כחות המתאוות הרוצים מטבעם להתגבר בקרבי בכל מה שנוגע בדבר שפתיך; ומזה אמר החכם. מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידי אדם ישיב לו. אמר השכר הוא להמתואר בשם איש, שיאכל כפי פרי מעלליו, והמתואר בשם אדם שכרו כגמול ידיו, כי האיש והאדם דומים לענין שכרם לשנים שנשכרו, זה לנטוע אילן שצריך יגיעה לנטעו ולשמרו בעת גדולו מכל דבר המפסידו, וזה לא קבל עליו כ"א שמירת פירות אילן אחר שכבר גדל כל צרכו, אשר אין מן הספק ששכר פעולתם איננו שוה, האחרון לא יקבל כ"א שכר שמירת פירות בעלמא, והראשון יקבל כגמול מעשי ידיו ולפי עמלו ביגיעת כפים בנטיעתו, ככה האיש אשר בטבעו נטוע שרש המסייעו לכל דבר טוב, ואינו צריך כ"א לשמור נטע טבעו לבל יתקלקל להטות אחרי בצע תאוות הזמניות, ולזה לא יאכל כ"א הפרי ממעשיו ומדותיו, אמנם המתואר בשם אדם, צריך תחלה לעקר ולשרש שרשי טבעו הרעים אשר פורים רוש ולענה, ולנטוע תחתיהם שרשים אחריהם להצמיח בם עץ החיים אשר ישא פרי השלמות ואשר יאכל אותם בזה וחי בהם לעולם, לכן שכרם עפ"י פעולתם, האיש לא יקבל כ"א שכר הפירות לפי ששמר נטע טבעו שלא יתקלקלו עליו פירותיו, והאדם יקבל שכר עמלו ביגיע כפיו לעקור שרשיו הרעים ולנטוע תחתיהם שרשים טובים ומועילים, וע"ז אה"כ מפרי פי איש ישבע טוב, ירצה האיש ישבע טובו מצד הפרי, וגמול ידי אדם ישיב לו, רצונו האדם יקבל גמול ידיו שעשה בפועל כפיו; דומה לזה אמר איוב. כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. אמר באדם שישולם לפי הפועל, שהוצרך להשתדלות רב לעשות דרך חדש בנפשו אשר בה מסלה לעבודת אלהי', אמנם באיש אמר שיקבל שכרו לפי ארחו, כי דרכו מוכן לפניו מטבעו המטהו יותר אל המעלותיות (ובזה יתיישב סתירת מאמרי רבותינו, שהעיר עלי' מהר"י אדרב"י, דבתלמוד אמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ובמדרש אמרו ע"פ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, אר"ש ב"ל מלה"ד למי ששתת אמו מים המרים ונמצאת טהורה אמר לפני ב"א אשרי אימא ששתת מים המרים ונמצאת טהורה, אמר ליה אדם אחר אשרי אימא שלא נצרכה לשתותם כל עיקר. הרי שצדיק גמור יותר מעולה מבע"ת. ולדברינו ניחא דנגד צדיק גמור שהי' מתולדתו במדרגת איש, הבע"ת יותר מעולה ממנו. אמנם אם הצדיק הגמור הי' מתולדתו במדרגת אדם, אין ספק שהוא יותר מעולה מבעלי תשובה ושפיר נאמר עליו אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון), וכאן אמר כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, כי המתואר בשם איש כיון שמטבעו נוטה יותר אל המעלותיות, אם הוא יבטיח לחברו להיטיב עמו אין מן הספק שישתדל בכל עוז לשמור מוצא שפתיו ולשמור מבטחו, כי גם טבעו תכריחהו על כך ואין בו חשש פן יתנחם על הטובה אשר דבר לעשות עם רעהו, אמנם מניעה מבחוץ תוכל להולד אשר ממנה יסובב לבלתי מלאת דבריו לטובה. אמנם המתואר בשם אדם כיון שנטיית טבעו יותר נוטה אל הפחיתיות הנה מלבד שאין מבטח עליו מצד תולדת מניעה שחוץ ממנו, כי יוכל להיות שיתילד בו מעצמו המניעה מהשלים דבורו, והיא הנחמה שתתרומם כעת עליו נטיית טבעו הפחיתית ותמנעהו מלשמור מוצא שפתיו, ואמר קרא שאין בו ית' חשש חסרון הבטחון אשר לאיש והוא הכזב ר"ל ההפסק וחסרון היכולת (כמו לא יכזבו מימיו) ועז"א כי לא איש אל ויכזב, וכן אין בו ית' חשש חסרון בטחון אשר ישנו באדם והיא הנחמה, ועז"א ובן אדם ויתנחם. ובמטות ע"פ תתחטאו (ל"א כ') ובר"פ וזאת הברכה ידובר עוד מזה הענין:

לא איש אל ויכזב. פירוש האיש שהולך בשליחות האל נקרא איש אל ואם כן צריך שיהיה איש אמת ולא יכזב. וכן בן אדם אלהי שיתנחם. והנה אמרתי אשר ידבר ה׳ אדבר לא נכון לכזב. כעת יאמר ליעקב מה פעל אל פירוש מהעת הזו יראה לישראל כמה חיבה נודעת להם מהאל והוא על דרך שאמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וכו׳ הרב הגדול כמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

מהדורא רביעאה
לא איש וגו'. כי דבר שלא יקויי' הוא בב' דברי' אם מפני שבשעת מעשה מכזב לו ולבו בל עמו בשעת הבטחה או שהבטיח בלב שלם רק שאח״ז מתנחם וז״ש לא איש. והן הגדולים וכמ״ש אליכם אישים כו' ואין דרכם להתנחם אם הבטיחו בלב שלם רק שמעיקר' בלב ולב ידברו וז״ש ויכזב כי כזב הוא לעתיד כמו שקר לשעבר ובן אדם הם הפחותים מזה ויתנחם. ההוא אמר וכו' קאי על השם ב״ה והוא בלשון תמי' כי הה״א הוא ה״א התמי' ומהראוי היה לנקוד בחטף פתח אך כשאותיות אחה״ע באין אחריו נקוד בפתח לבד וכמו העבד ישראל (ירמי' ב' י״ד) וז״ש וכי אפשר שהשם אמר ולא יעשה כלל. ודבר ולא יקימנה ההוא אמר. על המחשבה בלב כמ״ש ויאמר אל לבו ודיבור הוא בפה ולא יקימנה וכמ״ש כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד. והוא לשון קיום הדבר שנתהווה במחשבה ויעמוד הדבר בדיבור שהדיבור מקיימו וז״ש אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה:

לא איש התוכח עמו על שחשב שה' יתנחם ויספים שיקללם אחר שא"ל בפעם הראשון שיברך אותם, מבאר לו שזה א"א בחק האל ית', ויש הבדל בין שם איש ובין שם אדם, ששם איש מציין כל יש ונמצא ונופל גם על המלאכים גם על יתר נמצאים, אבל שם אדם מציין את האדם לבדו כמ"ש בתורה אור (ויקרא סי' י') באורך, ויש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהכזב הוא שהדבר אין בו ממש תכף, והנחום הוא מה שמתחרט אח"כ. והנה אצל כל הנמצאים הגם שלא יצדק עליהם הנחום והחרטה, למשל על המלאך לא יצדק לומר שמתחרט כי אינו בעל בחירה, בכ"ז יצדק לומר שמכזב, כי אחר שכל נמצא זולת האל ית' כחו מוגבל ובעל תכלית אם מבטיח לעשות דבר שלמעלה מכחו הוא מכזב תכף, אבל אם יאמר לעשות דבר שהוא בכחו לא יתנחם ויתחרט, אבל אצל האדם שהוא בעל בחירה ורצונו אינו רצון בלתי משתנה יצויר ג"כ החרטה והנחום, וכמ"ש (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ר"ל שלא ישקר שהדבר שאמר יהיה כזב תכף, וגם לא ינחם שיתחרט אח"כ על הבטחתו שזה יצויר רק אצל האדם וה' לא אדם הוא להנחם, ועז"א מה שאתה חושב שיסכים לקללם, אם אתה חושב שמה שאמר תחלה לברכם הי' דבר כזב תכף, לא איש אל ויכזב ואם אתה חושב שאח"כ יתחרט על דבורו הקודם אינו בן אדם שיתנחם ומפרש נגד מ"ש לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה וכי כחו מוגבל עד שיצויר שיכזב תכף בשעה שאמר לעשות הדבר, שלא יהיה בכחו לעשותו, הלא אינו איש כשאר יש ונמצא שכחו מוגבל, וגם ר"ל שתכף כשאומר לעשות דבר כבר הדבר עשוי כי אין עכוב לפניו והאמירה הוא העשיה, ונגד ולא בן אדם ויתנחם אומר הכי יצויר שדבר ולא יקימנה בעתיד ע"י שינחם מדבורו ולא יקים את דברו אשר דבר:

ותרגום תייבין ומתמלכין חוזרין ונמלכין. בא לפרש התרגום שאמר 'תייבין ומתמלכין', דמשמע תייבין שכבר חזרו, ואם כן מה צריך לומר 'ומתמלכין', אחר שכבר חזרו. ופירש (רש"י) דבריו מה שאמר 'תייבין ומתמלכין', רצה לומר 'חוזרין ונמלכין', ואין 'תייבין' רוצה לומר שחוזרין מן המעשה, אלא מתחלה חשבו לעשות דבר זה בודאי, ומזה חוזרין, שאין ודאי להם לעשות, ומתמלכין אם לעשות:

פס'. לא איש אל ויכזב. איש שאמר (תהילים ס״ב:י׳) אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד. ובן אדם ויתנחם. הוא הבטיח אבותם לתת להם את ארץ כנען. ההוא אמר ולא יעשה. כענין שנאמר (בראשית י״ג:י״ד) וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. ודבר ולא יקימנה. (שמות ו׳:ג׳). ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם:

ההוא אמר וגו'. בִּלְשׁוֹן תֵּמַהּ, וְתַרְגּוּמוֹ וְתָיְבִין וּמִתְמַלְּכִין — חוֹזְרִים וְנִמְלָכִין לַחֲזֹר בָּהֶם:

ויכזב - והוא היאך יכזב בו בחנם.

לא איש אל וגו'. רבנן אמרי, לא איש הוא שעשה דבריו של אל כמו שאינן, כמ"ש (פ׳ תשא) למה ה׳ יחרה אפך בעמך, ובן אדם ויתנחם, לא בן עמרם הוא שעשה לאל שיתנחם כמ"ש (שם) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ^יכמה דרשות במדרשים ואגדות על פסוק זה, והדורש הזה כנראה מפרש שאחרי שהטריח בלק את בלעם כמה פעמים לבצע מחשבחו הבטיחו בלעם שלחנם כל עמלו, יען כי לו גם אם יוציא זעמו לקלל את ישראל גם אז לא יועיל, כי כבר ראו לדעת כי בכח אדם צדיק לפעול מהקב"ה להפך מחשבתו על ישראל מרעה לטובה כאשר עשה משה וכמש"כ ותגזר אומר ויקם לך, הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה, וכהראיות שמביא בזה. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"א)

חוזרין ונמלכים לחזור בהם. כלומר תרגומו של ויתנחם תייבין ומתמלכין, ופירושו חוזרין ונמלכין לחזור בהן והוא מדברי רש"י ז"ל. ולפי התרגום אינו ל' תמיה, כלומר בני אדם דרכם בכך אבל לא הקב"ה:

ואו' ויכזב ויתנחם בתוספת וא''ו, כלל בזה ב' הדרגות, א' שאינו איש ולא אדם ועוד לחשוד בו ח''ו דבר שאפילו בנבראים הוא גרעון והוא הכזב והחרטה, ונתכוון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל עד שיהיו בו ב' דברים איש ויכזב ובן אדם ויתנחם שהגם שהיה ח''ו איש ויכזב עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל, וטעם שפם אחת אמר איש ופעם אחת אמר בן אדם, לפי שהמבטיח להטיב לזולת ישנו בגדר מעלה לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ובן אדם:

ודבר. דברה:

ובן אדם ויתנחם כמו התולדות של אדם נקרא בני אדם. כך תולדות הנהגה העיקרית מה שמצטרף לה מכונה בן ואמר בלעם לענין עקירת שבעה אומות בני הקדם שכבר נגזר לצרף להשגחה על ישראל וא״א להתנחם. דכל התנחמות בגזרת ה׳ אינו אלא ע״י תפלה ותשובה שמעבירין את הגזרה. ואין זה חרטה ח״ו אלא כך הטביע הקב״ה את העולם שתהא תפלה מבטלת הגזרה משא״כ בלי חידוש מעשים כמו שבעה אומות שלא הרבו תשובה ותפלה. א״א להתחרט. ופי׳ עוד ההוא אמר. לענין דבר ראשון אמר בלעם ההוא אמר בעשרה מאמרות של בריאת שמים וארץ:

ובן אדם ויתנחם שלש נחמות מצויות, אחת במי שאינו עומד בדבורו, ואחרת במי שאינו יכול, והשלישית בפשיעת המקבל ועל השתיים אמר בלעם ובן אדם ויתנחם.

ויתנחם - בתמיה. והיאך יתנחם?!

ההוא אמר וגו'. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקב''ה על זה הדרך כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אומרו ההוא פירוש האל שהזכיר בסמוך אמר פירוש פעולותיו שעשה הוא אמר ותהי, ולא יעשה פירוש לא יצטרך למעשה כאומרו (בראשית א) ויאמר וגו' ויהי כן, וכן אמרו במשנה (אבות פ''ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, ואומרו ודבר וגו' פירוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קיים, על דרך אומרם שהיה העולם רופף ורועד דכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ואמרו חכמינו ז''ל (חגיגה יב.) שגער ה' בהם ונתקיימו, והוא אומרו ודבר לשון קושי ולא יקימנה פירוש ולא יצטרך לקיימנה אלא בדיבורו הקשה היא מתקיימת ומתחזקת:

ולא יעשה. לא יעמיד העולם על מתכונתו [ובכ״מ משמעות עשיה הוא גמר ותיקון גמור כמש״כ בספר ויקרא י״ט ה׳]:

ולא יעשה - בתמיה.

ודבר. לגזירה על שבעה אומות:

ולא יקימנה. כמו שנגזר. וא״כ א״א להשתנות שני דברים אלו:

הנה ברך לקחתי. אַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי "מַה דִּבֶּר ה'?", קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ לְבָרֵךְ אוֹתָם:

וברך. והוא כבר ברך:

הנה ברך לקחתי וברך וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק (כ''ג ה') וישם ה' דבר בפי בלעם שעשה בפיו דבר רוחני שיפסיק בין פיו לרוח הקודש המדברת, והוא מה שכוונו רז''ל במאמרם (ילקוט) דבר מלאך. אלא שהם נתנו טעם הדבר כדי למונעו מלקלל ושני הטעמים צודקים, וכפי זה נתכוון במאמר הנה ברך לקחתי שהרגיש במה שניתוסף בפיו ובלשונו שיקרא ברך. ועוד וברך כי לא שם הדבר בפיו ונשאר הדבר לרצונו של בלעם אלא וברך פירוש מכריחו לברך והגם שהוא אינו חפץ ולהשיבה אינו יכול, והוא אומרו ולא אשיבנה פירוש אינו יכול להחזירה:

הנה ברך לקחתי - הנה לקחתי לברך אותם היום, כבר [גזר] לברכם והוא ברך אותם כבר ואותה הברכה לא אשיבנה. וּבֵרֵךְ לשעבר. כמו: חרף עושהו.

הנה ברך לקחתי. לשון הזמנה, כמו (בראשית כ״ז:ל״ט) הנה משמני הארץ. והכונה לומר קבלתי הברכות מלמעלה כי הקב"ה משים הדברים בפי, וברך ולא אשיבנה, ועל כן לא אוכל להשיב הברכה, כי אין הדבור כי אם ביד השי"ת, וכענין שכתוב (משלי טז) ומה' מענה לשון.

קבלתי ממנו לברך אותם. הודיענו בזה כי ברך אינו דבק עם ודבר ולא יקימנו הסמוך לו, אלא עם מאמר מה דבר ה'. ואמר קבלתי במקום לקחתי שהרי לא לקח ממנו כפי לקיחה בכל מקום, ולהיות מלת ברך מקור הוסיף למ"ד כי המקור בכל מקום יצטרך לשימוש אותיות בכל"ם, ולהורות ממי קבל הברכות הוסיף מלת ממנו, ולהורות למי יברך הוסיף מלת אותם:

הנה לקחתי מהשם יתעלה לברך אותם והנה ברך אותם השם יתעלה ולא אשוב אחור הברכה ההיא כי לא אוכל:

הנה ברך לקחתי. שם הפועל כמו שם:

הנה ברך לקחתי. קבלתי ברכה מאת הקב"ה לברך את ישראל

הנה ברך לקחתי. כעת הנני לברך ברכה חדשה:

[הנה ברך לקחתי וברך. וקבלתי מאת הק' וברך כלו' אברך אותם לא אשיבנה הברכה מהם] כי על כרחי אומ' מה שצוה עלי, וכן תירג' אונקלוס:

וברך ולא אשיבנה למה שהרי לא הביט און ביעקב.

הנה ברך לקחתי אתה שואלינו מה דבר יי' קבלתי ממנו לברך אותם. הודיענו בזה כי הנה ברך לקחתי אינו דבק עם ודבר ולא יקימנה הסמוך לו אלא עם מאמר מה דבר יי' ואמר קבלתי במקום לקחתי להורות שפי' לקחתי קבלתי לא שלקח ממנו כלום כפי' לקיחה בכ"מ גם פי' ברך כמו לברך כי המקום יצטרך בשמושו לאותיות בכל"ם גם הוסיף מלת אותם אחר מלת ברך להורות את מי יברך גם הוסיף מלת ממנו אחר מלת לקחתי' להורות ממי קבל הברכה גם הפך המקרא ואמר לקחתי ברך במקום ברך לקחתי מפני שתשובת מה דבר יי' שפירושו מה קבלת ממנו היא שקבל ממנו ברכה ואולי היתה השאלה מה בפיך שפירושו מה מין דבור בפיך היתה תשובתו ברך קבלתי וברך ולא אשיבנה ואחר שהשאלה היתה מה קבלת ממנו היה ראוי לומר קבלתי ברך וברך ולא אשיבנה:

הנה ברך לקחתי וגו'. יבואר על פי הידוע בסודי אלהינו יתברך. כי כל האורות היורדים מלמעלה על השפעות העולמות באור ישר, אחר כך הם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין להוריד על ידי זה הורדת המיין דכורין וכן לעולם. ואפשר לזה אמר הכתוב (ישעיה נ"ה, י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו'. ולכאורה מלות מיותרות יש כאן, כי הלא לא היה לומר כי אם כאשר ירד הגשם והשלג וגו' והרוה את הארץ וגו' כי זה הוא הנצרך לו. ומה לו להאריך בסיפור ושמה לא ישוב. ועוד כי מהיכא תיתי היה ההוא אמינא לומר שהגשם ישוב לשמים וכי אין בשמים גשם. הלא דבר הוא.

מהדורא רביעאה
הנה בָרך לקחתי ובֵרך ולא אשיבנה נגד אמר ולא יעשה אמר בָרך לקחתי מהשם עכשיו לברך אותם אף שלא נאמרה רק במחשבה וכי זה לא יעשה בתמיה. ובֵרך וכו' היינו מה שכבר בירך אותם בברכה ראשונה ולא אשיבנה כענין ויתנחם ור״ל שיתחרט על דבור:

הנה ברך לקחתי ר"ל א"כ אחר שלא איש אל ויכזב הנה ברך לקחתי לקחתי מאתו ברכה באמת, כי הברכה שיאמר איש מהנמצאים יצויר שאינה ברכה כי יכזב, אבל הברכה שאמר האל אינו אמירה לבד רק עשיה וכבר נגמר המעשה ואני לקחתי ברכה עשויה בפועל לא באמירה לבד, ואחר שאינו בן אדם שיתנחם ולא ישיב את דבריו גם בעתיד, א"כ וברך, ר"ל תהיה הברכה מתמדת גם בעתיד, ולא אשיבנה אחר שלא יתנחם:

אתה שואלני וכו'. הוצרך לומר 'אתה שואלני' מפני מלת "הנה" שיש כאן, כי "הנה" הוא תשובה אל השאלה ששאל "מה דבר ה'" (פסוק יז), הנה זה הוא הדבר, כי "ברך לקחתי":

פס'. הנה ברך לקחתי. מן הגבורה. וברך ולא אשיבנה. עד שאברכם לישראל:

וברך ולא אשיבנה. הוּא בֵּרֵךְ אוֹתָם וַאֲנִי לֹא אָשִׁיב אֶת בִּרְכָתוֹ:

ואני לא אשיב וכו'. הודיענו בזה שמלת ברך הוא פועל, כלומר שברך אותם, ולא שם, כלומר שהוא מוכן לברך אותם. ומפני שמלת ולא אשיבנה אינו נופל אלא על השם, כלומר שעדיין לא ברך אותם אשיבנו ממחשבתו שרוצה לברך אותם, אבל על הפועל אינו נופל לא אשיבנו כיון שכבר בירך אותם, הוצרך לומר ולא אשיבנה את ברכתו כאלו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה:

וברך. פועל עבר והטעם והשם ברך ברכה ולא אשיבנה:

וברך. מה שהחילותי לברך בפעם הראשונה:

וברך ולא אשיבנה כלו' ואברך אותם ולא אשיב הברכה מהם ודין הוא שיברכם שהרי לא הביט און ביעקב ולפיכך ותרועת מלך בו לשון חיבה ורעות וזהו דבר גדול כי חזק הוא המוציאם ממצרים. אל לשון חוזק [כמו] ואת אילי הארץ לקח:

הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו. הודיע לנו בזה שמלת ברך הו' פועל שפירושו ברך אותם ולא שם ומפני שכנוי ולא אשיבנה הבא אחריו הוא מורה שהוא שם שהכנוי אינו נופל כי אם על השם הוכרח לומר ולא אשיב את ברכתו לומר שהכנוי הזה אינו נופל על הפועל רק על השם הכולל בפועל כי השמו' בכח הפעלים וכאילו אמר וברך ברכה ולא אשיבנה:

ואמנם כי כן הוא האמת שכל הברכות וההשפעות היורדין לעולם הלא כולם אור ה' וחיותו המה ואינם נשארים בעפר הארץ הגשמי כי אם אחר שעשו הצטרכותן בזה העולם אז האורות הללו עולין למעלה בסוד אור חוזר בסוד העלאת המיין נוקבין ועל ידי זה יורד עוד כל בחינות הברכה לעולם באור ישר ואחר כך חוזרין לעלות למעלה וכן לעולם. ולזה אמר הכתוב כי הן אמת אשר הגשם והשלג היורדין שהם אורות שמו יתברך, ודאי שהם ישובו ויעלו למעלה אבל ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה וכו' כלומר שלא ישובו כי אם אחר שהרוה הארץ ועשה פעולתו וברכתו כראוי ואחר כך יעלה למעלה להוריד עוד הברכות על ידי זה.

הוא ברך ולא אשיבנה. פירוש, מה שהוצרך לחזור ולומר "וברך ולא אשיבנה", ודי היה כשיאמר "הנה ברך לקחתי ולא אשיבנה", אלא פירוש הכתוב כי "ברך לקחתי", ומאחר שהוא ברך – "ולא אשיבנה":

וברך. כְּמוֹ וּבִרֵּךְ, וְכֵן הִיא גִזְרַת רֵי"ש, כְּמוֹ (תהלים ע"ד) "אוֹיֵב חֵרֵף" כְּמוֹ חִרֵּף, וְכֵן (שם מ') "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ" — הַמְהַלֵּל וּמְבָרֵךְ אֶת הַגּוֹזֵל וְאוֹמֵר אַל תִּירָא כִּי לֹא תֵעָנֵשׁ, שָׁלוֹם יִהְיֶה לְךָ, מַרְגִּיז הוּא לְהַקָּבָּ"ה; וְאֵין לוֹמַר ברך שֵׁם דָּבָר, שֶׁאִם כֵּן הָיָה נָקוּד בְּפַתָּ"ח קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַעְלָה, אֲבָל לְפִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן פִּעֵל, הוּא נָקוּד קָמָץ קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַטָּה:

ולא אשיבנה. עלי לגמור אותה והחל במה שדבר בפעם הראשונה שאין מקום להזכיר חטא על יעקב ועל ישראל. ופי׳ הטעם.

ולזה אמרו חז"ל (ברכות נ"ט:) מאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה כי זו היא יציאת החתן לקראת כלה הניכר בגשמים שאחר פעולת הברכה להרות הארץ יעלה בסוד אור חוזר איתערותא דלתתא מן הכלה אל החתן לקבל השפעתו. ואז החתן יוצא לקראת כלה אחרי שהיא הולכת אליו. והבן. וזה סימן להרות הארץ כי שמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ ועל כן אז חייב להודות לה' כי פעולת הברכה ניכרת. ונחזור לענין כי מכל הברכות והשפעות הטובות יעלה אור חוזר מזה למעלה. והנה נודע אשר כל בחינת אור חוזר הוא בחינת הדין, כי בחינת החסד הוא בחינת אור ישר שהוא הורדת הברכה והשפע לעולם. אבל אור חוזר לעלות למעלה הוא בחינת הקימוץ והדין. ועל כן באותן הימים ימי התחברות בלק ובלעם להרע לישראל שלא זעם ה' כלל ולא היה שום בחינת הדין בעולם. הוכרח גם זה בחינת אור החוזר להתעכב שלא יעלה כלל בחינת אור חוזר למעלה שלא יתעורר הדין ח"ו. והנה בלעם הרשע טעה בזה שכשראה שאין הדין באותן הימים הכריח עצמו לברך את ישראל וסבור שכיון שימשיך הברכה לעולם ממילא יעלה אחר כך אור הברכה למעלה אחר הפעולה בסוד אור חוזר ויתעורר הדין ויוכל אז להוריד הדין ח"ו על ישראל. אבל לא כן היה כי גם אור החוזר נתעכב אז. ולזה יאמר הנה ברך לקחתי שלקחתי הברכה לעולם וברך כלומר שעשה הפעולה. וכבר היה מחויב שישיב האור למעלה. ולא אשיבנה שלא אוכל להשיבו להיות בבחינת אור חוזר. ומה עוד לעשות.

וכן הוא גזירת רי"ש. פירוש, שאם אות שניה מן המלה הוא רי"ש, האות שלפניו בצירי, והיינו כשהתיבה פעל עבר דגש, ומפני שהרי"ש בלתי מקבל דגש, יבא צירי, שהוא נח, תמורת הדגש הראוי לבא באות שנית, כך פירש הרא"ם. ויש מדקדקים נתנו טעם אחר, ואינו נכון רק זה:

וטעמה למעלה. פירוש, בתחלת התיבה. וכלל זה; שכל שם דבר שהאות הראשון בפתח קטן, שהוא סגול, טעם הוא בתחילת התיבה:

שפ"י, בגימ' לפ"י כ"י הי"ה חיג"ר, שפ"י נוטריקון "שומר "פתאים "ה', כלומר ששמר ישראל מקללותיו, ויל"ך שפ"י בגימט' חיג"ר ברג"ל, כדאיתא במדרש בלעם חיגר ברגלו א' הי', דן בשתי רגליו דכתיב שפיפון עלי אורח (והענין שהמדרש דורש שפי מלשון שף מדוכתי' ושפיפון הוא בכפל:

לא הביט און ביעקב וגו'. כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּבָר אַחֵר אַחֲרֵי פְשׁוּטוֹ הוּא נִדְרָשׁ מִדְרָשׁ נָאֶה —

לא הביט און ביעקב יחזור אל האל הנזכר (במדבר כ״ג:י״ט) יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר זה דעת ר"א ונכון הוא ויתכן עוד לפרש כי און במקום הזה כמו תחת און ראיתי אהלי כושן (חבקוק ג ז) ועמל כמוהו וכן תחת לשונו עמל ואון (תהלים י ז) כזב ושקר כי הדבר שלא יהיה ולא יבא כי שקר הוא יקרא און ועמל בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל יאמר הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה כי לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת אבל כל ברכותיהם ובטחונם יתקיימו לעולם כלשון הנה כה מבטנו (ישעיהו כ ו) וחתו ובשו מכוש מבטם (שם פסוק ה) וכן ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם (שם כב יא) ענין בטחון ותקוה ואמר הטעם כי ה' אלהיו עמו אשר לא יכזב ולא ינחם ותרועת מלך גבור בו שלא ינוצח לעולם כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול כתועפות ראם על כל בהמה ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם ואין בהם נחש וקסם:

ותרועת מלך בו. בנסוע המחנות הם תוקעים תרועה בנסוע המשכן לשמחה שיגילו במלכם:

לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (רע''מ ח''ג רעה) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע באבר שבו עשאו והיא בחינת הפגם המוזכרת בדבריהם ז''ל, ופירוש און הוא כח הרע הנמשך מהעבירה, על דרך אומרו (משלי ל׳:כ׳) לא פעלתי און, וכתיב (תהילים קכ״ה:ה׳) יוליכם ה' את פועלי האון, ולזה אמר לא הביט און שהוא רושם המפעל הרע אינו אפילו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב שכלם נשמרים מעשות רע, והגם שיטעו מדרך השכל אינו נקבע בנפשם האון שהוא חלק הרע, על דרך אומרו (שיר השירים ד׳:ז׳) כלך יפה ומום אין בך פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך העובר על ידי רחיצה והדחה, וכמו שרמזו ז''ל (שהש''ר) במה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה יעיין שם, ואומרו ולא ראה עמל בישראל פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים:

לא הביט און ביעקב - אינו רוצה לעונשן אפילו כשהן חוטאין. כדכתיב: וירא און ולא יתבונן. לא הביט אינו רוצה להביט.

לא הביט און ביעקב: אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל, אבל ה' אלהיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע, והוא מקבל בקרב ישראל תרועת מלך, שהם מודים ומשבחים לו כשהוא מצילם מן הצרה, כמו שמריעים בחצוצרות ובקול שופר לכבוד המלך כשהוא חוזר בשלום אחרי הכותו את האויב.

לא הביט און ביעקב. פי' חוזר על מה שאמר הנה ברך לקחתי וגו' כי לא ראה אדם און ביעקב ולא ראה איש בישראל עמל ודבר כזב. ופי' און ועמל שקר כי השקר נקרא און ועמל בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל. והענין אמר כיון שנצטויתי לברכם אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבה אבל כל בטחונם וברכותם יתקיימו לעולם והטעם כי ה' אלקיו עמו אשר לא יכזב ולא ינחם ותרועת מלך גבור בו שלא ינוצח לעולם כי בהוציאו אותם ממצרים היה לו תוקף גדול כתועפות ראם על כל בהמה ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם ואין בהם נחש וקסם:

באוניות שלהם. באוניות לשון און:

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ר"ל כאשר לא הביט השם יתעלה עול ועמל בישראל והוא בלכתם בדרכי התורה אז השם אלהיו עמו להשגיח בו ולהפיל לפניו אויביו בתרועה חזקה ומקרים מרעידים והנה זה האלוה שהו' עמם הוא האל המוציא אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים לא באמצעות מערכת הכוכבים אך בגבורה חזקה והמשילה לתוקף הראם לדבר כלשון בני אדם והנה העיר בזה על שהצלחות ישראל הם למעלה מהצלחות שאר האומות בי בכל עת שילכו בדרכי השם יתעלה בדרך שלא יראה בהם און ועמל הם מושגחים ממנו בצד שלא תועיל לאויביהם ההצלחה שתהיה להם מפאת הכוכבים כי האל המשגיח בם הוא שליט על הכל ועושה כרצונו מהכל וזה גם כן ממה שימנע מהקוסם ידיעת מה שיתכן שיקרה לישראל מטוב או רע וזה כי הקוסם יעמוד על זה מצד שפע הכוכבים כמו שבארנו בספר מלחמות השם וישראל אינם תחת ממשלת הככבים בעת שהם טובים ולזה אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל רוצה לומר שאין כח בנחש ובקסם לעמוד על אמתת מה שיתחדש להם לסבה שזכרנו ולזאת הסבה הנה כאשר יאמר ליעקב ולישר' מה פעל אל ר"ל מה גזר לפעול במה שעתיד לא יבאו לידיעת זה מצד הנחש והקסם אבל יודע להם זה מצד הנבואה:

לא הביט און. לפי דעתי כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל והטעם כי אין השם כבן אדם שיתנחם כי לא ראה און בישראל והנה אם יהיה בהם און לא יקום דבר השם כי כל דבריו הם על תנאי רק במקום שבועה וכן הנביא אומר רגע אדבר וזה טעם בדבר בלעם:

לא הביט און ביעקב שאין אותיות חט בשמותיהן של שבטים:

לא הביט און ביעקב. האון שישנו ביעקב אינו בעצם מושרש בלב יעקב. כמשמעות לשון הבטה כמש״כ לעיל פרשת חקת בפסוק והביט אל הנחש שהוא הסתכלות בתוך ופנים הדבר. וזהו דבר הכתוב הקב״ה לא הביט שהאון מושרש בלב יעקב. אלא כמו שאדם רוצה לעשות און ע״י רוח שטות שהיא טבע התאוה וכדומה. והכי איתא ברבה במדבר פ״ב עה״פ אם יתן איש ביתו וגו׳ אחות לנו קטנה וגו׳. דמש״ה אהבת ה׳ עזה לישראל אע״ג שהמה חוטאים כאוה״ע משום שהם כקטנים פי׳ שהטבע מחטיאם ולא הדעת:

לא הביט און ביעקב. כלו' למה יחזור מלברכם הלא לא הביט הק' שום און ותוך ביעקב] וגם לא ראה עמל כל פעולה רעה קורא עמל כדכתי' "ורהבם עמל ואון" אבל אם היה בהם עמל ואון אז היה הק' מתנחם מן הטובה להרע להם כמו שפי' למעלה שהק' מתנחם מטובה לרעה ומרעה לטובה כשאדם מתהפך לפניו מטובה לרעה או מרעה לטובה, אבל בישראל לא ראה עתה עמל ואון שיהפוך להם ברכתו [ולפיכך (שאין בהם עמל ואון) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו לשון ריעות וחיבה וזהו סמיכה גדולה שהרי אל חזק המוציאם ממצרים כי אל לשון חוזק כמו "ואת אילי הארץ לקח"]:

ותרועת מלך בו במחנה ישראל הה״‎ד והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה׳‎ אלקיכם ונושעתם מאויבכם.

לא הביט און וגו'. יתבאר על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מקרא כתוב בטענת אברהם (בראשית י"ח, כ"ה) והיה כצדיק כרשע וגו'. והענין כי הנה מצינו כמה פעמים שהקב"ה עושה טובות לאדם ומגדיל עליו חסדו אף שאין האדם כדאי עתה לטובה הזו. כי לא נכון לבבו עם אלהים עתה להיות ראוי לחסדי ה'. מכל מקום האל הטוב שהכל צפוי לפניו ומביט לסוף דבר בקדמותו ורואה שאדם הזה ייטיב מעשיו אחר זמן הזה ויהיה ראוי לחסד זה, מקדים לו חסדו ועושה לו גם עתה בחסדו על סמך שייטיב מעשיו כי אין מוקדם ומאוחר לפניו כי הוא יתברך קודם הזמן. וכיון שגלוי לפניו שעתיד זה להיטיב מעשיו עושה עמו בחסד מעתה. כמו שהיה בצאת ישראל ממצרים שלא היו ראוין לנס כאשר אמר משה (שמות ג', י"א) וכי אוציא את בני ישראל וגו' ואמרו חז"ל (שמות רבה ג', ד') באיזה זכות אוציאם וכו' והשיב הקב"ה וזה לך האות כו' תעבדון את האלהים על ההר הזה שיקבלו התורה, ובזכות הזה אוציאם עתה ואין מוקדם ומאוחר לפני. ולא זה בלבד כי אם אף אם האדם הזה לא היה ראוי לנס זה עד יום מותו אבל עתיד לצאת מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות צדיק אחד שייטיב מעשיו על נכון הרי הקב"ה עושה לו נס בשביל זרע צדיקים שעתיד לעמוד ממנו. וכמאמר חז"ל גדול מה שנאמר בעשרת השבטים מבסדום כו' ונשתיירו בשביל הצדיקים שעתידים לעמוד מהן. וכן לוט ובנותיו ניצולו עבור דוד המלך ע"ה שהיה עתיד לצאת מבניהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ד'). וכן ביעקב אשר פדה את אברהם וכדומה (שם ס"ג, ב').

לא הביט. ענין ההבטה היא לרש"פ הראיה הברורה, וענין הראיה יורה על הראיה הפשוטה, והראיה הברורה אשר עליה יורה לשון הבטה היא, אם ע"צ הכוונה, שמתכוון לראות ראיה ברורה, ואפשר שלא תתקיים מחשבתו (שויען), ואם ע"צ התולדה שרואה ראיה בפועל (וואהרנעהמען); מן ההבטה ע"צ הכוונה לראות, אמר הבט נא השמימה, והביטו אחרי משה, והביט אל נחש הנחושת, דהיינו הכוונה לראות היטב, ואחז"ל שענינו ההסתכלות והכוונה היתירה לאביהם שבשמים, דמשום כך אמר לשון הבטה, שכוונת הראיה מעוררת לכוונה אל אביהם שבשמים, וכן במקומות שנסמך ראה להביט, כגון ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א ד'), ויבט ארנון וירא (ד"ה א'), הכוונה שנתכוון לראות היטב ועלתה לו שראה, אם אביט אליך ואם אראך (מלכים ב ג׳:י״ד), היינו לא זו אף זו שלא אתכוון לראותך ראיה ברורה גם לא אראך ראיה פשוטה, ושמושי הבטה על ראיה ברורה בפועל ותמונת ה' יביט (במדבר י״ב:ח׳), דהיינו שרואה תמונתו ית' ראיה ברורה בפועל, לא כשאר הנביאים שאינם רואים ראיה ברורה אע"פ שמתכוונים להם (עמש"ש מזה), ומזה היוצר עין הלא יביט דהיינו רואה ראיה ברורה, ואביטה נפלאות מתורתך שאראה היטב, וכאן לא הביט און ביעקב אין הכוונה שלא נתכוון לראות, שכלום יש נשיאות פנים בדבר, אבל ענינו שנתכוון לראות ודקדק אחריו אבל לא מצא כלום:

ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים וכו׳. בלק אמר הנה עם יצא ממצרים כלומר מעצמו ולזה אמר אל מוציאם כמ״ש רז״ל. ואפשר כמשז״ל דאחד מהטעמים שהיה יציאת ישראל ממצרים בחצי זמן שעבודם היינו דכ״י השכינה עמהם ובזה נתכפר להם חצי שעבוד. וזה כוונת בלק הנה עם יצא ממצרים ברעות נפשיה נפק דאכתי פשי שני שעבוד. ועל זה השיב בלעם ה׳ אלהיו עמו ובודאי דלא יצאו מעצמם דאם חטאו ונתקו מוסרות ויצאו מעצמם לא היה ה׳ עמם. ודעת לנבון נקל ותרועת מלך בו. ותרגם אנקלוס שכינת מלכיהון ביניהון וכיון דהשכינה עמם היא השלימה החשבון ולא יצאו מעצמם כדקאמרת אלא אל מוציאם ממצרים ומאת ה׳ היתה זאת. אי נמי על דרך זה בהקדמת שתי שטרות שכתבתי בכמה מקומות דמתנת הארץ בבין הבתרים היה על תנאי הגלות וזה שטר א׳. ובמילה נאמר לאברהם אע״ה מתנת הארץ על תנאי קבלת האלהות והם שתי שטרות. ודעת רש״י והרי״ף דאי בעי בהאי גבי ואי בעי באידך גבי. ודעת הרא״ש דב׳ קיימין ובלק היה סובר הכי דבקבלת האלהות לא נפטרו מהגלות ולז״א עם יצא ממצרים וא״ל בלעם אל מוציאם והוא לימדם שיקחו השטר משני. כתועפות ראם לו דתוקפא ורומא דיליה והוא לימד דדינא הוא אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי:

מהדורא רביעאה
לא הביט און. ד' דברי' דיבור ומעשה ודביקו' השם והתורה. און הוא הדיבו' כמ״ש ודב' און (ישעי' נ״ח ט') עמל הוא המעשה. ה' אלהיו עמו. זה דביקות השם. ותרועת מלך כתרגומו כי היא שעשוע של הקב״ה והיא התורה וז״ש תחילה עמו וכאן בו וכמ״ש וחיי עול' נטע בתוכנו וגם הוא אותיות תורת ע' ועוד לא הביט ולא ראה הוא במ״ע ול״ת. און הוא במ״ע. עמל בל״ת. וכנגדן אמר שהע״ה מעות לא יוכל לתקן. וחסרון לא יוכל להמנות. לכן אמר כאן לא הביט שהוא מרחוק בסתר. ראה. הוא באתגליא ראה הוא שם נוקבא דמיחדין בין ג' שמות דחו״ב בשית ברכות דברכת כהנים ואני אברכם. הביט הוא ושמו את שמי אל בני ישראל והכל במעשה. ותרועת מלך בו. הוא בדיבור שהתורה הוא בדיבור שכולל שניהם כאחד כמ״ש כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים וכן בלוחות שכל כ״ח פירקין דב' ידים כלול בלשון שהוא בכתב ובדיבור וכן מעשה בראשית. ה' אלהיו עמו. הוא מ״ש והודעת להם זה בית חייהם. נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. ראה חיים עם אשה אשר אהבת ודרך חיים תוכחות מוסר כי נר מצוה וגו' וכן אמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כנגד ג' האלו רשעים הם העוברים על מל״ת ודרך חטאים הם במ״ע כמ״ש קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ' י״ו) ובמושב לצים נגד ביטול תורה והוא בדיבור וכנגדן אמר כי אם בתורת ה' חפצו הם ג' בתורה כמ״ש ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך (יחזקאל מ׳:ד׳״ם ד') ועיין ברש״י סוף פ' האזינו. והיה כעץ שתול על פלגי מים אמר פלגי מים שנפרדין לכל צד מכאן אמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו' כנגד ג' האלו ועוד אמר ג' דברים אשר פריו יתן וגו' ועלהו וגו' וכל אשר יעשה וגו' וכמ״ש (תענית ה' ע״ב) משל לאדם שהיה מהלך במדבר והיה עיף ורעב וצמא ומצא אילן כו' במה אברכך כו' אף אני במה אברכך אם בבנים כו' אם בעושר כו' אם בתורה כו' יהי רצון כו' שהאילן ג' מתנות יש בו הפרי למאכל והגרעינין לנטיעות והאילן לצל והמים שתחתיו הוא לשתיה ושלשה החשובות מכל המתנות הם חכמה ועושר ובנים כנגד ג' רוחות העולם הרוצה להחכים ידרים הרוצה להעשיר יצפין והנותן מטתו בין צפון לדרום כו' וכן אמר בת״ז תיקון כ״ח פנה לימינו וחתם בחכמה וז״ש על פלגי מים זו ברכת המים. אשר פריו זה הפרי. ועלהו זה עלין. וכל אשר יעשה יצליח קאי ג״כ על האילן שכל הנטיעו' שנוטעין מהגרעינין יצליח ומ״ש על פלגי מים הוא התור' וחכמה כמ״ש הוי כל צמא כו' העניים והאביוני' מבקשים מים וכו' וכמ״ש ישטטו לבקש דבר ה' כו' (עמוס ח' י״ב) וזהו שדרשו לעולם ישלש אדם שנותיו שליש כו' אשר פריו יתן בעתו אלו הבנים כמה שאמרו זה המשמש מטתו ועלהו לא יבול זה עושר כמ״ש (חולין צ״ב ע״א) ליבעי רחמי אתכליא על עליא כו' וז״ש משל לאדם כו' שהיה רעב כו' ומצא אילן שנטוע על מים ופירותיו מתוקין וצילו נאה ואכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו ואמר במה אברכך אם בתורה כו' ואם בעושר כו' ואם בבנים כו' יה״ר שיהיה כו' וזהו וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים אלו הלצים שנידונין בכף הקלע ברוח כמ״ש ורעות רוח כו' ע״כ לא יקמו רשעים במשפט אלו רשעים שאין להם תקומה כלל במשפט שהן מעות לא יוכל לתקן. וחטאים בעדת צדיקים כמ״ש בעדת צדיקים אין עומדין וכו' וכמ״ש וחסרון לא יוכל להמנות זה שנימנו חבריו לדבר מצוה כו' לכך לא יוכלו לעמוד במחיצתן ובגמ' דרשו (סנהדרין ק״ח ע״א) ע״כ לא יקמו רשעים במשפט אלו דור המבול. וחטאים בעדת צדיקים. אלו אנשי סדום שרעתם הי' שמנעו מן הצדקה שהוא מ״ע כמ״ש זה היה עון סדום אחותך כו' ולכאורה הוא חסר כאן דור הפלגה אבל הלא הוא כבר נזכר לא כן הרשעים כי אם כמוץ כו' וכמ״ש ויפץ ה' כו' במה הפיצם ברוח כו. כי ידע ה' דרך צדיקים זה שכתב למעלה והודעת להם. זה בית חייהם ודרך חיים תוכחות מוסר שהוא הכל במחשבה כמ״ש וידע אלהים (והוא דרך צדיקים) אבל מחשבה רעה שאין הקב״ה מצרף למעשה הוא נאבד מאליו וכמ״ש בת״ז וכמ״ש דרך רשעים כאפילה לא ידעו כו' וז״ש דרך רשעים תאבד:

לא הביט ולא תאמר שהגם שלא יצויר שנוי וחרטה אצל האל יצויר שתשתנה הברכה לקללה מצד המקבלים, שהרעו מעשיהם ואינם ראוים לברכה, ע"ז משיב לא הביט און ביעקב ויש הבדל בין ראה ובין הביט שראה מציין ראות העין, והבטה מציין שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעי' (סי' ה'), ויש הבדל בין און ובין עמל שאון מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין תכונת הנפש בעת עשותו הרע, ולפ"ז היה ראוי שיאמר לא ראה און ולא הביט עמל, כי האון שבפעל נראה בעין החושי והעמל הנפשי מושג רק ע"י העיון ושימת לב על הדבר, וכמ"ש (חבקוק א׳:ג׳) למה תראני און ועמל תביט, אולם המליץ פה יש לו כונה אחרת, שיאמר שה' מרוב אהבתו אותם לא ישים לב לחטאתם והוא סולח לעולם, ועפ"ז יאמר שביעקב שהם ההמונים שבהם הגם שיראה בם און שהוא מעשה הנעשה שלא ביושר וזה נראה לעינים, בכ"ז לא הביט און היינו שלא ישים לב עליו, כי עמי הארץ זדונות נעשו להם כשגגות ואינו משים לב לענשם בעבור זה, ובישראל שהם גדולי האומה שהם לא יעשו און שהוא מעשה רע בפועל, אבל יצויר אצלם עמל שהוא שיחטאו בהניהור הלב ובמחשבה שזה נקרא עמל, ובכ"ז אחר שהרהור זה נשאר רק הרהור בלבד ואינו יוצא מכח אל הפועל שיעשו רע במעשה עד שהעמל יתראה בחוש הראות, א"כ לא ראה עמל בישראל, ואינו מעניש על המחשבה הנעלמה בקרב איש ולב עמוק, ה' אלהיו הוא מאמר מקביל ע"י שלא הביט און ביעקב לכן ה' אלהיו עמו אף שיחטאו לפעמים לא יסיר מהם השגחתו והשכינה בקרבם, וע"י שלא ראה עמל בישראל תרועת מלך בו כי ההשגחה דבוקה עם ישראל שהם הגדולים שבהם, ומציין שה' הוא מלכם והם עמו, כמו שהמלך יתכבד ע"י העם שהוא מולך עליהם וכשבא בקרבם יריעו תרועת שמחה על שמלכם בקרבם, כן יתקדש ה' ותנשא מלכותו ונקדש בכבודו ע"י הצדיקים והוא בקרבם כמלך השוכן בתוך עמו ומתכבד בכבודם:

פס'. לא הביט און ביעקב. אלו באי הארץ ועליהם אמר שלמה (פה״ש ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ולא ראה עמל בישראל. אלו שעתידין לצאת מן הגלות. ועליהם אמר ישעיה (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. יי אלהיו עמו אלו ימות המשיח שנאמר (שם נב) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ותרועת מלך בו. זה קיבוץ הגליות שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'.

לא הביט וכו׳ כתרגומו ה״פ דקרא לפי התרגום לא הביט כלו׳ א״א לי להביט און ביעקב לפי שאין בהם און אבל פירוש זה דחוק דהול״ל לא הבטתי א״נ הול״ל בקצרה אין און ביעקב ולא עמל בישראל לכך מייתי ד״א מה שפי׳ במד׳ אבל בהא נמי יש דוחק וקושי מדמסיים קרא ה׳ אלהיו עמו מכלל דלא הביט דכתב ברישא לאו בהקב״ה מיירי:

לא הביט. הַקָּבָּ"ה און שֶׁבְּיַעֲקֹב — כְּשֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דְּבָרָיו אֵינוֹ מְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם לְהִתְבּוֹנֵן בְּאוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם וַעֲמָלָן שֶׁהֵן עוֹבְרִין עַל דָּתוֹ:

ותרועת מלך - ריעות, כמו: איש רעים להתרועע. כי שוכן ביניהם.

או ירצה אומרו לא הביט און הוא חטא המחשבה שגם הוא יקרא און על דרך אומרו (תהילים ס״ו:י״ח) און אם ראיתי בלבי, שאין ה' מביט אל המחשבה הרעה, ביעקב פירוש שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רושם האון שהיא ענף הרע, ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה כשהוא מביט בפנימיות מפעלה אין און, ודקדק לומר און ביעקב פירוש שאינו עושה בו החטא ההוא רושם, וזה אפילו בהמון העם אשר בשם יעקב יכונה, וכנגד הצדיקים שבהם אמר ולא ראה פירוש אפילו מחשבה בלתי הגונה הנקרא עמל שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל והצדיקים לבם חלל בקרבם, והוא אומרו ולא ראה עמל בישראל. גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל על דרך אומרו (תהילים ע״ג:ט״ז) עמל הוא בעיני אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה. גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח׳:י״ד) אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה שאדרבא היא נותנת לו גבורה:

ולא ראה עמל. הטעם כפול והוא אחי האון והטעם מה יביא האדם לעמל בסוף און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו:

ולא ראה עמל בישראל. הקב״ה לא ראה עמל. במה שנראה לבלק ובלעם שהמה משנים הטבע וא״כ הוא עמל לאחוז בגלגלי הטבע כ״י. אבל אינו עמל ואינו שנוי כלל כאשר יבואר:

ואכן כל זה הוא במדה טובה שייטיב לאדם עבור הטבת מעשיו לעתיד אבל לא במדת הפורעניות שירע לאדם בשביל מה שעתיד להרע לפניו יתברך ואינו דן את האדם הזה אלא כשעתו כמאמר חז"ל (שם נ"ג, י"ד) אצל ישמעאל שאמרו המלאכים מי שעתיד להמית בניך בצמא וכו' אתה מעלה לו באר אמר להם הקב"ה באשר הוא שם, עכשיו מה הוא צדיק וכו' עד כאן. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיה ל"ג, ט"ו) עוצם עיניו מראות ברע כי בחינת הראיה הוא למרחוק. והנה בטובה כביכול הקב"ה רואה למרחוק לסוף דבר בקדמותו וצופה ומביט עד סוף כל הדורות בכדי לגמול חסדו גם עתה עם האדם הלזה. אבל ברעה אינו כן כי עוצם עיניו מראות ברע שיעשה האדם אחר כך ואינו זוכר לו זאת קודם עשותו. ולזה אברהם אבינו כשהיה מתפלל על הסדומים אמר אולי ימצאון שם וגו' ולא אמר אולי יש שם כי הקב"ה אינו צריך לחפש בכדי למצוא אם טוב נמצא. ואכן כי מציאה ירמז על בחינה זו הראייה למרחוק כמאמר חז"ל (בראשית מ"א, ד') בפסוק (תהלים פ"ט, כ"א) מצאתי את דוד עבדי היכן מצאתיו בסדום ופירוש שראה אותו בסדום בלוט ובנותיו (ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא ב'.) סלקא דעתך אמינא מאי מצאתיה ראיתיה וכו'). ועל כן אמר אולי ימצאון שם בדרך המציאה ראיה הלז שעתידים להיטיב מעשיהם או שעתידין חמשים צדיקים לעמוד מהן ובזכות זה תציל אותם. ואם תאמר שלא תביט על הטוב העתיד לבוא אז ח"ו והיה כצדיק כרשע שהצדיק והרשע שוין בעיניך שלא תביט על הצדיק העתיד לבוא להיטיב בזכותו כמו שאינך מביט על הרשע להרע עתה עבור רשעו ומדה טובה שוה למדת הפורעניות. ולא כן מדתך כי מדה טובה מרובה על הפורעניות אחד מחמש מאות כמאמר חז"ל (תוספות סוטה י"א. בשם התוספתא וברש"י פרשת יתרו כ', ו') והארכנו בזה במקום אחר.

ועוד נגד ג' מתנות שהיה להם במדבר עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה והמן והשליו וז״ש לא הביט וגו' ולא ראה בלילה וביום וכמ״ש יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו.

עמל. לְשׁוֹן עֲבֵרָה, כְּמוֹ "וְהָרָה עָמָל" (תהלים ז'), "כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט" (שם י'), לְפִי שֶׁהָעֲבֵרָה הִיא עָמָל לִפְנֵי הַמָּקוֹם:

עוד ירצה לומר כי באמצעות ב' הדרגות שיש בישראל אין הקב''ה מקפיד על רשע שבעולם מהאומות ובזה אינו מאבדם גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת עול לכל הדברים הצריכין לעולם, והוא אומרו לא הביט און שיש בעולם בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות ה' נותן טובו לעולם וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו. עוד נתכוון באומרו ולא ראה עמל בישראל כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה' ואינם מיגעים אותו כביכול על דרך אומרו (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם, ולזה אמר ולא ראה עמל בישראל:

ותרועת מלך בו. במחנה ישראל וזה ותקעתם תרועה:

ה׳ אלהיו עמו. על יעקב אמר. שאף ע״ג שהוא חוטא מכ״מ ה׳ אלהיו עמו. אינו כופר בעיקר. אלא אינו יכול להתגבר באותה שעה על התאוה והרצון. ועל ישראל אמר ותרועת מלך בו. באמת הצדיק אינו עושה נסים בקביעות ומה שראו בלעם ובלק אינו אלא מה שהצדיק מועיל בתפלתו בעת צרה. וזו באמת אינו נסיי אלא כך הנהגת מלכות שמים שתועיל תפלה לכל דבר. ותרועת היינו מלשון והרעתם בחצוצרות שמשמעו תפלה גם כן כמש״כ שם בשם הרמב״ם. וכ״ז היא מדת מלכות שמים ולא כמדת משה רבינו שהנהיג עולמו במדת תפארת. ומש״ה לא התפלל שמ״ע קבועה כמש״כ בספר שמות ל״ב י״א ולעיל כ׳ י״ג בהר״ד באורך. וזה אינו בכל הצדיקים וגדולי ישראל. מש״ה לא ראה עמל בישראל. ויש לבאר עוד כונה פשוטה במליצה זו ותרועת מלך בו. שהוא כמו מלך שמצביא את חילו. וע״י אותות בני חיל בתרועת מלחמה החיל נגשים אל המלך. ומי שאינו איש חיל תמה איך נגש ליד המלך בלי פחד. אבל איש חיל יודע שאין זה פלא. שכך הוא אות תרועת מלחמה. כך בני אדם הנגשים לעשות איזה דבר גדול ומצליח בשם ה׳. אינו אלא אתערותא מלעילא שיהא נגש לזה וכמש״כ בפי׳ שה״ש עה״פ קול דודי דופק פתחי לי וגו׳. ואם כן אינו חידוש ועמל כלל:

והנה ישראל במצרים ידוע (שמות רבה כ"א, ז') שהיה ביניהם עובדי עבודה זרה כטענת שר של מצרים על הים הללו עובדי עבודה זרה וכו' (זוה"ק חלק ב', ק"ע:). ואך הקב"ה אמר ראה ראיתי שתי ראיות אני רואה בהם שעתידין לעמוד במעמד הר סיני ולקבל התורה מאהבה כמאמר הכתוב (שמות י"ט, ב') ויחן שם ישראל נגד ההר ואמרו חז"ל (במכילתא) כולם בדיעה אחד ולב אחד לאביהם שבשמים. ואלו השתי ראיות, אחת הם. כי מיד כשיצאו ממצרים מטנופת זוהמת עבירות שבידם מעבודה זרה, אז מחמת נפילתם עד כה ללא טוב, יעלו למעלה למעלה עד לקבל התורה. והוא כדמיון ציפור הנמלט מפח שבעת המלטו יעופף בכח גדול ויתעלה למעלה למעלה כי נמלט מפח יוקשו. ועל כן אמר הכתוב (שם א', י') ועלה מן הארץ כי דוקא לפי שהם בירידה התחתונה בארצות מצרים המזוהם, מזה יעלו למעלה למעלה (עיין שמות רבה א', ט'). ועל כן אמרו חז"ל (עיין מגילה ט"ז.) כשהם נופלים נופלים עד לארץ וכשהם עולין עולין עד לרקיע כי עבור הנפילה שהוא עד לארץ על ידי זה יעופפו למעלה עד לרקיע בכח גדול כי נמלטו כצפור נמלטה מפח יוקשים שמעופף בכח גדול עד למעלה. ועל כן גם על ידי הנביא אמר הקב"ה (עמוס ט', ז') את ישראל העליתי מארץ מצרים אף שהיה די לומר העליתי ממצרים לבד ואכן שיאמר כי לפי שהיו שם בארץ מצרים בבחינת הארציות בתכלית הירידה עד לעפר ועבדו לאלהי הארץ על כן העליתים ועלו למעלה למעלה כי עלו משם בכח גדול באהבה עזה וחזקה כמי שבורח מבית השביה שבורח ועולה בכל כוחו. והוא כעין המבואר בזוה"ק (בראשית קכ"ט) בבחינת בעלי התשובה בלשונו שם זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגעא חדא וכו'.

מהדורא חמישאה
לא הביט און ביעקב. נגד הדיבור שלא הביט בהן לה״ר ושאר עוונות התלוי בדיבור כמ״ש ודבר און. ולא ראה עמל. כנגד המעשה לכן נאמר כאן הביט שהוא מרחוק ונעלם. שהוא הדיבור. והמעשה גלוי לכל לכן נאמר בה ראה והוא כנגד תורה ומצות שכל דיבורם ועסקם הוא בתורה ובמצות וכמ״ש משמים הביט ה' שהדיבור עולה לשמים מרחוק. ראה את כל בני האדם הוא במעשה. והם בסוד ח' שמות של אז ראה א' וז' כידוע בסוד ברכת כהנים וכמ״ש ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו והם כנגד חכמה ויראה. שהיראה היא בהרהור ובמחשבה בסוד והחיות רצוא כמ״ש בס״י ואם רץ לבך להרהר שוב למקומך שעל זה נכרת ברית והחיות רצוא ושוב:

ה' אלהיו עמו. אֲפִלּוּ מַכְעִיסִין וּמַמְרִים לְפָנָיו, אֵינוֹ זָז מִתּוֹכָן:

ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פירוש כנגד ב' בחינות שהזכיר, הנקראים בשם יעקב שהם ההמון עם, והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים, ה' אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה, לזה אמר ה' שהוא שם החסד לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב, ודקדק לומר אלהיו שלא תחשוב שאם ה' מייסרהו ישוב אחור, לזה אמר אלהיו שהגם שייסרהו על משמרת אהבתו יעמוד, וכנגד כת ההמון הנקראים בשם יעקב אמר ותרועת מלך בו שהוא ירא לצד המשפט:

והנה אומות העולם לא האמינו כלל שה' הוציא את ישראל ממצרים לפי שידעו שהיו במצרים עובדי עבודה זרה כמו המצריים. ועל מה זה ירד אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים אם שניהם שוין שניהם עובדי עבודה זרה. וזאת לא האמינו כי ה' יעשה הטובה בשביל הטבת האדם אחר כך. ואף אם היה נכנס זאת קצת בלבבם, דנו ודאי שכשם שיביט ה' על הטובה העתידה כן יביט על הרעה העתידה. ולמה זה יזכור להם להוציאם על ידי מתן תורה וישכח במעשה העגל, הלא אין שכחה לפני כסא כבודו. כי הגוים בטבעם אכזרים הם כמאמר הכתוב אצל הגבעונים לפי שהראו אכזריות בבני שאול (שמואל-ב כ"א, ב') והגבעונים לא מבני ישראל המה. כי בני ישראל בטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות ע"ט.) ולא כן האומות. ועל כן אי אפשר כלל ליכנס בלבבם אופן טובת חסדי המקום ברוך הוא לפנים משורת הדין שידין את האדם כשעתו ולא יביט על הרעה העתידה ועל הטובה יביט ויביט כי מדה טובה מרובה וכו' כנאמר. ואמרו בלבם כי ודאי ישראל מעצמן עלו ממצרים על ידי מקרה הטבע או הכישוף וכדומה כי רבו עבדים המתפרצים על אדוניהם. ועל כן אמר בלק הנה עם יצא ממצרים כלומר שיצא מעצמו שלא בגבורת אלהיהם. ועל כן אפשר להזדקק להם כי בודאי לא האל הוציאם כי מה נשתנו אלו מאלו. ולזה השיאו בלעם בדבר ה' כי לא כמו שאתה סובר הוא כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל וכל בחינת הבטה וראיה הכל הוא למרחוק כאמור. כלומר שאינו צופה ומביט על הרעה שעתידים לעשות ח"ו כי עוצם עיניו מראות ברע אבל ה' אלהיו עמו מה שעתיד אדם מישראל לקבל עליו ה' לאלהיו ולעשות רצונו זה עמו ואל זה יביט להיטיב לו קודם עשייתו. ותרועת מלך בו מה שישראל עתיד להיות בבחינת ריע להקב"ה (כמו (תהלים קנ"ב, ח') למען אחי ורעי וגו') זה בו שזה עולה לפניו מה שייטיב באחריתו. או יאמר ותרועת מלך בו כלומר אהבת וריעות מלך המלכים קשורה בישראל ועל כן ייטיב להם על הטובה ולא ירע על הרעה. ועל כן הנה אל מוציאם ממצרים לא כמו שאתה סובר שיצא מעצמו. כי אם אל הוציאם ממצרים. והטעם לפי שראה והביט אשר כתועפות ראם לו שהם עתידים לעופף ולעלות למעלה בכח גדול רב וחזק כגבורת הראם באהבה עזה ברשפי אש שלהבת י"ה עד שנעשו אחדים ומיוחדים לאביהם שבשמים בבחינת ויחן שם ישראל נגד ההר בלב אחד כאיש אחד כאמור. וזה הביט להיטיב להם אבל לא הביט און ביעקב כמדובר.

ועוד לא הביט כו' כמ״ש כי אתה ה' בקרב העם וכו'. ועוד לא הביט כמ״ש יסבבנהו כו':

ותרועת מלך בו. לְשׁוֹן חִבָּה וְרֵעוּת, כְּמוֹ (שמואל ב ט"ו) "רֵעֶה דָּוִד" — אוֹהֵב דָּוִד, (שופטים ט"ו) "וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ", וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס "וּשְׁכִינַת מַלְכְּהוֹן בֵּינֵהוֹן":

ותרועת מלך בו. הוא יד חזקה ולזה סמך מיד אל מוציאם ממצרים, וזהו שתרגם אונקלוס ושכינת מלכהון, והוא מלשון רעיא, והיא הכלה שבשיר השירים, וזה מבואר.

עוד ירצה לומר שבח השגתם שלא בחר ה' לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אומרו ותרועת מלך בו פירוש אין צריכין שה' יאבד קמיהם אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכולת:

עוד יבואר לא הביט און ביעקב וגו'. על דרך המבואר בדברי מרן הרב ז"ל כי כל יניקת החיצונים אינו אלא מבחינת אחורים דקדושה ולא מבחינת הפנים. ואפשר לזה ירמזו חז"ל באומרם (ברכות ו'.) אלמלי ניתנה רשות לעין לראות לא היינו יכולין לעמוד בפני המזיקין. ולכאורה יקשה מה בכך שאין אנו רואין אותן עם כל זה יכולין להזיק ח"ו כאשר הם רואין אותנו. ואכן הנה ידוע שכשאין המזיק מביט בפני האדם לא יוכל להרע לו כמו שאיתא בזוה"ק (וירא ק"ח:). ועל כן כיון שאין החיצונים יונקים מבחינת הפנים דקדושה כי אור הפנים מגרש ומסלק כל בחינת החיצונים ואין להם רשות להביט שם. הנה כמו כן אין להם רשות להביט בפני האדם כי אם מאחוריו, ובזה אנו יכולין לעמוד מפניהם כי לא יראו בפנינו. וזה אומרם אלמלי ניתנה רשות לעין לראות פירוש אם היה רשות לעין המזיקין לראות את פני האדם לא היינו יכולין לעמוד מפניהם ואך אין להם רשות בזה כי כל אחיזתם הוא בבחינת אחורים לא מהפנים (ומה שיקרה לפעמים שיוזק אדם מהם אין ראיה מיחידי בני אדם ובמקום דשכיחא הזיקא וחז"ל מכללות ישראל מדברין). וזה אומרו כאן לא הביט און ביעקב פירוש שהאון הוא בחינת החיצונים אינו מביט לעולם בפני יעקב שיוכל להרע להם ח"ו. והנה הבטה יורה על ההסתכלות בטוב בפני האדם. וזה אין רשות להם גם ביעקב שהם פחותי הערך שבבני ישראל, בכדי שלא יוכלו לעשות להם איזה רעה ח"ו. ואמנם על כל פנים רואין אותן מאחוריהם. ואולם בישראל שהם הצדיקים שבבני ישראל לא יוכלו לראותן כלל וכלל כי גודל אור הקדושה ששופע עליהם מלמעלה מגרש ומבריח כל בחינת החיצונים ואינן יכולין לראות בהם. ועליהם נאמר (תהלים צ"א, ד') באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה וגו' יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש וגו'. כי אור הקדושה שעליהם מפילן לפניהם חללים חללים ולא יזכו לראותו. וזה אומרו ולא ראה עמל בישראל שבישראל לא ראה אותם העמל כלל. ואמר הטעם כי ה' אלהיו עמו ששמו יחופף עליהם כל היום ותרועת מלך בו ששכינת מלכיהון ביניהון כתרגומו. ועל כן הם נסתרים בסתר כנפיו סלה. וכל החיצונים מתגרשין ובורחין מהם בלא יוכלו לראות בלבושיהן מכל שכן בגופם.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות סא:) על רבי עקיבא שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו', והוא אומרו ה' אלהיו עמו פירוש מדבק נפשו בה' אלהיו בתכלית החיבה הגם שתרועת מלך בו בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפילו בזמן עצמו שהשבט בו שהיו סורקים וכו' אף על פי כן ה' אלהיו עמו:

ועוד יאמר ה' אלהיו עמו וגו'. כי נודע אשר כל אחיזת ויניקת החיצונים מהקדושה אינו כי אם כאשר לא נעשה הזיווג והיחוד השלם במדת הקדושה. ואולם כאשר שמותיו של הקב"ה בסדר המדות והפרצופים העליונים הנוראים אין שום אחיזה ויניקה להחיצונים ואז נאמר (שם צ"ב, י') יתפרדו כל פועלי און. כי אז אור ברכת ה' שורה בכל בחינות הקדושה, ובמקום הברכה אין קללה ואין שטן ופגע רע. וממילא יורד אור הברכה הזו על ראש עמו ישראל למטה. ואז נאמר (שם צ"א, י"ג) על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין, ואין שום נגיעה ושליטה מהחיצונים לבית ישראל. ולזה אמר כי על ידי הצדיקים שביניהם המכונים בשם ישראל הנה ה' אלהיו עמו שהם מיחדים שמותיו ברוך הוא ומראות הנוראות במדות העליונות. ואז ודאי אין שטן ופגע רע לא למעלה ולא למטה. ואמר עוד ותרועת מלך בו כלומר הנה אפילו בעת ששמו יתברך יושב על כסא הדין לשפוט את עמו ועולמו ואז הנה כל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ואז היו יכולין החיצונים לשלוט בהן ח"ו כי כל אחיזתם בדין הוא וצוה להם שמו יתברך להיזכר לפניו בזכרון תרועה ובזה הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים וכל הקליפות והחיצונים בטילין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין כנאמר (שם פ"ט, ט"ז) אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. וכבר כתבנו שבכל מקום שנמשך אור פניו יתברך אין שום שליטה להחיצונים כי באחור המה עומדים לאחור ולא לפנים. ולזה אמר ותרועת מלך בו שאפילו בעת שליטת הדינים כמו באחד לחודש השביעי יום הדין נאמר (במדבר כ"ט, א') יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשאר ימות השנה כשעת צרה הוא ליעקב והדין שולט ח"ו. צוה הקב"ה להריע לפניו ויושע ה' ביום ההוא כנאמר (שם י', ט') וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם. ובזה ראה והבין כי אין מקום לקללם ולהרע להם כי ה' אלהיהם שומרם ומצילם מכל צד יום ולילה. וגמר אומר,

מן ארם ינחני בלק פי' להשפילני מרוממותי וממעלתי, כי כתיב ומקללך אאור והוא בקש ממני לקללם:

אל מוציאם ממצרים. אַתָּה אָמַרְתָּ "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם", לֹא יָצָא מֵעַצְמוֹ, אֶלָּא הָאֱלֹהִים הוֹצִיאָם:

כתועפות ראם לו. לעם ישראל שאינו טורף ואוכל כארי אבל דוחה בקרניו כמו הראם כי היתה הכונה לגרש האומות ולהכניס את ישראל לארץ בלתי הריגת האומות כאמרו תגרש גוים ותטעה כי לא חפץ במות המת. וכן אמרו ז"ל שלשה אגרות שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה אבל הם הקשו ערפם להלחם והוצרכו להחרימם ובכן לא השתמשו בהם כלל כמו שמשתמש האריה בטרפו אבל עשו בהם כמו שעושה הראם במה שהוא דוחה או כובש שלא יאכלנו כלל:

אל מוציאם ממצרים. אמר מוציאם ולא הוציאם, הגם שרז''ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן אף על פי כן יותר משמע לשון עבר אם היה אומר הוציאם. ונראה על דרך אומרם ז''ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה ונוספים בעם בני ישראל והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם כי לא יציאה ראשונה לבד אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר, ונתן טעם כתועפות ראם לו פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם עד גדר שלא ישאר שום תערובת הרע בקדושה, והוא אומרו כי לא נחש ביעקב רמז לבחינת הניחוש גם לבחינת הנקראת נחש שהוא ראש הקליפה ס''מ הרשע הנקרא נחש תעקר ולא ישאר ממנו ביעקב, על דרך אומרו (זכריה י״ג:ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא קסם הוא בחינת טומאה למטה ממנה, ואז יהיו ישראל בגדר שלמות המעלה ותהיה מעלתם יותר מן המלאכים, והוא מה שגמר אומר כעת יאמר ליעקב וגו' ואמרו רז''ל (מד''ד כאן) שהמלאכים ישאלו לישראל מה פעל אל:

כתועפות ראם לו: תועפות משרש יעף, וענינו חוזק ותוקף, שייעף אדם להתגבר עליו, וכן תועפות הרים. ומלת לו חוזרת לישראל, ה' הוא לישראל כחוזק הראם, וקרוב לזה פירש ראב"ע למטה כ"ד ח'. ודעת כי הסופרים שבשו לשון הפסוק המובא שם בראש הדבור, וכתבו אל מוציאם, במקום אל מוציאו, ועשו כן מפני שהוא אומר באותו דבור: ואל יטעון טוען בעבור מ"ם אל מוציאם, וחשבו כי אולי כך היה כתוב בספרו של ראב"ע אל מוציאם שם (כ"ד ח') כמו כאן, ואין הדבר כן, אלא כוונת הראב"ע כך היא: ואל יטעון טוען, אם פירושך מתישב כאן (כ"ד ח'), איננו מתישב למעלה (כ"ג כ"ב), כי שם כתוב מוציאם בל' רבים; כי אמנם כן משפט הלשון, כשמדבר על העם מדבר בלשון רבים ובל' יחיד אפילו בפסוק אחד, כמו והם תכו (ל' רבים) לרגליך ישא (ל' יחיד) מדברותיך, עד אנה ינאצוני (ל"ר) העם הזה (ל"י). ודע כי בראב"ע כ"י על קלף שבידי משנת קס"א כתוב בראש הדבור (למטה כ"ד ח') אל מוציאו.

אל מוציאם ממצרים. לא מעצמו יצא כמו שאמרת הנה עם יצא מצרים, רק התקיף הוא שהוציאם כנגד המזל שהיה מחייב שיעמדו שם והראה בשבילם אותות ומופתים לעין כל. ולמה שהזכיר כאן תרועה הזכיר כאן מוציאם, וכן הוא אומר (שמואל ב ז׳:כ״ג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו.

אל מוציאם ממצרים. מכאן דמוציא דאפיק משמע ^יאר"ל לשון עבר, וזה הובא בגמרא לענין הפלוגתא איך מברכין על הפת דר' נחמיה ס"ל דמברכין מוציא לחם ורבנן ס"ל המוציא, ואמרו בגמרא, במוציא כו"ע לא פליגי דעבר משמע, כי פליגי בהמוציא. והענין הוא, כי מצוה מן המובחר לברך ברכה המורה לשון עבר, יען שבעת הברכה כבר הוציא הלחם שאוכל עתה, ומביא ראיה דלשון מוציא מורה על העבר, שכן מבואר מלשון אל מוציאם ממצרים, שהרי בשעה שאמר בלעם כבר יצאו ממצרים, ופליגי רק בלשון המוציא, אם משמע לשון להבא או עבר, וס"ל לחכמים דמורה לשון עבר כדכתיב (פ' עקב) המוציא לך מים מצור החלמיש, ור' נחמיה ס"ל דהמוציא מורה לשון להבא כדכתיב (פ' וארא) המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולשון זה נאמר קודם היציאה ממצרים.
והנה להלכה קיי"ל כרבנן דצריך לברך בלשון המוציא, ולכאורה אינו מבוחר דכיון דלדברי רבא בלשון מוציא מודים שניהם דמורה לשון עבר, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא דהוראתו נעלה מכל ספק.
אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא [וכמ"ש לענין ק"ש להדק היטב הלמ"ד מן בכל לבבך], ואע"פ דבתיבת לחם מן הארץ ג"כ מערבין הממי"ן מן לחם ומן מן, אך התם א"א לתקן באופן אחר כמו שהוא לשון הפסוק להוציא לחם מן הארץ, משא"כ הכא אפשר לומר לשון המוציא.
וע"פ זה י"ל פשוט הטעם מה שבברכת הגפן ומזונות וש"ד מברכים בלשון ברא ולא הבורא, יען כיון דאין שם החשש מערבוב האותיות צ"ל לשון מעולה, דהיינו לשון עבר, כמש"כ. וע"ע מש"כ בפ' עקב בפסוק המוציא לך מים מצור החלמיש. .
(ברכות ל"ח א׳)

כתוקף רום. רצונו בזה דמלת ראם כמו רום, לא ראם שהוא בהמה, שאין ראוי ליחס כח האל לבהמה וה"ק כמו הבנאי שבנה בנין גבוה וחזק אתה מכירו ויודע שהוא חזק, כך הקב"ה בנה עולמו ויסדו על חזקו והוציאם בחזקה כתוקף רום וגובה שלו, ר"ל כחזקת עולמו. ר"ל כתועפות דהכא וכסף תועפות שניהם לשון מעוז:

ויצו פרעה לכל עמו. א״ר יוסי בר חנינה, מלמד שאף על עמו גזר להשליך הזכרים ליאור, שנאמר כל הבן הילוד, למה לפי שראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, לפיכך גזר פרעה היאורה תשליכוהו,והם לא ידעו שעל עמקי מי מריבה הוא לוקה, היינו דכתיב המה מי מריבה (במדבר כג יג), המה שראו אצטגניני פרעה וטעו.

אל מוציאם ממצרים. וזה השם שהיה עמו הוא תקיף והראה אותות במצרים:

כתועפות ראם לו. כלומר כפלי כפלים כחו כפול משל ראם. תועפות לשון כפלות כדמתרגמי' וכפלת ותעיף וכן תעופה בבקר תהיה שתהא אור שלך כפול מאור הבקר ומדמה הקב"ה לראם כדי להאזין לבני אדם וכן הוא נמשל לארי ה' כאריה ישאג אריה שאג מי לא יירא:

אל מוציאם ממצרים. שתי המדרגות של יעקב וישראל. הוציא הקדוש ברוך הוא ממצרים שיהיו בשני אופנים כמש״כ בפ׳ ציצית בפסוק אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי וגו׳:

כתועפת. [ככפלי כפלים וחוזקו כפול מכח הראם תועפות לשון כפול כמו "כפול" דמתרגמי' עוף וכמו "תעפה בבקר תהיה" כלו' חשיכה כפולה תהיה בבקר. ואעפ"י שראם כאין נגד הבורא, בן אדם אינו יכול לדמות משלו אלא במה שעיניו בני אדם רואות כמו "ה'…כאריה ישאג" ואריה אינו כלום]:

כתועפת לשון כפל כמו מגילה עפה כלומר בכפלי כפלים כחו כפול מכח ראם אין דמות וערך לכחו אלא אחז לו הכתוב ראם לפי שהוא בריה גדולה כדי להסביר לעולם כפי מדעם.

כתועפות ראם לו כתוקף רום וגובה שלו. פירוש תעפות מלת חוזק ותוקף וראם מענין רום וגובה לא מענין ראם קרניו שהוא בהמה מבהמות ארץ כי אין ראוי ליחס כחו וגבורתו לכח בהמה אחת ופירושו האל המוציא את ישר' ממצרים כחו ותוקפו כתוקף רום עילמו וגובהו פי' כערך התוקף הראוי להיות למי שבניינו רם וגבוה כזה כי כאיש גבורתו שכחו חזקו ותקפו ככה יהיה רום בניינו וגובהו ורש"י ז"ל רצה לתת טעם למה נקרא התוקף בשם תועפות ואמר אומר אני שהוא לשון עוף יעופף המעופף ברום וגובה שאין זה אלא מחמת תוקף רב שיש לו כח רב שיוכל להניע את גופו לצד מעלה הפך תנועות הטבעי שהיא לצד מטה כמשפט כל המורכבים מארבע יסודות ויהיה פירו' כתועפות ראם לו כעפיפת גובה שלו וטעמו כתוקף רום וגובה שלו:

אל מוציאם ממצרים וגו'. הנה לא אמר אל הוציאם ממצרים כי אם מוציאם לשון הוה שתמיד הוא מוציאם ממצרים. כנודע שגאולת מצרים נוקב ויורד עד ימות המשיח שעל כן מצות עשה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום תמיד כנאמר (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כי ראשית השיעבוד והגלות היה במצרים. ועל כן בו הופיע שמו יתברך אור הגאולה בראשון וראשונה. ואולם כי אור הגאולה הזו לא פסקה והיא עומדת תמיד לגאול את ישראל מכל מעיקיהם והצרים אותם. ועל כן אמר שמו יתברך למשה כששאלו (שמות ג', י"ד) מה שמו מה אומר אליהם אהיה אשר אהיה ואמרו חז"ל (ברכות ט:) אהיה עמם בגלות זה אהיה עמם בגלות אחר. ולכאורה למה הזכיר כאן גליות אחרות וכאשר שאל משה. ואמנם כי בגאולה זו גואל הקב"ה את ישראל בכל דור ודור מכל צריהם. וכל גאולות שבארבע מלכיות הכל נעשה באור הגאולה הזו שעל כן נאמר (שמות י"ב, מ"ב) הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ועל כן אהיה אשר אהיה ודאי כי הכל יהיה נעשה באור הזה. ולזה אמר לו הנה אל מוציאם ממצרים, תמיד. שאור גאולת מצרים עומדת להם לעד ולעולמי עולמים. ומי אשר יבוא להזדווג להם ולעשות להם רעה. כי מי בכל העולם מעוננים ומנחשים וקוסמים כאשר היו במצרים, ושמו יתברך הכם עשר מכות במצרים, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות. ובזה עיניך תראנה אשר כתועפות ראם לו ואמרו חז"ל (גיטין ס"ח: הובא ברש"י) תוקף ראמים אלו השדים. כלומר כי כל הקליפות והחיצונים תחת ידו הם, והוא השבירם והכניעם בשבר אל שבר. ואור הגאולה עומדת להם תמיד ומי יעשה להם דבר. ולזה סיים,

כתעפות ראם לו. להמפרשים דמוהו ית' לראם שהוא התקיף והאמיץ בחיות, והיא לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, ואין צריך לזה, דזה אינו מוסב על הש"י אבל על מצרים, ורצה לומר הוציאם משעבוד עם מצרים אף שהיה לו למצרים תוקף וחוזק כתועפות ראם, ומצינו על מצרים לשון יחיד ולשון זכר, ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, וירא ישראל מצרים מת וכהנה במקומות הרבה, וכ"פ הרי"א ויתכן שהוא מוסב על ישראל, כאמרם כאן ברבה כשזכו ישראל הוא מעלן ומרוממם:

ותועפות ראם עפיפות גובה ד"א ראמים וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי פי' הראשון הל"ל ותועפות רום לכך פי' ד"א ראמים ממש שמתישב יותר על הלשון וקשה על מה שאמ' רש"י ואמ' רבותינו אלו השדים מנא לן דבר זה כי אף אם נאמ' דילפינן ליה מלשון עפיפות מפני שהשדים עופפים באויר כד"א ובני רשף יגביהו עוף מ"מ צריך לישב מה ענין ראם בכאן. וצ"ע:

מהדורא רביעאה
אל מוציאם. נגד שאמר יצא אמ' לא כן אלא אל מוציאם כתועפת ראם וישראל אצל השם כתועפת ראם הוא הרביעי לראם וכמ״ש מועף ביעף ועיקר הענין כמ״ש עליהם עוף השמים ישכון ראם אלו חית השדה. לו. אלו שרפים שעומדים לקשר כתרים לקונם וז״ש עומדים ממעל לו. לא נאמר על לו אלא ממעל לו שהוא ממעל לרקיע אשר על ראשם ועליהם אדם יחיד כו' מושל בכולם ממעון קדשו וז״ש אל מוציאם ממצרים כמ״ש אני ולא מלאך כתועפת הוא שם מ״ב דבראשית בהיכל ה' לכן משמש שם של מ״ב:

אל מוציאם אחר שהתוכח עמו על מה שחשב שה' ישנה דבריו ויסכים לקללם, משיב לו על מה שחשב להרע ע"י נחש או קסם, ואומר האל אשר הוציא אותם מארץ מצרים האל הזה הוא לו לישראל כתועפת ראם כי מצרים היו עובדים למזל שור, אומר שהאל דומה כראם שהוא גבור יותר משור ומנגח בקרניו, כן התגבר על מזל שור בתועפת ראם ובגבורתו:

כתוקף רום וגובה שלו. רצה לומר, כי אין פירוש "ראם" כמו "וקרני ראם קרניו" (דברים לג, יז), שהוא מין בהמה, שמאי רבותא דבהמה למשול הקדוש ברוך הוא אל ראם, אלא פירוש "ראם" הוא רום של הקדוש ברוך הוא. ופירש כך; 'כתועפות רום וגובה שלו', כלומר שהקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים בגודל תוקפו, דהיינו בניסים גדולים, כאשר הוא גדול:

פס'. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. כענין (תהילים צ״ה:ד׳) ותועפות הרים לו. והכתוב ממשל כחו של הקב״ה בדבר הידוע בעולם כענין שנאמר (ישעיהו מ״ב:י״ג) ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר ולפי שכח ראם גדול מן החיות הזכיר את הראם. ואמרו הרואים שראוהו שהוא גדול מן הגמל וקרניו חדודות חמו חרב והן ארוכות יותר מחמש אמות ואין כל בריה יכולה לעמוד לפניו. רבותינו ז״ל אמרו כתועפות אלו מלאכי השרת כענין שנאמר (שם ו) ויעף אלי אחד מן השרפים. אלו המזיקין שרואין ולא נראין. כך היו ישראל מסוככין בענן הכבוד והיו רואין ואינן נראין:

כתועפת וכו׳ ד״א וכו׳ משום דלפי׳ ראשון שהוא תרגום אונקלוס יש קושי לפ׳ ראם כמו רום לכך מייתי מ״ש בגמרא בפ׳ מי שאחזו תועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים כמו שהתועפת דהיינו מלאכי השרת הם לו ית׳ שהרי הם מצד הקדושה ה״נ הראם דהיינו השדים ומלאכי חבלה הם לו. כלו׳ שכלם ברשותו הם וזהו לו ובא לומר לבלק שאפי׳ אם ירצה ע״י השדים וסטרא אחרא לפעול איזו פעולה להרע לישראל אינו יכול שהכל ברשותו ית׳ ואין עוד מלבדו כתיב וה״ט דרש״י לא נקט ממ״ש בגמרא אלא השדים בלבד לפי שזהו העיקר שכיון לומר בלעם שאף אם ירבה על ידם לעשות דבר נגד רצונו ית׳ לא יעלה בידו ומ״מ לא נתרצה רש״י בפי׳ זה לבדו שאינו קרוב לפשט דלמה קורא השדים בשם ראם שהיא חיה ועוד דהול״ל ראמים בל׳ רבים ועוד דהול״ל וראם:

כתועפת ראם לו. כְּתֹקֶף רוּם וְגֹבַהּ שֶׁלּוֹ, וְכֵן "וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת" (איוב כ"ב) לְשׁוֹן מָעוֹז הֵמָּה, וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן "וְעוֹף יְעוֹפֵף" (בראשית א') — הַמְעוֹפֵף בְּרוּם וְגֹבַהּ, תֹקֶף רַב הוּא זֶה, וְתוֹעֲפֹת רְאֵם — עֲפִיפַת גֹּבַהּ; דָּ"אַ, תּוֹעֲפוֹת רְאֵם — תֹּקֶף רְאֵמִים, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ הַשֵּׁדִים (עי' גיטין ס"ח):

ותוקף רב הוא זה. ר"ל דהוא רוצה לתת טעם למה נקרא התוקף בלשון תועפות, ואמר שהוא לשון עוף יעופף דמה שיעוף העוף תוקף רב הוא זה, לפי שסדר כל דבר שהוא מורכב מד' יסודות כשזורקין אותו באויר נופל לארץ, והעוף מעופף באויר שהוא הפך טבעו בודאי כח רב יש לו:

כתועפת. כמו קרני ראם ופירוש תועפות תוקף וכן ותועפות הרים לו גם יתכן היות פירושו וקרני הרים וכסף תועפות לך פירושו וכסף תועפות הרים ואמר לו כמו ותרועת מלך בו והטעם שזה האל שם תוקף לישראל וכל זה בעבור שהוא דבוק בשם ולא יבקש כי אם מאתו כי אין להם צורך למנחש וקוסם:

כתועפת ראם לו. אותה הנהגה שאתה רואה למעלה מה״ט. אינה אלא כתועפות ראם. שהראם אינו רץ לעולם. ומ״מ כשהוא הולך פסיעות מדודות שלו. והסוס יהא רץ. יהא הראם עובר את הסוס. ואין זה פלא וחידוש אלא מחמת שפסיעותיו גסות ה״ז המהירות הילוכו הפשוט כך טבע של בני אדם גדולי ישראל הוא למעלה מדעת אנושי של המון אדם. דרך משל אדם שיש לו חולה בתוך ביתו. וכאשר הוא מתרפא עפ״י מזלו הטוב. מתהלך במתון וע״י הרבה סמים ורופאים. משא״כ אדם גדול מתפלל והחולה מתרפא מהרה אין זה נס אלא טבע שלו כך הוא שיתחזק החולה ע״י תפלת אדם גדול מהר. ומש״ה כתיב מתחלה לשון רבים ואח״כ לשון יחיד דמתחלה אמר בשתי מדרגות וכתועפות ראם אינו אלא במדרגת ישראל ועי׳ כיב״ז בס׳ דברים ל״ג ג׳ בפסוק אף חבב עמים וגו׳ והם תכו וגו׳:

דבר אחר תועפות ראם תוקף ראמים שרבותינו קוראים השדים ראמים. שפירושו כתוקף השדים שהם חזקים ומעופפים ברגע מסוף העולם ועד סופו:

ראם לו. הוא שמא מפרש בכפילו ובאוירא דעלמא הוא ג״כ ג' מלאכים שעומדין בד' רוחות שמקבלין התפלות. למטה מהם השדים ולמטה האדם לפיכך השדים שהם ממוצעים ג' כמלאכי השרת וג' כב״א וז״ש בגמ' כתעפת כו':

ואמרו רז"ל אלו השדים. ולא ידעתי למה נקראו השדים 'ראמים'. ויראה, מפני כי השדים יש בהם דברים מענין הבריות, וגם יש בהם דברים מן העליונים, הרי מגיעים מן הארץ עד הרקיע. ובשביל כך מכנה אותם בשם 'ראמים', שנקרא 'ראם' על שם גבהותו ורוממותו. ואם תאמר, ולמה מדמה את כח ה' לשדים, ולא למלאך. אם בשביל כי המלאך נברא ממנו, גם השדים נבראו ממנו. ויראה, דענין השדים דבר חוץ לטבע ומנהגו של עולם, וזהו ששנינו (אבות פ"ה מ"ו) עשרה דברים נבראו בין השמשות, ויש אומרים אף המזיקים. וזה, כי כל השנוים שם הם דברים יוצאים מן הטבע ומנהגו של עולם. לפיכך נבראו בין השמשות, כלומר לא בששת ימי הטבע. כי מה שאמר שם 'אף צבת בצבת עשויה', אין הצבת מעשה טבע שנברא לדבר שהוא מלאכתו. ולכך השד הוא מזיק דבר שהוא טבעי. ומפני שהשם יתברך הוציא את ישראל בכח שאינו טבעי אשר יש לו יתברך, כי היה משנה טבע ומחריב אותו, והוציא את ישראל, לכך אמר "כתועפות ראם לו". ולא שהוא אומר כי אין לשם יתברך יותר כח מן השדים, אלא פירש "כתועפות ראם" שיש לו, דהיינו כח שאינו טבעי שיש לו. דכח של השם יתברך הוא יותר ויותר:

אלו השדים. ר"ל כתוקף השדים שפורחין במהירות מסוף העולם עד סופו. ולטעם ראשון קשה למה כתיב ראם, לכן הביא ד"א דשדים נקראים ראמים. ולד"א קשה היה לו לכתוב בקרא ראמים. ל"פ גם טעם ראשון. וק"ל: [קצ"מ] צריך לתת טעם למה הזכיר כאן רש"י ז"ל השדים ולא למלאכים וה[ג"א] האריך בזה. ואפשר לומר כיון שעיקר מעשיו היו מעשה שדים שבתחלה היה קוסם וכן בלק הי' קוסם גדול כדלקמן לכן הפחיד את בלק במה שהי' השגתו:

מהדורא חמישאה
אל מוציאם ממצרים. הוא בסוד היראה כמ״ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה וכמ״ש או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו' והוא בעלמא עילאה דילי' כמ״ש אני ולא מלאך ולא שרף:

כתועפת. הן השרפים כמ״ש ויעף אלי אחד מן השרפים. ראם. הן חיות הקודש שנכלל שמאל בימין. לו. הן אופנים שנכלל בג' פעמים י״ב שכלולים בתלי. וגלגל. ולב. וכמ״ש ועל גביהן וגובה להן ויראה להן וכלן הן עומדים ביראה. שרפים. כמ״ש ונורא הוא על כל סביביו. החיות. כמ״ש ונהר דינור מהיכן נפק מזיעתן של החיות שנאמ' והחיות רצוא ושוב. אופנים. כמ״ש ויראה להם וכן בג' חלקי עולם כמ״ש:

מה אקוב לא קבה אל פי' מצד אברהם או יצחק הי' אפשר, מצד שנמצא פסול בזרעם כבר, אבל מצד יעקב הנקרא אל הדבר נמנע שמטתו שלימה והוא חבל נחלתו:

כי לא נחש ביעקב. כִּי רְאוּיִים הֵם לִבְרָכָה, שֶׁאֵין בָּהֶם מְנַחֲשִׁים וְקוֹסְמִים:

כי לא נחש ביעקב אינם צריכים לנחש וקסם שיאמר ליעקב וישראל מה פעל אל ומה גזרותיו במרום אינם מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאים מה גזרת המקום או אורים ותומים מגידים להם לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ג:כ״ג) והנכון בעיני כי בעבור היותו קוסם ובלק שלח לו (במדבר כ״ב:ו׳) כי ידעתי את אשר תברך בקסמיך מבורך ואשר תאור בהם יואר ושלח לו קסמים על כן אמר לו אין נחש ביעקב להרע או להטיב להם ולא קסם בישראל מזיק או מועיל כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בהם כי מפי עליון תצא להם הרעות והטוב לומר כי חלק ה' עמו אינם בממשלת שרים וכוכבי השמים וכסיליהם שיזיק להם אדם בקסם ונחש כגוים וזה כאשר אמר משה (דברים ד יט כ) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה כאשר פירשתי בסדר אחרי מות (ויקרא יח כה):

כי לא נחש ביעקב. והטעם שהוציאם ממצרים ומגרש גוים בשביל ישראל ונותן לישראל תועפות ראם הוא כי הם דור דורשיו ולא ידרשו הנחש כאמרו כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן:

(ולמה שוכן אתם ומחבב אותם?) - כי לא נחש ביעקב וגו' - אינם מעוננים וקוסמים כמונו ולא שואלין אוב וידעוני, אלא - כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - מתוך ששכינה ביניהם אומרים להם הנביאים ליעקב ולישראל היום מה פעל וגזר הקב"ה לימים הבאים ואינם צריכים נחש וקסם.

כי לא נחש ביעקב: אין נחש וקסם מועיל לדעת מה שעתיד לבוא על ישראל, כי ה' גוזר עליהם ענינים למעלה מן הטבע, ולמעלה מידיעת המנחשים והקוסמים, וכמו שמפרש והולך כעת יאמר וגו'. כעת, לשון חזוק, וכן פירשתי כעת הראשון (ישעיה ח' כ"ג).

כי לא נחש ביעקב. כתב הרמב"ן בעבור היותו קוסם ובלק שלח לו קסמים על כן אמר לו אין יכולים להרע להם לא בנחש ולא בקסם כי בכל עת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל בכם כי מפי העליון תצא להם הרעות והטובות כי הם חלק השם ואינם בממשלת השרים והכוכבים ונתנבא עליהם כי כלביא יקום ואחרי כן יתנשא כארי ולא ישכון בארצו עד יאכל טרף וישתה דם מלכי תימן כדברי אונקלוס. והנה אמר לו שיכבשו ארץ כנען ובלק היה יודע שלא יקחו ארצו מידו ולפי' אע"פ שאמר לו שסופם לנצח מלכי כנען היה רוצה שיקללם שינצח הוא אותם אולי יוכל להלחם בם ולהכות מהם על כן אמר אקחך אל מקום אחר וקבותו לי משם לא שיחזיר ברכתו שכבר אמר לו לא איש אל ויכזב אבל חשב הנה (הם עתידים) לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם אבל אפשר שאתגבר אני אליהם כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה. או היתה עניינו שיוכל להשיב אליו כל מה שלקחו מסיחון ומאשר למואב כאשר מפורש בדברי יפתח:

כי לא נחש ביעקב. תניא, אמר רבי, כל המנחש לו נחש, שנאמר כי לא נחש ביעקב ^יבר"ל כל שעוסק בנחושים ורואה בכל דבר ענין ניחוש, הניחוש רודף אחריו, כי מטבע האדם כך הוא, שכל מה שמשקיע דעתו ברעיון אחד ומאמין בו אותו הרעיון רודף אחריו, ומטרידו בכל הלכותיו ומעשיו והגיוניו. ונראה דזהו הפירוש מ"ש בפסחים ק"י ב' מאן דקפיד קפדינן בהדיה, יעו"ש. ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט הלשון כל המנחש סופו לבא עליו, והכונה אחת היא כמש"כ ודריש לא כמו דכתיב לו בוא"ו, והוא ע"ד רמז וסימן וכמש"כ. , והא בלמ"ד אל"ף כתיב, אלא משום מדה כנגד מדה ^יגפירש המפרש משום מדה כנגד מדה, דבמדה שאדם מודד מודדין לו ולא נפיק מקרא, עכ"ל. ולדעתי אפשר לומר דגם לפי תירוץ זה יליף מהפסוק, דמקודם סבר בלעם שיעקב הולך לקראת נחשים וקסמים, ומכיון ששמע בנבואה כי לא נחש ביעקב, ר"ל כי יעקב אבינו אינו עוסק בנחשים, וא"כ לא ירעו ולא ישחיתו לו ענינים כאלה, וכמ"ש מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, אבל אם היה ההיפך שהיה עוסק בנחשים היה מזיק לו ענין נחוש וקסם, וממילא מבואר דכל המנחש לו נחש, ודו"ק. .
(נדרים ל"ב א׳)

להיות עת כעת הזאת. מפני שכף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת:

כעת יאמר ליעקב. כעת הזאת והטעם בכל עת יאמר להם בלי דעת נחוש:

כי לא נחש ביעקב. לשון נסיון כמו נחשתי כלו' אין לנסות אם יקללם כי בודאי לא יקללם וכי תימא אין הקב"ה חפץ לקללם אבל ע"י כשפים וקסמים יכול אדם לקללם ת"ל ולא קסם בישראל שאין שום כשפים מועלין בהם שהקב"ה שומרם:

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. נחש הוא נסיון לסימן אם לעשות כך או כך. כסומך על זה לדעת גזרת המזלות וזה באמת אסור לישראל והיינו מעונן ומנחש [ובירושלמי שבת פ״ו ה״ט אי׳ כל המנחש סופו לבא עליו מ״ט כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. פי׳ דהנחש מזיק ליעקב]. קסם. הוא גזרה שיהיה כך כמו לשון כקסם על שפתי מלך. ואמר שיעקב ה׳ אלהיו עמו. אינו רוצה לדעת עתידות אלא הוא תמים עם ה׳ אלהיו. ואמר על ישראל שיודע עתידות שזה אינו בא בגזרה שה׳ יודיעהו ח״ו. וא״כ הוא עמל אבל לא כן אלא ולא קסם בישראל. אינם גוזרים:

כי לא נחש ביעקב. [נחש כמו נסיון כמו "נחשתי ויברכני ה'" דמתרגמינ' ניסיתי כלו' אין לנסות אם יקללם כי ודאי לא יקללם:

כי לא נחש ביעקב לשון נחשתי ויברכני כי נחש ינחש בו, אתה אמרת לך נא אתי אל מקום אחר אין שום ניחוש ואין שום נסיון מועיל ביעקב ואין שום קסם מועיל בישראל לקללם.

כי לא נחש ביעקב. בירושלמי פרק במה אשה א"ר לוי כל המנחש סופו לבוא עליו. ומה טעמא כי לא נחש ביעקב כי לו נחש. משמע דדריש לא באל"ף כמו לו בוא"ו אבל אין זה מן ט"ו דכתיבין באל"ף וקריין בו"או. וכן בבבלי פרק ארבעה נדרים פריך והא בלמ"ד אל"ף כתיב ומשני אלא מדה כנגד מדה ועיין מה שאכתוב בישעיה ס"ג גבי בכל צרתם לא צר:

כעת יאמר ליעקב. עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהם יושבים לפניו ולומדיה תורה מפיו ומחיצתם לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל וזה הוא שנ' והיו עיניך רואות את מוריך. אמר עוד עתיד להיות עת כעת הזאת מפני שכ"ף הדמיון מורה שהוא מדמה עת אחרת לעת הזאת ואמר אשר תגלה חבתן לעין כל מפני שכתוב לעיל מיניה ותרועת מלך בו לשון חיבה וריעות אמר שעוד עתיד להיות עת אחרת כעת הזאת שתגלה חבתן לעין כל ולכן הוסיף מלת עוד על מלת כעת כאילו אמר עוד כעת יאמר ליעקב ופירושו מה היא החבה שתגלה לעין כל שהם יושבים לפניו ולומדי תורה מפיו ומחיצתם לפני' ממלאכי השרת והמלאכים ישאלו להם מה פעל אל:

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כלומר שלא יזיק להם שום נחש וקסם עבור אור הגאולה הזו שכבר הכניע במצרים כל המנחשים והקוסמים. ועוד נוסף בהם מעלה על מעלה אשר כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. פירוש שנאמר להם כל העתים שבשנה מה פעל אל בהם. בכדי שיעשו גם הם כמו כן למלאות רצון אביהם שבשמים על ידי זה ולהמשיך עליהם כל בחינת החסדים ולהמתיק הדין מעליהם כמו בכל מועדי ה', שנקראו מועדי ה' עבור שהם המועדים והעתים המיוחדין אליו ברוך הוא להופיע נהורא ולהשפיע מטובו לבריותיו. וזה הוא תענוג ושמחה גדולה לפניו יתברך. והודיע זאת לבניו למען ידעו מדת היום לשמוח בשמחתו ולהללו בישועתו ולהמשיך כל הטובות והברכות על ראשם. וכן במועד יום הדין צוה להם לתקוע בשופר ולהריע לפניו להמתיק הדין כאשר כתבנו למעלה. וכן בכל מעשיהם שעושים הכל עושים למטה כאשר נעשה למעלה כמו שאיתא בזוה"ק כמה פעמים זכאה חולקיהון דאינון דקא משתדלי באורייתא דידעין אורחוי דקודשא בריך הוא. ועל כן מי ידמה להם ומי ישוה להם שכולם דוגמת מעלה. מחנה מול מחנה, בנים מול בנים, והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, ומה נעשה להם.

נחש וגו' קסם. תרין דרגין אינון, קסם תליה בעובדא, נחש לא תליה בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא (מכדרשב"י בחקותי קי"ב ב'):

כעת יאמר ליעקב עתיד להיות עת וכו' ד"א אינו לשון עתיד אלא לשון הוה וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שהפי' השני נראה יותר שמדבר להווה כמו הפסוק שלמעלה אל מוציאם ממצרים. ועו' שפי' הראשון נכר שהוא דרש ואינו פשט הפרשה וכן נמי פי' ד"א בפסוק הן עם כלביא יקום שהפי' הראשון שפי' שם הן עם כלביא יקום לחטוף המצות גם הוא דרש:

מהדורא רביעאה
כי לא נחש נחש בבלעם וקסם בבלק נחש בדיבור וקסם במעשה והן מדרגת בלעם ובלק אבל בישראל התורה והמעשה הם מגינים להם וכמ״ש בז״ח ועתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל ונחש הוא להבא וקסם הוא לעבר. כעת יאמר. בכל עת יאמר ליעקב להבא ולישראל מה פעל לעבר ועוד כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל הנבואה ורה״ק שזכו ישראל במדבר ולכן נקראו דור דעה ואלו הן ג' מתנות שניתנו לישראל וזהו מה טוב חלקנו ומה נעים כו' והם כנגד תור' נביאים כתובי':

כי לא נחש וע"י השגחת האל שהוציאם ממצרים, הפלה אותם שיהיו למעלה מן הטבע ושלא ישלט בם נחש וקסם, ונחש מציין שיפעול לו רעה ע"י כשוף ורעת עולם השפל, וקסם מציין שיפעול לו רעה ע"י הכוכבים שבהם יפעלו הקוסמים, ואמר שגם יעקב שהם ההמון שלהם הגם שיהיו תחת המזל לא ישלט בהם נחש ורעות העולם התחתון, וישראל שהם הגדולים שבהם, או כלל העם כשהם צדיקים שאז נקראו ישראל ואז הם גם למעלה מן המזל ולא ישלט בם קסם שיגיע להם רעות ע"י הכוכבים, ובזה השיב נגד בלק שרצה להרע להם בפעם הא' ע"י נחש, ובפעם הב' ע"י קסם. כעת אומר כ"ז אני מדבר נגד ההנהגה שהנהיג ה' את ישראל עד הנה, אבל כעת, ר"ל עתה ישראל מוכנים להנהגה נעלה ונשאה מזה, כי עתה ישראל מוכנים לכנס לארץ ולהוריש את יושבי הארץ ולהפיל את כלם חללים, וכ"ז יהיה ע"י ה' ההולך בראשם לכבוש את הארץ לפניהם, א"כ בעת ומעתה יאמר ליעקב ולישראל היינו שבשביל יעקב וישראל יאמר ויתפרסם מה פעל אל, היינו הפעולה הטראה שיפעל אל, והוא מה שיספר בפסוק שאח"ז, או פי' שיאמר מה שפעל אל ליעקב ולישראל:

רשב"ם ד"ה כי לא נחש ביעקב וגו', אינם מעוננים וקוסמים כמונו... מתוך ששכינה ביניהם, אומרים להם הנביאים וכו'. קצת קשה לנמק בזה את חיבת ה' לעמו - מה אפוא יתרונם של ישראל על אומות העולם בכך שאינם מעוננים, הרי זה משום שאינם צריכים לזה מכיוון שיש להם נביאים, ולא מתוך בחירה חופשית (ראה רש"י דברים יח, יד)? (פ' בלק תשנ"ו)

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. פירש"י עוד עתיד וכו' שהן יושבין ולמדין תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת והם ישאלו להם מה פעל אל. וזה מבואר במ"ש רבינו מהרח"ו זצ"ל דמחצב הנשמות הוא אצל מחצב האורות ואחר מחצב הנשמות הוא מחצב המלאכים וז"ש הן אראלים צעקו חוצה. וזה פירשתי בעניותי שאמרו מלאכי עליון מה לילוד אשה בינינו כלומר תינח הנשמות שהם אצל האורות. אבל ילוד אשה בגוף שיהיה בינינו שיהיה באמצע האורות ואנחנו זה תימא ומה לילוד אשה בגוף ונפש בינינו. ולפ"ז א"ש דלעתיד מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת כמו שהוא מחצב הנשמות ודוק כי קצרתי:

עוד עתיד להיות עת כזאת וכו'. פירוש, כי הכ"ף הוא כ"ף הדמיון, וצריך לפרש הדמיון כך; עתיד להיות עת כזאת, אשר הוא מפרש ואזיל, שיאמר לישראל "מה פעל אל", כעת הזאת תהיה עוד. והרא"ם פירש דבריו "כעת הזאת" הכתוב למעלה, דהיינו שכתוב (פסוק כא) "ותרועת מלך בו", ויאמר שלעתיד יהיה גם כן אותה חבה וכו'. ואין דבריו נכונים כלל, כי איך ידמה את אשר יאמר ליעקב ולישראל "מה פעל אל" לזה שכתוב "ותרועת מלך בו":

פס'. כי לא נחש ביעקב. לא מזיקם שום ניחוש. וקסם. לא יש להזיק לישראל. כעת יאמר ליעקב. לעתיד לבוא. מה פעל אל. הרבה גבורות פעל הקדוש ברוך הוא לישראל בקבצו אותם מן. הגליות כמו (תהלים כ) מה רב טובך אשר צפנת ליריאך הרבה רב טובך:

כעת יאמר וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון ק׳ דאין שום קשר להאי כעת יאמר וכו׳ עם מ״ש ברישא כי לא נחש וכו׳ ועוד דלא הול״ל יאמר אלא ישאל ולד״א ק׳ דלא הוו ליה למימר יאמר שהוא ל׳ עתיד ועוד מאי כעת:

כעת יאמר וגו' מה פעל אל. פירש החכם שד"ל שמה פעל אל, הוא שם חדש שיקראו ליעקב ולישראל כדרך שאר ישוב, עמנו — אל, והנאני, אלא שאין דעתי נוחה במה שפירש מה פעל אל כלומר מה גדלו מעשי ה' באומה זו, והנכון אצלי שכוונתו שכל האומות ילכו לישראל לשאול להם פעולות ה' כי הם יהיו כהני ה' משרתי אלהינו ולזה הפירוש הסכימו חז"ל — ובירוש' ובמד' רבה דרשו כמו מי פעל אל עתידה ב"ק להיות מתפוצצת באהלי צדיקים כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו, וכן להפך דרשו מה במקום מי בפ' מי את בתי כמו מה את בתי, וכן בן מי זה העלם שרצו בו לא שישאל מי הוא היולדו רק אופן תולדתו ומהיכן בא, ובכל אלה הדרשות לא התרחקו משרשי הלשון ומדרכי הנביאים כמו שמצינו מי שמך כי יבוא דברך וכבדנוך — אלא שבפסוק זה יש בו טעם אחר עליון מזה, והוא שברוחניים השם והעצם אינם שני דברים נבדלים זה מזה וישאלו על המהות מי שמך כשירצו לדעת את השם תחת שיאמרו מה שמך, וכן להפך, וכאלה אחרים ומלכם בראשם האל יתעלה שתאמר עליו התורה השם גרידא לרמוז על המהות כמו ליראה את השם הנכבד והנורא. והדרוש ארוך אין כאן מקומו.

כעת יאמר ליעקב וגו'. עוֹד עָתִיד לִהְיוֹת עֵת כָּעֵת הַזֹּאת אֲשֶׁר תִּגָּלֶה חִבָּתָן לְעֵין כֹּל, שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין לְפָנָיו וּלְמֵדִים תּוֹרָה מִפִּיו וּמְחִצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהֵם יִשְׁאֲלוּ לָהֶם מה פעל אל? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ל') "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ". דָּ"אַ — יאמר ליעקב אֵינוֹ לְשׁוֹן עָתִיד אֶלָּא לְשׁוֹן הֹוֶה, אֵינָן צְרִיכִין לִמְנַחֵשׁ וְקוֹסֵם, כִּי בְכָל עֵת שֶׁצָּרִיךְ לְהֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל הַקָּבָּ"ה וּמַה גְּזֵרוֹתָיו בַּמָּרוֹם, אֵינָן מְנַחֲשִׁים וְקוֹסְמִים אֶלָּא נֶאֱמַר לָהֶם עַל פִּי נְבִיאֵיהֶם מַה הִיא גְזֵרַת הַמָּקוֹם, אוֹ אוּרִים וְתֻמִּים מַגִּידִים לָהֶם (תנחומא); וְאֻנְקְלוֹס לֹא תִרְגֵּם כֵּן:

כעת. שהם רוצים לדעת עתידות:

כעת יאמר - מה שעתיד לבא בעת אחת מן הרבה ימים ושנים יאמר להם על ידי נביא וכן כל כעת מדבר בעתידות. כדכתיב באשת מנוח: לו חפץ ה' להמיתנו (עכשיו) לא לקח מידינו עולה ומנחה וכעת לא השמיענו כזאת - לידת הבן שהודיענו שתהיה כעת לשנה הבאה לא השמיענו. אלא ודאי נחיה ויתקיים לנו בן, שאם היינו מתים האיך יהיה לנו בן לשנה הבאה. וכן: כעת חיה את חובקת בן.

יאמר ליעקב ולישראל: אין טעם להזכיר שני השמות זה אחר זה במאמר אחד, אבל לכך הזכיר שניהם, מפני שהוא רוצה להוסיף עליהם עוד שם שלישי, כלומר העם הזה שהוא נקרא יעקב וישראל, ראוי לקרוא לו ג"כ מה פעל אל. והנה ידוע כי שמות הרבה יש בלה"ק שאין צורתם צורת שם, אלא צורת מאמר שלם, כגון עמנו אל, שאר ישוב, עמי אתה. וכן נתנאל, נתניה, יהונתן, חננאל, חנניה, יוחנן, אין ענינים נָתּון, חָנוּן מהאל, אלא פירושם: ה' נתן, האל חנן כוו', וכן חזקיה אין ענינו (כדעת געזעניוס) חוזק האל, אלא האל הוא חוזק ותוקף שלי, ורבים כאלה. גם ידוע כי שרש פעל נאמר גם על המחשבה והעצה והגזרה וההכנה לעשות דבר מה, כגון מכון לשבתך פעלת ה', הוי חושבי און ופועלי רע על משכבותם, אף בלב עולות תפעלון. והנמה מה פעל אל פירושו מה גָדְלוּ הדברים שגזר והכין האל: ובאמרו שראוי לקרוא שם זה לישראל, משמע שהעם הזה מעותד ומזומן לענינים גדולים ונכבדים.

כעת יאמר ליעקב וגו׳. תנא אהבה בריה דר' זירא, כל אדם שאינו כנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין לכנס לתוכה, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ^ידהכונה פשוטה דכל מי שאינו עוסק בנחושים וכשפים, אות הוא, כי לבו בטוח ונאמן אך ורק בה' לבדו, ולכן משלם לו הקב"ה מדה כנגד מדה שמכניס אותו כביכול למחיצתו כאיש המכניס אורח אהוב לפנים חדרי ביתו, וסומך זה על הלשון כעת, ר"ל עתה כי לא נחש ביעקב, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דאחרי שהם במחיצתו יודעים מפעולותיו, כמתי סודו.
ובירושלמי שבת פ"ו ה"ט מובאה אגדה זו בשנוי לשון קצת, ומסיים שם, א"ר ירמיה בן אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבא ויטול שכרו, ר' ברכיה אומר, עתיד הקב"ה לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת ומלאכי השרת שואלין אותם מה פעל הקב"ה ומה הורה לכם, ע"כ. ופירשו המפרשים, כל מי שפעל עם אל שעסק בתורה ובמצות, עכ"ל. ואינו מבואר מאי שייכות לפי"ז אגדה זו לענין דאיירי מקודם בענין נחוש ובסמיכות על הפסוק מה פעל אל.
ולכן נ"ל דאגדה זו נמשכת להקודמת דכל מי שאינו עוסק בנחושים הקב"ה מכניס אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אין יכולין ליכנס לתוכה, וכפי המבואר לפנינו, וא"כ יודעים הם יותר ממלאכים מפעולותיו של הקב"ה וממילא מזדקקים המלאכים לשאול מהם פעולותיו של הקב"ה, וכונת הלשון כל מי שפעל עם אל, כלומר שלא עסק בנחושים וכשפים ובטח והאמין בה' לבדו וכמש"כ למעלה. [שם שם]

שהן יושבין לפניו כו'. מפני דלעיל מיניה כתיב ותרועת מלך בו שהוא חבה וריעות, אמר עוד עתיד שתהא עת אחרת כזאת שישבו לפניו דרך חבה:

מה פעל אל. מה יפעל אל ומלת עבר בעבור היות כל דבר נגזר ואם הוא לעתיד כבר נגזר בתחלה וזה יאמר לישראל בדרך נבואה שהוא האמת:

כעת יאמר ליעקב. כעת הבא כמו כעת חיה יאמר על יעקב ועל ישראל מה פעל אל כלומר כל כך יעשה הקב"ה נסים וגבורות לישראל עד שיאמרו הכל כמה פעולות פעל הקב"ה עם אלו. והוא כמו מה רבו מעשיך ה':

כעת. כמו העת אשר. יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. כמו שהי׳ כבר נאמר ליעקב ולישראל מה שהיה. אז פשוט שלא הי׳ נצרך יעקב לנחש עוד ולא ישראל לגזור. שהרי המה יודעים כך גם עד שאינם יודעים אין יעקב רוצה לדעת ולא ישראל גוזר שיודיעהו. כ״ז סיום וטעם על הברכה שבפעם הראשונה. מדוע אינו יכול לקבות את יעקב ולזעום על ישראל. ועתה אומר ברכה חדשה שלקח בזה הפעם:

ולא קסם בישראל. ואם תאמר ודאי אין הק' חפץ לקללם אבל על ידי כשפים וקסמים יכול אדם להרע להם ולכך אמר לא קסם מועיל בישראל כי הק' שומרם] ויעשה להם נסים ונפלאות:

כעת יאמר ליעקב לשנה הבאה לאחר עברם את הירדן כעת הזאת יאמר ליעקב, על יעקב ועל ישראל, כמה פעולות פעל הקב״‎ה עם אלו דוגמא מה רבו מעשיך שהוא כמו כמה רבו.

מה פעל. בס"א כ"י הטעם בפ"א וכן נראה מחילופי הדפוס שזה דעת בן אשר אך ברוב הספרים הטעם בעי"ן וכן מצאתי בחילופים כ"י לבן אשר:

דבר אחר כעת יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה וכו'. והוא דבק עם לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כאילו אמר אין נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת שנאמר ליעקב ולישר' בדרך שאלה מה פעל האל במרום פירוש שאינו מצטרך לא לנחש ולא לקסם כדי להשיב להם כי יש להם נביאי' ואורים ותומים שמגידים להם הכל ועל ידם הם משיבים להם אבל לא ידעתי איך יתפרש לפי זה הכ"ף שהוא כ"ף הדמיון:

מהדורא חמישאה
כי לא נחש ביעקב. הם ד' מתנות שנתן לישראל. חכמה. נבואה. רוח הקודש. בת קול. כמ״ש בסוף תקוני זוהר חדש וזה שאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל שהן נגד חכמה ובת קול. קסם. הוא חכמה כמ״ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו והן המשכילים בישראל כמ״ש בז״ח שם ובמדרש רבה. רבתי בגוים רבתי בדעות כו':

רש"י ד"ה כעת יאמר ליעקב וגו', ...דבר אחר, יאמר ליעקב אינו לשון עתיד אלא לשון הווה וכו'. כך בשינוי קל גם בדפו"ר, ולא ידעתי למה נתנו מהדיר חומש "רב פנינים" בסוגריים, כאילו הוא תוספת כלשהי, ומה גם שרמב"ן מביאו. (פ' בלק תשמ"ח)

יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. יאמר להם בנבואה או על ידי איזה נביא מה גזר האל יתברך לא יאמר להם מה יורו אותות השמים ומה יפעלו מערכותיהם מפני שאינם תחת אותן המערכות:

כעת יאמר ליעקב ונו׳. א"ר חנינא בריה דר׳ אבהו, כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד, מאי טעמא, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ^טובאחד ממכתבי הרמב"ם הביא אגדה זו ופירשה, שלפי חשבון הדורות היה בלעם עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ו לבריאת העולם, ואמר, כעת, כלומר בעוד משך זמן כעת [כמו כעת חיה] תשוב הנבואה לישראל והוא בשנת ד' אלפים תתקע"ב אם יהיו ישראל זכאים, ובעונינו שרבו עברו מה שעברו, זולת כי מאורות חכמת התורה באמת נפתחו אז כמעינות תהום רבה ע"י חכמי צרפת וספרד, כנודע. .
(ירושלמי שבת פ"ו ה"ט)

אלא נמסר להם על פי נביאיהם. פירוש ויהי' דבק עם כי לא נחש ביעקב, ולפי הד"א יהי' פירוש כ"ף הדמיון הכי, כעת כלומר אם יבאו עתים שיצטרכו לדבר בעניין נחש או קסם יאמר להם ע"י נבואה ולא יצטרכו נחש או קסם כנ"ל. בזה נמי ניחא ל"ל לרש"י לשני טעמים. וק"ל:

ליעקב ולישראל. דבר כפול בנבואה וכן מראש שניר וחרמון:

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. [כעת הבא כמו "כעת חיה"] ארחי המקרא הוא לדבר כך, כעת כיום. יאמר ליעקב ולישראל מה פעל [כלו' על יעקב ועל ישראל כמו "אמרי לי אחי הוא"] שהוא כמו עלי. מה פעל אל [כלו' כל כך יעשה הק' נסים וגבורות לישראל עד שיאמ' כל העולם כמה פעולות פעל הק' עם אלו כמו "מה רבו מעשיך ה'"] שהוא כמו כמה רבו מעשיך [ולכך הוא חציו קמץ וחציו פתח שאינו שם דבר]:

כעת כמו אשוב אליך כעת חיה.

ניחוש. הוא ב״ק והוא (במגילה ל״ב ע״א מניין שמשתמשין בב״ק וע״ש בתוספת ד״ה מניין):

ליעקב ולישראל על יעקב ועל ישראל כמו אמרי לי אחי הוא ומה שהזכיר יעקב לפי שהיתה מטתו שלמה מה שאין כן באברהם ויצחק.

כעת יאמר ליעקב. וגו' זו נבואה ורה״ק והחכמה נחית לתתא כמ״ש ואביו שמר את הדבר. בחכמה יסד ארץ. מה טבו אהליך יעקב. הן עשרה דברים שנתן לישראל. תורה. מצות. חכמה. בינה. אהבה. יראה. נבואה. רה״ק. עבודה. דביקות. והן עשרה דרגין בישראל ראשי אלפי ישראל וגו':

לבד"ד ישכו"ן בגימט' ובימ"י משי"ח:

הן עם כלביא יקום וגו'. כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין מִשְּׁנָתָם שַׁחֲרִית, הֵן מִתְגַּבְּרִין כְּלָבִיא וְכַאֲרִי לַחֲטֹף אֶת הַמִּצְוֹת — לִלְבֹּשׁ טַלִּית, לִקְרֹא אֶת שְׁמַע וּלְהָנִיחַ תְּפִלִּין:

ונתנבא עליהם כי כלביא יקום שהוא הגור ואחרי כן יתנשא כאריה ולא ישכון בארצו עד יאכל טרף וישתה דם מלכי כנען כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר כ״ג:כ״ד) והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית להגיד לבלק כבשם הארץ והרגם מלכים אדירים והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו את ארצו ולפיכך אע"פ שהגיד להם עתה שסופם לנצח מלכי כנען ירצה עוד שיקללם בנצוחו עד שיוכל הוא להתגבר עליהם אולי יוכל להלחם בו ולהכות מהם על כן אמר עוד (במדבר כ״ג:כ״ז) ואקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם לא שיחזיר אחור ברכתו שכבר הודיעו (במדבר כ״ג:י״ט) לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם ולהרוג מלכיהם אבל אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה (במדבר י״ד:מ״ה) וזאת כוונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין (במדבר כ״ב:ד׳) או היה ענינו שיוכל להשיב אליו כל מה שתפסו מיד סיחון מאשר למואב כמו שמפורש בדברי יפתח וכבר הזכרתיו:

כלביא יקום. להלחם עם מי שלא נלחם בם כלל:

הן עם וגו'. אומרו הן, על דרך אומרם ז''ל (שבת קיט:) מלאך רע עונה אמן בעל כורחו, שבלעם עצמו אמר הן כן יהיה עם זה כלביא יקום וכארי וגו', ואומרו כלביא פירוש קימתו ראשונה אינו כשאר העולם שבתחילה להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש אף על פי כן כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג, אמר עוד וכארי יתנשא פירוש על דרך אומרם ז''ל (שם עז:) ג' כל זמן שמזקינין מוסיפין כח ארי וכו', והוא אומרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכחו שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים:

ודם חללים ישתה. תנא דבי ר׳ ישמעאל, ודם חללים ישתה, פרט לדם קלוח שאינו מכשיר את הזרעים ^טזהבאור הוא, כי כידוע, כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבלל באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בעלמא הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה לפנינו בס"פ שמיני בפ' וכי יותן מים על זרע, ואחד משבעה משקין אלה הוא דם, ואמר בזה, דרק דם כזה דכתיב גביה השקאה כמו הכא דכתיב ודם חללים ישתה, רק דם זה מכשיר לקבל טומאה, והיינו דם חללים, כלומר דם היוצא מן החללים שהוא לאחר יציאת הנפש, אבל דם קלוח ששותת בעוד שהבע"ח הוא חי אינו מכשיר, יען כי בדם כזה לא מצינו לשון השקאה ולכן אינו יכול להיות נכלל במספר המשקין המכשירין. וזו היא כונת הדרשה שלפנינו והבאות אחריה, ומה דנקיט הלשון שאינו מכשיר את הזרעים ולא את האוכלים, נראה פשוט דתפיס לשון הפסוק וכי יותן מים על זרע (ס"פ שמיני) דכתיב בענין הכשר לטומאה, ועיי"ש לפנינו ובפ' ראה בפסוק כי הדם הוא הנפש (י"ב כ"ג). .
(חולין ל"ו א')

עד שהוא אוכל ומחבל כו'. אוכל ג"כ לשון חבלה הוא:

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. ר"ל מצד עוצם השגחת השם יתעלה בהם יקומו בגבורה נפלאה לכלו' אויביהם במהירות כמו הלביא והאריה שלגבורתם יטרפו תמיד ובזריזות גדול כן זה העם לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה כי השם יתעלה המשגיח בם לא תקצר ידו מעשות כל אשר חפץ והנה בזה המאמר הישיר בלעם את בלק לדעת מאי זה מקום יבא הטוב לישראל ובסבת אי זה דבר ר"ל שזה יהיה להם כשישמרו מחטא ליי' בדרך שלא יראה בהם און ועמל ומזה המקום נתישר בלק לקחת עצה להחטיא ישראל או אפשר שבלעם נתן לו בביאור העצה ההיא ר"ל להפקיר בנות מואב לישראל כדי שיסיתום לטעות אחר ע"ז:

הן עם כלביא יקום. רמז כי ינצח מלכי כנען והקרוב אל הדעת הדבר הקרוב כמו מלחמת מדין שלא נשמע מלחמה כמוה שלא נפקד מזרע ישראל אחד ומתו חמשה מלכים ונפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר היו שלשים ושתים אלף:

הן עם הפסוק מתחיל בה''א ומסיים בה''א לומר שלא ימות משה עד שיהרוג לחמשת מלכי מדין:

הן עם כלביא יקום. לא כמו שחשבת להשפילם אלא יקומו ויתגברו כארי וכלביא:

הן עם כלביא יקום. שהוא גבור בטבעו:

הן עם כלביא יקום. כלו' אתה היית סבור להשפילם לא כך אלא יתנשאו ויתגברו כלביא וכאריה]:

ודם חללים ישתה לעיל קאי וכארי יתנשא שאוכל טרף ושותה דם חללים.

הן עם כלביא יקים וכו'. הנה לביא היא חלש וארי הוא הגבור בעצם. ונבא אל הענין אמר אשר חשבת להכניע כח ישראל ע"י העדר מהם מרע"ה עד שלא יוכלו ליירש ארץ אינו כלום. כי הנה עם כלביא שהוא מסוג אריה אך נחלש הנקרא לביא כן אחר סילוק משה כלביא יקום שכיבוש הארץ ביריחו ולא כארי ותהיה החלשת כי מיד יחלו ליפול בענין העי אך אחרי כן וכארי יתנשא שיגבר יותר על מלכים רבים בכח גדול עד גדר שלא ישכב עד יאכל טרף והוא אומר שמש בגבעון דום שלא רצו להשאיר קצת ליום אחר כי אם שלא ישכב בלילה עד יאכל ויכלה הטרף ועד דם החללים היא הבזה והשלל ישתה. כי לא ישכב עד יעשה שני הדברים אכילת בשרם בחרב ושתיי' דמם הוא ממונם טרם ישכבון. גם כיון באומר יאכל כי יקדישו לשמים השלל כאשר ביריחו בל ימשך מכשול כמעשה דעכן:

הן עם כלביא יקים כשהם עומדים ממטתם שחרית הן מתגברין כלביא וכו'. המקרא הזה אינו כמשמעו שהרי כל האמור אינו אלא ספור שבחם בתורה ובמצות וחבת המקום עליהם לפיכך דרשו רז"ל גם המקרא הזה על קיום המצות על דרך הוי עז כנמר וגובר כארי לעשות רצון אביך שבשמים שכשיקום ממטת ויתנשא ממנו הוא כארי וכלביא לקיים המצות של שחרית שהם לבישת הטלית וקריאת שמע והנחת תפלין וכן בערבית לא ישכב על מטתו עד שיאכל כל הבאים לטורפו כשיקרא את שמע על מטתו וכשיפקיד את רוחו ביד המקום וכשבא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרים ונלחם מלחמותיהם ומפילם חללים וזהו אומרו ודם חללים ישתה:

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. פירוש הנה תחילת קימה שלהן הוא בבחינת נוקבא מוחין דקטנות אבל אחר כך כארי יתנשא בבחינת מוחין דגדלות שלושה פעמים שם ע"ב חושבן אריה כנודע. והכל נעשה על ידי הצדיקים המיחדין הכל וממשיכין אור המוחין אל המדות העליונות. ובזה לא ישכב עד יאכל טרף שעל ידי היחוד שעושין בלילה בקריאת שמע הורגין את המזיקין כמבואר בזוה"ק (פרשה זו רי"א:) ובדברי הרב ז"ל (פרי עץ חיים, שער קריאת שמע פרק ה') שיכולין להרגו בכל לילה אלף וקכ"ה מהם. ורמז לו בזה באומרו עד יאכל טרף ודם חללים ישתה. כי טרף ודם חללים ישתה עולה חושבן זה אלף קכ"ה ומ"ז יותר, לרמז על יחוד הוי"ה ואהי"ה כי עיקר יחוד הקריאת שמע הוא יחוד אבא ואימא ששם הוא יחוד זה, לומר שעל ידי יחוד הזה הורגין אלף קכ"ה מהם בכל לילה כאמור.

הן העם. תיב"ע יחידיאה הוא עמא הדין, פי' מלת הן אחד, דומה ללשון יוני שקורין לאחד הן, כבסנהדרין ע"ו ב':

מהדורא רביעאה
הן עם כלביא יקום וגו'. על ד' מלחמו' שהיו במדב' כי זאת הפרש' הראשונה על מצרים. והשני' על המדב' כמ״ש כלביא יקום נגד מלחמ' עמלק כמ״ש מחר אנכי נצב על ראש הגבע' והוא תחיל' יציאתן וזהו יקום. וכארי יתנשא במלחמ' כנען שהיה בסוף מ' לא ישכב עד יאכל טרף. במלחמת סיחון ועוג. ודם חללים ישתה. הוא מלחמת מדין שהרגו על חלליהם שמלחמת סיחון ועוג היה העיקר על הארץ ועל השלל וכאן היה העיקר לנקום בדמם כמ״ש לתת נקמת ה' במדין ואמר כי צררים הם לכם וגו'. הן עם כלביא יקום. בתפלת שחרית כמ״ש ובקומך וכארי יתנשא. במנחה כמ״ש ויצא יצחק לשוח בשדה שהוא באור חוזר ולכן אמרו לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה וז״ש יתנשא וכמ״ש והאופנים ינשאו לעמתם (יחזקאל א' כ') לא ישכב עד וגו'. זה תפלת ערבית. ודם חללים פנגד ק״ש שעל מטתו כמ״ש (ברכות ה' ע״א) כל הקורא ק״ש כו' כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו וכמ״ש בק״ש הורג אלף כו' וכן בקרבנות. כלביא יקום. זה תמיד של שחר. וכארי יתנשא. בתמיד של בין הערבים. לא ישכב עד יאכל טרף. כנגד אברים ופדרים שהן אכילת המזבח כמ״ש את קרבני זה הדם. לחמי אלו אברים ופדרים. ודם חללים ישתה. אלו הנסכי' כמ״ש ומנחתם ונסכיהם אפי' בלילה וז״ש ישתה. וד' כללים הן התורה ומעשה שהיא עבודה וחכמה ויראה כמ״ש פתחי לי אחותי רעיתי כו' וכל א' נכלל בד'. הראשון בתורה והוא כלביא יקום ב' ביראה והוא וכארי יתנשא כמ״ש והחיות רצוא ושוב כו' והוא זיעתן של החיות ונאמר וגביהן וגובה להן ויראה להם והג' בחכמה והד' בעבודה ואמר כלביא שהיא נקיבה וזה עמלק שלא נאמר רק ויחלש. לביא ז״ת דאימא שלא נאמר רק ויחלש כו'. וכארי היא ב' שמות דחו״ב זה אל זה ואמר כלביא שהן כנג' ג״ר שהם כת״ר ואמר ישכב כמ״ש בר״מ והוא י״ש כ״ב בק״ש שמע ישראל. דערבית ודעל מטתו שהם כנגד ובשכבך וכן הוא בששים צירופים של י״ה בתיבות ובאותיות והצירופים של כל תיבה בפ״ע הוא כ״ב:

הן עם ר"ל שהאל יפעל שהעם הזה יקום כלביא הטורף טרף אדם אכל, כן יקום במלחמת ז' עממין להשמיד גוים ולהכריתם והלביא היא הנקבה של הארי כשיש לה גורים שהיא תמהר לקום בכעסה והארי הוא גבור יותר והוא יתנשא, לא ישכב, ר"ל לא ינוח, עד יאכל טרף וישמיד ז' עממין, ור"ל וכ"ש שעתה אי אפשר שתחול בם שום קללה אחר שהאל עוסק לפעול להם כל הנוראות האלה:

רש"י ד"ה הן עם כלביא יקום וגו', ...לחטוף את המצות - ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין. ע"כ. קשה לי סדר הדברים, כלומר קריאת־שמע לפני הנחת תפילין. וצריך עיון. (פ' בלק תשנ"ח)

כשהן עומדין ממטתן שחרית וכו'. דאין לפרש כמשמעו, שהם גבורים כל כך כארי וכלביא, דאם כן למה צריך לומר "כלביא יקום וכארי יתנשא", והוי ליה לומר 'הן עם כלביא וכארי', אלא הוא נאמר על המצות, ומפני שהמצות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלקית נפלאה, לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצות, אשר הם מעשה אלקים. וכן אמרו חכמים ז"ל (יומא עא. ) תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים, כי התורה היא אלקית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלקיים. וכן עשיית המצות היא כענין זה לגמרי, נקראים גבורה. וקרובים מאוד דברי רז"ל (תנחומא כאן יד) לפשוטו של מקרא, למי שמבין דבריהם האמתיים:

פס'. הן עם כלביא יקום. בימי דוד ושלמה. כארי. זה דוד. לא ישכב עד יאכל טרף לא ישכון בארצו עד שיעשה נקמה בכנענים. ודם חללים ישתה. הוא שאמר יעקב אבינו (בראשית מ״ט:י״א) כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. ושופך דמם של כנענים:

כלביא וכו׳ ללבוש טלית לקרות את שמע ולהניח תפילין הא ודאי דהנחת תפילין קודמת לק״ש שהרי כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וא״כ ק׳ אמאי נקטינהו להיפך ונר׳ דדייק דברישא אמר יקום והדר קאמר יתנשא ואמאי ולכך ניחא ליה לפרש דיקום מיירי במה שעושין דוקא בבקר בשעת קימה והיינו לבישת הטלית גדול בעטיפא המיוחד לתפלה ולק״ש והדר אמר וכארי יתנשא כל היום במצות הנחת תפילין שמצותן כך וכך היו נוהגים בדורות ראשונים:

לא ישכב. בַּלַּיְלָה עַל מִטָּתוֹ עַד שֶׁהוּא אוֹכֵל וּמְחַבֵּל כָּל מַזִּיק הַבָּא לְטָרְפוֹ, כֵּיצַד? קוֹרֵא אֶת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ וּמַפְקִיד רוּחוֹ בְּיַד הַמָּקוֹם, בָּא מַחֲנֶה וְגַיִס לְהַזִּיקָם, הַקָּבָּ"ה שׁוֹמְרָם וְנִלְחָם מִלְחֲמוֹתָם וּמַפִּילָם חֲלָלִים (שם); דָּ"אַ — הן עם כלביא יקום וגו', כְּתַרְגּוּמוֹ:

עד יאכל טרף. יאכלו ויבערו אותם האומות שהם טרף מעכשיו לשיניהם כאמרו כי לחמנו הם:

ודם חללים ישתה. דם הירוק טהור משום כתם ומשום משקה, ואע"פ דדם משקה הוא – דם חללים בעינן כדכתיב ודם חללים ישתה ^יזעיין מש"כ בדרשה הקודמת, ואיירי בירוק כאתרוג, וטעם הטהרה משום כתם הוא משום דאע"פ דדם ירוק הוא ממראות המטמאין, אך זה הוא בירוק כקרן כרכום, היינו כזוית גן שעשבים גדלים בו, וקמ"ל דלא נימא שגם הירוק כאתרוג מקור ירקון שלו הוא כקרן כרכום אלא שלקה ועמד על ירקון אתרוג, אלא הוא מין ירקון אחר, וטהור. .
(נדה י"ט ב׳)

ומפילם חללים. היינו ודם חללים ישתה:

עוד ירצה שמלבד כח אשר עשה ה' בהם עוד יהיה בעיני כל האומות במדרגה גדולה לפחד מהם כאומרו (יהושע ב') וגם נמוגו וגו', והוא אומרו כלביא יקום זה בערך גבורתו, ובערך מה שיהיה נחשב בעיני העולם וכארי יתנשא פירוש יותר ממה שהוא יהיו מנושאים בעיני העולם:

ודם חללים. המלקוח ואת כל חילם ועל דרך הדרש לא ישכב משה עד יאכל טרף כן כתוב אחר תאסף אל עמך:

וכארי יתנשא. ארי יש לו טבע התנשאות הנפש שע״כ מכונה בשם מלך החיות. וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר מכפי כחו ג״כ. באשר אינו רוצה שיגרע כבודו. אם לא ימצא ידו לעשות מה שהחל או מה שראוי לפניו שיחוש לכבודו וזהו ברכת ישראל לבד שמתגבר בטבע עוד כארי יתנשא ינשא נפשו בכבוד המעלה כשנכנס למלחמה עד כי זה וזה גורם אשר לא ישכב וגו׳:

לא ישכב. על המנוחה ועל הנחלה כמו שתירג' אונקלוס]. ויש לפרש לא ישכב בלילה עד שיאכל טרף וישתה דם חללים כמו הארי שטורף וכשהוא שבע רובץ ושוכב:

דבר אחר ודם חללים ישתה נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג גם הוא עמהם. במדבר רבה וצריך לומר שזו הנבואה אינה על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא אלא שנתנבא ממש על זה שהרי פירוש המקרא הוא זה שפירוש לא ישכב הוא ולא ימות ופירוש עד יאכל טרף עד יהרג ופירוש ודם חללים שהפילם חללים וזהו לא יתפרש אלא על משה שראה שלא ימות עד שיפיל חללים והם מלכי מדין שנאמר בהם ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם ואף על פי שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם מכל מקום מסתמא מאחר שהראו לו מן השמים הריגתן של מלכי מדין הראו לו גם כן הריגתו עם הריגתן:

גם יאמר כלביא יקום. כי כלביא עולה ס"ג והוא שם במדת הבינה, ומשם בא כל בחינת אור השמחה ואור החירות מיצר הרע ומשיעבוד מלכיות כידוע. ואמנם לפי שמשם דינין מתערין הוסיף לומר וכארי יתנשא כלומר שהם מתנשאים ממנה בבחינת הארי שלושה פעמים חסד להמשיך בכל השלוש קוין בחינת החסד ומשם על ראשם ועל זרעם עד עולם.

והנה הכל מציינים כמקור לדברי רש"י את מדרש תנחומא לפרשת בלק (יד), ואילו שם נאמר: "'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא' - אין אומה בעולם כיוצא בהן. הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות, חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה, ונעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן" וכו'. הרי שסדר הדברים הוא של רש"י, והתמיהה עליו בלבד. וזכור לי (ראה ברכות יד ע"ב) שהקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר.

לא ישכב וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ ראשון לא ישכב עד יאכל וכו׳ ודם חללים וכו׳ הוא כפל הענין דלפי׳ שני א״ש דטרף קרי ליה לבלעם ודם חללים הן מלכי מדין ומיהו להאי פירושא נמי איכא דוחק דפשטיה דקרא לא ישכב קאי על העם הנז׳ ברישא דקרא ומהיכא תיתי לפ׳ על משה שלא נזכר בפסוק:

ודם חללים ישתה. נִתְנַבֵּא שֶׁאֵין מֹשֶׁה מֵת עַד שֶׁיַּפִּיל מַלְכֵי מִדְיָן חֲלָלִים וְיֵהָרֵג הוּא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י"ג) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם" (עי' תנחומא):

ודם חללים ישתה. תניא, דם מגפתו של זב מטמא טומאת משקין, דכתיב ודם חללים ישתה, מה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא ^יחעיין מש"כ לעיל אות ט"ז וצרף לכאן. .
(שם נ"ה ב׳)

עד שיפיל מלכי מדין. דלפי' ראשון המקרא הזה כולו אינו כמשמעו, ולפי' ד"א קשה דפי' לא ישכב על משה, ופשוטו משמע דקאי על העם. ל"פ גם טעם ראשון וק"ל. ואע"פ שאין כאן רמז על הריגתו של בלעם עמהם, מ"מ מסתמא הראו לו מן השמים הריגתו כאשר הראו לו הריגת מדין:

לא ישכב עד וגו'. פי' שאין הלילה מפלט לנוס מפניו כי לילה לפניו כיום יאיר, וצא ולמד מיהושע (שם י') שאמר לשמש שתעמוד ולא אץ לבא וכדומה, והוא אומרו לא ישכב עד יאכל טרף הא למדת שבזמן שכיבה מתעסק הוא באכילת טרף.

חיפשתי אצל כל מפרשי רש"י שבידי ומצאתי השאלה בדיוק כנ"ל רק אצל "משכיל לדוד". לדבריו, הזכירו חכמים קודם את מצוות הבוקר, דהיינו עטיפת טלית גדול שלובשים רק בעת התפילה וקריאת שמע, ואחר כך הנחת תפילין שהיו הולכים בהן כל היום בזמנם. ותשובתו קצת קשה לי. (פ' בלק תשנ"ח)

ואומרו ודם חללים ישתה, לפי שבטבע אנושי כשירבה להפיל חללים תיקר בעיניו נפש הנשארים, לזה אמר אוי להם לאומות כי עם אלה הדם בעיניו כמשקה אשר ישתה ואינו נחשב בעיניהם הדם בגדר הריגה אלא בגדר שתיה.

וראיתי במדרש תנחומא ישן (בובר) נוסח שונה למדי, אך גם בו אין תפילין מוזכרות כלל. (פ' בלק תשנ"ט) וראה דברי הגאון ר' אשר וייס שליט"א בספרו "מנחת אשר" (סימן נב אות א). הערת ר' שמואל עמנואל שי': לשאלת הסדר נדרש גם אחי יונה ז"ל בספרו "המעין המתגבר". הוא מציין שם שרבי אברהם ברלינר גורס: "להניח תפילין ולקרוא את שמע", ומוסיף "וכן נכון". לי נראה שיתכן שרש"י דירג וכתב את המצוות לפי מידת תדירותן. מצוות ציצית וקריאת שמע מקיימים כל יום, גם בשבתות וחגים, ומצוות תפילין רק בימי חול.

ודקדק לומר ישתה, לפי מה שהקדמנו כי על ידי הריגת עכו''ם נדבקים חלקי הקדושה בעם ה' בסוד כי לחמנו הם (י''ד ט') כמו כן אמר כאן ישתה והבן ורז''ל (חולין לה:) למדו מכאן לדם שחשוב משקה:

רש"י ד"ה לא ישכב, ...כיצד? קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, ...הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם וכו'. לשון הרבים שבסיפא של דברי רש"י תמוה. הרי התחיל בלשון יחיד, ומה אפוא השינוי? (פ' בלק תש"ס)

רש"י ד"ה ודם חללים ישתה, נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר (יהושע יג, כב) וכו'. לא ידעתי מדוע אין רש"י מביא כאן את הנאמר להלן (לא, ח), שבוודאי אינו פחות ברור מהנאמר בספר יהושע. וצריך עיון. (פ' בלק תשנ"ח) רש"י לא הביא את הפסוק שלהלן, אלא את הפסוק ביהושע, לפי שהלשון "על חלליהם" שלהלן מוסבת על הריגת כל זכר ולא על הריגת המלכים, ואילו "אל חלליהם" האמור ביהושע מוסב על המלכים (אשר עליהם נתנבא כאן "ודם חללים ישתה"), ושם לא נזכרת הריגת כל הזכרים במדין. כך ב"רש"י כפשוטו".

גם לא ידעתי היכן יש בדברי בלעם משום נבואה לעצמו - "ויהרג הוא עמהם". (פ' בלק תש"ס) הערת ר' חזקי פוקס שי': וראה "נחלת יעקב". לדבריו, מכך שנאמר "עד יאכל טרף" בלשון יחיד, לומד רש"י־חז"ל שזו נבואה על בלעם, אבל "ודם חללים ישתה" נאמר בלשון רבים, הרי שמדובר בנבואה על מלכי מדין.

3229 / (במדבר כג,כז) / וקבתו
מלדיר"ש לו"י / maldiras lui / תקלל אותו
רש"י רוצה להבדיל בין "וקבנו לי" (לעיל, פסוק יג) לבין "וקבתו לי", בקבעו, שהראשון ציווי והשני עתיד.

ומספר את רבע ישראל לשון רבוע ע"ש ד' דגלים:

גם קב לא תקבנו. גַם רִאשׁוֹן מוֹסִיף עַל גַּם הַשֵּׁנִי וְגַם הַשֵּׁנִי עַל גַּם רִאשׁוֹן, וְכֵן "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" (מלכים א ג'), וְכֵן "גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה" (דברים ל"ב):

גם קב לא תקבנו. אמר גם, וכפל לומר קב תקבנו פירוש לפי שאמר לו בלעם קום בלק וגו' האזינה וגו' ושם רמז לו שהוא חפץ לקלל ומלאך עוקם פיו כמאמרם ז''ל (מד''ר כאן) ג''כ לזה אמר גם קב פירוש מלבד שלא תקללנו בכיוון אלא אפילו להוציא הקללה מפיך בלא זכירת שמם לא תקבנו, מכאן שמתחכם היה בלעם הרשע להוציא מפיו קללה בדרך שלא יענישהו הבורא על זה הדרך שיאמר ארור או מקולל ולא יוציא מפיו שם המקולל והמאורר אלא שבלבו יכוין למה שרוצה, ולטעם זה היה ה' מונעו מלהוציא מפיו קללה ונחתמה בלבו.

גם קוב לא תקבנו. פרש"י גם ראשון מוסב על גם שני וגם שני מוסב על גם ראשון וכן גם לי גם לך לא יהיה גזורו עכ"ל. וה"ק לפי שכל גם רבוי הוא רש"י למדנו שכל שני גמין בפסוק אחד ואין ידוע מה באו לרבות הם רבויין זה לזה והראשון מרבה הכתו' על השני וכן השני לראשון וחברו גם אותכה הרגתי שהוא מרבה העכבה הכתובה בהדיא ואותה החייתי כמו שפרש"י עד"י ב"א:

גם ראשון מוסף גם על שני. כאלו אמר לא תברכנו כו' גם לא תקבנו, ולא תקבנו גם לא תברכנו. וא"ת מ"ט אמר לו בלק כן. וי"ל דסלקא אדעתא דבלק שמא הי' בלעם סובר לפי שאמר גם קוב לא תקבנו וגו', אבל אם רוצה יברך תחילה ולאחר כך יקלל אותם, לכך אמר גם קוב וגו' פי' גם ראשון מוסב על גם שני וגם שני על גם ראשון וק"ל:

גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו. באשר הן ברכה הן קללה א״א אלא בהכנה לרוה״ק. ובלעם נכנס להכין עצמו לקלל. ויצא מזה שבירך ואמר בלק שלא די שלא תכין עצמך לברכה. אלא גם קוב לא תקבנו. שלא תכין עצמך גם לקללה. ויצא מזה שלא תקלל אותו אבל גם ברך לא תברכנו. והנה רצה בלק בזה שלא יכין עצמו לשום דבר:

גם ברך לא תברכנו כסבור בלק שבלעם מברכם בנבואה של עכשיו והוא לא היה יודע שמתנבא רק מה יהיה בסופם.

גם קב גם ברך. הגימלי"ן בדגש:

ויאמר בלק וכו'. אמר הנה אני רואה כי לפי גדר שאתה בא לקבותו אתה מברכו והנני בוחר שקוב לא תקבנו כדי שגם ברך וכו' ולדקדק הלשון יאמר הנה היה אפשר תכוין עתה לקוב קביה כפולה באומר כי בהכבידך בכפל לפחות יספיק לחצאין אל גדר בלתי כפול אך הנה נהפך הוא כי אדרבא אם תכוין לכפול בקביה תבא לכפול בברכה וזהו גם קב לא תקבנו וכו' שהיא כפול ובזה גם ברך וכו' כפול לא תעשה מה שאין כן אם תכוין לכפול:

גם קוב לא תקבנו גם ראשון מוסף על גם שני וגם שני על ראשון. כאילו אמר לא תברכנו גם לא תקבנו ולא תקבנו גם לא תברכנו:

ויאמר בלק וגו' גם קב לא תקבנו וגו'. הנה זה פלא שיחפוץ בלק שלא יקללם והלא הוא החפץ בקללה מעודו. ואמנם כי אמר לו אחר שאמרת שהם שולטין על כל בחינות הקליפות והחיצונים ואם כן אין מקום במה לקללם. כי הקללה עצמה שהיא בחינת הקליפה לא תוכל לקללם אחרי שהם שולטין עליה. ולזה אמר לו גם קב לא תקבנו כלומר הנה רואיני שגם הקוב שהיא הקללה עצמה לא תקבנו שלא תוכל לקללם. ואמנם על כל פנים גם ברך לא תברכנו. שגם הברכה לא תברכם שלא תמשוך אתה הברכה אליהם לברכם ומה לך להמשיך הברכה אליהם הלא זה בידך הוא על כל פנים להיות בשב ולא תעשה. ולזה,

ויאמר בלק א"ל הלא עכ"פ היה לך להיות שב ואל תעשה ושלא לברך, והשיב שזה א"א כי ה' דבר לו, שיעשה ויברך והיה מוכרח לזה:

פס'. ויאמר בלק אל בלעם גם קב לא תקבנו. טוב לך שתלך בשתיקה כי לא הבאתיך לברכם:

גם קב וכו׳ גם ראשון וכו׳ וגם שני וכו׳ יש לפ׳ כלפי מ״ש ז״ל דצדיקים תחלתן יסורין וקללה וסופם שלוה וברכה והרשעים להיפך והשתא לא תעשה לא כצדיקים ולא כרשעים:

ואומרו גם ברך לפי שאמר לו בלעם שאינו מברכם מרצונו אלא אנוס הוא לברכם לזה אמר לו אם אתה לא תקלל לא תתחייב לברך, וחשב שלא יעקם ה' פיו לברך אלא אם ירצה לקלל, וכפל לומר גם ברך לא תברכנו פירוש אפילו ברכה שאינה כפי האמת ברכה כפי דעת בלעם וכוונתו אף גם זאת לא תברכנו:

תקבנו. הקו"ף בחטף קמץ:

תמות נפשי מות ישרים כלומר הלואי שימות מיתה טבעית פשוטה ולא כאשר מעותד לבא עליו, מות ישרים מכאן מוכרח שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דאל"כ מהלי מות ישרים או רשעים והרי הוא ברוה"ק דיבר:

ויען בלעם וגו' לאמר. צריך לדעת אומרו לאמר כי למי יאמר בלק, אכן נתכוון לומר כי מה שדבר אליו קודם כוונתו לומר לו שכל אשר ידבר ה' בין קללה בין ברכה אותו אעשה, אם כן הגם שלא אקבנו וידבר ה' לברכם אברכם לקיים דבר ה':

כל אשר ידבר ה׳ אתו אעשה.
אותו אעשה, והנה בנבואה הג׳ הוה גדר נבואת משה רבינו, דהיינו ״זה״ ולא ״כה״, עיין בתו״כ פ׳ אמור, ובספרי פ׳ מטות ובתו״כ פ׳ אחרי, דר״ל עצם הדבר לא כמו כך, ובדיבורו עביד מעשה עיין שבת דף קי״ט ע״ב, הדיבור כמעשה הוה עצם (וזה שם המיוחד), ועיין תמורה דף ג׳ ע״ב, ומ״ש התוס׳ שבת דף נ״ח ע״ש בזה.

אותו אעשה. גם ההכנה לדבר אם יערה רוח ורצון מן השמים להכין לנבואה הנני מחויב לעשות:

ויען בלעם וגו'. כבר כתבנו למעלה שכל עניה בקול הוא בכעס. כי גם הוא שרוי בכעס על מה שהוא מברכם. וציערו עוד בלק בזה להוסיף יגון על יגונו. ועל כן אמר לו הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה. כלומר הנה כבר הודעתיך שאיני ברשותי גם בזה, ורסן הכין הקב"ה בפי להמשיכני בעל כורחי לדבר. ועל כן לא השיב לו על העבר לומר כל אשר דיבר ה' וגו' אלא כל אשר ידבר כלומר כי גם אשר ידבר ה' הוי"ה הרחמים מעתה לדבר טוב על ישראל, אותו אעשה בעל כורחי שאני מוכרח לעשותו. כדבר האמור.

פס'. ויען בלעם ויאמר אל בלק הלא גם אל מלאכיך. אמר לו איני מברכם מרצוני אלא על כרחי. אשר ידבר ה' אותו אעשה מלמד שהנביא מתנבא על כרחו. וכשאמר ירמיה (ירמיהו כ׳:ט׳) (ואני) ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו וגו':

מו"ת ישרי"ם בגימט' אבו"ת העול"ם:

וקבתו לי. אֵין זֶה לְשׁוֹן צִוּוּי כְּמוֹ וְקָבְנוֹ, אֶלָּא לְשׁוֹן עָתִיד — אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינָיו וְתִקָּבֶנּוּ לִי מִשָּׁם, מלדי"רש בְּלַעַז:

אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. כי אולי יהיה אותו החלק מהם יותר ראוי לקללה:

לכה נא אקחך. אמר נא פירוש עתה שכבר היה מה שהיה ומה שיש לו לברך כבר ברכם, וטעם שעדיין היה מצפה לדבר שראה ב' פעמים שה' חפץ בברכה לישראל, נראה כי חשב שאפשר שהפינה שעמד בלעם פעם אחד וב' היו אנשים צדיקים מה שאין כן עתה שמשים פניו כנגד כל העם מן הסתם יהיו בהם כת אחת בלתי הגונה וחשב אולי ימצא מקום לקוב משם, והוא אומרו אולי יישר וגו', ואמר וקבותו לי ולא אמר לקבותו, נתכוין בזה שאין צורך שיישר בעיני ה' לקבותו אלא שיישר בעיני ה' שלא למונעך ואז תקבנו משם:

אקחך: כמו קחם נא אלי.

אין זה ל' צווי. כי איך יצוונו שיקוב אותו מיד שמא לא יישר בעיני אלהים, לכן אמר וקבותו לי משום ל' עתיד כלומר אחר שיישר בעיני אלהים לקוב אותם:

אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם. ראוי לספק בזה איך אמר זה בלק לבלעם וכבר אמר לו בלעם לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ואיך השיב לו בלעם בנה לי בזה שבעה מזבחו' והנה היה ראוי שישיב לו כי לשוא הוא טור בזה כי אין השם יתע' בן אדם ויתנחם. אלא שהיתר זה הספק אינו ממה שיקשה כי אולי חטאו ישראל אחר זה ויישר בעיני השם יתעלה עם שהוא אפשר ששער בלק על צד הקסם כי מהמקום ההוא נכון לבא רע על ישראל והסכים לו בלעם בזה ואם לא נזכר.

וקבתו לי. מפעלי הכפל כמו וסבותי אני:

לכה נא אקחך וגו׳. אותו המקום בית פעור לא היה עבודת אומה מואב כי אם כמוש. ומכ״מ היה בנוי לע״ז פעור בשביל מלכי מואב שהם היו שרי מדין כמש״כ לעיל כ״ב ד׳ מש״ה לא הלכו שרי מואב לשם כי אם בלק ובלעם. ומש״ה כתיב לכה בה״א:

לכה נא. הנו"ן בדגש:

וקבותו לי משם אין זה לשון צווי כמו וקבנו אלא לשון עתיד כו'. אמר זה מפני שהצווי מורה על הפועל העתיי ולא יתכן פה להיות עתיי כי עדיין לא ידע אם יישר המקום בעיני האלהים ואיך יצונו שיקוב אותו ומיד לפיכך אמר שהוא לשון עתיד ותקבנו לי משם לעתיד אחר שיישר בעיני האלהים:

ויאמר בלק וגו' אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו וגו'. חיפש לו דרך ממקום אחר כי ראה כי כל הדבורים עד הנה הכל דבר ה' הוא משם הוי"ה הרחמים. ואמר בלבו אלך לי לעורר רוח אלהים עליהם והוא בחינת הדין ובזה אפשר אמצא עלילה להרע להם. ועל כן,

לכה נא אקחך אל מקום אחר עתה רצה לעורר עליהם קללה מצד ההשגחה האלהית ע"י שימצא להם עון אשר חטאו נגד האלהים לעורר עליהם קצף מאת ההשגחה, ועז"א אולי יישר בעיני האלהים:

אין זה צווי וכו'. פירוש, שאיך יצוה, שהרי עדיין לא ידע אם ישר בעיני המקום לקלל אותם, שהרי אומר "אולי יישר בעיני ה'", ולא שייך לשון ציווי (כ"ה ברא"ם) :

פס'. ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך אל מקום אחר. זהו שאמר הכתוב (תהילים קי״ב:י׳) רשע יראה וכעס שיניו יחרק ונמס וגומר. שהיה בלק לוקח את בלעם ממקום למקום כדי לקלל את ישראל ולא הצליח. וכן אמר משה רבינו (דברים כ״ג:ו׳) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. ויקח בלק את בלעם. ויאמר בלק אל בלעם. ויעש בלק. וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל וגו'. שכל הפעמים היה אומר בלעם אולי יקרה ה' לקראתו ודבר מה יראני והניח זה הדרך והלך לקראת נחשים. אמר אלך אל המדבר שעשו ישראל שם את העגל. לכך נאמר וישת אל המדבר פניו. והוא לא ידע שבמדבר קיבלו ישראל את התורה ואמרו נעשה ונשמע. וכן אמר ישעיה (ישעיהו מ״ט:ט״ו) גם אלה (שענו אלה אלהיך ישראל) תשכחנה ואנכי לא אשכחך:

אולי יישר בעיני האלהים. לא מצד בלעם בעצמו שיכין עצמו לקללה. כאשר עד כה שכבר הזהיר בלק גם קב לא תקבנו. אלא ראה אותו מקום ראוי לגרום קללה לישראל. ואולי יישר בעיני האלהים בלא השתדלותך:

ויקח בלק וגו' ראש הפעור וגו'. כי קוסם גדול היה בלק וראה שעתידין ישראל ללקות שם כמאמר חז"ל (הובא ברש"י) וחשב שזה שמתברכין ישראל עד הנה הכל הוא מצד בחינת הרחמים. ובמקום הזה הוא שליטת הדין ועל כן עתידין ללקות בו ועל כן אמר אולי יישר בעיני האלהים וגו' לצד שבמקום הזה שליטת הדין אעורר עליהם בחינת אלהים ליתן רשות לקללם.

ושרי מואב אתו, ואלו בתחלה כתיב וכל שרי מואב, אלא מכיון שראו בראשונה שבירכן הלכו להם קצתם:

ראש הפעור. קוֹסֵם גָּדוֹל הָיָה בָלָק וְרָאָה שֶׁהֵן עֲתִידִין לִלְקוֹת עַל יְדֵי פְעוֹר, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בַּמֶּה, אָמַר שֶׁמָּא הַקְּלָלָה תָחוּל עֲלֵיהֶם מִשָּׁם וְכֵן כָּל הַחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים רוֹאִים וְאֵינָם יוֹדְעִים מָה רוֹאִים (סוטה י"ב):

וכן כל החוזים בכוכבים וכו'. [נח"י] הרב כפל בכאן קרוב למ"ש לעיל גבי ראש הפסגה, ולא עוד אלא שהוסיף וכן כל החוזים וכו'. נראה דבשלמא לעיל ראה שתהיה הפרצה בראש הפסגה וכן נעשה, שהרי נאמר בס"פ וזאת הברכה ויעל משה וגו' ראש הפסגה וגו' וימת שם משה וגו', אבל בראש הפעור לא היתה שום פרצה ולמה הוליכו בלק לשם.וע"ז תירץ דמ"מ היתה הפרצה ע"י הפעור, והוקשה להרב דא"כ לא הי' בלק קוסם דהא טעה. ולכך תירץ וכן כל החוזים וכו':

ראש הפעור. ולא הלך לקראת נחשים על כן היתה עליו רוח אלהים וזה עשה בעבור שראה כי לא נחש ביעקב:

ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. מעתה חזרו לדרך הג' כי ראו שאין להם מקום ליתן שמץ ודופי לא בשרשים ולא בענפים א"כ המה בתכלית השלימות וכל דבר השלם מכל צד, ביותר יש מקום לעה"ר לשלוט בו ע"י שיברך רעהו בקול גדול ויספר בשבחו בקול רם וישמעו כל האומות ויתקנאו בהם ויכניסו בהם עין הרע ועי"ז קללה תחשב לו, וע"כ לקחו ראש הפעור כדי שיפער פיו לבלי חק ויספר במעלתן בקול רם.

ראש הפעור. בספרי פ׳ זו תניא ר״א בן שמוע אומר כשם שא״א למסמר לפרוש מן הדלת בלא עץ כך א״א לישראל לפרוש מן הפעור בלא נפשות. ובאמת היה ראוי לעדת ישראל שלא לעמוד מול בית פעור. אבל היה צורך למוד התורה בערבות מואב לכך. וכמבואר בפ׳ ואתחנן עה״פ אלה העדת והחקים והמשפטים וגו׳ מול בית פעור וגו׳ וכה״ע כאשר יבואר שם בס״ד. והיה בלק רואה בעין יפה שבזה ראוי לגרום לישראל קללה באשר עמדו במקום המחטיאם וישראל בטחו על כח התורה של משה ותלמידיו. וזהו נגד הטבע של פעור והוא חטא של ישראל לפי דעתו כמש״כ לעיל:

ויקח. הקו"ף בדגש:

ראש הפעור קוסם היה בלק וראה וכו'. דאל"כ למה הוליכו באותו מקו' בשלמא בפעם הראשונה הוליכו לקרית חוצות מפני שהיא עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלה ובפעם השנית הוליכו בשדה צופים אל ראש הפסגה מפני שראה בלק בקסמים שלו שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם וחשב שמא משם תחול הקללה עליהם אלא בפעם השלישית שהוליכו בראש הפעור הנשקף על פני הישימון למה אלא שראה בלק בקסמיו שהם עתידין ללקות ע"י פעור ולא היה יודע במה אמר שמא הקללה תחול עליהם משם אמר רוצה ואינו רוצה לקללם אזכור עונותיהם והקללה על הזכרות עונותיהם תחול וישת אל המדבר פניו כתרגומו ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדבר אפוהי:

ויקח בלק את בלעם ראש הפעור שצפו ששם עתידים לחטוא ויחר בם אף ה':

רש"י ד"ה ראש הפעור, קוסם גדול היה בלק וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק יד). (פ' בלק תש"ס)

ראש הפעור כו'. דאם לא כן, למה הוליכו ראש הפעור:

ותרועת מלך בו, הוא רצה לקללם ולומר כלם כשיעור רגע כדלעיל ויהפך ה' את הקללה לברכה שאמר בהפך דהיינו מלך:

ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה. ובפעם שנייה כתב ויבן ז' מזבחות ואולי הטעם כי בפעם שניה עדיין היה מקום אולי יקללם אבל אחר שברכם ב' פעמים אין תקנה בדבר ונתעצל בבנין המזבחות אשר צוהו בלעם לבנותם:

שבעה מזבחות וגו׳. כתיב (מלכים ב ב׳:כ״ד) ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים ^יטבעת שבא אלישע אל בית אל ויתקלסו בו נערים קטנים ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם מ"ב ילדים. , א"ר חנינא, בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל מ"ב ילדים ^כר"ל, אף שבכלל לא שלטה קללת בלעם, בכ"ז זכות הקרבנות גרמה לו שבעת פקידה בקללת אלישע נפקדו אנשים כמספר הקרבנות. וחשבון מ"ב קרבנות הוא, כי כמבואר בפרשה זו פסוק א' הקריב שבעה פרים ושבעה אלים, הרי י"ד, ובפסוק י"ד פר ואיל בשבעה מזבחות – הרי כ"ח, ובפסוק שלפנינו שבעה פרים ושבעה אלים – הרי מ"ב. .
(סוטה מ"ז א׳)

בנה לי בזה וגו׳. לא כראשון ששניהם הקריבו ולא כפעם השנית אשר בלק בעצמו הקריב ומש״ה הזהיר בלעם אותו לעמוד על קרבנו. אבל בפעם השלישית היה רק בלעם המקריב והעומד על קרבנו. ולא הלך למרחוק להתבודד. כי תומ״י בעמדו עה״ק חל עליו רוח אלהים. והענין של קרבנות אלו. דכבר ראה שמן הנמנע שיתרצה המקום לקלל את ישראל אחר שהקדים דטבע הבריאה היה שיתנהג עפ״י השגחה והוא עפ״י התורה וזה א״א אלא ע״י ישראל עם סגולתו. וא״א לשנות תחלת כונת הבריאה כמש״כ בביאור לא איש אל ויכזב. אכן בלעם שהיה נביא לאוה״ע היה ביחס להם כמו נביאי ישראל לישראל אלא שנביאי ישראל מצירים בצרת אוה״ע ג״כ כמבואר במדרש בפרשה זו. ולא כן אותו רשע שהוא רצה באבידת ישראל. אמנם גם הוא חס על שבעה אומות שישראל הולכים לאבדם. וזה לא היה חטא לבלעם לבקש עליהם רחמים באופן שמכ״מ ישראל יהיה לגוי גדול כרצון ה׳ והיינו שיעשה להם ישוב במדבר הגדול והנורא וחשב כי אבדן האומות אינו אלא מקרה וגזרה על עונותיהם ולא מתכלית הבריאה. וא״כ אע״ג שע״ז אמר ובן אדם ויתנחם. מכ״מ ע״י תפלה משתנה הגזרה כמו שביארנו שם. וא״כ רצה בזה הפעם להתפלל על שבעה אומות באופן שלא יגיע לישראל שום רע. ע״כ צוה להכין שבעה מזבחות. והוא יקריב עבורם. וממילא תגיע מזה טובה למואב כאשר יהי׳ גדולת ישראל אך במדבר כמו שיבואר:

ושבעה אילם. בתיקון ספר תורה ישן אילם ל"א אילים דראש הפעור מלא ע"כ. וזה ברור מן המסורת דמלא יו"ד קדמאה וחסר יו"ד בתראה שכן נמסר בסדר תצוה ד' מלאים דמלאים בתרין יודי"ן וכל שארא כתי' האילם אילם חסר יו"ד בתראה ומלא יו"ד קדמאה ואין זה מן הארבעה וכן מסר הרמ"ה ז"ל:

ויאמר בלעם וגו' בנה לי בזה שבעה מזבחות וגו'. הנה אף שכתבנו למעלה שמשך בלעם את ידו במקצת ולא צוה אז לעשות המזבחות ובלק עשאם מעצמו. ואמנם עתה שאמר לו בלק שרוצה לעורר את בחינת שם אלהים מצד שליטת הדין שבמקום הזה אמר לו כולי האי ואולי אערוך אליו מזבח אולי יתרצה על ידי זה. ובשתים הרע לעצמו בזה. אחת כי כל המזבחות והקרבנות הכל בשם הוי"ה ברוך הוא לא בבחינת אלהים שכן אמרו חז"ל (סוף מנחות) בא וראה וכו' שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים כי אם אשה ריח ניחוח לה'. וגם הוא במזבחות הראשונות אמר אולי יקרה ה' לקראתי כי כל הקרבנות בשם הוי"ה ברוך הוא. וכאן שהיה רוצה לעורר שם אלהים למה בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ועוד כי הלא זבחי אלהים רוח נשברה שהרוח נשברה הוא עיקר זבחי אלהים כמבואר בזוה"ק (ויקרא ט':) וזה שהיה רוחו גבוהה איך יקרב אל האלהים למלאות רצונו. ולזה,

שבעה מזבחות וגו׳. אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שהרי בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה שכתוב ביה (מלכים א ג׳:ד׳) אלף עולות יעלה ^כאר"ל שגם הקרבנות האלו היו בודאי שלא לשמן ובכ"ז זכה לזה שאחד מיוצאי חלציו יביא קרבנות לשמן, כמבואר. וחשבון המ"ב קרבנות עיין מש"כ באות הקודם, וע"ע השייך לאגדה זו בב"ק ל"ח ב' ובחא"ג שם. .
(שם שם)

כתועפות ראם פי' כפלי כפלים בכח ראם, וכפלת מתרגמינן ותעיף:

כאשר אמר בלעם. ולא כתיב כמו לעיל ב׳ כאשר דבר. לכלול בזה כונה שניה שפי׳ לו כונת דבריו שלא בלק יהא המקריב אלא הוא בעצמו. וזהו משמעות אמירה כ״פ כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. ופי׳ ויעל בלעם והוא עצמו נצב על הקרבנות. כי לא היה אחר בזה כמש״כ לעיל כ״ז: