시편 104:38의 주석

ברכי. זה המזמור היה מספר בו מעשה בראשית וכה כל עושה האל יתב' בחכמה לתיקון הבריות. ואמר ברכי נפשי. כי אין בתחתונים מי שידע לברך אלא נפש האדם המשכלת: ואמר גדלת. ממעשיך אנו מבינים כי גדלת מאד:

ברכי נפשי כו' אמרו רבותינו ז"ל בפסיקתא י' לבושין לבש הקב"ה כשברא העולם נתלבש בהוד והדר כו'. וראוי לדעת מה ענינם ויהיה במה שכתבנו על ז' דברים שקדמו לעולם תורה וכסא הכבוד מה ענין צורך כסא הכבוד אל בריאת העולם ויתבאר גם מאמר רבי אליעזר מלמד שנתעטף הקב"ה בשלמה והבהיק זיו הדרו וברא את העולם והוא כי הלא יפלא איך היה מבוא אליו יתברך שאין קצה אל גדולת רוחניותו ולא יכילנו רעיון ואיך יפעל עולם גשמי והנה היה אפשר יאמר איש כי ברא מלאכים והם כאמצעים בראו את העולם. אמנם תורה ונביאים וכתובים מכריזים כי חלילה חלילה להאמין כדבר הזה רק ברא אלים ויאמר אלהים יהי אור יהי רקיע כו' וכן הנביא בשם ה' דבר אני ה' נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מי אתי כתיב ואמרו רבותינו ז"ל הכל מודים שביום אחד לא נבראו מלאכים כדי שלא יאמרו מיכאל מותח בדרום וגבריאל בצפון כו' כמפורש אצלנו בב"ר והכתובים אומרים בדבר ה' שמים נעשו וה' שמים עשה אך על דבר הקושי יתכן כי פה דוד ידבר בו והוא כי הלא הוא יתברך למען יוכל עולם גשמי לקבלו עשה מסכים זה לפנים מזה כלבושים למען יהיה כח בעולם הלזה השפל לסבול כמשל ניצוץ השמש שלא יסבלנו עין אדם אם לא על ידי מסך א' זכוכית ואם יבהיק הרבה ישימו שנים זה בפני זה ועל ידי כן יתעבה הבהיקות המפלש ויסבלנו כן הדבר הזה בבחינת הפכה למען יהיה שייכות אל רוממותו יתברך להוות עולם גשמי מה עשה הוא יתברך ברא כסא הכבוד ויהי כמסך בין גדולתו יתברך ובין העולם השפל והוא אור עב מהעליון ועדיין לא הספיק כי היה הבהיקות עצום מאד על כן יצר עולם המלאכים אשר בו ב"ה של מעלה ויהיו שני עולמות אלו הנקראים לחכמי האמת עולם הבריאה ועולם היצירה כשני לבושים אל האלהות יתברך להיות מסכים כמלבושים שהם ב' מסכים בין הפנימיות אל מה שבחוץ. ועל שני אלה יאמרו בפסיקתא שנתלבש בהוד והדר לפי הפשט עם היות בו דרך גבוה מזה והוא כי אל הראשון הנעלם קרא הוד שהוא ענין התפשטות שפע כד"א ונתתה מהודך עליו ואל השני המתגלה הדרו יותר אל הברואים כי הוא מושב אל המלאכים קרא הדר כי תואר הדר יאמר על הדבר הנהדר בעיני הרואים והוא הנגלה והוא מאמרם ז"ל שמה שבעה דברים שקדמו לעולם הוא כסא הכבוד מהטעם הנזכר ולא הוצרכו להזכיר שם רק מה שהוא התחלת ההתפשטות וממנו נמשך השני ועל ידי שתי אלה היה מבוא אל השתלשלות עולם העשיה שמים וארץ וכל צבאם וזה ענין נתעטף הקב"ה בשמלה שהוא הלבוש הנזכר הוא לבוש ההוד ואחר כך הבהיק ממנו זיו ההדר הוא המלבוש השני שנקרא הדר וברא עולם השפל עם שעוד לנו דרך שני במאמר זה במקומו בס"ד ונבא אל הענין הכתובים אמר דוד ברכי נפשי את ה' אשר הובאת פה מהעולם העליון אל העולם החומרי הלז וזה נוסח הברכה אשר תברכנו אמור לו ה' אלהי גדלת מאד לומר מה שנקראת אלהי שהוא על ידי מה שבראת את העולם הגשמי שנקיים בו תורתך אינו העדר כבוד חלילה שבראת עולם גשמי חלילה כי על כן היה לך מבוא לברא עולם גשמי כי אדרבא גדלת מאד כי עם כל עוצם רוממותך לא עצרך הגשם אשר לעולם השפל מלעשותו ומלהשגיח בו ואינו מן התימה היות לעוצם רוחניותך מבוא לברא עולם גשמי כי הלא הוד והדר לבשת כי הלא זאת עשית למען שלשל והעבות הרוחניות עד היות מבוא לברא עולם גשמי כי הנה הוד והדר לבשת כי תחלה בראת הוד הוא כסא הכבוד ואחר כך הדר הוא עולם המלאכים עם שהמלאכים עצמם נבראו בשני:

גדלת. פעל או שם גדול הנזכר אצל ה', יציין לרוב על שהוא סבת כל הדברים מראש ועד סוף כמ''ש בכ''מ

ברכי נפשי את ה' - בדרך הסברא גם זה המזמור לדוד, כי תחלתו וסופו שוה כראשון ובמזמור הזה יספר מעשה בראשית והחל מהאור, כי הוא ההוה בתחלה ואח"כ השמים והארץ והדשאים והמאורות ודגי הים וחית השדה, האדם והברכה שתברך הנפש סוד הוא שתודה ותאמר לשם, כי הוא גדול מאד על דרך ומרומם על כל ברכה ותהלה.

ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד וכו'. אפשר לרמוז דס"ת ברכי נפשי את ה' גימטריא משיח בן דוד עם הכולל שראה ברוח הקודש שלא יפסק מלכותו והמשיח יצא ממנו ולכך אמר ברכי נפשי את ה' ומטמין ברמ"ז ולפניו נגלו תעלומות והוסיף שעיקר השמחה הוא דכשיבא משיח יהיה הכל מתוקן וז"ש ה' אלהי גדלת מאד ועל זה אני מברך ומודה:

ברכי נפשי את ה', אחר שברך את ה' על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברך על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סדר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחברו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה ה' אלהי גדלת מאד, ר"ל אתה מצד עצמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה, אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף, שע"ז מורה שם גדול, וכאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותך הנעלם, אז הוד והדר לבשת, שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר, וכן היה אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה:

הוד והדר לבשת. כשבראת הגלגלים תחילה והם עוז ולבוש הדר לך ומהדרתם יכיר אדם עוצם הדרך וכבודך, כמו הלובש לבוש מלכות יכירו אדם שאינו יודעו כי הוא מלך:

הוד והדר. התבאר בס' התו''ה (קדושים סי' ל''ח) שהוד הוא פנימי מן הדר, ואצל ה' מורה על אור הפנימי הטמור וגנוז והדר הוא הדרו החיצוני שבו יתגלה, והאצילות והבריאה שע''י יוכר ה' לבריותיו ויתגלה יכונו בשם לבושים, שהמדות הם המלבושים, וסימניך ולבש הכהן מדו בד :

וטעם הוד והדר לבשת – רוב הודך והדרך ילאו עיני הנשמה החכמה לראות כבודך, כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש.

עוטה אור. ברקיע כשלמה:

עוטה. האל באור כי הוא נברא תחילה אחר הגלגלים, ופי' עוטה כמו שפירשנו הוד והדר לבשת, או יהיה עוטה כמו שפירשנו יוצא לשלישי, ופירושו מעטה כלומר שהלביש אותה אורה כמו שיעטה אדם שלמה:

ופירש ואמר ההוד הוא כי היית עוטה אור כשלמה שהוא מה שכתבנו מרבותינו ז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בשמלה שהוא בריאת כסא הכבוד פרוס כשמלה לפני האצילות באלו האצילות מעוטף בו ומבוסה כאדם שטליתו מבדיל בינו ובין העם שהוא התלבשות אור שמעצמותו יתברך והלאה ואחר כך נוטה שמים כיריעה הוא עולם המלאכים הנקרא עולם היצירה והוא ממה שהבהיק מאור כסא הכבוד הנקרא שלמה ונעשה העולם ההוא ואחר כך עולם הגלגלים ועולם השפל על ידי ההשתלשלות הנזכר וזהו מאמרם ז"ל נתעטף הב"ה בשמלה שהוא כסא הכבוד והבהיק כו' הוא עולם היצירה וברא את העולם הוא הגשמי הכולל הגלגלים והשפל:

עוטה. ענין עטיפה כמו כבגד יעטה (לקמן קט):

עוטה. הוא המעטיף על כל הבגדים מלמעלה, עמ''ש ישעיה נ''ט :

עוטה - הזכיר כי הנראה ממלבושו הוא האור והוא עוטה אותו כשלמה על דרך כבגד יעטה וזה האור, הוא הנזכר במעשה בראשית הנברא ביום הראשון.

עוטה. מלביש את העולם באור כשלמה המעטף גוף האדם:

עֹטֶה אוֹר כ"כ:

עוטה אור, ספר תחלה בריאת האור, שמן האור הנעלם דלא ידיע ולא אתידע, הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו כן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, וכמו שהאור הבוקע דרך השלמה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב, וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא כן העוטה, וכן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר בארתי בפי' מעשה בראשית שהאור שנברא ביום הראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו המאירות, וזה הבדל בין אור ובין מאור, והאור הזה סבב בפעם אחד ונמצא י"ב שעות בכל סביבות הכדור, ועז"א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, אחר מאמר ויהיה אור בא מאמר ויהיה רקיע, ויקרא אלהים לרקיע שמים, וכבר החזקתי בפי' מעשה בראשית כדעת המפרשים ששם רקיע נאמר על מקום עליית האדים בעיגול הנשימה ששם יתהוו העננים והמטר, ושם בארתי שע"י האור נעשה הרקיע, ר"ל התחילו האדים לעלות ונקבע מקום הסגריר ששם יתקבצו בעבים, וזה נוטה שמים כיריעה:

נוטה שמים כיריעה. זה אמר על הרקיע המבדיל והוא נקרא שמים, וזאת הבריאה היתה ביום שני, ולא נוכל לפרש כי על השמים העליונים אמר שהם ט' גלגלים כי הם נבראו קודם האור ביום הראשון:

כשלמה. כמלבוש:

נוטה כיריעה - ביום השני כדרך: וימתחם כאהל לשבת.

נוטה שמים. סביב הארץ כאדם הנוטה יריעה:

כיריעה. כוילון:

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו: א"ל בת קיסר לר' יהושע בן חנניה אלהיכון נגרא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא אמר לחיי בעא רחמי עלה ואינגעה אותבה בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא דהוו נהיגי דכל דמנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא ויתיב בשוקא וסתר דוללי כי היכי דליחזו אינשי וליבעי רחמי עליה יומא חד הוה קא חליף התם הות יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי אמר לה שפירתא מסתוריתא דיהב ליך אלהי אמרה ליה אימא ליה לאלהיך לשקול מאי דיהב לי אמר לה אלהא דידן מיהב יהיב משקל לא שקיל וכו':
(חולין ס ע"א)

המקרה. העבים הם עליותיו והם כמו קירוי על הארץ: ואמר השם עבים רכובו. כפל ענין במלות שונות: ואמר רכובו. כי במאמרו וברצונו העבים רצים, כמו הבהמה ברשות הרוכב עליה: וכן המהלך על כנפי רוח. על מהירות דחיית הרוח וידחף העבים אל הפיאה כאילו הוא מהלך על כנפיו:

ועל עולם הגלגלים אמר המקרה במים עליותיו והוא מאמרם ז"ל בב"ר על פסוק יהי רקיע בתוך המים כו' מלמד שגילה הקב"ה הטיפה האמצעית וממנה ברא את הרקיע שהוא כמפורש אצלנו במקומו באר היטב כי המים שהיו בעולם לא היו כלם מאיכות א' כי העליונים שהם פני המים שהיתה רוח אלהים מרחפת עליהם היו רוחניים והנקראים פני תהום הם מים גשמיים אשר למטה ועליהם היה חושך כמד"א וחשך על פני תהום וכאשר אחשוב כוונו רבותינו ז"ל בב"ר באמרם שהיה העולם כלו מים במים שהוא מים עליונים בתחתונים ובין העליונים לתחתונים היה איכות ממוצע וממנו עשה גשם זך הוא עולם הגלגלים וזהו גילה טפה האמצעית או לנוסח אחר הגליד טפה האמצעית וברא את הרקיע ועל כן נאמר המים אשר מעל לרקיע ואמרו רבותינו ז''ל כי כשיעור שבין המים התחתונים לרקיע כך הוא בין הרקיע למים של מעלה שעל הרקיע לא נאמר אלא אשר מעל לרקיע בינים ובינתים ע"כ והנה אין זה כי אם שהמים העליונים הם רוחניים כמאמרנו כמדובר וזה ענין הכתוב המקרה במים שהוא בתוך המים בטפה אמצעית עליותיו הם כל גלגלים הנכללים בעולם הגלגלים קירה אותם במים היא מהטיפה האמצעית כמדובר והנה עדיין יש קושי כי יראה שלא לפי כבודו והוא כי הלא כשנברא אדם אחר העשות עולם השפל היתה בו שכינה כביכול כנודע כי אחר שחטא אדם נסתלקה לרקיע ראשון וכן במתן תורה נאמר וירד ה' על הר סיני והאם עבים הם ד' יסודות העולם שהם עבים בעלי עביות וגשמות ישים רכובו ומה גם במדבר שהיה מהלך ממקום למקום בארץ הלזו לז"א גם שתראה כי הוא יתברך שם עבים רכובו אל תתמה כי אין הדבר כן שממש הוא רוכב על עצם השמים עבים כי אם שמהלך על כנפי רוח שהוא על ארבע מחנות שכינה שהם כנפי רוח שהוא יתברך בם והמה על השמים כאשר בהיותו בסיני כי גם שנאמר וירד ה' על הר סיני אינו על ההר ממש כי אם על מרכבת מלאכיו שעל סיני כד"א רכב אלהים כו' ה' בם סיני בקדש:

ויאמר אלהים יהי אור. לפי שהיה חשך על פני תהום אמר יהי אור. משל למלך שבנה היכל והוא סגור ומסוגר מכל דפניו אמר להדליק בו נר. ואע"פ שקודם זה האור נהורא עמיה שרי. וכן אמר דוד ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהלים קד א ב). למדך הכתוב שהשכינה כולה אור. ומאור השכינה ברא האור לבאי עולם ביום ראשון להאיר לעולם. שנא' ויאמר אלהים יהי אור.

המקרה. ענין כסוי הבית כמו המה קרוהו (נחמיה ג):

המקרה. הוא הקירוי מלמעלה על הבנין

המקרה - כמו: המה קרוהו.

המקרה. עשה תקרת עליותיו במים והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעלייה:

המקרה במים עליותיו. הטעם שבעי"ן היא געיא כמו שנמצאת פעמי' רבות כיוצא בזה בס"ס קודם השוא או אחריו ואינם מקפידים בזה:

המקרה במים עליותיו, התחיל לפרש ענין הרקיע הזה ואיך נעשה, שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, ולמעלה ממנו הוא עלית הבנין, כי משם ולמעלה שייך אל גבול השמים, כי אינו ראוי עוד לנשימת כל בע"ח, וגם קראם עליותיו, ע"ש עליית האדים, ועי"כ שם עבים רכובו, שהאדים העולים ומתקבצים במקום הסגריר כשיתפשט מהם החום יתהוו מהם עבים, וכאלו ה' רוכב על עב קל הזה, כמ"ש הנה ה' רוכב על עב קל המהלך, מיסב על רכובו, שהרכוב הזה הוא מהלך על כנפי רוח, שתחת הסוסים המושכים את הרכב ימשכו כנפי רוח את הרכב הזה, ר"ל שהרוחות ישאו את העבים ממקום למקום:

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו: אמר רב קטינא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה שנאמר בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו וכו':
(תענית ז ע"ב)

עליותיו. מל׳ עליה והוא חדר ממעל לחדר:

המהלך. מוסב על רובו :

עליותיו - הם העבים והם בכדור הסגריר.

רכובו. להיות מרכבה לכל אשר יחפוץ יטם כהרוכב את מרכבו:

המהלך. הה"א במאריך:

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו: ר' אלעזר פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך ואין מקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו וכו':
(מגילה יא ע"א)

עבים. עננים:

וטעם רכובו – לרוצם.

המהלך. מוליך העבים במרוצה על ידי הרוח הנושב ועופף כבעל כנף:

וטעם המהלך – בעבור הגזרות היורדות בהם וישלחם אל המקומות.

וטעם כנפי רוח – במרוצה.

עושה מלאכיו רוחות. עושה את הרוחות שלוחיו:

רוחות. הרוחות הנושבות הם מלאכיו ושלוחיו כי אין דבר במקרה אלא הכל בכוונת המכוין, וכן אש לוהט. והוא האשים והברקים הרצים הכל הוא בדברו ובמצותו וכולם משרתיו, והנה הזכיר הדברים הנהוים באויר, ואחר כך יזכיר הארץ והמים והזכיר מה שנעשה ביום השלישי מהראות היבשה, והזכיר תחילה מוסדי הארץ איך נהיה באמצע הגלגל:

והראיה כי הוא לא ישתמש בגשמיות כי אפילו מלאכיו ומשרתיו הם רוחות ואש לוהט וזהו עושה מלאכיו רוחות כו':

לוהט. שורף ומתלהב כמו ותלהטהו מסביב (ישעיה מב):

מלאכיו. משרתיו (ע''ל ק''ג כ') :

עושה, רוחות - הם מלאכיו, כדרך ורוח סערה עושה דברו.

מלאכיו רוחות. עושה הרוחות להיות שלוחיו:

עושה, התפוצצות העבים והורדת הגשמים יהיה ע"י שני דברים, א. ע"י הרוחות, ב. ע"י חומר הלעקטריא שהוא חומר האש הנמצא באדים, שעת יצא מהם חומר האש ירעים רעמים וברקים, ויתפוצצו העבים להוריד הגשם, והמלאך הוא השליח ההולך ממקום למקום, ויצייר שעושה מלאכיו רוחות שהם יובילו העננים למקומם, והמשרת הוא העובד עבודתו ועוש המלאכתו, ומצייר שמשרתיו הוא אש לוהט, שהחום והאש העצור באדים הם יעשו מלאכת הגשם, שעת ימשוך האויר את אש האדים לחוץ יתקבצו ויהיו לגשם ועל הארץ יריקו:

(א) או יאמר ה' אלהי גדלת כו' והוא כי הנה יראה כי טרם עשות ה' אלהים ארץ ושמים כל חלל המציאות היה מלא כבודו יתברך והוצרך לצמצם כבודו למעלה לברא שלשת העולמות בחלל הנשאר אחר סילוקו יתברך והנה אין זה כבוד כלפי מעלה שבמקום התפשטות קדושתו יצומצם ועוד דבר שני והוא כי איזה הדרך הלא רוח ה' לברא עולם גשמי ואם מלאכים בראוהו נמצא כי הוא יתברך ידיו ועיניו מסולקות מהעולם ואם כן הוא תבטל הבחירה חלילה ומדת ההשגחה ושכר ועונש והן הם שרשי הדת על כן על הא' אמר ה' אלהי גדלת מאד כלומר הצמצום אשר התצמצמה הקדושה כלפי מעלה לא להעדר גדולה יחשב כי אדרבה ה' אלהי גדלת מאד והענין הוא כי הנה הוד והדר לבשת והוא כי יש הוד ויש הדר הוד יקרא התפשטות הקדושה העליונה והדר הוא בהיקת ההוד שמבהיק מההוד והלאה שהוא הדר ולא עצמות הוד ממש והוא כי לא היה ההוד רק עד מקום שהוא עתה ומה שהיה מן הוא והלאה עד סוף כללות ג' העולמות לא היה הוד ממש כי אם הדר שהוא בהיקות היוצא מן ההוד ואז בבריאת העולם מה שעשה הוא יתברך הוא שהעלה וצירף ההדר הוא אותו הבהיקות עם ההוד ועשה משניהם התלבשות בלתי דק כעליון וזהו הוד והדר לבשת שעשה משניהם לבוש א' נמצא כי זה לגדלות יחשב כי ניתן יתרון בהדר שעלה ונצטרף עם ההוד העליון אך ההוד לא עלה ונתצמצם מהמקום שהיה בו:

ומשרתיו - האבן השורפת שריחה ממית, והאש היורד מהשמים הברקים.

(ב) ואיך היה מה שהוד והדר לבש הלא הוא כי היה עוטה אור כשלמה שהוא כאדם שמתעטף בשלמה שמקרב ומחבר כל חלקיה אל עצמו כך אסף כל התפשטות ההדר אליו אך אחר כך נטה שמים כיריעה שהוא כיריעה הנטויה לאהל על מי שתחתיה כיריעות המשכן שהיא כמסך מבדיל בין עולם העליון אל התחתון. עוד יתכן שעל הדבר השני שהוא כי היה הדעת נוטה כי עולמות התחתונים בראום המלאכים באופן יצא עתק מפי איש נגד ההשגחה והשכר ועונש על כן אמר נוטה שמים כו' והוא מאמרם ז"ל בב"ר כי עד כאן לא נחלקו על בריאת המלאכים אלא אם היתה בשני או בחמישי אך לדברי הכל לא נבראו בראשון שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והב"ה היה ממדד באמצעיתו לכך לא נבראו בראשון הה"ד אני ה' נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מי אתי כתיב ע"כ ומבואר אצלנו במקומו כי להיות השמים בעלי גבול וגם עולם הגלגלים גם הוא גשמי עם שהוא זך על כן הי' מקום לעלות על לב איש כי מלאכים היו עוסקים בשמים ונותנים להם גבול זה בדרומו של רקיע וזה בצפונו אך הכדוריות שאין בו שייכות גבול כי העיגול משולל קצוות היה יתברך ממדד באמצעיתו על כן להסיר פתחון פה לא ברא יתברך את המלאכים עד יום שני אחר עשות ארץ ושמים נמצא כי כאשר ברא יתברך עולם המלאכים לא ברא מלאכים עצמם כ"א אחרי בריאת גם עולמות שלמטה מהם וזה יאמר נוטה שמים כיריעה המשוללת יושבי בה כי אם יריעה בלבד:

(ג) וגם עולם הגלגלים כי אחר נטות שמים כיריעה הם עולם המלאכים קירה במים עליותיו הם עולם הגלגלים ושמא תאמר אם כן אפוא שאפילו התפשטות הודו סילק למעלה כי אינו לפי כבודו היותו במקום גשמי בעולם הגלגלים והשפל כי עבים וגשמים הם והלא מצינו שהוא רוכב שמים כד"א רוכב שמים בעזרך שהוא עולם גשמי וכן בארץ בהר סיני שנאמר וירד ה' על הר סיני ובמשכן וה' הולך לפניהם יומם וכו' אשר מאז ברא הקב"ה את העולם נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים שיהיו עבים רכובו דע לך שאין עבים רכובו ממש אלא מהלך על כנפי רוח שהוא כנפי מחנות שכינה שהם כנפי רוח כי אמנם לא ישב אלהים על הארץ ולא על גלגלים כנודע כי במאמר הכתוב וירד ה' על הר סיני לא על הארץ ממש חלילה כי אם על מרכבת מלאכיו כמאמר הכתוב רכב אלהים כו' ה' בם סיני בקדש על כן להיות כי היות עבים רכובו אינו רק להיותו מהלך על כנפי רוח:

(ד) על כן אז עשה מלאכיו רוחות כו' אך לא מקודם פן יאמרו שהמלאכים היו מסייעים בבריאתו של עולם וזהו השם כו' המהלך כו' עושה מלאכיו כו' שהוא עושה מלאכיו רוחות לפרוח ולעופף בשליחות ושמא תאמר אם הם מלאכי מרכבתו ומשוררים לפניו איך ישלחם אנה ואנה ויעדרו ממרכבתו לז"א גם שהם רוחות מעופפים בהיותם רוחות הם משרתיו עמו ואיך הוא כי הנה הם אש לוהט כגחלת שהשלהבת עולה ומתפשטות והאש נשאר במקומו כן המה כאש הלוהט שעיקרם למעלה וכת לוהט ומתפשט מהם משתלח פה לשליחות כי כן כל דבר רוחני ההולך לזולת מקומו מניח עיקר שורש מציאותו שם כנודע ליודעים חן:

ואמר יסד. רוצה לומר כי נתן בטבע הארץ להיותה יורדת והמקום השפל הוא אמצעית הגלגל, והנה היא על מכונה שלא תמוט עולם ועד, כי אם תמוט לאחד מן ששה הצדדין תעלה, והאל נתן בטבעה לירד ולא לעלות וכן מתכונתה שיסודה עגול ככדור לפי שהיא בתוך עגולה ואין צורה עומדת בתוך צורה ואינה נוטה לאחד מן הצדדים אלא צורת העיגול:

יסד ארץ כו' אחרי אומרו ענין בריאת העולם שלא עצרו הגשם מלברא יתברך אותו בה לסלק גם קושי אחר הנופל בענין הבריאה והוא כי הלא יפלא איך ברא הוא יתברך עולם מסופק הקיום כי הלא אם יכשירו הדורות מעשיהם יתקיימו ואם לאו יתבטלו כי בשביל התורה שנקראת ראשית ברא הקב"ה את העולם אך תשובת הדבר הוא כי על כן עשה הוא יתברך שבכל דור לא יחסרון שלשים צדיקים שבהם הארץ עומדת וזהו מאמר שלמה בחכמתו דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזה יאמר פה יסד ארץ על מכוניה בל תמוט כו' כי יסדה על מכוניה שהם שלשים צדיקים שבכל דור ודור ועל ידי כן בל תמוט עולם ועד:

ואקחה פת לחם וסעדו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים לחם סועד. מן התורה. דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. מן הנביאים. דכתיב סעד לבך פת לחם (שופטים יט ה). מן הכתובים. דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד (תהלים קד טו).

יסד - הזכיר הרקיע והעבים הרוח ועתה הזכיר הארץ.

על מכוניה. על כנה ובסיסה לבל תהיה נוטה לפול עד עולם:

יסד, על ידי כן יסד ארץ על מכוניה, שהוא מאמר יקוו המים ותראה היבשה, שכבר בארתי בפר' ראשית שתחלה היה יסוד המים מעורב עם יסוד האויר, ועל כן כסה את כל כדור הארץ מסביב, וע"י האור נתהווה הרקיע, היינו שהתחילו האדים לעלות לרקיע שהוא עיגול הנשימה, ואחר שכל המים היו אדיים מעורבים באויר, עלו כולם למעלה עד עיגול הנשימה, ושם נתקבצו ונעשה מהם עבים וגשם, כפי חק הגשם הנעשה מאדים העולים עתה באויר שיופרש ג"כ מהם האויר המעורב עמהם, וירד למטה מים בלתי מעורבים באויר כמים שלנו, כמ"ש במדרש משל לעשר נאדות נפוחים מונחים בטרקלין הוצרך למקומם הוציא הרוח מהם, שכן הוציא ה' הרוח מן המים ונתקבצו ונתצמצמו וירדו לים אוקינוס ונראה היבשה, (וכמ"ש עוד מזה בפי' איוב סי' כ"ו), ועי"כ יסד ארץ שהיא היבשה שקראה אז בשם ארץ, ונעשה באופן שבל תמוט עולם ועד:

וטעם יסד – כי היא מוצק בשמי השמים ומכונה כפי תולדתה בכח השם, על כן לא תמוט, כי אין לה תנועה כי היא כולה קטנה, כנגד השמים כנקודה בעגולה.

תהום כלבוש כסיתו. זה דוגמת האמור במקום אחר (איוב ל״ח:ט׳) בשומי ענן לבושו וגו':

תהום. עתה סיפר איך היתה הארץ מכוסה במים בתחילת הבריאה כי כן טבע עהמים להיותם על הארץ מכל צד, אבל האל ית' ביכולתו ובחכמתו הקוה אותם לצד אחד מעל פני הארץ וגלה פני הארץ לצורך הברואים והצמחים. וזהו פירוש תהום כלבוש כסיתו. מתחלה קודם הקוות המים היו המים כיסוי לארץ, ויהיה כינוי וי"ו כסיתו כנגד הארץ כי נמצא לבל' זכר, ותהום הוא גם כן לשון זכר ונקבה. והנה הפירוש הקרוב במלות כסיתו שיהיה הכינוי כנגד הארץ ואמר כי בתהום כסית הארץ כמו שמכסה הלבוש את האדם:

תהום כלבוש כו' הנה אמרו רז"ל על פסוק יקוו המים כי מאז ברא הקב"ה את העולם הכינם למה שעתיד לעשות בהם שהוא מה שהציף שלישו של עולם בדור אנוש והמשפט שעשה בהם בדור המבול וזהו יקוו המים יקוו לי המים למה שאני עתיד לעשות בהם וכן אמרו שעל כן העמידם מאז גבוהים מארץ שיהיו מוכנים לישפך על הארץ כי אלהים עשה שייראו מלפניו וכן אמרו על פסוק זה כי גם התנה הקב"ה עם הים שיקרע לישראל וינקם מהמצרים. ובזה נבא אל ביאור הכתובים והוא כי אחר אמרו איך הוא יתברך יסד ארץ על מכוניה באופן שבל תמוט כו' בל תהיה פעולתו בטלה חלילה ומכוניה כתבנו שהם הצדיקים שבכל דור ודור ששת עליהם תבל ראה. והנה יוכל איש לדבר ולומר כי הלא נגד עינינו מה שהחיל לעשות בדור אנוש ובדור המבול כמעט שנתמוטט העולם כלו לזה אמר דע כי הן אמת כי מאז יסד ארץ רקע הארץ על המים שהוא שלא כדרך טבע שהוא תהום כלבוש כסיתו בארץ שרקע עליו ועשה כן כמתרה ואמר שאם יעברו רצונו יתברך יניח הדבר אל הטבע באופן יתעתד שעל הרים עם היותם גבוהים יעמדו מים כאשר היה בדור אנוש שהציפו שלישו של עולם שהיו בו הרים וגם במבול שנאמר ויכוסו ההרים:

תהום. כן נקרא העומק והמצולה שתחת המים :

תהום - עתה הזכיר הים.

תהום. כסית את התהום לבל יעלה וישטוף את העולם כמו שמכסים דבר מה במלבוש על ההרים. יש מימי הים על ההרים ואינם נשפכים למטה כדרך המים:

על הרים יעמדו מים. פירש בספר ארץ החיים כלומר בשביל הרים במקום שרוצה לעלות התהום שם עשה הקב"ה הר וקשה למה צריך הלא מגערתך ינוסון כקריעת ים סוף וכדומה אבל מקום זה יסדת שיהיה דרך טבע בראשית ברא אלהים גימטריא הטבע והראיה גבול שמת ומה צריך גבול אלא מה שהוא למטה מגלגל חמה הכל הוא בטבע עכ"ד:

תהום, מפרש בפרטות איך היה זה, תחלה היה התהום (שהוא הארץ שתחת המים כמ"ש וחשך על פני תהום) כולו מכוסה במים כלבוש המכסה סביב, עד שעל הרים יעמדו מים, שהמים סבבו כל כדור הארץ:

תהום. הוא הים:

על הרים יעמדו מים. כי אף על ההרים הגבוהי' היו המים, וחסרון בי"ת במלות תהום הרבה כמוהו במקרא. ויש לפרש הפסוק אחר הקוות המים, ופירושו כמו הלבוש שהוא מכסה על האדם ומכסה אותו כולו זולת הפנים כן המים אחר שנקוו המים בכל צידי הארץ מכסה זולת פני הארץ שנראת ביבשה ומקום היבשה בארץ מגולה כמו הפנים מגולים. ופירוש על הרים יעמדו מים, אף אחר שנקוו המים היו במקום מקוה המים ההרים מכוסים שם:

תהום - המקום העמוק בים, כי בהראות היבשה היה מקוה המים.

על הרים יעמדו. מי אוקיינוס גבוה מכל העולם עומד על ההרים, וכן הוא אומר (עמוס ה ט) הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ אין שפיכה אלא מלמעלה למטה:

וטעם על הרים יעמדו מים – זה הדבר ידוע ונראה בלב, כי יש מימי הים על הרים גבוהים, גם על חומות שהיו בנויים.

וטעם כלבוש כסיתו – כי התהום הוא עומק הארץ והוא מכוסה במים, כי חצי הארץ היא מגולה וההופך דברי אלהים חיים על מים יעמדו הרים – תהפוכות בלבו.

מן גערתך ינוסון. כשאמרת (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים ומאותו הקול יחפזון ונקוו אל מקום אשר יסדת להם:

ינוסון. ויחפזון. עתיד במקום עבר ורבים כמו הם כשאמרת יקוו המים אל מקום אחד נסו המים מפניך כמו העבד שינוס מגערת אדוניו או אדם שינוס מגערת התקיף ממנו:

וגם התנה הוא יתברך קריעת ים סוף להורות גדולתו יתברך וזהו מן גערתך ינוסון כמה ד"א הים ראה וינס והיה על ידי גערה כמד"א ויגער בים סוף ויחרב ואחר כך לשוב המים על המצרים מקול רעמך יחפזון זה הוא מה שהתנה מאז להורות גדולתו יתברך על ידי המים:

יחפזון. מלשון חפזון ומהירות:

ינוסון, יחפזון. הנס הוא מן הדבר ע''י הכרח והחפזון הוא אל הדבר ברצונו, כמ''ש ישעיה (נ''ב י''ב) :

מגערתך - יספר גלי הים בבא עליהם רוח סערה, גם הרעם יעשה מעשה גדול בים.

מן גערתך. כשאמרת יקוו המים נסו אל המקום שהמה שם:

(ז-ח) מן גערתך, המאמרים מקבילים, מן גערתך ינוסון יעלו הרים, מן קול רעמך יחפזון ירדו בקעות, שיש הבדל בין ניסה ובין חפזון, הנס נס מן הדבר ע"י הכרח, והנחפז נחפז אל הדבר מפני שרצונו בדבר ההוא, שתחלה מה שעלו המים אל הרקיע היה נגד טבעם הקודם, רק שגער ה' בם ונסו ע"י גערת ה' ופקודתו מן המקום שהיו בו, ועלו הרים שהעליה הוא נגד טבע המים, ואח"כ מן קול רעמך, שהרעם מפוצץ העננים ומוריד הגשם למטה ירדו בקעות למטה, וזה היה כפי טבע המים שטבעם לירד מלמעלה למטה, ועז"א יחפזון שנחפזו אל מקומם הטבעי למטה, ונקוו אל מקום זה אשר יסדת להם, שהוא ים אוקינוס:

מן קול רעמך. כמו האדם שירעם בקולו על חבירו שיבהל ויחפז ממנו כן עשו המים, ורצונך היה קול רעם להם ונחפזו ללכת אל מקום המקוה:

מן קול רעמך. בעת השמעת להם קולך שהוא כקול רעם מהרו אז ללכת אל מקומם:

יעלו. בנוסס מפניך עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו אל מקום זה שיסדת להם. ויעלו וירדו עתיד במקום עבר ורבים כמו הם:

אך זה לא רצה יתברך שיתמיד כי אם שמה שעלו הרים בדור אנוש עשה שירדו בקעות ויתן להם גבולם אל מקום זה יסדת להם הוא כמו שאמרו ז"ל על פסוק עד פה תבא כו' עד פה תבא כי שם היה מאז הגבול אשר שם לים הוא יתברך אחרי הציף שליש העולם באופן שלא היה הענין אך הפעם ההוא:

יעלו הרים - וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו - גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.

יעלו הרים. בעת נסעו הלכו בדרך מהלכם על ההרים חוץ מטבע המים ומשם ירדו אל הבקעות ולא נשארו שמה כטבע המים רק הלכו אל המקום הזה אשר יסדת להם:

גבול שמת. להם החול אשר סביב שפתו:

גבול. אחר שהקווית המים שמת להם החול לגבול שלא יעברה ולא ישחיתו הברואים על היבשה:

כי מאז גבול שמת בל יעבורון כאשר עברו בדור אנוש וכן בל ישובון לכסות הארץ כאשר בדור המבול כי מאז יסד יתברך ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד:

[יעלו הרים - וטעם אל מקום הוא שהזכיר אחריו -] גבול - הזכיר בל ישובון – לאות, כי בתחלה היתה הארץ מכוסה במים ובחפץ השם, דחק הרוח אל המים ונראתה היבשה אחר שנברא האור שהיה עיקר, כאשר פרשתי במעשה בראשית.

גבול שמת. חול הים שמת להם לגבול לבל יעברו הגבול ההוא לבל ישובו למקומם לכסות הארץ כאשר בתחילה:

גבול שמת. הגימל בגעיא וכן בחילופים לב"א:

גבול שמת, ואז שם ה' גבול לים סביב בל יעבורון את הגבול הזה, לבל ישובון עוד לכסות הארץ כמו שהיה בתחלת הבריאה:

בל ישובון לכסות הארץ. כי כשנקוו המים במקום אחד באמת גברו המים על הארץ מאד ועמדו נד אחד והמים בטבעם נגרים מגבוה לשפל, והוא יתברך מנעם בטבעם לזה הדבר שיבואו גלי הים עד שפת הים ולא יעברו הגבול שהוא החול אשר על שפת הים. ומה שאמרו ירדי הים, כנגד השפה שהארץ גבוה על הים:

ד״א מה טובו אהליך. שהרי כנגד כל מעשה בראשית היתה מלאכת המשכן אהל מועד, במעשה בראשית כתוב בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב), וכאן נטיית היריעות לאהל על המשכן, במעשה בראשית הבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וכאן והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים (שמות כו לג), במעשה בראשית תדשא הארץ דשא (בראשית א יא), וכאן קח לך סמים (שמות ל לד), במעשה בראשית יהי מאורות (בראשית א יד), וכאן ושמן למאור (שמות כה ו), ומנורת המאור, תחת הכוכבים הקרסים בלולאות נראים בכוכבים ברקיע, במעשה בראשית ועוף יעופף (בראשית א כ), וכאן והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ), במעשה בראשית נפש חיה למינה (בראשית א כד), וכאן קרבנות מן הבהמה, במעשה בראשית יצירת האדם, ובאן כהנים לשרת, במעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א), וכאן ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד (שמות לט לב), במעשה בראשית ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), וכאן וימשחם ויקדש אותם (במדבר ז א), לכך נאמר מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

המשלח. גם זה מתקנת המם שעשה האל לתקנת הברואים, כי כאשר יקוו המים השאיר בארץ מים מתוקים והבליעם בתוכה ושלח מהם במקומות מעיינים שיהיו המים נובעים מהם לצורך הברואים לשתות מהם הצמחים ולקרר האויר ולתת לחות לגופות החיים ולהרטיב יבשות האויר ולהשקות בהליכתן לאילנות ולבית הריחים לפיכך היו המתוקים ניגרים והולכים, ולתקנת הברואים לא שלח המעיינים שיפוצו בעמקים פן יזיקו הצמחים אבל שלחם בעמקים אשר בין ההרים, ואותם שהולכים במקומות היישוב תועלתם לבנ"א ידוע, ואותם שהולכין במדברות הם לצורך הולכי מדברות ולצורך שאר החיים שימצאו מים לשתות, וזהו שאמר:

המשלח מעינים בנחלים כו' אמר הנה עוד ראיה על השגחתך הפרטית על כל יצורי עולם אף גם לגלי האיכות כי הלא חסת אפילו על בריות קלות התועלת ואין זה רק להיותם מעשה ידיך והשגחתך מקרני ראמים עד ביצי כנים כי הלא אין צריך לומר שתשלח מעינים במקומות נאותים לישוב עיר כי אם בנחלים הצרים בין הרים שביניהם מקום צר ולא יגורו בם רק חיות השדה שם יהלכון מעינים :

יהלכון. מוסב על הנחלים, ונעלם מלת אשר :

המשלח - אחר שהזכיר הים וידוע כי האיד יעלה מהים והוא סבת הגשם. וכן כתוב: הקורא למי הים ומימי המטר יהיו המעיינים ומהם הנחלים.

בנחלים. שלא יפסק מימיהם והמה שוטפים והולכים בין ההרים להשקות אותם:

המשלח, עתה יספר התועליות שיגיעו מן החקים האלה, ואיך ערך ה' הכל בחכמה לצורך הנבראים, כי ע"י שיעלו המים באדים וירדו אל ההרים יתמצו באדמה ויתהוו מהם מעינים, והם ירדו מן ההרים אל נחלי מים אשר יתקבצו בין ההרים, ור"ל שישלח מעינים בנחלי מים אשר הנחלים האלה ילכון בין ההרים:

ישקו. המים חיות השדה והפראים ישברו צמאם. וזכר בפרט הפראים כי הם נהוגים במדבר לא יבואו ביישוב:

ומה בצע אם לא שישקו כל חיתו שדי אשר אין בם מועיל וכדי שישברו פראים תושבי המדברות צמאם ולמען יתגלה לפראים יושבי מדברות מקום המים שבין ההרים וילכו שמה לשבור צמאם מה אתה עושה ומכין להם

ישקו - המעיינים והנחלים.

ישקו. הנחלים ההם משקין את חיות השדה המצויים בין ההרים והפראים ישברו את צמאם במימיהם ר״‎ל יבטלו הצמאון בשתיית המים:

ישברו פראים. בשי"ן ימנית:

ישקו, וזה לתועלת החיים שעתידים להבראות, כי הנחלים ישקו כל חיתו שדי, וגם החיות הפראים ישברו מהם צמאם:

והזכיר פראים - דרך משל במדבר קדש ותחסר מלת בהם ישברו פראים צמאם.

עליהם עוף השמים ישכון. על המעינות:

עליהם. ועוד הם תועלת לעופות כי רוב העפות שוכנים במקום המים. ויהיה פירוש עליהם סמוך להם. גם יש עופות שהם גדלים על המים כי העופות הם מתולדת המים:

שעליהם הוא על המעינים עוף השמים ישכון ושיגדלו שם ערבות וסבכי עפאים למען בין עפאים יתנו קול עופות השמים הנזכ' למען ימשכו הפראים אחר הברת הקול ויגיעו עד מקום המים לשבור צמאם ושיעור הכתוב כדי שישברו וכו' עליהם כו' יתנו קול:

עפאים. עלים כמו עפיה שפיר (דניאל ד):

עליהם - בעבור המעיינים.

עליהם. אצל הנחלים ההם ישכנו העופות:

עפאים. י"ס שהעין בחטף פתח ויש מהם בקמץ לבד והמדוייקים בחטף קמץ וכן נכון כמו טפיה שפיר. אתרו עפיה דניאל ד' שבעי"ן בקמץ חטוף ואל"ף עפאים נחה והחירק החת היו"ד וכמוהו פתאים צבאים ועיין מ"ש בדניאל ד':

עליהם, ר"ל ועל ההרים ישכון עוף השמים קרוב אל המים, (שזה נכלל ג"כ במלת עליהם דהיינו על ההרים והנחלים), ושם יתנו קול מבין עפאים, וא"כ היה בזה הכנה אל משכן חיות היבשה ועוף השמים:

מבין עפאים. ענפי אילנות וכן (דניאל ד) עפיה שפיר:

מבין עפאים. האל"ף נחה והחיר"ק תחת היו"ד והם עלי העץ וכן בארמית ועפיה שפיר. ואמר מבין עפאים ולא זכר העצים כי ברוב גדילין העצים על שפתי הנהרות:

ישכון - כל עוף, כי המקום ציה, אין חי בו.

מבין עפאים. מבין עלי האילנות המצוים אצל הנחלים משם יתנו קול שיר:

יתנו קול. שמצפצפין ומרננים:

עפאים - יש אומרים: שעיפים. והנכון בעיני: כמו עלים, ועפיה שפיר.

יתנו קול - כמו: ניגון.

מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ: כמאן אזלא הא דתניא מים העליונים במאמר הם תלוים ופירותיהן מי גשמים שנאמר מפרי מעשיך תשבע הארץ כמאן כר' יהושע ור' אליעזר ההוא במעשה ידיו של הקב"ה הוא דכתיב אריב"ל כל העולם כולו מתמצית גן עדן הוא שותה שנאמר ונהר יוצא מעדן וגו' תנא מתמצית בית כור שותה תרקב:
(תענית י ע"א)

משקה. אחר שזכר הקוות המים שהי' ביום השלישי וזכר עם זה תועלת המים אשר ביבשה, זכר הצמחים שנבראו גם כן ביום השלישי, ואיך עלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ואחר כך ויצמח ה' הלאהים מן האדמה, וזהו שאמר משקה הרים מעליותיו והם העננים וזכר ההרים כי הם צריכין למטר יותר מן העמקי' והמישור כי נמצא בם לחות יותר ממה שנמצא בהרים ועוד כי יוכל האדם להשקות העמקים והמישור ממי הנהרות ולא כן ההרים, וכפל הענין במלות שונות, כי פרי העננים הוא הגשם: ואמר מעשיך. כי ענין המטר הוא מעשה חכמה ופלא גדול מהאל יתברך:

משקה הרים כו' ראה כמה עושה בעבור האדם כי הלא משקה הרים החומרים ועכורים מעליותיו של מעלה ממים עליונים כדעת רז"ל והן אמת שלא יחסר מהם ברדתם כמו שאמרו ז"ל בבראשית רבה שמזיעתם בלבד ימטיר ולא יחסר למעלה כמה ד"א כי יגרע נטפי מים וזהו מפרי מעשיך היא זיעתן תשבע הארץ:

מעליותיו. מלשון עליה:

משקה - הגשם שימטירו העבים.

מעליותיו. הם העננים שהמה לצד השמים:

משקה הרים מעליותיו, וכן מן עליות האדים שעולים בגובה ישקה את ההרים שירד עליהם מטר, ומן פרי המעשים האלה תשבע הארץ, כי ההרים ישקו מן האדים העולים לגובה והארץ תשבע מן המטר הכללי והנחלים שיתהוה ממנו:

מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו: כמאן אזלא הא דכתיב משקה הרים מעליותיו וא"ר יוחנן מעליותיו של הקב"ה כמאן כרבי יהושע ור' אליעזר כיון דסלקי להתם משקה מעליותיו קרי להו דאי לא תימא הכי אבק ועפר מן השמים היכי משכחת לה אלא כיון דמדלי להתם מן השמים קרי ליה הכא נמי כיון דסלקי להתם מעליותיו קרי ליה וכו':
(תענית ט ע"ב)

מפרי מעשיך - הם האילנים.

מפרי מעשיך. הם פרי העננים והוא הגשם וכפל הדבר במ״‎ש:

מצמיח. והנה עם המטר מצמיח החציר לצורך מאכל הבהמות וגם כן מצמיח עם המטר העצים כמו שאמר ישבעו עצי ה', אבל קודם זכר תועלת החציר והעשב לאדם ובהמה ובכללם זכר המאכל ובפרט אותם שהאדם נזון בהם יותר והם דגן ותירוש ויצהר. ופירוש ועשב לעבודת האדם. הוא עשב שהוא מאכל האדם כי חיתו יצא עם עבודת האדם כמו שנגזר על אדם הראשון בזעת אפיך תאכל לחם, אבל מאכל הבהמה תוצא הארץ בלא עבודת האדם: ואמר להוציא לחם מן הארץ. כי עבודת האדם באדמה הוא לעצמו ולצורך הבהמות שעובד בהם האדמה, כמו הבקרים והחמורי' ויהי' המבחר בהם לעצמו כמו החטה ולבהמו' השעורים והתבן. ולחם הוא כלל לכל מאכל וזוכרי' אותו ברוב על הלחם שהוא תמידי למאכל הדם, ועליו אמר ולחם לבב אנוש יסעד:

עם כל זה יקשה שיעשה כל החרדה הזאת להיות מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם שיש מיני הנאות בעשבים שעולים בלי זריעה עם חציר הבהמה כמו שאמר בן סירא אלוה מעלה עשבים מן הארץ בהם רוקח עושה את המרקחה כו' אך הוא כל המכוון להוציא לחם כו' אלא שעל פי דרכו נהנים כלם:

לעבודת. שיעבוד האדם להוציא לחם מן העשב ע''י עבודתו :

מצמיח, ועשב - המוכן לעשות ממנו לחם.

לבהמה. למאכל בהמה:

מצמיח חציר לבהמה וכו'. אפשר דרמז מ"ש בירושלמי פרק אלו מציאות ובתנחומא פרשת אמור דאמרו לאלכסנדרוס מוקדון דבשביל הבהמות יורד מטר בארצם וניזונין בני אדם כדכתיב אדם ובהמה תושיע ה' אדם בזכות בהמה. וזה רמז מצמיח חציר לבהמה ואגב זה בעבור הבהמה עשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ דלפעמים בזכות הבהמה יושיע האדם:

מצמיח, עתה יספר את הנברא ביום הג', שאמר תדשא הארץ דשא, (כי עד עתה באר שהנברא קודם היה הכנה אל הנברא אחריו, שהרקיע והאדים והמטר היה הכנה אל הנברא מיום ג' ואילך) ואחר ההכנה הזאת, אמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ פרי עושה פרי, שהם ג' מינים, א. דשא הוא התלבשות הארץ בעשבים שרובם הם למאכל בהמה, ועז"א מצמיח חציר לבהמה, ב. עשב מזריע זרע, שהם עשבים הנזרעים בידי אדם, והחשוב מהם הם חמשת מיני דגן שעושים מהם לחם ומברכים עליהם מחשיבותם המוציא וברכת המזון, ועשב זה לא יתהווה ממנו לחם תיכף רק אחר עבודה ויגיעה רבה שידוש ויטחן וילש ויאפה ואז נעשה לחם, וז"ש ועשב לעבודת האדם להוציא לחם, שע"י עבודת האדם יוציא ממנו לחם, שע"י עבודתו בהעשב יוציא לחם מן הארץ:

וטעם לעבודת האדם – כי כאשר תעבד האדמה תוציא צמח נכבד.

לעבודת האדם. מצמיח עשב למלאכת האדם כמיני צבעים וכדומה:

להוציא. מצמיח להוציא לחם וגומר:

מצמיח חציר וגו' ויין אשר ישמח לבב אנוש גם אותו יוציא מן הארץ ושמן. להצהיל בו פנים:

וְיַיִן יְשַׂמַּח (והיינו דרבא דרבא) רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממו וכו':
(יומא עו ע"ב)

ויין. ומוציא ג"כ מן הארץ הלב ייטיב השכל והנביאים לעד: ומוציא ג"כ שמן. שאוכל אותו האדם ומצהיל ומאיר פניו וג"כ מדליק בו בלילה, אבל זכר עיקר תועלתו שהוא מצהיל פנים. ופי' משמן. כלומר להצהיל פני אדם ממה יהי' מהשמן, ולפי שזכר תועלת היין והשמן זכר תועלת הלחם אע"פ שגלויה תועלתו: ואמר לבב אנוש יסעד. כי אין מאכל סועד הלב כמו הלחם:

ומה שעשיתי עיקר מזה ולא מתבואת הכרם ומהראוי היה לומר להוציא לחם ויין מן הארץ אינו דומה כי הלא ויין ישמח לבב כו' ולא סעיד לבב אנוש אך ולחם יסעד לכן ממנו עשיתי עיקר:

להצהיל. ענין הארה כמו צהלה ושמחה (אסתר א):

ויין - הזכיר הלחם והיין, כי שניהם חיי האדם, ובעבור שהזכיר מעשה היין הזכיר מעשה הלחם.

ויין. מצמיח היין המשמח לב שותהו:

ויין ישמח. פרק בתרא דיומא וסנהדרין פרק בן סורר ומורה רבא רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחתו לא זכה משממו. ופי' רש"י כתיב ישמח בשי"ן לשון שממה שמשמחו ונוטל שמחת לבו וקרינן ישמח לשון שמחה שאם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב. ובשתי מקראות כ"י ישנות מאד מצאתי כתוב ישמה בה"א וק' ישמח בחי"ת אולי בנוסח גמרתם היו גורסין רבא רמי כתיב ישמה וקרינן ישמח ולא נמצא כזה בספרינו וגם בעל המסורת מוגה זה במנין ז' ישמח ולא שם הפרש ביניהם מכלל שכולם שוים: (א"ה הואיל דאתא לידי צימא ביה מילתא דשמענה בשם הגאון הגדול מהר"ר יהודה בריאל זצוק"ל והוא כי ישמח הוא מבנין הכבד אשר הוא יורה על דבר והפכו כמו ודשנו סקלו מאבן. ודומיהם וא"כ אתי שפיר בנידון דידן דלאו למימרא דכתיב ישמה בה"א וק' ישמח בחי"ת אלא דאפשר לפרשו בשני עניינים מביא השמחה או מבטלה דהם שתי עניינים הפוכים והקרי והכתיב חדא נינהו ובהכי אין צורך לפי' רש"י ודוק ע"כ):

ויין ישמח וכו'. אפשר דרומז לת"ח העוסק ביינה של תורה ושמח שמחדש חידושים להצהיל פנים לתורה משמן שהיא התורה ולחם לחמה של תורה לבב אנוש יסעד שמורה הוראות מיוסדות על אדני האמת ומתישבות על הלב:

ויין, ג. ברא עץ פרי ואילני סרק, והחשובים שבעץ פרי הם הגפן שממנו יוציא יין אשר ישמח לבב אנוש, והזית אשר ישמש להצהיל פנים משמן, והם אשר נבראו לתוספת עידון ותענוג, אבל לא יועילו בלא הלחם הסועד את הלבב, ור"ל שהיין ישמח והשמן יצהיל פנים בצירוף הלחם אשר לבב אנוש יסעד, כי בלעדי הלחם ימר שכר לשותיו ולא יצהיל פנים:

ולחם. אשר לב אנוש יסעד:

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ: אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד וכו' ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד וגו' נהמא הוא דסעיד חמרא לא סעיד אלא חמרא אית ביה תרתי סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח וכו':
(ברכות לה ע"ב)

יסעד. ישען:

להצהיל - לתקן להאיר.

להצהיל. מצמיח השמן להאיר פני האדם על ידי כשירבה לאכול ממנו ולמשוח בו:

ישמח לבב. בגעיא הלמ"ד:

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ: תני תנא קמיה דרבי יוחנן כל מיני משקין יפין לחלום חוץ מן היין יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו יש שותהו וטוב לו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש ויש שותהו ורע לו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני תלמיד חכם לעולם טוב לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכו':
(ברכות נז ע"א)

ולחם. מצמיח הלחם להסעיד לב האדם מחולשתו:

ולחם לבב. בגעיא:

וְיַיִן יְשַׂמַּח: א"ר יהושע בן לוי מעלין אונקלי בשבת מאי אונקלי אמר רבי אבא איסתומכא דליבא מאי אסותא מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא לליבא בחמרא וסימנך ויין ישמח לבב אנוש לרוחא במיא וסימנך ורוח אלהים מרחפת על פני המים לכודא בשיכרא וסימנך וכדה על שכמה וכו':
(עבודה זרה כט ע"א)

וְיַיִן יְשַׂמַּח: רב כהנא רמי כתיב תירש וקרינן תירוש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש רבא רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח זכה משמחו לא זכה משממהו והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין וכו':
(סנהדרין ע ע"א)

עצי ה'. בגן עדן:

ישבעו. מהמטר שזכר למעלה משקה הרים מעליותיו וגו', והעצים האלה שזכר הם עצי היער, וסמך העצים אל השם כי דעתו על העצים הרמים והנישאים לפי שאין בצמיחתם ובגדילתם תפיסת ידי אדם, שהרי זכר למעלה העשב והעצים שגדילין עם עבודת האדם לכן זכר אלה שאין בהם עבודת האדם אלא רצון האל יתברך לבדו שנתן בטבע האדמה להוציאם, לפיכך אמר עצי ה': וכן אמר ארזי לבנון אשר נטע. וזכר הארזים בפרט לפי שהארז הוא הגבוה מכל עצי היער: ופי' אשר נטע לומר כי לא יטעם האדם כמו שנוטע עצי המאכל לצרכו והא משקה אותם מעליותיו וישבעו ואין צריכים לאדם להשקותם, וגם יש בהם במקומות היער מעצי מאכל שיוצאים בלי עבודת האדם כמו התפוחים והאלונים:

וכן מה שישבעו עצי ה' מעליותיו עם שאין שם אדם רק

ישבעו. מוסב למעלה מפרי מעשיך תשבע הארץ, ישבעו עצי ה', כמו ארזי אל :

ישבעו - לאשר החל דבר הגשם משקה הרים.

ישבעו. מן המטר ישבעו עצי ה׳‎ וחוזר ומפרש ארזי הלבנון אשר נטע הם אילני סרק שאין מדרך האדם לנטעם וגדלים מאליהם ומעשי ה׳‎ המה:

ארזי. בס"ס מאריך באל"ף:

ישבעו, וכן הוכן הגשם לצורך אילני סרק, שמן הגשם ישבעו עצי ה' וגם ארזי לבנון הרמים והנשאים אשר נטע, שהם יש מהם ג"כ תועלת לצורך החיים שנבראו אחריהם, יען אשר שם צפרים יקננו, שהצפרים דרכם לקונן בקן על הארזים הגבוהים והחסידה שדרכה לשבת בקן כמו בית מחסה מזרם וממטר, בוחרת ביתה בברושים שהענפים רחבים ומגינים בפני המטר:

ויבוא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג) וכן אמרו רז"ל השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב ואין מנהג המקום להשכים ולהעריב. אין יכול לכופם. א"ר אבהו מקום שאינו מנהג. תנאי בית דין הוא שתהא הוצאה משל בעל הבית. והכנסה משל פועל. הוצאה משל בעה"ב. דכתיב תזרח השמש יאספון (שם שם כב). מכאן ואילך יצא אדם לפעלו. הכנסה משל פועל. דכתיב ולעבודתו עדי ערב. כלומר מבעוד יום יצא מן העבודה.

ישבעו עצי ה' – הם הנותנים פרי, ישבעו פעם אחרת.

ארזי לבנון - שהם גדולים.

צפרים יקננו. ישראל ישכנו שם:

אשר. עתה זכר מעלתם בעודם צומחים כי בכריתתם יש בהם תועלת לאדם לקרות בהם הבתים ולעניניה אחרים ולעשות מהם אניות, גם אותו אשר אין בו תועלת לעשות בו מלאכה והוא הזמורה אשר בעצי היער יש בו להדליק בהם האש לפי שהם עצים דקים טובים להדלקה ובעודם בארץ אף על פי שאין עושין פירות, יש בהן תועלת לעופות לשרון עליהם ולקנן בהם והאל יתברך ברא הדברים הפחותים לתועלת הגדולים מהם, כי בברואי מטה האדם הוא הנכבד ותחתיו שאר מיני החיים ותחתיהם הצמחים ותחתיהם הדומם שאין בו נפש ותנועה כלל והנה העצים שימצאו גבוהים יותר הם טובים לנוח עליהם ולקנן בהם:

אשר שם צפרים יקננו ומה בצע באלו אם לא שהוא אגב מה שאמרנו להוציא לחם כו':

צפרים. הוא שם כולל לכל העופות:

אשר - הזכיר כי העצים הגבוהים, כמו נוה לעופות.

אשר שם. על ארזי הלבנון יעשו הצפרים לעצמן קן ומקום מדור וכאלו ברא הארזים לתועלת הצפרים:

יקננו. לשון קן צפור:

וצפרים. הם כלל לכל העופות: וזכר בפרט חסידה. לפי שהוא עוף גדול ודרכו לקנן בעץ גבוה ומנהגו לקנן בארזים: ופי' ביתה. קנה:

(יג) או משקה הרים מעליותיו העליונים ולמה יעשה כן והלא מפרי מעשיך היה ראוי תשבע הארץ ממעינות ונהרות כארץ מצרים ואמרו רז"ל שני טעמים או כדי שיתלו עיניהם למרום או על שישתו מקומות עליונים ושני הטעמים יאמר פה ושיעור הכתובים כונתו יתברך להיות משקה הרים על כן הוא מעליותיו של מעלה כי הלא אם לא בשביל ההרים רק על מציאות הארץ מפרי מעשיך תשבע הארץ:

יקננו. מלשון קן ומדור:

ברושים ביתה. מקום מדורה על הברושים וכאילו נבראו לתועלתם:

(יד) אך הוא להיות בהרים הנזכר מצמיח כו' וגם עוד טעם שני והוא להוציא שם לחם מן הארץ איני אומר לצאת אלא להוציא ה' לחם מן הארץ שהוא שעל ידי היות הארץ שותה מלמעלה תולין בני אדם עיניהם למרום ועל ידי כן נמשך להוציא ה' לחם מן הארץ מה שאין כן אם היתה הארץ שותה מלמטה כארץ מצרים כי היו בוטחים בנהרותם ויאוריהם ואל אל על לא יקראוהו ולא יוציא להם לחם מן הארץ כי גם מימי הנהרות בידו יתברך המה ואמרו ויין ישמח כו' כבקודם:

חסידה. שם עוף:

(יג) או יאמר אתמה כי הוא יתברך משקה הרים מעליותיו העליונות ומי יתן והיה מועיל שיהי פסת בר בארץ שתצמיח מאכל מוכן לאדם כאשר לבעלי חיים ומהראוי שמפרי מעשיך הוא פרי המטר תשבע הארץ בלי עבודה האדם ובהמה:

ברושים. מין אילן סרק:

(יד) אך לא כן רק מצמיח חציר לבהמה ועשב אשר הוא צריך לעבודת האדם שצריך שהאדם יעבוד שיפתח וישדד אדמתו ויזרענה להוציא לחם מן הארץ ולמה יגרע האדם מן הבהמה שיוכן מזונה מאליו מאתו יתברך:

(טו) וגם שעל היין יש שאלה זו שצריך נטיעה וזימור ובצירה ודריכה על זה החרשתי כי גם שמשמח אלהים בברכה וקדוש והבדלה וגם אנשים וזהו לבב אנוש הכולל שתי לבבות הנוגע אל אלהים ואל אנשים הנה תועלתו היא שמשמח בלבד אך ולחם לבב אנוש יסעד:

(טז) אך לזה נקשה קושיא אחרת והוא כי הלא כל ארזי לבנון משוללי תועלת משביע הוא יתברך והנה מהראוי ישבעו עצי ה' לבדם כענין ארבעה מינים שבלולב שבארבעתם נקרא שם ה' כמ"ש ז"ל פרי עץ הדר זה הקב"ה כפות תמרים זה הב"ה כו' אך ארזי לבנון אשר נטע אשר שם צפרים כו'

הרים הגבוהים. ברא ליעלים:

הרים. כיון שזכר מדור העופות שהוא העצים הגבוהים אמר ג"כ ההרים הגבוהים הם מדור חיות השדה וזכר בפרט היעלים כי הם יבקשו ההרים הגבוהים ושם ישכנו:

הרים הגבוהים משוללי הנאת זריעה וצמח האדמה רק מושב יעלים וכן סלעים מחסה לשפנים מה בצע:

ליעלים. שם חיה יעל:

הרים - כמו שהם הרים נוה ליעלים, והסלעים כמו מחסה.

ליעלים. למדור היעלים וכן סלעים להיות מחסה לשפנים ור״‎ל על הכל ישגיח לתת לכ״‎א לפי טבעו ומנהגו:

מחסה לשפנים. במקצת ספרים השי"ן דגושה וברובן שלפני רפויה והלמ"ד במאריך במקצתן:

הרים, וכן המציא מעון גם לחיות היבשה שצריכים להשגב במקום גבוה מפני הטורפים, ייחד את ההרים הגבוהים שיהיו משכן ליעלים, והשפנים שצריכים מחסה מפני חלישותם, ייחד להם שידורו בסלעים, באופן שבהשגחתו המופלאת יחד לכל חי מעונו ומקומו בתכלית הטוב והתיקון:

מחסה. כל לשון מחסה לשון צל ומחבא שאדם מתכסה שם מן הזרם ומן המט' אבר"י בלע"ז:

הסלעים. יש בהן ג"כ תועלת לחיות כי יש בהן מערת ונקרות יחסו בם, והנה כל נברא לצורך ולתועלת ואין דבר דק וקטן במעלה שלא נברא לתועלת הגדול ממנו, והכל לתועלת האדם כי הוא עליון על כולם. והנה זכר הנבראים ביום השלישי ותועלתם, ואעפ"י שזכר בכללם ההרים והסלעים והם בכלל הארץ שנבראת ביום ראשון זכרם הנה על ידי זכר תועלת העצים לעופות, אמר שההרים והסלעים גם הם תועלת לחיות:

לשפנים. שם חיה שפן:

למועדים. למנות בו זמנים ורגלים:

עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים: תניא אמר להם ר"ג לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה א"ר יוחנן מ"ט דבי רבי דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו שמש הוא דידע מבואו ירח לא ידע מבואו וכו':
(ראש השנה כה ע"א)

עשה. עתה הזכיר הנבראים ביום הרביעי והם המאורות, והחל בירח ואע"פ שהוא המאור הקטן לפי שהלילה קודם ליום, וליל רביעי שמשו ירח וכוכבים ובבקרו זרח השמש:

וכן הנה עשה ירח למועדים לקדש חדשים ולקבוע מועדים ולא להודיע מתי יום ומתי לילה כי הלא שמש ידע מבואו ולא ישנה כירח שלפעמים יצא מיד ולפעמים אחרי שעה ולפעמים בחצי הלילה ולפעמים לא יראה ולא ימצא. או שעור הכתוב על שמש וירח לא אשאל כי הוצרכו שניהם ירח למועדים ושמש להבדיל בין היום ובין הלילה כי ידע מבואו. או יכלול אומרו שידע מבואו יום יום באופן ישלם בהדרגותיו סבובו בשס"ה ימים ויודע בו זמן האביב וקיץ וחורף כי על כן להשוותם יהיה עבור שמם:

עשה - מפרשים רבים אמרו: כי השם עשה הירח בעבור קביעות מועדי השם ואין זה מטעם המזמור, רק יספר מעשה בראשית. והזכיר השמש והירח ולא הכוכבים, כי אלה שניהם המושלים וטעם להזכירם במקום הזה, כי הם סבת הגשמים כפי תנועתם ומבט המשרתים עליהם וכפי תולדת המזלות שיהיו בהם.

למועדים. למנות ע״‎י מועדי ה׳‎ לפי עת חדושה:

למועדים. בשוא הלמ"ד:

עשה, עתה שב אל מעשה יום הרביעי, שמלבד השמש שתועלת ידוע מפני האור שכבר הזכיר תועלתו בבריאת האור הראשון, עשה גם הירח שישמש למועדים והשמש ידע מבואו, כי הירח מקבל אורו מן השמש, ועת תשקע השמש יתראה הירח, וכן החצי כדור שלו מאיר תמיד נוכח השמש וצד השני שנגדו שאינו נגד השמש הוא אופל:

שמש ידע מבואו. אבל ירח לא ידע מבואו פעמים שבא בארוכה פעמים שבא בקצרה:

עשה ירח למועדים. כמו שכתוב והיו לאותות ולמועדים, וזכר הנה למועדים על הירח והוא הדין לשמש וכן בזכרו הירח הוא הדין לכוכבים שהם מושלים עם הירח, ואו אמר עשה הירח כן להיותו חסר ומלא לדעת המועדי' כלומר לחלוק בו זמני השנה שהם שנים עשר כי בכל חד וחדש מתחדש באורו ובזה נדע זמני השנה, יש לנו תועלת האור ותועליות אחריות:

ופירוש עשה ירח למועדים – כי אחר התחברו עם השמש מועדים ידועים בסוף כל חדש יתחדש הירח ולא כן הכוכבים, וכפי תוספת אורו וחסרונו יתחדשו דברים במתכות ובצמחים ובחיים, וכפי נטות השמש בצפון או בדרום, יתחדשו שינויים בכל מקומות היישוב. יש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -

ידע מבואו. יודע הוא דרך בואו ולא שנה סדר מהלכו ולא כן הירח כי פעמים בא בארוכה פעמים בקצרה כן ארז״‎ל:

שמש ידע מבואו. הנה הסכימו החכמים כולם כי הירח גוף שחור אין לו אורה אלא מהשמש כפי התקרבו מהשמש וכפי התרחקו, והנה הירח כולו אין אורו מעצמו אלא מזולתו וזהו בואו למועדים, ולא כן השמש כי אורו מעצמו והנ' הוא ידע אורו, ומלת מבואו כוללת הזריחה והשקיעה. כי כשהשמש זורח הנה הוא בא על הארץ וכשהוא שוקע בא תחת הארץ, ויש לפרש מבואו על הירח אמר כי השמש ידע מבוא הירח בזריחתו ביום רביעי ובעת זריחתו היה מבוא הירח ושקיעתו כאילו ידע זמן מבואו:

תשת חשך ויהי לילה. בכל יום אתה מחשיך ומעריב את השמש והיה לילה ובו תרמוש כל חיתו יער:

תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ: דרש רבי זירא ואמרי לה תני רב יוסף מאי דכתיב תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה שדומה ללילה בו תרמוש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון תזרח השמש לצדיקים יאספון רשעים לגיהנם ואל מעונתם ירבצון אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור לפי כבודו יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרן ולעבודתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב וכו':
(בבא מציעא פג ע"ב)

תשת. עתה זכר תועלת הלילה ותשומת החושך היא שקיעת האור אמר כשתשית חושך בעולם ויהיה הלילה יש בו תועלת לקצת החיים, והם האריות וחיות היער שהם אוכלות בשר וטורפין שאר החיות אשר להם יכולת עליהם וביום לא נתת להם רשות להלוך חוץ לגבולם שלא יזיקו לאדם, ומפני מורא האדם נמנעים ללכת ביום והולכים בלילה ומבקשים טרפם: ופי' תרמוש. תלך, וי"ו חיתו. נוספת כוי"ו בנו בעור וזולתו, והנה מכלל זכרו תועלת החיות הטורפות בלילה נודע התועלת שיש לאדם שישן וינוח מעמלו, וכן הבהמות הגדילות עמו:

אך אשאלה למה תשת חשך ויהי נא לילה בלי חשך וזהו ויהי לילה אך הוא למען בו בחשך תרמוש כל חיתו יער כי לא ירמושו רק בחשך בטוחים מבן אדם הנה שכל זה עושה בעולמו בעבור הבעלי חיים:

תרמוש. ענין ההלוך והזזה ממקום למקום כמו ובכל החיה הרומשת (בראשית א׳:כ״ח):

[ש אומרים: כי השם לבדו ידע מבוא השמש וזה איננו נכון, כי ידוע הוא מבואו בראיות גמורות, רק ספר ללבנה שינויים רבים באורה ותנועותיה ודרך אחד לשמש לזרוח ולשקוע, ועת שקיעתה אז הוא חשך, וזה הוא -] תשת חשך - וי"ו חייתו נוסף.

תשת. שמת את החושך ועשית גבולו להיות בלילה:

תשת, ועל ידי כן תשת חשך ויהיה לילה, וגם זה לתועלת כללי כי בו בלילה תרמוש כל חיתו יער:

בו. בעת הלילה תלך חית היער על כי בלילה אינם מצויים בני אדם כמו ביום:

באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אוהו אהרן ובניו. שלא יטעך יצרך שהוא צריך לאורה, ראה מה כתיב באהל מועד מחוץ לפרכת, ולא היתה המנורה צריכה להינתן אלא לפנים מן הפרכת אצל הארון, והיא נתונה חוץ לפרכת אלא להודיעך שאינו צריך אורה משלך אלא לזכותך. בנוהג שבעולם אדם עשה לו מטה ושלחן ונותן את המנורה משמאלו, אבל בית המקדש אינו כן המנורה מימין השלחן, שנאמר ושמת את השלחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (שמות כו לה) אלא להודיעך שאיני צריך לאורה משלך אלא כדי לזכותך. אמר הקב״ה לעולם הבא שכולו אורה לישראל וחשיכה לאומות העולם שם אני מאיר לכם, שנאמר כי החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה׳ (ישעיה ס ב), את מוצא מי שהוא נתון בחשך רואה מה שבאור, אבל מי שהוא באור אינו רואה מה שבחשך, אבל הקב״ה אינו כן, הוא אור ועמו האור חונה, שנאמר עוטה אור כשלמה (תהלים קד ב), ורואה מה שבחשך, כמו שאומר והוא גליא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא (דניאל ב כב), ולמה צריך האור מכם, אלא כדי לזכות אתכם ולהאיר לכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וגו׳ (ישעיה ס א). א״ר יהודה בר' אלעאי השמש הזה הוא נתון בתוך התיק, שנאמר לשמש שם אהל בהם (תהלים יט ה), ובתקופת תמוז יוצא מתוך תיקו כדי לבשל הפירות, ואין בריה יכולה לעמוד בה, ומה אם שמש אחד ממשמשיי אין יכולין לעמוד כל באי עולם לפניו, למה שאורו קשה, ואני צריך מכם אורה, אלא לזכות אתכם, והיה לך ה׳ לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס יט). כיצד עושין את השמן, שנו רבותינו זיתים היו ניכרין להן שהיו עושים פירות נאים ויפים, היו נוטלין אותן וכותשין אותן, השמן הראשון היו פורשין אותה למנורה, והשני למנחות, לקיים מה שנאמר שמן זית זך כתית למאור, אמר לו הקב״ה למשה אמור להם לבניי, בני בעוה״ז אתם זקוקין לאורו של בית המקדש, ואתם מדליקין נרות לתוכו, אבל לעתיד לבא בזכות אותו הנר שאתם מדליקין, אני אגאל אתכם על ידי מלך המשיח, שהוא משול בנר, שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלים קלב יז).

הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף: מיתיבי היה ר' יהודה בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו התם בבשר היורד מן השמים מי איכא בשר היורד מן השמים אין כי הא דר"ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה אמר הכפירים שואגים לטרף נחיתו ליה תרתי אטמתא חדא אכלוה וחדא שבקוה אייתיה ואתא לבי מדרשא בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור א"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וכו':
(סנהדרין נט ע"ב)

הכפירים. הם עולי ימים מהאריות ומהחיות הטורפים וכפיר גדול מגור:

וגם אז הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם ויענו בחשך שאז עיקר צידתם שאין רואם שמאשר בחשך תרמוש כל חיתו יער מהיות יובנו לכפירים מהם:

שואגים. השאגה בארי הוא כשיש לו טרף (ישעיה ה' כ''ט)

הכפירים - הזכיר הגבורה בבהמה.

הכפירים. אז ישאגו הכפירים למצוא טרף:

הכפירים, האריות הצעירים שאין יוצאים ממעונתם ביום, בלילה הם שואגים לטרף, וטורפים יתר החיות שיוצאים ג"כ בלילה, ולבקש, ר"ל שיוצאים לדרוש ולבקש בלילה את אכלם שניתן להם מאל, היינו שיבקשו את החיות הקטנות שייחד ה' למאכלם:

לבקש מאל אכלם. כי הוא נותן לחם לכל בשר בהשתלשלות הסיבות וכאלו הם מבקשי' ממנו אכלם בבקשם טרפם:

ולבקש. כשאין להם טרף ילכו לבקש את אכלם המוכן להם מאל :

ולבקש. שואגים לבקש מאל אכלם:

תזרח השמש יאספון. במסתרים ונחבאים שם מבני אדם ואז כל אדם יוצא לפעלו:

תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן: אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וכו':
(בבא מציעא פג ע"א)

יאספון. מפני האדם שיצא לעבודת השדה:

וכאשר תזרח השמש כבר נענו ויאספון וינוחו ואל מעונותם ירבצון הנה שבלי עמל מזמין הוא יתברך לב"ח:

ואל מעונתם. כמו ובמעונותם וכמוהו ואל הארון תתן (שמות כא) ומשפטו ובהארון:

ואל מעונתם. כמו ואל הארון תתן את העדות :

תזרח, יאספון - אחר התפרדם וינומו.

יאספון. יאספו עצמם ללכת למקום מחבואם:

מעונותם. בדפוסים אחרונים כתוב מעונתם בקמץ הנו"ן וטעות נפל בהם כי בדפוסים ראשונים ובכל ספרים כ"י בחולם:

תזרח, אולם בזרוח השמש אז יאספון וירבצון אל מעונותם כדי שאז יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ולא יירא מן החיות כי הם מתחבאים ביום, באופן שקבע לכל אחד תחומו ושעתו, שהאדם ינוח בלילה והחשך טוב לו אז, והחיות ינוחו ביום מפני האדם:

ואל מעונתם. כמו ובמעונתם:

ירבצון. היא השכיבה לנוח:

ואל מעונותם. רובצים במקום מדורם ולא יצאו ביום החוצה:

יצא אדם לפעלו ולעבודתו. בשדה עדי ערב שיאסוף אל העיר והחיות ישוטו לבקש אכלם והמה כל הנבראים בכונת מכוין וחכמת חכם:

ולמה יגרע האדם כי יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב עד ירויח מזונו האם טוב הוא הבעל חי ממנו:

לפעלו, ולעבודתו. עבודה היא עבודה כבדה כמו עבודת השדות, ופעלו כולל כל עסקיו :

יצא אדם - להפך, כי בלילה הוא ישן.

יצא. אז בזרוח השמש עת שבו החיות למקומם יצא אדם אל השדה לעשות מלאכתו ויתעכב שמה עד הערב עת ישובו החיות ללכת:

ולעבדתו. בגעיא:

קניניך. מקנה קנין שלך כמו (בראשית י״ד:י״ט) קונה שמים וארץ הכל קנוי לך:

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה: חמשה קניינים קנה לו הקב"ה בעולמו ואלו הן תורה קנין אחד שמים וארץ קנין אחד אברהם קנין אחד ישראל קנין אחד בהמ"ק קנין אחד תורה קנין אחד מנין דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך:
(אבות ו י)

מה רבו. מה גדלו, או פירושו רבו במספר:

ואין לומר כי להיותם בריות רבים תרחם עליהם יותר מהאדם כי הלא בהיות שמה רבו מעשיך ה' הלא יגרעו מהאדם כי הלא כלם בחכמה עשית בלי פעולה או בחכמה במאמר ראשון שנקרא חכמה כמאמר תרגום ירושלמי בראשית ברא בחוכמא ברא אלא שיום יום היתה מתמלאת הארץ ממה שכבר היה קנינך בכח במה שנברא בראשון כנודע כלומר מה שאין כן האדם שלא נעשה מאליו עד צברת עפרו וגבלתו במים ונפחת בו נשמה ולמה יגרע מהבעלי חיים:

מה רבו. מלת מה באה להפלגת הדבר כמו מה רב טובך (לעיל לא):

מה רבו - כמשמעו רבים, או מגזרת על כל רב ביתו וכולם לאות על חכמתך.

מה רבו. מה מאוד רבו:

מעשיך יהוה.בגעיא:

מה רבו, עפ"ז יסיים בהפלאה על חכמת ה', שהגם שרבו מעשיך בבריות שונות, בכ"ז כולם בחכמה עשית, שהכינות לכל אחד את האמצעים שעל פיהם יתקיים ולא יבלע אחד את חבירו, ולבע"ח החלושים הכינות מעון ומשגב מפני החזקים, באופן שמלאה הארץ קנינך, וכולם יש להם קיום והמינים לא יכלו, והאישים יתרבו כפי הצורך עד שימלאו הארץ - עד כאן דבר מבריאי היבשה, עז"א מלאה הארץ:

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה: מסייע ליה לרב דאמר רב אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו מיתיבי מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר אמר מה רבו מעשיך ה' וכו':
(עבודה זרה כ ע"א)

מלאה הארץ קנינך. כשהשלים לספר נבראי היבשה שנתגלגלו זכרם עם זכר הצמחים והמאורות והם גלויי החכמה לאדם יותר מנבראי הים, לפיכך חתם בהם בזה הפסוק ואמר כי ידועים ומכירים אנו כי גדולים מעשה האל וכולם עשויים בחכמה מלאה הארץ קנינך מלא כל הארץ קנינך ומעשיך אין דבר במקרה, ואמר מלאה כי אין בארץ מקום רק שלא יראו בו מעשה האל: ופי' קנינך. כמו קונה שמים וארץ:

רבו. גדלו:

וטעם מלאה הארץ קניניך – כי אין בארץ מקום רק זה, אחר שהזכיר הנבראים בארץ הזכיר הנבראים בים:

כולם. כל מעשיך עשית בחכמה:

קנינך. בס"א כ"י ובדפוס ישן מלא יו"ד אחר נו"ן שניה ואין כן בשאר ספרים:

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ: ת"ר הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אומר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה שבים אילמלי עולות ביבשה מיד מתות שביבשה אילמלי יורדות לים מיד מתות יש לך בריות גדלות באור ויש לך בריות גדלות באויר שבאור אילמלי עולות לאויר מיד מתות שבאויר אילמלי יורדות לאור מיד מתות מה רבו מעשיך ה' וכו':
(חולין קכז ע"א)

וטעם זה – הנה הוא ידוע ונראה גדול בארך.

קניניך. כל הדברים הממלאים את העולם שלך המה וקנוים לך:

ורחב ידים - מקומו רחב.

ואת להט החרב. אלו המלאכים וכן הוא אומר משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד).

ורחב ידים. רחב מקום לריי"ש בלע"ז:

זה. עתה דבר על הנבראים ביום החמישי והם הדגים ומדורם הים שהוא גדול ורחב ידים גדול באורך ורחב מקום. ואמר זה כי הוא נברא וידוע לכל ועוף שנברא גם כן ביום החמישי כבר זכרו על ידי גלגול. אמר על הדגים ואין מספר כי יותר פרים ורבים מחיות השדה, ועוד כי הם נולדים בכל זמני השנה לפיכך מספרם רב מחיות היבשה:

ועוד ראיה שחשוב הוא לפמך כי הלא זה הים גדול ורחב ידים מה בצע בו כי הלא שם רמש ואין מספר כו':

ידים. ר״ל מקום:

זה הים. הים הזה הידוע והנראה גדול הוא באורך ורחבת מקום:

זה הים, עתה ידבר מן הנבראים אשר בים, הנה הים גדול ורחב ידים, גם אותו לא הנחת ריק מבריאות ופלאי מעשיך, שם רמש ואין מספר, שהגם שלברואי הים לא הכינות לכל אחד מעון מיוחד והגדול מחברו בולע את חברו, לעומת זה שם רמש בלי מספר, שההפראה של הדגים אין מספר לו, שבמעי דגה אחת ימצאו ביצים כמה מליאן, עד שלכן חיות קטנות עם גדולות, ישכנו הקטנות ביחד עם הגדולות, והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים בכ"ז לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג) אבל הם מתרבים במספר כ"כ עד שיצר להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום כנודע:

רמש. ענין הזזה:

שם רמש. שם יש רמש והזזת בריות ואין מספר להם:

חיות וגו׳‎. כי כל מה שיש ביבשה יש בים:

לשחק בו. שלש שעות ביום כך אמרו רבותינו במסכת ע"א וכך מפורש בספר איוב התשחק בו כצפור:

לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ: איני והא אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד וכו':
(עבודה זרה ג ע"ב)

שם. אמר כי גם הים שאינו מדור לנבראי היבשה נתת חכמה באדם ללכת בו באניות ממקום למקום וצד דגי הים למאכל ועל ידי אניות הוא רודה בדגים:

ומה בצע בכולן אם לא במה ששם אניות יהלכון לקצר דרכם מביבשה וגם לויתן זה יצרת לשחק בו לתתו לצדיקים נמצא כי כל תועלת הים תועלת באדם שיהלכו בו אמות ולשמחם בלויתן:

לשחק בו. כמו יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, שבני אדם ינסו בו את כחם :

שם - כי בעלי האניות יספרו לנו על חיות גדולות שראו בתוך הים.

שם אניות יהלכון. והוא מנפלאות ה׳‎ אשר נתן חכמה בלב מנהיגי הספינה להשיטה אל המקום הנרצה:

שם, וגם שם אניות יהלכון לצוד את הדגים, ובתוכם ילכו אניות לים הקרח לצוד את הלויתן, שהוא דג (הוואלפיש), ילכו האניות לשחק בהלויתן אשר יצרת, ותחבולות בני אדם ישכילו לצוד את הלויתן הזה, ויחצוהו בין כנענים:

לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ: אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר הנה נא כחו במתניו זה זכר ואונו בשרירי בטנו זו נקבה התם נמי ליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה דגים פריצי וליעביד איפכא איבעית אימא נקבה מליחא מעלי איבעית אימא כיון דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו בהדי נקבה לאו אורח ארעא הכא נמי לימלחה לנקבה כוורא מליחא מעלי בשרא מליחא לא מעלי וכו':
(בבא בתרא עד ע"ב)

לויתן זה יצרת לשחק בו. הוא הדג הגדול אשר סיפר בספר איוב גבורתו ועצמותו, ואמר זה אף ע"פ שלא ראהו אדם לפי שנודע בסיפור הכתוב ואמר לשחק בו פי' בים כלומר בכל נבראי הים הוא משחק כי כולם באים ברשותו ויאכל מהם אשר ירצה, כי כל דבר שיבה האדם ישחק לו וילעג לו והנה באר כל הנבראים. והנבראים ביום הששי שהם החיות והבהמות והאדם כבר נזכרו למעלה בגלגול:

לויתן - שם לכל דג גדול כמותו, או הוא שם לכל מין ידוע ובו שב אל הים, כי כל הדגים מאכל לו והוא איננו מאכל.

לויתן זה. זה הלויתן הידוע ברוב גדלו אותו יצרת להיות משחק ומטייל בהים ההוא ולא יחת מכל הבריות והמה לו למאכל:

כלם. אמר על נבראי מטה החיים בראת אותם ובראת מאכלם אע"פ כן כל יום ויום אליך ישברון לתת אכלן בעתו, והוא על ידי השתלשלות הסיבות ובידו לתת ולמנוע מהם: ואמר בעתו. לשון יחיד, כי כל מין ומין יש לו עת ידוע יזדמן לו מאכלו, או בעתו טעמו אל האוכל, ואמר אליך ישברון ואע"פ שאין בהם דעת מי הנותן והמכין, לפי הטבע הנתון בהם ישברו אל חוקם ואל מנהגם הנתון להם. ואנחנו יודעים שאליך ישברון:

ואם כן אפוא למה כלם ברואי ים ויבשת אליך ישברון לתת אכלם בעתו:

ישברון. ענין תקוה כמו שברו על ה׳ (לקמן קמו):

כלם - שב אל חיות הארץ, גם הים בעבור שהזכיר כי הלויתן משחק בו, כי מאכלו מוכן. אמר: כי כולם ישברו - אל השם או כל אחד, בעבור שהוא צריך או שהוא מנהגו.

כולם. כל הבריות שבעולם יקוו אליך לתת מאכלם לכ״‎א בזמן הצריך לו:

כולם, אחר שדבר מענין המעון, ידבר מענין מזונותם, הנה בזה כולם אליך ישברון לתת אכלם, וגם תתנהו להם בעתו, לכל אחד בעת הצריך, ובזה יש שלשה חלופים, לפעמים תתן להם מזונותם בצמצום, אשר רק ילקוטון, כמלקט פרורים מעט מעט, ר"ל שתתן רק די הספוק ההכרחי ולפעמים תפתח ידך לתת להם בשפע רב ביד פתוחה, עד שישבעון טוב בכדי שביעה די והותר, ולפעמים תסתיר פניך, ולא תתן להם כל מאומה ואז יבהלון וגם תוסף רוחם שסוף החיים למות, ואז תאסוף את הרוח שנפחת בם, ואז יגועון וישובו אל עפרם, אבל בכ"ז לא יתמו המינים הגם שיגועו האישים, כי תשלח רוחך, אל הנולדים החדשים ואז יבראון, ועי"כ תחדש פני אדמה, להושיב עליה ברואים חדשים עלומי ימים ועצמותם מלאו עלומים:

(כה) ואתה תתן להם ילקוטון מה שאין כן באדם כאמור שיצא אדם לפעלו כו':

תתן. הפסוק כפול בענין במלות שונות, ואדוני אבי ז"ל פי' ילקטון בעת בצורת שילקטו מעט כאן ומעט כאן, ובשעת השבע תפתח ידך ישבעון טוב:

ילקטון. הליקוט הוא אחד אחד כמ''ש ואתם תלוקטו לאחד אחד ואמרו חז''ל דשלשה שבלים אינו לקט :

תתן, תפתח ידך - לבדך.

תתן. אתה תתן להם מזונם אשר ילקטון ואתה תפתח ידך והמה ישבעון טוב ור״‎ל פעמים בצמצום עד ילקטון מעט מעט ופעמים בהרווחה עד ישבעון טוב:

תוסף רוחם. לשון כליון כמו (לעיל עג) ספו תמו:

תסתיר. כשתסתיר פניך והוא כשתמנע מאכלם:

משיב ברוח הקדש ואומר דוד המלך עליו השלום תסתיר פניך כו' לומר אין זה רק למען ישובו אליך מאשמותם כי כאשר תסתיר פניך ותעצר את השמים יבהלון ואז תוסף רוחם בם ויקנו בינה לומר כי יגועון ואל עפרם ישובון להשתטח על הארץ בתשובה ותחנונים אז

תוסף. כמו תאסף והוא ענין מיתה והכנסת הרוח אל מקום גניזתו:

תוסף. משורש אסף :

תסתיר - הטעם כאשר לא תפתח ידך כאילו שכחתם או אינך רואה אותם, או יבהלון.

תסתיר פניך. אבל בעת תסתיר מהם פניך מכל וכל אז יאחזם בהלה ופחד:

תסף רוחם. חד מן ג' חסרים ומלרע וסימן במ"ג בפ' בראשית:

יבהלון. כי אין להם יכולת להעזר לזולתך:

יגועון. ענין מיתה:

תוסף - כמו תאמר כדרך רוחו ונשמתו אליו יאסוף.

תוסף. כאשר תאסף רוחם אל מקום גניזתם אז יגועון וישובו לעפרם אשר נבראו ממנ׳‎:

ואל עפרם. הוא"ו בגעיא בס"ס:

תוסף. כמו תאסוף:

ורבה עליך חית השדה. שכל זמן שבני אדם יוצאין לפעלם החיות רובצין במעונתן, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון יצא אדם לפעלו (תהלים קד כב כג).

ואל עפרם ישובון - כי העצמות הם בחיות הארץ ובם.

ויעשנו. הוא"ו בגעיא בס"ס:

עפרם ישובון. כשתצא הרוח מהחיים ישוב הגוף אל העפר:

תשלח רוחך. בתחיית המתים:

תשלח. לפי אמונתינו אנחנו זרע ישראל המחזיקים באמונתנו יהיו הנפשות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך ויהיה זה על דרך נס ופלא ולא כפי הטבע. ועל זה אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ואף ע"פ שהפסוק למעלה מזה הוא על כל החיים לא על האדם לבד, אמ' זה על האדם שהוא עיקר בנבראי מטה. ויתכן לפרש הפסוק הה על כל החיים לא על האדם לבד, כי יבראון אחרי', כי ימותו אלה ויולדו אחרים תחתיהם, וכן כתוב דור הולך ודור בא, הכללים עומדים והפרטים אובדים: ואמר ותחדש פני אדמה על הנולדים שיבואו חדשים לעולם:

שתשלח רוחך הטוב יבראון כו' כאשר עתה רואים בעיניהם הסתר פנים ממזונם כשנת בצורת וכיוצא שהרי יראו המות בעיניהם וכשובם ואל על יקראו יחד תחיה אותם כהבראם בריה חדשה ומחדש פני אדמה. והוא כענין מאמרם ז"ל מעולם לא ראיתי ארי סבל וצבי קיץ ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער אלא אני הוא שחטאתי וקפחתי מזונותי:

תשלח - אנשי המחקר אומרים: כי כל חי אחר מותו יקום. וחכמי התושיה אומרים: כי הכללים שמורים והפרטים אובדים.

תשלח. וכאשר תשלח רוח החיוני בפגרי המתי׳‎ בזמן התחי׳‎ אז יבראון כבתחילה ותחדש בהם פני האדמה (ועם כי בראשונה יאמר על כל החי עתה ידבר על האדם לבד שהוא מבחר הברואים):

(כז) או יאמר כלם אליך כו' על בני האדם לומר. מי יתן שכאשר כלם אליך ישברון כבעלי חיים הנז' לתת אכלם בעתו:

וטעם יבראון – אחרים, והמבין בו יבין דרך האמת.

(כח) מיד תתן להם ילקוטון כמן במדבר שלא יצא אדם לפעלו לטרף ביתו שהוא שלא יצטרכו להוציא ימיהם לצאת לפעלו עדי ערב ובוטל מדברי תורה וקנות שלמותו כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ועל ידי הוציא כל ימיהם בתורה יקרם כרבי אחאי בר יאשיה שהיה כחי עד שעה אחת קודם תחיית המתים וזה כי אמרו רבותינו ז"ל כשאדם חי נפשו פקודה ביד קונו מת נתונה באוצר עוד אמרו רז"ל כי בסילוק הצדיק מראין לו טוב המתוקן להם ועל ידי כן נפשם שבעה והם ישנים כמפורש אצלנו שנפשם התאבה לחיות לעשות מצות שבעה ברואה וגופם שקשה לו המות ע"י הטוב שרואים מאותו השפע הם ישנים ולא מתים ממש כרבי אחאי וכיוצא בו ובשלשת מאמרים אלו נבא אל הענין אמר מי יתן והיינו מאוכלי המן שתתן להם ילקטון שע"י כן נוציא כל ימינו בתורה ומצות באופן שכאשר יבא זמן שתפתח ידך לשלח הנפש לאוצר שבחיים פקודה בידך ותפתח להוציאה מידך שהוא בעת למות אז הטוב שאתה היית מראה להם שישבעון טוב שיהיה להם שיהיו ישנים עד שעה א' קודם תחית המתים כמאמר רבי אחאי בר יאשיה:

(כט) שלא יארך הענין כאשר הוא רק לשעה קלה תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון לטהר זוהמת נחש:

(ל) ומיד תשלח רוחך יבראון בתחיה ויהיה ג"כ טוב לעולם כיותחדש פני אדמה מעכירות שקנתה בחטא אדם הראשון:

יְהִי כְבוֹד יְהֹוָה דרש רבי חנינא בר פפא יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קל וחומר בעצמן אם רצונו של הקב"ה בערבוביא למה אמר למינהו באילנות ועוד ק"ו ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו וכו':
(חולין ס ע"א)

יהי. כשהשלים כל מעשה בראשית אמר הכל מעשיו והם כבודו וישמח בהם ואם ירצ' ישחית הכל וישובו לתוהו ובוהו, וזה שאמר המביט לארץ ותרעד. או פירושו יהי כבוד ה'. על זמן גאולתינו אמר הנה הם הכל מעשיו וישמח בהם כאשר האדם עושה רצון האל, שהכל נברא בגללו אז הוא שמח ובעולם הזה פעמים עצב כמו בדור המבול ויתעצב אל לבו וזולתם מהרשעים, אבל בימות משיחנו וזה יהיה אחר שיכלו הרשעים מן העולם אז יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וזהו שאמר המביט לארץ ותרעד והשמחה והעצבון בו יתברך דרך משל כי אין לו שמחה ועצבון ולא ישתנה ממדה למדה אלא כמו שבן אדם ישמח בהצלחת מעשיו ויעצב בהפך זה, כך נאמר הדבר על האל יתברך דרך משל להבין השומעים:

ונרויח גדול מכל האמור שהוא על דבר כבודו יתברך שיהי כבוד ה' לעולם ולא שיהיה כבודו בבנין ב"ה ולא כן בהחרב בעונות ויחזור יהי כבודו בבית שני ולא כן בחרבן הבית רק מעתה יהי כבוד ה' לעולם כמעותד בשלישי וגם תועלת אחר שהוא כי תמיד ישמח ה' במעשיו ולא יתעצב כביכול ביני וביני בפושעים בו מישראל ובמחריבים בה' מהגוים:

יהי כבוד ה' - הם הנבראים כי בדברו נעשו.

יהי כבוד ה׳‎. כבודו יתמיד כל ימי עולם על כי נראה פלאי ברואיו והשגחתו על כל:

יהי, ובזה יעמוד כבוד ה' לעולם, במה שהבריאה עומדת תמיד בחדושה ככבוד אשר נראה בו בעת הבריאה, וגם ישמח ה' במעשיו, שאם היו האישים קיימים תמיד לא היה ניכר כבודו מצד היותו מחדש ובורא, והיו ממרים כבודו בחשבם שהם קדמונים וקיימים בעצמם, אבל ע"י המיתה כולם מכירים את יוצרם ומכבדים אותו, וה' שמח במעשיו, שדור הולך ודור בא ומעשה ה' הוא יהיה לעולם:

ותרעד. משל על כליון הרשעים כאילו תרעד הארץ, וכאילו בערו ההרים באש מפני חרון אף כלומר שיכלה קרן הרשעים החזק: ואמר

וטעם ישמח – על עמידת הכללי.

ישמח ה׳‎ במעשיו. כי לב״‎ו יבוא לפעמים עצבון במעשה ידיו כאשר תהיינה לרעתו אבל לא כן בהמקום ב״‎ה:

יגע בהרים ויעשנו. כמו שמפורש בסיני (שמות י"ט) והר סיני עשן כולו:

המביט ואמר יגע. להודיע כי נגיעתו היא הבטתו והשגחתו:

ואז גם הארץ תזדכך כי מה שעתה אתה המביט לארץ כמ"ש ז"ל שע"י הביטו יתברך בע"א שבארץ הארץ רועשת ואלו היה האמור היתה קדושה בעולם והיתה מיד נטהרת מהיות גלולים בארץ נמצא שעל ידי האמור מה שעתה הוא יתברך המביט לארץ ותרעד מהבטה בלבד כי רחוק ממנה ע"י הטומאה שעל כן תרעש אז יגע בהרים כי ממש תשרה שכינתו על הארץ אחר חדש פני אדמה מעכירות עד גדר תתייחס כביכול לנוגע בהרים ובמה יודע כי כן יהיה הלא הוא כי ויעשנו כאשר היה בסיני כי והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש:

ותרעד. מלשון רעד ורתת:

המביט - הטעם כי הוא תולה ארץ והוא נושאה בכוחו, והזכיר כי לא תמוט לעולם, ואילו היה רוצה היתה רועדת וההרים שרופים.

ותרעד. משא״‎כ ב״‎ו אשר לפעמים ירעד הוא ממעשה ידיו:

המביט, אולם גם בעת שיעלה ברצונו להחריב את העולם, והוא מביט לארץ ותרעד מפני פחד ענשו, וגם כבר יגע בהרים ויעשנו ע"י רעש הארץ, ע"י אש היסודי להחריב ערים ומדינות, בכ"ז גם אז עין ה' אל יראיו, ואז יביט רק להאביד ולהעניש את הרשעים, ואז אשירה לה' בחיי, כי אז אבין כי נצלתי ונשארתי בחיים ע"י השגחת ה', וגם אזמרה לאלהי על העוד והיתרון שנתן לי להעניקני כל טוב:

ויש אומרים: כי טעם ותרעד – כל יושבי הארץ.

ויעשנו. יהיו שרופים ויעלו העשן:

בעודי. כמו בעודני חי (דברים ל"א):

יערב. ויערב לאל שיחי שהוא השיר והתודה וההלל:

והנה זה אמרתי על הכלל כי לא על עצמי אני דורש כי על עצמי מעתה טעמתי מאתך מעין זה כי הלא אשירה לה' בשביל חיי שהחייתני תחת היותי עתיד להיות נפל ולא על שאקנה טוב הע"ה בלבד כ"א גם על זמן שאני פה יש לי בו ריוח גדול וזהו אזמרה לאלהי בשביל עודי פה:

אשירה לה' אזמרה לאלהי. מבואר אצלי (למעלה ק''א א') שהזמר מעולה מן השיר, והזמר לא בא רק לה', והשיר יהיה על כל ענין, ויש הבדל בין ה' ובין אלהי, שבשם ה' ידבר על ההנהגה הכוללת מצד שהוא המהוה את כל, ושם אלהי מורה על הקשר הפרטי שיש לו עם בני ישראל והשגחה הפרטיית שמצד זה יזמר שהוא גדול מן השיר, ומצש זה יתן לו עוד ויתרון ע''י השגחתו המיוחדת :

אשירה - חייב אני להודות לשם העושה כל אלה הגבורות בעודי חי.

בחיי. בעת אני חי:

ואשמח בה'. כנגד ישמח ה' במעשיו כאלו הוא ישמח בנו ואנחנו נשמח בו כלומר נהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים:

בעודי. בעוד אני בקיומי וכפל הדבר במ״‎ש:

יתמו. ואז יתמו חטאים כמו שפירשנו ועוד לא יבואו אחרים: הוא שאמר ורשעים עוד אינם. לכן אמר לנפשו ברכי נפשי את ה' וכן כל העמים הללויה. וכבר כתבנו בפתיחת הספר כי הללויה גדול שבכולם שכולל שיר ושבח בבת אחת, ויה הוא חצי השם ולקצר חברוהו עם הללו יה לתקן המלה:

כי מה לי אושר גדול מאשר יערב עליו שיחי שאני מדבר בו ובמה אדע כי יערב עליו שיחי במה שאנכי אשמח בה' כי עודני משיח עמו אני מתעדן ושמח בו יתברך ואין זה רק שמהעריבות שיערב עליו שיחי נפשי מרגשת ונקנית שמחה בקרבי.

יערב. ענין מתיקות כמו וערבה לה׳ מנחת (מלאכי ג):

יערב - ייטב.

יערב. יומתק עליו תפלתי לקבלה ברצון ואשמח אני בישועתו:

אשירה לה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. שתי הביתי"ן דגושות:

(לד-לה) יערב עליו שיחי, ר"ל השיר יהיה על חיי ועודי, לא על אבדן הרשעים, כי שיר כזה לאיערב לה' כמ"ש מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ולכן אשירה רק הצלתי ושיר כזה יערב לה', ובכ"ז אנכי בפ"ע אשמח בה' במה שיתמו חטאים מן הארץ, כמ"ש שמחה לצדיק עשות משפט, ולכן אשמח בלבי על תום החטאים, כי עי"ז ורשעים עוד אינם, שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון, שהגם שימצאו עוד חטאים שיחטאו מצד התאוה והיצר לא ימצאו מרשיעים בזדון לב, כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע, ועי"כ ברכי נפשי את ה', וכמ"ש חז"ל שראה במפלתן של רשעי' ואמר שירה:

או יאמר הנה יערב עליו שיחי יותר משיח סוד שרפי קדש כי הם עונים באימה ואומרים ביראה ואנכי אשמח בה' הרי שיותר הוא קרוב אלי מהם עד גדר שנפשי צהלה ושמחה בו יתברך מדבקותי בו כי חלקי ה' אמרה נפשי. או יאמר מאמר רבי חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל שהוא יתברך ערבו לו דבריו ומסדר הדברים בפיו וזה יאמר מאשר יערב עליו שיחי שניכר ששגורה בפיו ראיה שאנכי אשמח בה' שיקובל שיחי. או יאמר לא בלבד יגיע טובה אל הנפש כ"א גם אל החומר כי אשירה לה' בשביל חיי שנתן לי בעוה"ז ולא הייתי נפל כי הלא אזמרה למי שבזמן מועט הוא ימי שנותינו שבעים שנה אגיע לגדר יקרא אלהי וזהו אזמרה למתייחס אלהי בזמן עודי ולא שלא יקרא אלהי עד אחרי מותי ולא בלבד לנפש כ"א גם לחומר כי במה שיערב עליו שיחי הוא שיח שפתותי החומריים אדעה כי גם אנכי הגוף אשמח בה'. או יאמר הלא שאלתי מאת ה' ימהר יחישה מעשהו להחיות מתים שישלח רוחו יבראון ויחדש פני אדמה אמר הנה תשובת שאלתי היא כי על עצמי יערב לו שיחי לעשות שאלתי וזהו יערב עליו שיחי שהוא על עצמי והוא כי לא יקרני עצבון המות כ"א אנכי אשמח בה' והוא כי דוד מלך ישראל חי וקיים:

שיחי. דבורי כמו שיח לארץ (איוב יב):

אנכי אשמח בה' - כנגד ישמח ה' במעשיו. והטעם: כי תעמוד נשמתו ותהיה כמו הכלל.

יתמו חטאים. חוטאים:

יִתַּמּוּ חַטָּאִים: דאמר ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי ק"ג פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה:
(ברכות ט ע"ב)

אך על הכלל אי אפשר כעת רק עד יתמו חטאים מן הארץ שיתמרקו פה בארץ בתשובה ליגאל ולא למהר מותם באופן יהא המירוק בגיהנם ואחרי כן ורשעים עוד אינם כי יותן לנו לב בשר ולא נחטא ועל עצמי מעתה ומעכשיו ברכי נפשי את ה' מלא בארבע אותיותיו כי מעתה יש לי מן הטוב העתיד בהמלא השם בד' אותיותיו אך אתם לא כן ולכן הללו יה הוא חצי השם אשר הוא עתיד לינקם מעמלק בעת הקץ כי עדיין אין לכם בחינת השם שלם:

יתמו. מלשון תם והשלמה:

חטאים ורשעים. עי' הבדלם למעלה א' א' :

יתמו - תפלת הנביא בעבור שלא יודו השם ולא יבינו פעולותיו, או הזכיר זה בעבור שאמר: אנכי אשמח בה' ולא כן החטאים, כי יתמו ויאבדו.

יתמו. תפלתי היא שיתמו חטאים ר״‎ל שבני אדם יתגברו על יצרם ולא יעשו חטאים וא״‎כ לא יהיו עוד רשעים בעולם:

ברכי, נפשי, את ה'. בחדא שיטה הללויה צריך לכתבו באמצע השיטה ובפרק קמא דברכות אמר ר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מאה ושלש פרשיות אחר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה ופרבינן בני ק' ושלש. מאה וארבע הויין ומהדרינן דאשרי ולמה רגשו פ' היא וכבר הארכתי בענין זה בפתיחת זה הספר ובויקרא רבה פ' ד' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יוחנן אמר מאה ועשרים מזמורים אמר דוד ולא חתם בהם הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר יתמו חטאים וגו' ונראה שצריך להגיה מאה ושלש מזמורים כגרסת גמרתינו והכי איתא במדרש תילים אמר ר' שמואל בר אבא מראש הספר ועד כאן מאה ושלשה מזמורין ואין כתיב בהן הללויה וכשהרשעים נגמרין מה כתיב ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה ולמה באבוד רשעים רנה. ולענין אם מלת הללויה היא מלה אחת או שתים ראיתי בספרים גירסאות משונות קצת מהם שתי מלות חלוקות לגמרי וקצתם במקף ביניהם ומקצתם מלה אחת וזה דעת רד"ק אבל ריא"ז פסק בסוף פסחים שהן שתי מלות וכותבין הללו בשיטה אחת ויה (בשיטה) אחרת והא מילתא תליא באשלי רברבי תנאי ואמוראי דבירושלמי פרק לולב בגזול ופ"ק דמגילה פליגי בה אמוראי חד אמר נחלק ואינו נמחק וחד אמר נמחק ואינו נחלק ולא אסיקנא הילכתא כחד מינייהו ובמסכת סופרים פ' ה' הלכה י' פליגי נמי תנאי כי האי גוונא אישתכח דאמוראי אמרי לשמעתייהו כתנאי. והזוהר סוף פרשת וישלח בכל אינון שירין ותשבחן דקאמר דוד הא תנינן דלעילא מכלהון היא הללוי' בגין דכלול שמה ושבחא כחדא וכו' וכן בפרשת ויחי דף רל"בובשוחר טוב מזמור א' ואתיא כריב"ל דאמר בירושלמי פרק לולב הגזול ובבלי פ' ע"פ בעשרה מאמרות נאמר ספר תילים וכו' וגדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת (כלומר דשתי תיבות הן) ואמר התם בבבלי דפליגא דידיה אדידיה דאמר ריב"ל מאי הללוי' הללוהו בהילולים הרבה אלמא תיבה אחת היא והתם נמי אמרינן דרב ס"ל דשתי תיבות הן דאמרי' ת"ש דאמר רב חזינא להו לתהלי דבי חביבי (פי' ר' חייא דודי) דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ורבה הכי ס"ל מדאמר התם בבבלי מרחבי' בלבד אחת היא מכלל דהללוי' תרתי נינהו אבל רב חסדא פליג עלייהו דאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הללוי' כסיה וידידי' אחת הן כלומר שאינן נחלקות לשתי תיבות ובירושלמי נמי מייתי עובדא דרב דאמר שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר"מ מוחק אני כל הללוי' שבו שלא נתכוון לקדשן הוי בו אמר הללוי' כלומר ילפינן מינה דרב אמר הללוי' תיבה אחת והאי עובדא פליגא אעובדא דלעיל דגמרא דילן ותו גרסינן התם בפסחים ילקוט תתע"ג איתמר רב חסדא אמר הללויה סוף פירקא רבה בר רב הונא אמר הללויה ריש פירקא כי פליגי במזמורים שאין בהם כי אם הללויה א' לבדו בין מזמור למזמור ע"כ. ואמרינן בתר הכי אמר רב חסדא חזינא להו לתהילי דבי רב תנין בר אבא דכתיב בהו הללויה באמצע פירקא אלמא ספוקי מספקא ליה אמר ר' חנין בר אבא הכל מודים בתהלת ה' ידבר פי הללויה דבתריה ריש פירקא רשע יראה וכעס הללויה דבתריה ריש פירקא שעומדים בבית ה' הללויה דבתריה ריש פירקא. קראי פי' בעלי מקרא מוסיפים אף אלו מנחל בדרך ישתה הללויה דבתריה ריש פירקא ראשית חכמה יראת ה' הללויה דבתריה ריש פירקא ע"כ וקשיא לי על הא דאמרן שעומדים בבית ה' הללויה דבתריה ריש פירקא דמשמע דהלל הגדול הבא אחריה רישיה הללויה וכן פסק ריא"ז ולאו הכי הוא בספרי דילן זאת ועוד אחרת במקרא גדולה סוף פרשת בשלח חשיב במסורת מן מלין דלא מפקא ה"א הללויה קדמאה ולא אשכחנא כדין בשום סיפרא דכולהו במפיק: (המזמור הלז ק"ה כתיב ג"כ בד"ה א' סי' י"ו עד ובנביאי אל תרעו ויש ביניהם איזה הפרשות במלות שונות ואעיר על כל אחד מהם כדי שלא יטעו התלמידים בהם):

יִתַּמּוּ חַטָּאִים: הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה:
(ברכות י ע"א)

אינם. אין להם:

עוד אינם - הטעם כפול.

ברכי. כאשר כן יהיה תברך נפשי את ה׳‎ וגם אתם כולכם הללו יה על זאת:

ברכי נפשי את ה' - על אבוד הרשעים וחתם לאמר למשכילים: הללויה.

המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם. נחלים נקראו מחשבות האדם לפי שהמחשבה משוטט תמיד ברעיונות, ואם האדם משוטט במחשבתו בעבודת השי"ת ולא ידע עצות בנפשו אז שולח השי"ת מעיין חיים בתוך מחשבותיו היינו דברי תורה ברורים המלמדים עצות טובות וזה נקרא המשלח מעינים בנחלים, בין הרים יהלכון שבאלו הדברי תורה נבקעו כל כוחות גופו ולבו, וישקה מזה המעין כל חיתו שדי. ישברו פראים צמאם, היינו זה שהיה צמא ומשתוקק לדברי תורה מחמת זה ישבור כל פראות מחשבותיו וילך במישור.

מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. כל עניני העולם וכל הנבראים מזכירים לאדם שיש בורא, וכמ"ש (ברכות ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, פירוש שידע זה על ידה ויכיר שיש בורא עולם, וכמו ששמעתי על מלאה הארץ קניניך, לקנות על ידם אותך, והש"י מזמין לאדם בכל יום דברים וענינים שונים אולי על ידם יבא לזכירה בבורא.
(צדקת הצדיק רל"ב)

4132 / (תהלים קד,יח) / מחסה
אבריאמינ"ט / abriement / מחסה
בדפוסים: אבר"י abri (אותה משמעות).

4133 / (תהלים קד,כה) / רחב ידים
לריי"ש / larjes / רחבים
סימן הריבוי (s) מופיע בכל הגרסאות, אף שהפסוק בלשון יחיד, אולי בהשפעת "ידים", כאילו נאמר "ידיים רחבות".