신명기 2:31의 주석

החלתי תת לפניך. כָּפָה שַׂר שֶׁל אֱמוֹרִיִּים שֶׁל מַעְלָה תַּחַת רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְהִדְרִיכוֹ עַל צַוָּארוֹ:

החלתי. בפתחות ה״‎א הבנין בעבור אות הגרון וכן העירותיהו בצדק:

ראה החילותי וגו'. אמר החילותי לשון עבר, חוזר אל מאמר הקשה ה' את רוחו למען תתו בידך, ומאמר החילותי חוזר לנתינה לא למאמר לפניך, ומשה הבין שחוזר לכל האמור ולזה התחנן לה' בחושבו שהותר הנדר כאמרם ז''ל (ספרי ר''פ ואתחנן):

החל רש לרשת את ארצו. הכי מיבעי החל לרשת ארצו. או החל רש את ארצו. אלא שורש רש יש בו שני משמעות כמש״כ בס׳ במדבר ל״ג נ״ב לשון גירוש ולשון ירושה ואחוזת נחלה. ומתפרש האי רש מלשון גירוש. לא כמו לעיל כ״ד אלא אחר שסירב סיחון צוהו ה׳ לגרשהו מן הארץ כדי לירשנה:

החל רש. א"ר תנחומא, החל רש לרשת את ארצו – עשיתי את ארצו חולין לפניך ^יחדרשה זו נסמכת על המבואר בירושלמי כאן לענין המקומות שחייבים בשביעית כא"י ופטורים כחו"ל, ובעי ר"ל, הקונה מעמון ומואב מהו בשביעית, ופריך מה מספקא ליה והלא משה כבש ארץ סיחן ועוג שהוא מעמון ומואב וא"כ דין ארץ עבר הירדן להם, ומשני דמספקא ליה כיון דכתיב (ס"פ חקת) כי חשבון עיר סיחן מלך האמורי אם נטהרה לגמרי מיד סיחן ועוג או לא נטהרה, כלומר דעל ארץ עמון ומואב צוה הקב"ה אל תצר את מואב אך מכיון שסיחן לקחה ממואב שוב לקחוה ישראל מסיחן ולא מעמון ומואב, ונמצא כי ע"י סיחן הוטהרה ארץ עמון ומואב לישראל, או לא הוטהרה משום דעכ"פ הקב"ה צוה אל תצר להם, כי, אם נטהרה על ידם שיהיו ישראל מותרין לכבשה א"כ לעולם חייבת היא, דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם לא הוטהרה, פטורה לעולם, ופשיט על זה מדכתיב החל רש, ודריש החל לשון חולין שעשה הקב"ה ארצו חולין לפניך, ופירשו המפרשים שעשאה חולין ולעולם היתה פטורה. אמנם הקשו על זה הרבה, והעיקר דאכתי קשה, מאי מבעי ליה, הא קיי"ל בכ"מ בש"ס עמון ומואב טהרו בסיחן, ועוד הקשו בזה, יעו"ש.
אבל לולא דבריהם הו"א דמ"ש עשיתי את ארצו חולין לפניך, כלומר עשיתיה חולין כמו חפשי לך, שאתה יכול לכבשה ולזכות בה, ולכן לעולם חייבת, ולפי זה הא דקיי"ל עמון ומואב טהרו בסיחן, יסוד הדבר מדרשה זו, ועיין בזה, ובזה יתיישבו הרבה ענינים בסוגיא אשר אין המקום כאן גורם להאריך ולבאר, והמעיין ימצא ובסוף פ' חקת בפסוק הנזכר בארנו עוד מענין זה בארוכה, יעו"ש, ועיין בכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין. [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א]

אח"כ ספר ענין מלחמת סיחון ועוג. ואיך נתנם בידם ה' בדרך נס. אע"פ שהם לא היו מלומדים במלחמה. וזה שאמר ויתן ה' אלהינו בידינו גם את עוג. אע"פ שאנחנו לא היינו ראויים לפי שלא היינו מלומדי מלחמה. וכן שהיינו חלשים ולא היינו אוכלים לחם ושותים יין שהוא מחזיק ידי עושי המלחמה. כאומרו ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. ועם כל זה נתנם ה' אלהינו בידינו. וזה שאמר להם משה בסוף בפרשת כי תבא. לחם לא אכלתם ויין לא שתיתם ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון וכו' ועוג מלך הבשן. ועכ"ז ויתנהו ה' אלהינו בידינו. ולזה כיון בכאן ואמר ויתן ה' אלהינו בידינו גם את עוג. אח"כ סיפר איך נתן ארץ סיחון ועוג לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה והוא מבואר:

ויאמר ה' אלי, בשר ה' למשה שכבר החל לתת אותו בידם ומפרש שזה היה ע"י שיצא לקראתנו הוא וכל עמו, והניח עריו ומבצריו בלא חיל מלחמה:

החל רש לרשת את ארצו. כלומר שהשר יהיה רש למעלה ויותש כחו. ר"ש אותיות ש"ר ובזה והתגר בו למטה מלחמה כמש"ה יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה וגו':

החל רש לרשת את ארצו.
וכן לעיל בפסוק כד נקט זה הלשון, משום דמבואר בירוש׳ שביעית פ״ו דעל ידו נתחללה הארץ, ועמון ומואב טהרו בסיחון, וזה ר״ל ״החל״ נעשה חולין [ור״ל דדייק בסיחון לא כתיב עמו כמו בעוג, משום דכאן ר״ל רק על עירו, דהוא דר בחשבון, ובאמת היא עיר של מואב, ורק משום דטהר בסיחון]. וזה דאמר [את] סיחון [ואת] ארצו ר״ל עיר של המלך דמבואר בירוש׳ ״ביתא דנשוותא״ עי׳ בירוש׳ כתובות פי״ב, אין גדולה בפלטין של מלך. ועי׳ בירוש׳ שבת פ״ט וביכורים פ״ג וזה ר״ל הירוש׳ כאן.

ויאמר ה' אלי כו'. הנה כל האמור לעיל היה דבר ה' לאמר לכם אלי לאמר אך בצאת סיחון לקראתנו למלחמה אז אמר ה' אלי ראה החלותי כו' כלומר דבר שאני הייתי רואה ולא אתם והוא כי תחלת הפלת מלך וחילו הוא הפלת שרו תחלה כד"א יפקוד ה' על צבא מרום כו' ולא כל אדם זוכה לראות הפלת השר הרוחני כי אם גבר כמשה או בני ישראל בקריעת ים סוף כי אז בעת רצון ההוא הפליא חסדו להם ויראו את מצרים היא השר מת על שפת הים אך לא עתה ע"כ אמר ויאמר ה' אלי ראה כלומר אלי בלבד אמר ראה החלותי תת לפניך את סיחון שהוא ראותי את השר נופל וזהו רבוי האת באומר את סיחון ולזה קרא התחלה שאל"כ לא היה ראוי לאומרו רק אמר אומר ויצא סיחון כו' למלחמה אך קרא התחלה אל מפלת שרו מטרם צאתו למלחמה ועשות בו קצת חבלה:

ראה החילותי כפה שר של אמוריים וכו' קשה מנא ליה. וי"ל מלשון החילותי שהוא לשון מדוה וחולי שאין נראה לפרשו לשון התחלה מדלא כתב עתה אחל כדכתי' לעיל ועוד כי מה צורך יש לומ' היום הזה אתחיל לתת לפניך סיחון הרי התחיל וגמר לתתו לפניו שהרי הרג אותו וירש את ארצו לפיכך פירש החילותי לשון חולי וחלשות וזהו שכתו' החילותי לשון עבר כלומ' ראה החלשתיהו וכפיתי אותו לפניך:

"...הַחִלֹּתִי תת" וגו'. כאן מפורש שכיבוש זה היה מתוכנן בידי ההשגחה, ואילו למעלה (במדבר כא, כא) נראה כמו תוצאה של משא ומתן בלתי מוצלח, והרי לך דוגמה מובהקת של "סיבתיות כפולה", ואין כאן משום סתירה ח"ו. (פ' דברים תש"ס)

ויצא עוג מלך הבשן. קרי ביה בא שן כמ"ש פרק הרואה דעקר טורא בת תלת פרסי ונשתרבבו שיניו ולא יכול ע"ש. רבינו אפרים ז"ל:

רש"י ד"ה החלתי תת לפניך, כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו. ע"כ. לא ידעתי איזה קושי בא תיאור ציורי זה לפתור. (פ' דברים תשמ"ז)

ולכאורה העניין הוא בביאורה המילולי של המילה "לפניך". (פ' דברים תש"ן) ולפי ספר "שערי אהרן" הקושי הוא: למה נאמר "החלותי", הרי עדיין לא התחיל? לכן מבאר רש"י שה' נתן למשה רבנו להכניע מלאך בשמים הממונה על האמוריים, ונחשב הדבר כהתחלת נפילתם.