신명기 22:22의 주석

ומתו גם שניהם. לְהוֹצִיא מַעֲשֵׂה חִדּוּדִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶהֱנֵית מֵהֶם (ספרי; סנהדרין ס"ו):

ומתו גם שניהם להוציא לעושה מעשה חדודים שאין האשה נהנית מהם גם לרבות הבאים אחריהם לשון רבינו שלמה ולא הבינותי מהו וכי בתולה היא זו שנמעט או נצטרך לרבות הבאים אחריהם מה לי ראשון מה לי שני ושלישי ועוד היה לו לומר הבאים אחריו ובנוסחאות שלנו בספרי (תצא קב) שניהם ולא העושה מעשה חדודין כשהוא אומר גם שניהם לרבות הבאים מאחוריהם והיא ביאה שלא כדרכה וריבה אותה הכתוב בכאן וכל העריות למדות זו מזו ועל דרך הפשט גם שניהם האיש הפושע בחטא יותר שהוא התובע והמפתה והעושה מעשה וגם האשה והזכיר זה הכתוב ופירש גם שניהם האיש השוכב וגם האשה וכן דרך הכתובים לתלות החטא באיש כאשר פירשתי (ויקרא כ יז) בערות אחיו גלה ערירים יהיו ויש אומרים כי טעם האיש השוכב עם האשה והאשה תוספת ביאור כמו יביאה את תרומת ה' (שמות לה ה) אותו את נבוכדנצר (ירמיהו כז ח) ובספרי (שם) האיש השוכב עם האשה אע"פ שהיא קטנה והאשה אע"פ שנבעלה לקטן אם כן טעמו גם שניהם גם כל אחד מהם האיש או האשה המגיע מהם לחיוב:

כי ימצא איש וגו׳ ומתו גם שניהם. אריכות הדברים מלמדנו שיש בפרשה זו נוספות על הכתוב בפ׳ קדושים מות יומת הנואף והנואפת. וגם לשון גם שניהם האף שיש בזה דרש חז״ל מ״מ אין מקרא יוצא מ״פ דמשמעו דאע״ג שאין הדעת נוטה להשוות שניהם בעונשן מכ״מ כך דעת התורה. ונראה לבאר עפ״י הקדמה לשון כי ימצא דאע״ג דתניא בספרי כי ימצא בעדים מ״מ ע״כ יש בזה עוד כוונה דלזה לבד לא הוצרך הכתוב שלא יענשו אלא עפ״י עדים אלא עיקר משמעו כאן שחפשו אח״ז ומצאו כי כן. וכהא דתניא בספרי פ׳ שלח עה״פ וימצאו איש מקושש עצים מלמד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש. ונתבאר שם דמזה מוכח שהיו חשודים אותו הדור על חילול שבת. ומש״ה על הב״ד לחקור ע״ז. וכמו שעשה כן נחמיה הפחה בזמנו וה״נ אשמעינן דבר חידוש דיש עת שב״ד שולחים לחקור על האדם אם הוא עובר עבירה ומצאו שכן הוא. שהוא שוכב עם אשה. והיינו משום שהיה אותו איש נטען על האשה מקודם אלא שלא באו עדים לב״ד. והנ״מ בכ״ז הוא שהרי אם נמצא בעדים פתאום מעשה זנות אע״ג שמתרים בשניהם כדין ומקבלים התראה האיש והאשה ואין פורשים זה מזה. מ״מ א״א להעניש אותה משום דילמא היתה אנוסה תחלה וקי״ל בכתובות דנ״א בכל שתחלתו באונס וסופו ברצון אפילו אומרת הניחו לו כו׳ מותרת לבעלה מ״ט יצר אלבשה. ואפילו אבוה דשמואל דלא ס״ל הכי אינו אלא לענין היתר לבעלה. אבל הא כ״ע מודי שאינה נהרגת דבל״ז אין אנו מוצאים ידינו ורגלינו בפי׳ הפרשה הסמוכה דהכתוב מחלק בין מציאה בעיר לבשדה וכאשר יבואר. מעתה מבואר פרשה זו דמכ״מ אם ימצא איש הנטען עליה שהוא שוכב וגו׳ אזי ומתו גם שניהם. אפילו האשה שמזה הדבר ברור שברצון נכנסה תחלה עמו כדי לזנות :