신명기 23:10의 주석

כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ה"א מתהלך כו' ולא יראה בך ע"ד ושב כו' הול"ל ושמרת. וי"ל כי המלחמה באמת נותנת שמירה לאדם. ובספרי כי תצא לא תצא אלא במחנה. חז"ל דרשו בקרב מחניך הם האיברים של האדם [כן הגיד אא"ז מו"ר ז"ל וכן בילקוט בקרב כל אחד ע"ש] וזה תצא מחנה. שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום ואם מאסף כל כחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות. עי"ז עצמו ונשמרת ששוב אין מקום להיות מתבלבל ע"י דברי שטות מאחר שמרוצה למסור נפשו ואין דבר חביב מנפשו. וכן איתא עצה זו בשם הבעש"ט ז"ל. ה"א מתהלך. מהלך לא כתי'. רק ביד האדם לזכות לזה לעורר חיות הש"י שיש בנשמת האדם ולא יראה בך פי' חז"ל לבו רואה הערוה אסור. והוא דבר גדול לבד שלא לחשוב ח"ו בדבר ערוה רק שלא יוכל הלב לראות ולהסתכל בשום דבר שאינו להשי"ת. כמ"ש קדושים תהיו:

כי תצא מחנה כו' ונשמרת כו' ויד תהי' לך מחוץ כו'. י"ל שהוא עצה לאדם אף שא"י לתקן כל מעשיו. מ"מ אין לך אדם מישראל שאין בו דברים טובים. וצריך לאסוף המעט טוב שבו שלא לערב בו דבר רע. ועי"ז המעט יהי' לו כח ויד גם בדברים שמחוץ למחנה. כי מצוה גוררת מצוה. וכ' טוב מעט לצדיק כו' כי המון רשעים רבים שכל עצת היצה"ר ע"י הריבוי שמוסיף חטאים קלים כמ"ש דברים שדש בעקביו. ותיקון הצדיק בבחי' מעט שיהי' חשוב אצלו מה שזוכה לקיים מצות בוראו אף שהוא מעט. וכפי התדבקותו באותו המעט עץ חיים הוא להביאו לתקן הכל כראוי כנ"ל:

כי תצא וגו' … ונשמרת. שֶׁהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה (תלמוד ירושלמי שבת ב'):