신명기 23:24의 주석

מוציא שפתיך תשמור הוא שמירת הלשון שהפה הוא אבר פנימי יותר שכל ההבל ופנימיות האדם הוא יוצא ע"י מוצאות הפה ע"כ צריך שמירה יותר. ונראה דמצות תלמוד תורה הוא שמירת הפה דכל מ"ע נגד אבר מיוחד ולכן מצוה זו תמיד יום ולילה כי מוצאות הפה צריכין יותר שמירה כנ"ל. כי כל שורש החיות בהאדם הוא בהבל הפנימי וכשאדם שומר הבל פיו זה שורש לכל המעשים כדכתי' תשמור ועשית כו' שכל המעשים תלוי בשמירת הפה כי יתרון בריאת האדם על הבע"ח כי הוא מדבר. וכ"כ לנפש חי' לרוח ממללא. לזאת צריך לתת עיקר המעלה שלו להשי"ת כנ"ל. כי בריאת הפה ודיבור האדם הוא דבר נפלא יותר מכל הבריאה. כמו שמבין מי שמתבונן בפלא זה. וכל מה שברא הקב"ה הכל לכבודו ברא כמ"ש תהלתי יספרו. ואם כי להוציא דברים לפני השי"ת אינו בנקל אבל עכ"פ שנשמור הפה מדברים בטלים כנ"ל:

מוצא שפתיך תשמור אז ועשית כאשר נדרת כו'. כמ"ש במ"א כי קבלת האדם עושה רושם. וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב אף כי א"י לגבור במעשה נגד היצה"ר אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים כופין אותו לטוב:

בפסוק מוצא שפתיך תשמור כו' ועשית כו' אזהרה לב"ד שיעשוך. כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה רק שהאדם עצמו יכוף א"ע ע"י היגיעה בתורה ותפלה שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצוון בכל יום לקבל בפה עמ"ש ועול מצות. גם הוא הבטחה ועשית שבוודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמינו בכל יום בוודאי יעשו פירות אם מיד אם לאחר זמן כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו ית' כמו שמבקשין וכוף את יצרינו. וכמו שהי' בכלל ע"י שקבלנו בהר סיני מלכותו ית' בנעשה ונשמע. לכן אף שחטאנו. עכ"ז כתיב ביד חזקה כו' אמלוך עליכם. כן בפרט כפי מה שמקבלין עמ"ש כראוי מתקיים אח"כ בוודאי. וכ"ז נרמז בק"ש ואהבת והי' א"ש. שמקבלין ע"ע להתקרב אליו אם נזכה מתוך אהבה וח"ו כשלא נזכה לזה ונתחייב עונשין אבל הקב"ה יקרב אותנו בכל אופן שיהי':