신명기 5:4의 주석

פנים בפנים. אָ"רַ בֶרֶכְיָה: כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, אַל תֹּאמְרוּ אֲנִי מַטְעֶה אֶתְכֶם עַל לֹא דָבָר, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַסַּרְסוּר עוֹשֶׂה בֵּין הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ, הֲרֵי הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ מְדַבֵּר עִמָּכֶם (פסיקתא רבתי):

פנים בפנים. בלא אמצעי והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו:

פנים בפנים פ''א כפולה לומר בפנים מאירות בפנים מסבירות:

פנים בפנים. בלתי חלום ומראות הלילה אבל בעודכם משתמשים בחושים:

פנים בפנים דבר וגו׳. משמעות פנים בפנים באותו פנים שאתם תהיו עמו באותו פנים יהיה הוא ית׳ עמכם. וזהו עיקר הדרוש שכלל בזה שני ענינים גדולים. א׳ במה שהחל בדרך הלמוד אשר כמו שהאדם מכין עצמו בלימודו כך בא הסיעתא עליו מה״ש. והביא הוכחה לזה ממה שלא כולם השיגו אז באותו מעמד בשוה. וכדאי׳ ברבה כ״פ קול ה׳ בכחו לא נאמר אלא קול ה׳ בכח של כל א׳ וא׳. והיינו לפי הכנתו של כ״א. ומזה מביא ראיה לדורות על השגת התורה. ב׳ במה שהביא דוגמא לזה בענין השגחה העליונה שהוא לפי מעשי האדם שדבר ה׳ היה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. שהן המה שני אופני ההשגחה תהיו אתם לי היינו כמו שתתנהגו אתם במעשי תורה ועבודה וגמ״ח כך תהיה השגחתי בשכר כל פרט באותו אופן. וכמו שביארנו באותה פרשה. וכזה ג״כ בא במקרא ועושה חסד לאלפים לאהבי וגו׳ כמבואר שם. ומכל זה למדו ענין פנים בפנים. ויהיו נוכחים מזה ג״כ שכמו ההשגחה העליונה תלוי׳ במקבלים כך השגת כח התורה תלוי׳ במקבל אם נותן נפשו על בחינה גבוה או מסתפק במועט. והביא עוד ראיה לזה:

פנים בפנים. כלומר בלא אמצעי, והטעם כאשר ישמיע המשמיע את קולו לאחר ופניו אל פניו ואם לא יראנו (הראב"ע), וכ"כ במורה (בל"ז מראשון) פנים בפנים מציאות במציאות מבלתי אמצעי, כמו שביאר במקום אחר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. לכן ת"א ממלל עם ממלל, כדי להרחיק ההגשמה, ולדעתי א"צ להוציא לשוי המקרא מפשטי', כי מלת פנים ענינו תוך ופנימי, כמו כל כבודה בת מלך פנימה, וכמו לחם הפנים שתיב"ע לחם גואה, והטעם שדבר ה' עמכם בהר עומק סתרי פנימיות התורה, להבינכם טעמי מצותיה עד תכליתם, וכמ"ש במכדרשב"י (בהעלותך קנ"ב) חכימין עבדי דמלכא אלהא, אינון דקיימו בטורא דסיני, אסתכלו בנשמתא דאורייתא, וכ"א במס' סופרים פנים בפנים פנים תרין בפנים תרין הא ארבעה אפין, פנים למקרא פנים למשנה פנים לתלמוד פנים לאגדה, ע"ש, כלשון המורגל בדברי רבותינו מ"ט פנים לתורה, וכלשון חייב להראות לו פנים (עירובין נ"ד) שענינו טעם הדבר והמיישב הלמודים, ותרגום פנים בפנים (דיא אינהאלטרייכסטען בעגריפפע):

הרי המוכר עצמו כו'. וזהו דכתיב פנים בפנים:

פנים, טעם הב' שיאמרו שהברית הזה לא ימשך לדור דורים שיצויר שיקום נביא ויבטל תורת משה ויאמר שה' שלחו לתת תורה אחרת, ע"ז משיב שלא קבלנו את התורה ע"י שליח רק ה' דבר עמכם פנים אל פנים, וכל שלא יבא שנית בעצמו וידבר עם ששים רבוא פנים אל פנים שהוא מבטל תורת משה ונותן תורה אחרת אין להאמין לשום שליח, כמ"ש כי יקום בקרבך נביא וכו' ובא האות והמופת וכו':

פס'. פנים בפנים, לא דברתי אני עמכם אלא פנים בפנים כמו שנאמר (שם יט) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה:

פנים בפנים וכו׳. הרי הלוקח וכו׳ הא דקרי ליה להק״בה לוקח היינו שלקח את ישראל להיות לו לעבדים דאלו בענין התורה הק״בה נקרא מוכר וכמ״ש רז״ל על פ׳ כי לקח טוב נתתי לכם:

פנים בפנים דבר. אנכי ולא יהיה לך:

פנים בפנים דבר ה׳‎ עמכם אנכי ולא יהיה לך.

רש"י ד"ה פנים בפנים, ...הרי המוכר עצמו מדבר עמכם. ע"כ. יש חומשים שכתוב בהם "הרי הלוקח עצמו...", והגירסה שלפנינו נוחה יותר. מעניין שבדפו"ר הגירסה היא "הלקוח". וראה "משכיל לדוד" המציין כי בכמה דפוסים קדומים הגירסה היא "הלוקח", ומבאר, שאמנם בדרך כלל הקב"ה נקרא "מוכר" ביחס לתורה ("כי לקח טוב נתתי לכם"), אבל כאן נקרא "לוקח", כי לקח את בני ישראל לו לעם. (פ' ואתחנן תשס"ד)

דבר ה' עמכם. ברוב המקומות מחובר לדבור מלת אל, דבר אלינו בחורב, דבר ה' אל כל קהלתכם, ופעמים מחובר לדבור מלת עם ואת, בבואו לדבר אתו (ס"פ כי תשא) וכן מדבר עם יעקב, דבר אתנו קשות, עודנו מדבר עמם. וע"ד הפשט נראה שאין הבדל ביניהם, כי מצאנו מלת את שהוראתו כמו אל (כבש"ב ט"ו כ"ג) ע"פ דרך את המדבר, כמו אל המדבר, יאר פניו אתנו (תהילים ס״ז:ב׳) במקום אלינו, כמ"ש יאר ה' פניו אליך, וכן לעשות עמכם רעה (ויצא ל"א) במקום לעשות לכם, אמנם כשנדייק יש לדבור המחובר במלת את או עם, הוראה מובדלת מהתחברו במלת אל ולמ"ד. שהדבור באל ולמ"ד, נשאר הדבור תמיד אצל צד אחד מן המדברים, שהמדבר יציע דבריו לפני השומע בלתי מחייב אל התשובה, אמנם כשדבור מחובר בעם או באת, ירמוז על מין דבור שהיו שנים מחליפים הדבור זה לזה פעם זה ופעם זה מדבר כעין המצוי במדברים שאין הדבור נשאר תמיד ע"צ אחד מן המדברים אבל מחליף ונעתק מאיש לרעהו, אחד שואל ואחד משיב (וואָרטוועקסעל) והוא המכוון במלות אתו ועמו המורים תמיד על השוואת הנושאים שהם נשואים בענין אחד, אלא שהוא מייחס תמיד הדבור אל זה שהיה דבורו ראשון או סבה ראשונה בדבור, כמ"ש עודנו מדבר עמם (בראשית כ״ט:ט׳) הנה היו הרועים ג"כ מדברים כמו שנזכר שם אלא שתלה הדבור ביעקב במה שהיה ראש המדברים ופתח בדבור תחלה, והפך זה כשיאמר וידבר לו וידבר אליו, ירצה בו אמנם דבור פרטיי נבדל מן הדבור המצוי והיינו דבור הנשאר אצל צד אחד מן המדברים שהתכוון לשפוך דבריו לפני המקבל ולהגיד לו דבר בלתי מחייב אל התשובה. והנה כשהשמיע הקב"ה עשרת הדברים לאזני בנ"י לא היה הדבור נשאר תמיד ע"צ המשמיע ית' לבד, אבל היה מחליף ונעתק אל בנ"י ג"כ, כמ"ש במכילתא (יתרו פ"ד) לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו, ובמדרש חזית (ע"פ ישקני) אמרו דרך מליצה הדבור היה מחזיר על כל א' וא' מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו כך וכך מצות יש בו כך וכך קלין וחמורין יש בו כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר ישראל הן, וחוזר ואומר לו מקבל אתה אלהותו של הקב"ה והוא אומר לו הן והן וכו' ולסבה זו שבשעת מ"ת היה הדבור מחליף ממשמיע לשומע, ומשומע למשמיע, לכן הוזכר בדברי מ"ת מלת עם ואת. ואפשר לכלול עוד בהוראת דבור במלת את ועם, להורות על הסכמת דעת השומע אל דברי המשמיע, והוא כשהענין בעצמו אינו מסכים כ"כ אל דעת השומע, וחומר הדבר בעצמותו היה מכריח את השומע יותר אל שלילת קבלת הדברים, לולי שהיה המשמיע ממליץ לו את הענין וממתיקו לו בטענות ראויות ישרות ונכונות עד שיכניס בלב השומע תשוקה וחפץ לקבלת הדבר מרצון נפשו, ולהיות שבהסכמת דעת השומע אל משמיעו הצטרפה דעות שניהם יחד להיות אחודים בענין הדבור, לכן התחבר אל הדבור מלת את או עם, שהוא מלה אשר יורה על ההצטרפות (מיט), והנה התורה הקדושה אף שהיא מדברת בענינים תחתונים רומזת היא בהם ענינים פנימיים ופנימים לפנימים גבוה מעל גבוה לאין תכלית, כי אורייתא כולה איהי סתום וגליה, גלויה היא לפי פשוטו של מקרא שהוא כתוב מפורש ומבואר בה, וסתומה היא מצד דרך הנסתר שבה שאינו מבואר בה באר היטב, אבל נסתר ונטמן ענינים גבוהים ברמז דברים, אמנם במעמד הקדוש בעת קבלת התוה"ק אשר אז אתבסם עלמא עד שאמרו חז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזכו ישראל להשיג עומק פנימיות נשמתא דאוריית' וכל אחד מהם היה מסתכל בסתרי עומק פנימיותי', כמ"ש במכדרשב"י (בהעלותך קנ"ב) אינון דקיימו בטורא דסיני אסתכלו בנשמתא, דאיהו עיקרא דכלא אוריית' ממש. ואחרי שהתאחדה דעת מקבלי התורה עם דעת העליון ית' המשמיע הדברות להשיג עומק הדברות, וקבלום עליהם בכל לבבם ובכל נפשם, לכן התחבר בו לדבור מלת עם, אשר יורה על ההצטרפות והתאחדות. וראיתי במ"ר (כי תשא פ' מ"א) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו ארשב"ל מה לדבר אתו משל לתלמיד שלמדו רבו תורה עד שלא למדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו משלמד אותו אומר לו רבו בוא ונאמר אני ואתה כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה משלמדה אמר בא ונאמרה אני ואתה, הרי לדבר אתו: