시편 16:8의 주석

שויתי ה' לנגדי תמיד. בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני ולמה כי מימיני הוא תמיד לעזרני לבל אמוט, ד"א שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת היה עמו לקרות בו כל ימי חייו וזה שאמר מימיני בל אמוט ע"ש התורה שנתנה בימינו שאני עוסק בה ולפיכך בל אמוט (סא"א):

שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: וכדתניא וכתב לו את משנה וגו' כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו (עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט) אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקראות בו וכו'. (סנהדרין כא ע"ב)

שויתי יהוה לנגדי תמיד בכל דרכי אזכרנו. כדבר שהוא נגד האדם תמיד, שלא יסור מעיניו ומלבו, כן שמתי כבוד האל תמיד לנגדי, כי יודע אני כי הוא מימיני ובעזרתי; לפיכך לא אמוט בכל אשר אלך ואצא. והרב רבי משה בן מימון זכרו לברכה, פרש (מורה הנבוכים ג נא):

וכ"כ נכותי מהעון ההוא כי מאז לבל אשוב לחטוא עשיתי שמור היותר גדול שאפשר והוא כי הנה שויתי ה' לנגדי תמיד והוא כי כל הפחד לא היה רק מהלב בל יהרהר ואחריו יהיו אברים גומרים על כן מה עשיתי שויתי ה' לנגדי תמיד והוא כי כל מה שכל אדם עושה בעת תפלה שמצייר בדעתו כאלו המלך הקדוש נצב נגדו פנים בפנים שעל כן נותן שלום תחלה לצד שמאלו שהוא כנגד ימין ה' כי אלו היה נצב מלך מבני אדם נגד פניו פנים בפנים היה ימינו נגד שמאלו ושמאלו נגד ימינו אמר דוד הנה זה הייתי עושה תמיד אף שלא בשעת תפלה וזהו שויתי ה' לנגדי תמיד והטעם כי מימיני שהוא מצד ימיני שאין הלב שם לא היה פחד שאמוט בחטאי כי הלב חומד לצד ימין על כן נגד מקום הפחד שהוא השמאל כי שם הלב עשיתי בכונתי תהיה שם ימין ה' במה ששויתי ה' לנגדי תמיד שתהיה בחינת ימינו ית' נגד שמאלי אשר שם הלב להיות לי לעזר ולהועיל לבל אחשוב מחשבה רעה שעל ידי כן לא יהיה לבי חושב מחשבות רע:

שויתי. שמתי כמו משוה רגלי (לקמן י״ח):

שויתי. מענין שימה וכבר בארתי (הושע י') ששוה המורה על השימה כולל גם מושג השיווי והערך, שהערכתי את ה' לנגדי, ולכן בטלתי חפצי מפני רצון ה' :

שויתי ה׳‎. תמיד אחשב כאלו ה׳‎ עומד נגדי ורואה מעשי:

שויתי ה' לנגדי תמיד. אפשר שויתי רוח ה' דיבר בו דזכה למדת הנשתוון שכתב הרב חובת הלבבות ז"ל דהיינו דאם יכבדוהו או אם יבזוהו הכל אצלו בשוה והבזיון והכבוד שקולא"י נינהו ואמר דזכה לזה משום דה' לנגדי תמיד. ובזה הכל שוה בין אם יכבדוני בין אם יבזוני כי אני עומד לפני ה' ומכיר פחיתותי באמת. ואם תאמר בלא זה אני עוסק בתורה ואגוני מגנא ואצולי מצלא לז"א התורה היא מצלת מהחטא וז"ש כי מימיני רמז לתורה אהניא בל אמוט. אבל לזכות למדת הנשתוון לא סגי בתורה אלא לחשוב כי ה' לנגדי תמיד:

שויתי, וע"י עצות התורה והרגשת המוסר, שויתי את ה' לנגדי ר"ל שהגם שתאות הגוף וחמדותיו יסיתני לנטות מאחרי ה', אני משוה את ה' לנגדי, כי פקודת ה' ומצותיו הן עומדות נגד תאות גופי, והן מצוות את ההפך מה שאני רוצה מצד גופי ויצרי, ושויתי ערך שניהם זה מול זה, שבודאי ראוי שאבטל רצוני ותאותי מפני ה' ומצותיו, והענין כי בנפש האדם יש שני דרכים, הגוף וכחותיו יעצוהו תמיד ללכת לקראת נחשים ויטהו אל אהבת עצמו, עד שאפי' הטוב אשר יעשה, יעשה מפני אהבת עצמו מתקות השכר ויראת עונש או פנייה אחרת, אולם נמצא כח באדם שהיא התבונה המעשיית אשר תשים לפניו חק שיעשה הטוב רק בעבור שהוא טוב, ושרשה מהתבונה הכוללת הבלתי ב"ת שהוא השי"ת, עד שה' הוא מיעץ אותו נגד הגוף ונגד חפציו, והשומע לעצת ה' הוא משוה את ה' נגדו, ר"ל שמעריך שתי הטענות במאזני משקל טענת הגוף וטענת הנפש, ושני הדרכים האלה נקראים ימין ושמאל בכתבי הקדש, שההולך בעצת גופו ותאותו הולך בדרך השמאל, כי לב כסיל משמאלו, אבל אחר ששויתי ה' לנגדי ובטלתי רצוני מפני רצונו, הוא מימיני בל אמוט, אני הולך ונוסע הנגבה לצד הימין אל הטהרה והקדושה לכן, בזה יש לי שלש מעלות, א. ששמח לבי הלב מציין הכח הממשלה אשר בנפש, שהאיש המשועבד לתאותיו לבו אינו שמח כי הרשעים מלאים חרטה והלב י"ל תמיד מלחמה פנימית עם עצמו, אבל המושל ברוחו ומכניע תאותיו לבו שמח כי נצח את המלחמה, ב. מצד הנפש האלהית שנקראת בשם כבוד בכתבי הקדש שהיא תגל בגילה חדשה, כי היא חפצה שתשאר ברוחניותה ולא תתגאל בפת בג הגוף וביין משתיו, ג. מצד הגוף עצמו שכ"ז ששומע לעצת התאוה, יכל בשרו מרואי, וכל כחות התאוה ירגיזו את בשרו ויכלוהו, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה בשרו ושארו, אבל ע"י שהשקטתי זעף התאוה ושאונה בשרי ישכן לבטח:

שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: רשב"א אומר משום ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד וכו'. (סנהדרין כב ע"א)

כי מימיני כאלו הוא יד ימיני שלא ישכח אותה האדם בהרף עין לקלות תנועתה ומפני זה

כי מימיני. כי בעבור זה יעמוד מימיני לעזור לי ולא אהיה נוטה לנפול:

בל אמוט: כלומר לא אפול.

שויתי ה' לנגדי תמיד. היינו שבמקום שישתוקק האדם לדבר יראה אם הוא רצון הש"י, לא יאמר מאחר שאני משתוקק בטח הוא רצון הש"י.

פני ה'. מיכן למתפלל שיראה כאילו שכינה כנגדו. וכן הוא אומר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח).