시편 62:4의 주석

תהותתו. מנחם פי' מגזרת התיו לאכלה (ירמיהו י״ב:ט׳), ויתא ראשי עם, (דברים ל״ג:כ״א), עד אנה תאספו על איש, ול"נ שיש לפותרו לשון הוות ויהא ה"א ותי"ו שורש כאשר יאמר מן מת מות, כך נאמר מן יסוד הת הות ולשון רבים הוות והוא לשון מחשבת שבר ותרמית, ויש מפרשין תהותתו כמו תאריכו לשונכם על בני אדם ברע ודימוה לל' הערב כשמרבה בדברים (סא"א):

עַד אָנָה: ת"ר אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה ומה כתיב בהם ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל אמרו וכי מאחר שארץ ממנה יצא לחם ועפרות זהב לו למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרינו [מממוננו] בואו ונשכח תורת רגל מארצנו שנאמר פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו דרש רבא מאי דכתיב עד אנה תהותתו על איש תרצחו כולכם כקיר נטוי גדר הדחויה מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי ממון ומושיבין אותו אצל קיר נטוי ודוחין אותו עליו ובאים ונוטלין את ממונו וכו':
(סנהדרין קט ע"ב)

עד. אמר כנגד האויבים תחשבו הוות על כל איש ואיש מישראל: