시편 74:1의 주석

יעשן אפך. כל הכועס נחיריו מוציאין עשן:

משכיל. זה המזמור ידבר על הגלות. ואמר למה אלהים זנחת לנצח. הרחקת אותנו לעולם:

משכיל לאסף כו' הנה אסף ברוח קדשו ידע מאז את כל אשר נעשה בחרבן ב"ה ובשבי ישראל בידי אדונים קשה ומאז השכיל ויתחנן לפני המלך ה' על צרותינו ועל פדיון נפשנו ועל חרבן ביתנו ויאמר למה אלהים כו' ולבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל באיכה רבתי שאמרו כי בעת חרבן בית ראשון נשבע הקב"ה שלא לשוב לישראל עד עת קץ לולא בכתה רחל ותתחנן לו יתברך ואז אמר לה הוא יתברך מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב וכן כתבנו על פסוק למה לנצח תשכחנו כו' לומר למה תהיה השכחה עד עת קץ הנקרא נצח עוד ידענו מרז"ל כי ה' כרוב רחמיו לבלתי השחית שארית ישראל לא השליט חמה אפו על ישראל רק בעצים ובאבנים כד"א כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון וכן אמרו ז"ל שעל כן זימר אסף ואמר מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך כו' והוא כי אף וחמה הם מלאכים רעים חיצונים אכזרים. ונבא אל הענין והוא כי הנה ארבעה המה גליותינו בבל בחרבן ראשון מדי על ידי המן הרע יון ואדום בחרבן בית שני וכנגד ארבעה גליות אלו דבר אסף ובראשון החל ויאמר למה אלהים זנחת לנצח והוא מה שכתבנו מרז"ל כי נשבע ה' שלא ישוב לישראל עד עת קץ הנקרא נצח ועל גלות ההוא אמר המקונן למה לנצח תשכחנו וגם הוא מאמר המשורר למה אלהים זנחת לנצח והביטה וראה כי אם ככה את עושה להתרחק ממנו הלא יעשן אפך בצאן מרעיתך והוא כי הלא לחוש על עמך שפכת אפך במה שהצתה אש בציון כד"א שפך חרון אפו ויצת אש בציון ומה הועלת בתקנתך כי הלא אם לנצח תזנחנו אחר שתצת באפך אש בציון אם לא נושענו באש ההוא יראה שעשן אש האף ההוא עדיין נשאר מהאש ההוא והלא יעשן בצאן מרעיתך ויכלו בעשן וזהו למה אלהים כו' יעשן כו':