출애굽기 25:51의 Halakhah

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':

מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':

הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:

הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:

יש להזהר ג"כ כשבא לברך ברכת המזון שיסיר את המאכלת מעל השלחן, וטעם הדבר מפני שהשלחן נקרא מזבח ומה מזבח הוזהרנו בו שלא להניף עליו ברזל שנאמר (שמות כ׳:כ״ב) לא תבנה אתהן גזית וגו', ודין תורה הוא שאם עשאה לאבני מזבח גזית בכלי כסף או בשמיר שהיה מותר הא אין עיקר האיסור בגזית אלא מפני הברזל שהוא החרב והתורה הרחיקו מן המשכן שכתוב (שם כה) זהב וכסף ונחשת ולא הזכיר שם ברזל, וכן במקדש כתוב (מלכים א ו׳:ז׳) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והטעם לפי שהוא כחו של עשו שנתברך בה מפי אביו וזהו שאמרו (בראשית כ״ז:ל״ט-מ׳) ועל חרבך תחיה, וכתיב (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי לכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן השלחן הוזהרנו לסלק החרב מעליו. לפי שהחרב הוא המחריב שהוא סבת החרבן שהוא הפך השלום ואין לו העמדה במקום ברכה שהוא שלום שהרי המזבח והשלחן מאריכין ימיו של אדם והחרב מקצר ואינו דין שיונף המקצר על המאריך:

ברכת המזון הם שלש ברכות מן התורה ואחת ברכה רביעית מדברי סופרים. וגדול שבשלחן מברך ואע"פ שבא לאחר סעודה. וסימן לשלש ברכות מן ועשית שלחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב, ברכת הזן. ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים. זהו זה"ב מספר דוד. וכן השלחן רמז למלכות וסימן הוא למלכות בית דוד בן ישי וכולל מלכות בית דוד של מטה וכן מלכות של מעלה, הוא כח הלבנה דוד מלך ישראל חי וקים, זהו שאמרו (שמואל ב כ׳:א׳) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל אין לאהליו אלא לאלהיו, וכבר ידעת כי השלחן במקדש כנגד מדת הדין, ומטעם זה היתה מונחת בצפון שהוא השמאל ומדת הגבורה, והיו על השלחן שני בגדים אחד שני ואחד תכלת, השני כנגד מדת הדין של מעלה והתכלת כנגד של מטה הכלולה מכל המדות, שהרי לחם הפנים היה על השלחן עצמו בלא שום אמצעית שנאמר (במדבר ד׳:ז׳-ח׳) ולחם התמיד עליו יהיה ועל הלחם פורשין בגד תכלת ועל בגד זה היו נותנין כל כלי השלחן ועל כלי השלחן היו פורסין בגד שני והיה העליון על הכל והיה בגד שני מלמעלה ובגד תכלת מלמטה כי כן מה"ד של מעלה משפעת בשל מטה וכל הענין כי מן השלחן שבמקדש תבא פרנסה לכל העולם, וכנגד מדת הדין המפרנסת העליונים צבא המרום גם השפלים, כי היא המדה הנותנת טרף לביתה וחק לנערותיה, ומכאן תבין טעם היות קומת השלחן עם המסגרת י' טפחים. וא"כ השלחן שבמקדש עם מה שעליו יורה על מדת הדין והבן. ויש לך להתעורר על מה שאמרו חז"ל עשרה שולחנות עשה שלמה המלך ע"ה כמו שנתפרש בכתוב. וכן עשר מנורות וכן עשרה כיורות:

"ועשית מנורת זהב טהור" וכו' (שמות כה, לא) נראה לי בסיעתא דשמיא מנורה רמז לתפלת העמידה דידוע שתפילת העמידה היא סוד המנורה אחד מתקוני השכינה כנזכר לעיל (בהקדמה לפרשת בשלח), צריך שתהיה זהב טהור לשון צח בלא טעות, "מקשה תעשה המנורה", רוצה לומר חבור אחד שלא יפסיק בתוך תפלת העמידה אפילו בדבר שבקדוש הן "ירכה" הם תחנונים שאומר אחר התפלה בין "יהיו לרצון" ראשון ובין "יהיו לרצון" השני, הן "קנה" כל ברכה וברכה נחשבת לקנה אחד, כי היא מכוונת כנגד ספירה אחת כנודע- הכל צריכין להיות חבור אחד זה עם זה בלתי הפסק בנתיים:

"ועשית מנורת זהב טהור" (שמות כה, לא). נראה לי, בסייעתא דשמיא: גופה של מנורה שהוא נר האמצעי, רומז ליום-שבת, וששה קנים שיש בהם ששה נרות, רומזים לששת ימי החול; דידוע מה שכתב רבנו האר"י ז"ל: מיום רביעי מתחילין לעשות הכנה לשבת בסוד נפש רוח ונשמה בימים רביעי חמישי ושישי; ואחר שבת שהם ראשון שני ושלישי, הם השארת נפש רוח ונשמה מקדשת השבת שעבר. ולזה אמר: "וששה קנים", הם ששת ימי החול; "יצאים מצדיה" של גוף המנורה שהוא נר האמצעי שכנגד השבת. ופרש: "שלשה קני מנרה מצדה האחד", שהם ימים רביעי חמישי וששי; "ושלשה קני מנרה מצדה השני", שהם ימים ראשון שני ושלישי. ואמר: "מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה" – נראה לי: "ירכה" אלו שעות תוספת שבת מלפניו ומלאחריו שהם מדרבנן, "וקנה" הוא גופה של מנורה, שהם כנגד יום השבת עצמו; והכוונה, שתזהר לשמור התוספת כמו שתשמור גוף השבת העיקרי, שיהיו בהשוואה אחת; ואמר "גביעיה" – רמז למעשה; "כפתריה" – רמז למחשבה שהיא במוח הסתום ככפתור; "פרחיה" – רמז לדבור; הכול "ממנה יהיו" – מקדושת השבת יהיו, שתשמור שלושה חלקים אלו בקדושת השבת.

כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף נוֹשְׂאִין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים וַאֲחוֹרֵיהֶם לַחוּץ וּפְנֵיהֶם לְפָנִים. וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת. שֶׁהַמֵּסִיר אֶחָד מִן הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה טו) "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ":

הַמְּנּוֹרָה מְפֹרֶשֶׁת צוּרָתָהּ בַּתּוֹרָה. וְאַרְבָּעָה גְּבִיעִים וּשְׁנֵי כַּפְתּוֹרִים וּשְׁנֵי פְּרָחִים הָיוּ בִּקְנֵה הַמְּנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה לד) (שמות לז כ) "וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ". וְעוֹד פֶּרַח שְׁלִישִׁי הָיָה סָמוּךְ לִירֵכָהּ שֶׁל מְנוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח ד) "עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ":

וְשָׁלֹשׁ רַגְלַיִם הָיוּ לָהּ. וּשְׁלֹשָׁה כַּפְתּוֹרִים אֲחֵרִים הָיוּ בִּקְנֵה הַמְּנוֹרָה שֶׁמֵּהֶן יוֹצְאִים שֵׁשֶׁת הַקָּנִים. שְׁלֹשָׁה מִצַּד זֶה וּשְׁלֹשָׁה מִצַּד זֶה. וּבְכָל קָנֶה וְקָנֶה מֵהֶן שְׁלֹשָׁה גְּבִיעִים וְכַפְתּוֹר וָפֶרַח. וְהַכּל מְשֻׁקָּדִים כְּמוֹ שְׁקֵדִים בַּעֲשִׂיָּתָן:

נִמְצְאוּ כָּל הַגְּבִיעִים שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים. וְהַפְּרָחִים תִּשְׁעָה. וְהַכַּפְתּוֹרִים אַחַד עָשָׂר. וְכֻלָּן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה וַאֲפִלּוּ חָסֵר אֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעֲשָׂאוּהָ זָהָב. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין עוֹשִׂין בָּהּ גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים. וְכֵן מְנוֹרָה הַבָּאָה זָהָב תִּהְיֶה כֻּלָּהּ כִּכָּר עִם נֵרוֹתֶיהָ וְתִהְיֶה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה מִן הָעֲשָׁתוֹת. וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין מַקְפִּידִין עַל מִשְׁקָלָהּ. וְאִם הָיְתָה חֲלוּלָה כְּשֵׁרָה:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעֲשָׂאוּהָ זָהָב. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין עוֹשִׂין בָּהּ גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים. וְכֵן מְנוֹרָה הַבָּאָה זָהָב תִּהְיֶה כֻּלָּהּ כִּכָּר עִם נֵרוֹתֶיהָ וְתִהְיֶה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה מִן הָעֲשָׁתוֹת. וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין מַקְפִּידִין עַל מִשְׁקָלָהּ. וְאִם הָיְתָה חֲלוּלָה כְּשֵׁרָה:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעֲשָׂאוּהָ זָהָב. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין עוֹשִׂין בָּהּ גְּבִיעִים כַּפְתּוֹרִים וּפְרָחִים. וְכֵן מְנוֹרָה הַבָּאָה זָהָב תִּהְיֶה כֻּלָּהּ כִּכָּר עִם נֵרוֹתֶיהָ וְתִהְיֶה כֻּלָּהּ מִקְשָׁה מִן הָעֲשָׁתוֹת. וְשֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת אֵין מַקְפִּידִין עַל מִשְׁקָלָהּ. וְאִם הָיְתָה חֲלוּלָה כְּשֵׁרָה:

הַמֶּלְקָחַיִם וְהַמַּחְתּוֹת וּכְלֵי הַשֶּׁמֶן אֵינָן מִכְּלַל הַכִּכָּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּמְּנוֹרָה (שמות כה לא) (שמות לז יז) "זָהָב טָהוֹר" וְחָזַר וְאָמַר וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. וְלֹא נֶאֱמַר נֵרוֹתֶיהָ זָהָב טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַנֵּרוֹת קְבוּעִין בַּמְּנוֹרָה וְהֵם מִכְּלַל הַכִּכָּר:

הַמֶּלְקָחַיִם וְהַמַּחְתּוֹת וּכְלֵי הַשֶּׁמֶן אֵינָן מִכְּלַל הַכִּכָּר שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בַּמְּנוֹרָה (שמות כה לא) (שמות לז יז) "זָהָב טָהוֹר" וְחָזַר וְאָמַר וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר. וְלֹא נֶאֱמַר נֵרוֹתֶיהָ זָהָב טָהוֹר מִפְּנֵי שֶׁהַנֵּרוֹת קְבוּעִין בַּמְּנוֹרָה וְהֵם מִכְּלַל הַכִּכָּר:

שִׁבְעַת קְנֵי הַמְּנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וְשִׁבְעַת נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל זָהָב בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. וְכָל הַנֵּרוֹת קְבוּעִים בַּקָּנִים:

הַגְּבִיעִים דּוֹמִין לְכוֹסוֹת אֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה שֶׁפִּיהֶן רָחָב וְשׁוּלֵיהֶן קָצָר. וְהַכַּפְתּוֹרִים כְּמִין תַּפּוּחִים כְּרוּתִיִּים שֶׁהֵן אֲרֻכִּין מְעַט כְּבֵיצָה שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין. וְהַפְּרָחִים כְּמוֹ פִּרְחֵי הָעַמּוּדִים שֶׁהֵן כְּמִין קְעָרָה וּשְׂפָתָהּ כְּפוּלָה לַחוּץ:

(שמות כא ה) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד" עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה. הָעֶבֶד עַד שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁהוּא עֶבֶד אֲבָל אִם אָמַר אַחַר שֵׁשׁ אֵינוֹ נִרְצָע עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה בְּסוֹף שֵׁשׁ בִּתְחִלַּת פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר מִן הַיּוֹם שְׁוֵה פְּרוּטָה מִדְּמֵי מְכִירָתוֹ אוֹ יֶתֶר מְעַט. אֲבָל אִם נִשְׁאַר פָּחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר אַחַר שֵׁשׁ:

הַשֻּׁלְחָן הָיָה אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהָיָה מֻנָּח אָרְכּוֹ לְאֹרֶךְ הַבַּיִת וְרָחְבּוֹ לְרֹחַב הַבַּיִת. וְכֵן שְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת וְרָחְבָּן לְרֹחַב הַבַּיִת חוּץ מִן הָאָרוֹן שֶׁהָיָה אָרְכּוֹ לְרֹחַב הַבַּיִת. וְכֵן נֵרוֹת הַמְּנוֹרָה כְּנֶגֶד רֹחַב הַבַּיִת בֵּין הַצָּפוֹן וּבֵין הַדָּרוֹם:

אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ לַשֻּׁלְחָן מְפֻצָּלִין בְּרָאשֵׁיהֶן שֶׁהָיוּ סוֹמְכִין בָּהֶן שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. שְׁנַיִם מִסֵּדֶר זֶה. וּשְׁנַיִם מִסֵּדֶר זֶה. וְהֵם הַנֶּאֱמָרִים בַּתּוֹרָה (שמות כה כט) "וּקְשׂוֹתָיו":

וּשְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים קָנִים שֶׁל זָהָב כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל הָיוּ לוֹ. אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. וְהֵם הַנִּקְרָאִים (שמות כה כט) "מְנַקִּיּוֹתָיו". וּשְׁנֵי הַבְּזִיכִין שֶׁמַּנִּיחִין בָּהֶן הַלְּבוֹנָה עַל הַשֻּׁלְחָן בְּצַד הַמַּעֲרָכוֹת הֵן הַנִּקְרָאִין (שמות כה כט) "כַּפּוֹתָיו". וְהַדְּפוּסִין שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם לֶחֶם הַפָּנִים הֵם הַנִּקְרָאִים (שמות כה כט) "קְעָרוֹתָיו":

שִׁעוּר הַסֻּכָּה גָּבְהָהּ אֵין פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְלֹא יָתֵר עַל עֶשְׂרִים אַמָּה. וְרָחְבָּהּ אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה טְפָחִים עַל שִׁבְעָה טְפָחִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהוֹסִיף בְּרָחְבָּהּ אֲפִלּוּ כַּמָּה מִילִין. הָיְתָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ מִשִּׁבְעָה עַל שִׁבְעָה אוֹ גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה:

וְכֵיצַד מְסַדְּרִין אֶת הַלֶּחֶם. אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִים. שְׁנַיִם בְּיָדָן שְׁנֵי סְדָרִין. וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְּזִיכִין שֶׁהָיוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָן. הַנִּכְנָסִין עוֹמְדִין בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. וְהַיּוֹצְאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ טִפְחוֹ שֶׁל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד":

וּשְׁלֹשָׁה דְּפוּסִין שֶׁל זָהָב הָיוּ לָהֶם. אֶחָד שֶׁנּוֹתְנִין בּוֹ הַחַלָּה וְהִיא בָּצֵק. וְהַשֵּׁנִי שֶׁאוֹפִין אוֹתָהּ בּוֹ. וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בּוֹ כְּשֶׁרוֹדֶה אוֹתָהּ מִן הַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְקַלְקֵל:

כָּל חַלָּה מֵהֶן מְרֻבָּעַת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ל) "לֶחֶם הַפָּנִים" שֶׁיִּהְיוּ לוֹ פָּנִים רַבִּים. אֹרֶךְ כָּל חַלָּה מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים. וְרָחְבָּהּ חֲמִשָּׁה טְפָחִים. וְרוּמָהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. וְהַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טֶפַח וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים. נוֹתֵן אֹרֶךְ הַחַלָּה עַל רֹחַב הַשֻּׁלְחָן נִמְצֵאת הַחַלָּה יוֹצֵאת שְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן וּשְׁנֵי טְפָחִים מִכָּאן. וְכוֹפֵל אֶת הַיּוֹצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן וְיִשָּׁאֵר בֵּין שְׁנֵי הַקְּצָווֹת רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְכֵן מַנִּיחַ חַלָּה עַל גַּבֵּי חַלָּה עַד שֶׁעוֹרֵךְ שֵׁשׁ חַלּוֹת. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּצַד הַמַּעֲרָכָה שְׁנִיָּה שֵׁשׁ חַלּוֹת:

אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא עַל פִּי הַמֶּלֶךְ וְעַל פִּי נָבִיא וּבְאוּרִים וְתֻמִּים וְעַל פִּי סַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד זְקֵנִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ט) "כְּכל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ" וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מֶלֶךְ הָיָה:

ה] במה שבארנו, דטעם הצרכת חלזון לתכלת, הוא משום דבעינן שתהא צביעה מתקיימת ועומדת ביפיה, וקים להו לחז"ל דשלא מן החלזון אין הצביעה עומדת מתקיים ביפיה, העיר על זה אחד מהחברים יצ"ו דא"כ תקשה למה פטרו עצמן כל הדורות שלפנינו מן התכלת לחסרון מציאותו, הרי כיון שאי אפשר להשיג החלזון יהיה חובה לקחת חוטי צמר צבוע תכלת מדבר אחר במקום חלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, וכמו אתרוג הפסול שפסולו מן התורה, מ"מ בשעת הדחק שאי אפשר בכשרים מקיימים בפסולים, כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, כמו שכתבו התוס' והרא"ש במסכת סוכה (לא. ושם) ולדעת כמה פוסקים, אפילו ברוכי נמי מברכינן עלייהו, מהאי טעמא יעו"ש, ובשלמא אי אמרת, דהצרכת חלזון לתכלת הוא מגזרת הכתוב או מהלכה למשה מסיני, שפיר דהויא כל אינך צבע תכלת שלא מן החלזון, אינו מינו דתכלת כלל, והויא דומיא דפריש ורמון לגבי אתרוג, דאמרינן במסכת סוכה (שם:) מהו דתימא לייתי, כי היכי שלא תשתכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך יעו"ש, אבל למה שבארנו שאין פסול שאר צבע התכלת מגזרת הכתוב או מהלכה למשה מסיני מפורש, אלא משום דבעינן צבע המתקיים ועומדת ביפיה, ושאר צבע שלא מן החלזון, קים להו לחז"ל שאינה עומדת ביפיה, א"כ הויא להו גם שאר צבע התכלת שלא מן החלזון מיניה אלא שפסול, והוי כמו אתרוג הפסול לגבי כשר, דבדאי אפשר לקיומי בכשרים, צריך להביא פסולים, משום שלא תשתכח תורת אתרוג, ולמה פטרו עצמן כל הדורות שלפנינו לגמרי מן התכלת, הוי להו להביא תכלת שלא מן החלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, הוי להו להביא תכלת שלא מן החלזון, כי היכי שלא תשתכח תורת תכלת, ויפה העיר, ברם אשתמיטתיה ש"ס ירושלמי מפורש במסכת כלאים (פ"ט ה"א) תכלת וארגמן ותולעת שני (שמות כ״ה:ד׳) מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים, אף כל דבר שיש בו רוח חיים יעו"ש, הרי דגזירת הכתוב הוא בתכלת, דצריך שיבא מבעל חי דוקא, ולא מדומם או צומח, ואנן בעניותין לא באנו לידי מדה זו, לבאר טעם הצרכת חלזון לתכלת, משום דבעינן שתהא צביעה העומדת ביפיה, אלא כלפי מה דקתני בתוספתא, תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה, בהא הוצרכנו לבאר הטעם דמבעל חי אחר פסול, משום דבעינן שתהא צביעה העומדת ביפיה, וקים להו דמבעל חי אחר שלא מן החלזון אינה צביעה העומדת ביפיה, אבל טעם פסול תכלת הבאה מדומם וצומח לא הוצרכנו לבאר כלל, דזיל קרי בי רב הוא ירושלמי מפורש הנ"ל, וזה הירושלמי היה בהעלם עין מהרבה גדולים חקקי לב ומבעל התשובה שבנודע ביהודה (או"ח סימן ג) יעו"ש. ומעתה שפיר פטרו עצמן הדורות שלפנינו מתכלת לגמרי, כי תכלת משום בעל חי לא היה שכיח כלל, ותכלת מדומם וצומח הגם דשכיח, אבל ודאי לאו מיניה דתכלת הוא כלל, דהא גזירת הכתוב הוא דתכלת הוא מבעל חי דוקא, והוי כמו פריש ורמון לגבי אתרוג דלא מייתינן, כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא דאתי למסרך:

הָאֵפוֹד רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּתֵף לְכָתֵף. וְאָרְכּוֹ מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרָיו עַד הָרַגְלַיִם. וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג לְכָאן וּלְכָאן שֶׁחוֹגְרִין אוֹתוֹ בָּהֶם וְהֵם הַנִּקְרָאִין חֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְהַכּל אָרוּג זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן. וְקוֹבֵעַ עַל כָּל כָּתֵף וְכָתֵף אֶבֶן שֹׁהַם מְרֻבָּע מֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. וּמְפַתֵּחַ עַל שְׁתֵּי הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים. שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ כְּתוֹלְדוֹתָם. וְכוֹתְבִין שֵׁם יוֹסֵף יְהוֹסֵף. וְנִמְצְאוּ כ''ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ וְכ''ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ. וְכָךְ הָיוּ כְּתוּבִין: וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ רְאוּבֵן עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית. וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שִׁמְעוֹן עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית. וְעוֹשֶׂה בְּכָל כָּתֵף שְׁתֵּי טַבָּעוֹת אַחַת מִלְּמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַכָּתֵף וְאַחַת מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב. וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת:

דע כי פעמים יבאו צוויין בתורה ואותן הצוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה כאילו הוא מספר איך ראוי שתעשה המצוה ההיא. דמיון זה אמרו (ויקרא כ״ד:ה׳) ולקחת סלת ואפית אותה כי הוא אינו ראוי שימנה לקיחת סלת מצוה ועשייתה לחם מצוה, אבל הנמנה הוא אמרו (שמות כ״ה:ל׳) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד, הנה המצוה היא להיות הלחם תמיד לפני ה' ואחר כך ספר איך יהיה זה הלחם וממה יהיה ואמר שהוא יהיה מסלת ויהיו שתים עשרה חלות. ועל זה הדרך בעצמו אין ראוי שימנה באמרו ויקחו אליך שמן זית זך אבל ימנה אמרו להעלות נר תמיד והוא הטבת נרות כמו שהתבאר בתמיד. ועל זה הדרך בעצמו לא ימנה אמרו קח לך סמים אבל ימנה הקטרת הקטורת בכל יום כמו שבאר הכתוב בו בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות וזאת היא המצוה המנויה. ואמרו קח לך סמים הקדמה בצווי לבאר איך תעשה המצוה הזאת והקטורת הזאת מאיזה דבר יהיה. וכן קח לך בשמים ראש לא ימנה ואמנם ימנה הצווי שצוה שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר. ועל הדרך הזה הקש בכל מה שדומה לו עד שלא יתרבה אצלך מה שאין ראוי למנותו. וזאת כוונתנו בזה השרש. וזה דבר מבואר ואמנם זכרנוהו ועוררנו עליו בעבור כי כבר טעו בו רבים גם כן ומנו קצת הקדמות המצות עם המצוה עצמה בשתי מצות כמו שיתבאר למי שיבין מנין הפרשיות שזכר רב שמעון בן קירא, הוא וכל מי שנמשך אחריו מזכיר הפרשיות במנינם:

אַחַר הָרֶגֶל בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָיוּ מַטְבִּילִין כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ בָּרֶגֶל בִּשְׁעַת הֶחָג. וּלְפִיכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים לָהֶן אַל תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן בְּשָׁעָה שֶׁמַּרְאִין אוֹתוֹ לְעוֹלֵי רְגָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָמֵא בְּמַגָּעוֹ אַחַר הָרֶגֶל וְנִמְצָא צָרִיךְ טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ וְנֶאֱמַר בְּלֶחֶם הַפָּנִים (שמות כה ל) "לְפָנַי תָּמִיד". וְכָל הַכֵּלִים הָיוּ טְעוּנִים טְבִילָה וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחשֶׁת מִפְּנֵי שֶׁצִּפּוּיֵיהֶן כִּבְטֵלִין לְגַבֵּיהֶן:

האחד כי המזון שבשלחן סבה לקיום הגוף המורכב מד' יסודות, שאם יחסר או יתגבר אחד על חברו מיד יחלה האדם ולא יוכל לאכול ולשתות, ולא יעבוד השם, כי הלב יבהל והמחשבה תבעת בהתהפך מזג השוויים האברים שהם כלי הנפש, ואין לנפש פעולה מבלעדי כליה, וא"כ השלחן הוא קיום של ארבע יסודות, והן המעמידים את הגוף כענין ד' בדים בד' טבעות שהיו מעמידים את השלחן, וזה שאמר הכתוב ונשא בם את השלחן:

ב. גם היא מצוה, שהאדם מוציא עליה מעות, ולא באה בריקניא, ושכרה הרבה יותר. כמו שכתב הזהר הקדוש פרשת תרומה (קכ"ח א') על הפסוק (שמות כ"ה ב'): "ויקחו לי תרומה": האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא בה בקדשא בריך הוא (זה מי שרוצה להשתדל במצוה ולהשתדל בו בקדוש ברוך הוא, כלומר, שעל ידי המצוה יפעל לתקון השכינה), אצטריך דלא ישתדל בה בריקניא ובמגנא, אלא אצטריך לה לבר נש לאשתדלא בה כדקא יאות כפום חילה וכו', כמה דאת אמר (נצרך הוא שלא ישתדל בו בריקם ובחנם, אלא נצרך לו לבן אדם להשתדל בו כראוי כפי כחו, כמו שאתה אומר) (דברים ט"ז י"ז): "איש כמתנת ידו וגו'". ואי תימא, הא כתיב (ואם תאמר, הרי כתוב) (ישעיה נ"ה א'): "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" וכו'. אלא אשתדלותא באוריתא כן. מאן דבעי זכי בה; אשתדלותא ד דשא בריך הוא למנדע לה, כל מאן דבעי זכי בה בלא אגרא כלל (אמנם ההשתדלות בתורה היא כך (בחנם) כל מי שרוצה זוכה בו, ההשתדלות לקדוש ברוך הוא להשיגו, כל מי שרוצה זוכה בו בלי (תשלום) שכר כלל). אבל אשתדלותא דקדשא בריך הוא דקימא בעובדא, אסור לנטלה לה למגנא ובריקניא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עלה רוח דקדשא אלא באגר שלים (אבל ההשתדלות לקדוש ברוך הוא העומדת (הקשורה) במעשה, אסור לקחת אותו בחנם ובריקם, מפני שאינו זוכה באותו המעשה כלל להמשיך עליו רוח קדש רק בשכר שלם), עד כאן לשונו. ^*וזהו תוכחת מגלה לאותן האנשים, שדרכן בעת שמוכרין עליות בבית הכנסת ובית המדרש לצרכי הוצאות בית המדרש לעצים ונרות וכהאי גונא, הם יוצאין ועושין מנין לעצמן, כדי שלא יצטרכו להוציא מעות על זה. ובלבם שלום יחשבו לנפשם שיש להם בית המדרש ועצים ונרות בחנם. וכמה טעות טועין אלו האנשים, שלא ידעו, שעקר המצוה תלויה בהוצאת מעות עליה, כי הקונים העליות, לבד העליות, הלא בהמעות קונים נרות ועצים לבית המדרש. וכמה שכרם גדול עבור זה, כי זהו בכלל החזקת התורה. גם המזרז לענין עשית המנין, לא יפה הוא עושה כלל, שבזה ממעט הכנסת בית המדרש. ואם יחסר אחר כך עצים או נרות לבית המדרש, הקולר תלוי בצוארו חס ושלום. על כן השומר נפשו ירחק מזה.

היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש. הענין בו כמו שאספר לך אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דרבי ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה האחד מהם ואם מזבח אבנים, אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח והיא מבכת מחוברת לזו והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא. (תרומה, עבודה, בית הבחירה פ"א):

לִבְנוֹת בֵּית הַבְּחִירָה, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח).

אִם נִמְצָא בְּסֵפֶר תּוֹרָה פְּסוּל מֵחֲמַת טָעוּת, אִם הוּא טָעוּת גָּמוּר, אֵין קוֹרִין בּוֹ, וּצְרִיכִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ט סָעִיף י'). אֵיזֶהוּ טָעוּת גָּמוּר כְּגוֹן יָתֵר אוֹ חָסֵר, אוֹ נִתְחַלֵּף אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת וְעַל יְדֵי זֶה מִשְׁתַּנָּה הַקְּרִיאָה כְּמוֹ תּוֹמִים תְּאוֹמִים, מִגְרְשֵׁיהֶן מִגְרְשֵׁיהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפֵּרוּשׁ הוּא שָׁוֶה, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהַקְּרִיאָה אֵינָהּ שָׁוָה, הֲוֵי טָעוּת גָּמוּר. וְכֵן אִם הַטָּעוּת הוּא בְּעִנְיָן, שֶׁיְכוֹלִין לִקְרֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לִכָּתֵב, אֶלָּא שֶׁכָּתַב, בְּעִנְיָן שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה הַפֵּרוּשׁ עַל יְדֵי זֶה, כְּגוֹן בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, אַמָה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, אִם בִּמְקוֹם רָחְבּוֹ נִמְצָא כָּתוּב רָחְבָּה בְּהֵ"א אַף עַל פִּי שֶׁיְכוֹלִין לִקְרֹת אֵת הַבֵּי"ת בְּחוֹלָם, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב, הֲוֵי טָעוּת שֶׁמִּשְׁתַּנֶּה הַפֵּרוּשׁ, הֲוֵי גַּם כֵּן טָעוּת גָּמוּר. אֲבָל אִם הַטָּעוּת הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה, לֹא הַקְּרִיאָה וְלֹא הַפֵּרוּשׁ, כְּגוֹן, בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת אֲבוֹתָם בְּוא"ו אַחַר הַבֵּי"ת, נִמְצָא בְּלֹא וא"ו, אוֹ בְּהִפּוּךְ, וְכֵן אִם בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא יו"ד שִׁמּוּשִׁית כְּגוֹן אֲבוֹתֵיכֶם, נִמְצָא חָסֵר יו"ד אוֹ בְּהֵפֶךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר (לְפִי שֶׁאֵין סִפְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ מְדֻיָּקִים כָּל כָּךְ שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁהָאַחֵר יִהְיֶה יוֹתֵר כָּשֵׁר), אֲבָל אִם חֲסֵרָה יו"ד שָׁרָשִׁית כְּגוֹן, מַה לָךָ הָגָר אַל תִּירָאִי, כְּתִיב תִּרְאִי בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הַתָּי"ו, אוֹ אַל תִּירָא אַבְרָם, כְּתִיב תִּרָא, צְרִיכִין לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר (עַיֵּן שערי אפרים שער ו' סָעִיף יו"ד ובפתחי שערים שָׁם) (קמ"ג).

לְהַסְדִּיר לֶחֶם וּלְבוֹנָה לִפְנֵי ה' בְּכָל שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמָר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים" (שמות כה, ל).

יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה כדאיתא בש"ס והנה בפסוק ויקחו לי תרומה פירש"י לי לשמי וצריך ביאור דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצוות ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו' כנזכר ונראה דבפרק הזהב פליגי רב ולוי בקנין סודר, רב סבר בכליו של קונה ולוי סבר בכליו של מקנה וקיי"ל כרב, והר"ן בפ"ק דקידושין הקשה לרב דס"ל כליו של קונה דוקא ולא של מקנה ואפילו באדם חשוב ובקידושין מסקינן דמקודשת אם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה, וע"ש שכתב ליישב וז"ל דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה, אבל כשהיא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך, ומשום דסתם ק"ס ע"מ להחזיר הוא דוקא בכליו של קונה ע"ש ועיין בב"ח חו"מ סימן ק"ל שהוציא מזה דאם נותן ע"מ להחזיר לאדם חשוב לא מהני, אע"ג דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אין הנותן מתחשב בכך ע"ש וכבר כתבו בתולדות יצחק ואלשיך ויקחו לי תרומה כי ראוי לומר ויתנו, וכתבו דבאדם חשוב קבלתו כנתינה והנותן הוא הלוקח כ"ש הבורא ית"ש שמה שנותנים לו כאילו לוקחים ממנו ע"ש והנה בכל המצוות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר, ה"ה כאן בתרומה אף אם נותן בשביל איזה פרס הוי נתינה, עדיין יקשה לנו היה לו לומר ויתנו כמ"ש בתולדות יצחק ואלשיך, ולא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה כיון שהוא ע"מ להחזיר וכמ"ש בשם הר"ן, לכך פירש"י לשמי, ושלא ע"מ לקבל פרס, ואז שייך ויקחו כנ"ל, וע"ש בספרי קצה"ח סי' ק"ל סק"ד מ"מ ידמה כל איש בנפשו כי לא הצדיק עוד במעשיו עם בוראו ית', אך יצפה כי יגיע למעלה כאשר נאמר בתחילת האות שאחר זה.

בינו נא אחי וריעי, עד היכן בעוה"ר גברה אגרופה של קנאה ושנאת חנם, עד שנפל חכם מישראל ברשת חקירת חכמי העמים, שלהיות שאין להם קבלה ומסורת, חקרו בזה עם חכמתם ועלתה להם שהוא נוטה לאדום, ודעת יפת הובא בראב"ע (שמות כה ד) שהוא שחור. אבל אנו ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, שיש לנו קבלה ומסורת כידוע שתורה שבע"פ אינו דוקא הש"ס ויתר דברי חז"ל שכבר באו בכתובים או בדפוס. אלא כל פירוש או הנהגה טובה אשר יש לישראל מהוריו או מוריו אם הוא רק שלא כנגד התורה הקדושה, בגדר תורה שבע"פ וקבלה נכנס, ונצטונו על זה בלאו דלא תסור, ומסוג זה קריאת צורת א בשם אלף וצורת ב בשם בית, וכן כל האותיות, ופי' הלא, שלילה, וההן חיוב, והתחלת ספירת השבוע ליום השביעי ממנו להחזיקו ליום השבת ולקדשהו, כל אלה ודומיהם, הרבה אשר לא נוכל להציל ידיעתו מן הספר, ונדע רק במסורה מאבותינו וממלמדינו, אשר נאמר כי הוא, ממשה מסיני איש מפי איש. וגם פי' תכלת מה היא מראיתה נודע וברור לכל תינוק ישראל ההולך לבית הספר, כשלומד בתורת משה תיבת תכלת, מפרש לו מלמדו (בלאה וואל), וידיעת בית רבו שמה ידיעה, והרי יש לנו קבלה ומסורת בפירוש מראית צבע התכלת, ומה לנו ליכנס בחקירות שלא יועילו ולא יגרעו, שהרי אפילו יבא גאון וחכם וירבה כחול ראיות היפך הקבלה והמסורה, אסור לנו לשמוע אליו, ומוזהרים אנו על זה בלאו דלא תסור, ואנו לא באנו לידי מדה זו, במאמרנו שפוני טמוני חול ובמאמרנו פתיל תכלת פרט השני (עמוד סה), לחקור במהות מראה התכלת, אלא במראה זו (של בלאה) עצמה, שכמה מינים ממינים שונים יש בה, גבוה ונמוך ועמוק, וזה אין אנו יכולין לפתור מן הקבלה והמסורה, כיון שכולן נקראים בשם (בלאה), וגם הוצרכנו שמה לבאר, שלא יהיה פלוגתא בזה במציאות בין הירושלמי והבבלי, כדמשמע לכאורה מלשוני התוס' ז"ל, והעמדנו שיהיו כל דברי חכמינו ז"ל קיימים על מכונם ולאחדים עם הקבלה והמסורה אינו ראוי כלל לחכם מישראל לחקור בזה, ומי גרם להם כל זה, שנאת חנם שעדיין מרקדת בינינו בעוה"ר, אוי לנו כי חטאנו:

במה שכתבנו במאמרנו (שם ע' קמד) ברם אישתמיטתיה ש"ס ירושלמי מפורש במס' כלאים (פ"ט ה"א) תכלת וארגמן ותולעת שני (שמות כ״ה:ד׳), מה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים יעו"ש, הרי דגזה"כ הוא בתכלת דצריך שיבא מבעל חי דוקא, ולא מדומם או צומח יעו"ש, הרחיב מבהיל אחד את לשונו לדבר גבוה, כי שינינו לשון הירושלמי, דבירושלמי לא איתמר כלל הלשון כמו שהבאנו, אלא הכי איתמר [ושני תולעת] מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים, ואין כוונת הירושלמי ללמוד גז"ש על תכלת וארגמן, רק הירושלמי קאי על שני תולעת לחוד דלאו דוקא בעינן צבע תולעת רק יכול לצבוע בכל דבר שיש בו רוח חיים, וכן פי' הפ"מ שם בביאור דברי הירושלמי, ע"כ השגת המבהיל:

שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו).

שלא להוציא בדי הארון, שנאמר "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו).

מצות בנין בית הבחירה - לבנות בית לשם יי, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העליה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשלחן והמזבח וכל שאר הכלים כלם.

שלא להוציא בדי הארון ממנו - שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כה טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסרו ממנו. ומבאר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פרוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן, אלא כן הוא הענין, כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמות יט טו) היו נכונים לשלשת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסבת דבר אחר, כגון עכשו בעונותינו שאין לנו ארון מצוה הנוהגת לדורות נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חיבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסבת מלחמה או מאיזה סבה שתבוא.

מצות סדור לחם הפנים ולבונה - להשים בבית המקדש לפני יי לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (עי' ספר המצוות עשין כז).

כבד את ה' מהונך כבדהו יותר מהון שלך אם יש לך הון ועושר כסף וזהב וכל מחמדים אתה מכבדו קונה ארגז יפה ונאה וסוגרו בו כן תעשה לחפצי ה' שנאמר (דברי הימים ב ב ד) והבית אשר אני בונה גדול כי גדול אלהינו וכתיב (שמות מ ג) ושמת שם ארון וכתיב (שמות כה י-יא) ועשי' את ארון העדות וצפית אותו זהב טהור וכתיב (מלכים א ח ט) אין בארון רק שני לוחות וכל המכבד את התורה לא יזלזלוהו אבל יאמר לו אם יש לך הון אתה מכבדו ומייפהו להראות את יופיו לכל וכן תעשה לחפצי שמים כי כל חפצים לא ישוו בה. כבד את ה' מהונך שאם אתה רואה אש נופלת על ביתך תציל מביתך תחל' חפצי שמים כגון ספרי' וכל שהן חפצי שמים ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. כבד את ה' מהונך כבדהו יותר ממי שנותן לך את הונך זהו אב ואם שנאמר (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות ויותר מהם תכבדהו שהוא נתנו לאבותיך והוא נתן לך. ואם רבך שלמדך דברי אלהים חיים ואביך בבית הסוהר תחלה תציל את רבך שלמדך חפצי שמים וזהו מהונך יותר מהונך ואפילו אתה מאבד את הונך כבדהו כגון אמציה מלך יהודה שאמר ומה אעשה למאה ככר כסף ואומר לו הנביא שלא יוליכם ואיבד הכסף:

סימן שטז (שכח)
לא יסורו ממנו הזהיר הכתוב שלא להסיר טבעות הארון מן הבדים דכתיב (שמות כ"ה ט"ו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו.