민수기 5:21의 미드라쉬

פס'. ונפש כי תחטא. הסמיך חטאת היחיד (לחטאת) יחיד. כי תחטא עיקר החטאת התלוי בנפש. ושמעה קול אלה. אין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. אין לי אלא באלה שיש בה שבועה ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה בשבועה שיש בה אלה תלמוד לומר ושמעה קול אלה. עד שישמעו מפי התובע ולא מפי עבדו ולא מפי בנו ולא מפי שלוחו עד שיאמר להם הנתבע משביע אני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידו. ושמעה קול אלה עד הראוי להעד ולא שיהא קרוב או פסול או עד מפי עד שנאמר והוא עד הכשר לעדות. ד"א ושמעה קול אלה והוא עד שקדמה עדות לשבועה ולא בזמן שקדמה שבועה לעדות. שאם השביעם לכשתדעו לי עדות תבואו ותעידוני אינם חייבין. ומנין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון אמר ר' אלעזר נאמר כאן אויין ונאמר (כאן) אויין. אומרין כאן בתביעת ממון מה אויין אמורין בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף אויין אמורין כאן בתביעת ממון. או ראה או ידע. רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל והוא עד או ראה לא אמרתי אלא שאפשר לה להתקיים בידיעה שלא בראיה ובראיה שלא בידיעה. ואיזו זו זו תביעת ממון ידע שהודה בפניו ראה שראה ממש. השביעו חמשה פעמים חוץ לב"ד והודה יכול יהו חייבים ת"ל והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם אינו מגיד מתחייב זה (בנפשו) ואיזה זה זה בבית דין מיכן אמרו השביעו בחוץ וכפרו ובאו לב"ד והודו פטורין. הודו בחוץ ובב"ד כפרו חייבין. כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין בזה אחר זה (הראשון) כפר אחד והודה אחד הכופר חייב. היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה שתיהן חייבות מפני (שמדות) [שעדות] יכולה להתקיים בשתיהן. אם לא יגיד. נדרש לו ונדרש בלמ"ד ובאל"ף ופירושו אם לו לבעל הדין לא יגיד. ונשא עונו שאם השביע עליו והלך והודה חוצה לו (פטור מן השבועה) אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו:

[ב] אף אתה אל תתמה על האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" שאף על פי שהוא אינו חייב, השומע חייב! תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" – ואין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה". אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה; מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה? תלמוד לומר 'ושמעה אלה'/'ושמעה קול' – לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַר קְרָיָא בַּסּוֹטָה, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, הִיא שֶׁחָטְאָה עַל בַּעֲלָהּ שֶׁהוּא זָנָהּ וּמְפַרְנְסָהּ וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (במדבר ה, כא): וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה. וְהוּא עֵד (במדבר ה, יג): וְעֵד אֵין בָּהּ. אוֹ רָאָה (במדבר ה, יג): וְנֶעֱלַם מֵעֵינֵי אִישָּׁהּ וְלֹא מֵעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹ יָדָע (במדבר ה, יג): וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה. אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, אִם לֹא תַגִּיד לַכֹּהֵן (במדבר ה, כז): וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ.