וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
다윗 왕이 가로되 제사장 사독과 선지자 나단과 여호야다의 아들 브나야를 내 앞으로 부르라 하니 저희가 왕 앞에 이른지라
שני לוחות הברית
וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה הנצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחית מעילוי לעילוי בסוד שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב (ר"ה לא, א) ואמרו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז, א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים. ונודע מה שאמרו המקובלים בסוד שמיטות ויובל ז' שמיטותהגה"ההשער הזה של שמיטות ויובלות הוא סגור על כן אין להאריך בו, רק כדי לרמז אעתיק דברי מערכת אלהות ודברי החייט עליו:
זה לשון בעל המערכת, הנה בארנו כי זיי"ן ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבו' שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ, ונצטוינו בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף בריאה בכל הדורות, והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (סנהדרין צז, א) אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב. כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו וחד חרוב עיקר גדול, והוא וחד חרוב כי ישאר הזמן, אך יהי' חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסיקו בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך יי לכל הנופלים, וכן הוא אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו וכו', רצה לומר המשכתם:
ומן המלה וחד חרוב, יורה על החידוש אחר האלף וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם נ' אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל שנאמר (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכן (שם י) ושבתם אל אחוזתו, וזהו סוד היובל כלו:
והו' שנים רמז לו' אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף הז' שיהי' היישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינה נכרת פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה, וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום השבת:
ויש לנו לדעת, כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה. כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו שאמרו רז"ל (ב"ר ח, ב) יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו':
והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע, כי העולם יקיף ז' פעמים, והם הז' עולמות שיקיפו כנגד ז' העליונים שכל אחד מהם כלולה מז', וכל אלף ז' מן ההקפות האלה יהי' קודש כנגד השבת שיש בו זכור ושמור, ולכן נאמר בה שבת לה' כמו בשבת, כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואח"כ יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמוזו גם לז' הקפות האלה בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ו' ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף הז' כלו קודש ושבת לה', והוא היום שכלו שבת ועולם שכלו ארוך ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול:
ועל השבתות הגדולות שזכרנו, אמר הנביא (ישעיה ל, כו) והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. כלומר שיהי' ב' המלכים משתמשים בכתר אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד' שנתלו בו המאורות הנראים לנו, שהם נובלות המאורים הגדולים, ואז יהי' כחשיכה כאורה. והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה שתתחדש עטרת תפארת, כי אז יחדש הנשר נעוריו, וכדרך שאמרו אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו:
ודע כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם אחר, כן צותה התורה לספור ז' שנים ז' פעמים והם מ"ט שנים כנגד ז' הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהם שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כלו, ומלת יובל רמז לתשובה, ושנת נ' רומז לה, עכ"ל בעל המערכת:
וזה לשון הרב החייט, הנה בארנו כי ז' ימי השבועות רומזים למה שהי' בבריאה כו'. פירוש הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמטות רמז למה שיהי', כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית:
השש שנים רמז לו' אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף הז', האריך הרמב"ן וגם הרב מנחם מרקנאטי ז"ל, והכוונה כי ראוי שבאלף הז' ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף אחד לז' אלפים שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, ואומר (שם צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:
וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים. וכשם שהם נקצבים ונחקרים, כך יכלתם ופעולתם וכחם נקצבים ונחקרים, וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה כמו שהי' מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם ז' ימי בראשית, כן באו לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל כן ג"כ נאמר בשנים שבת לה' עכ"ל:
ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה' (ויקרא כה, ד), כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (זכריה יד, ז), ואמרו רז"ל (תדא"ר ב, א) זה יום שביעי לעולם והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר, אך בשבת לא נאמר בו ערב ובוקר. והנה אותה המדריגה הנקראת שבת, תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן כי אין איש שם על לב וזה יהי' אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכתיב (שם מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה לא היה הוא ית' אחרון, כמו שלא הי' נקרא ראשון אם הי' ראשון אחר, וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו:
ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, וכן (תהלים קמח, ז) ויעמידם לעד לעולם, רצו לומר לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו יחי אדוני מלך דוד לעולם (מ"א א, לב). ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו (שמות טו, יח) יי ימלוך לעולם ועד:
ומה שהוקשה להרמב"ם ז"ל (תהלים קד, ו) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, גם אמרו רז"ל (עירובין נד, א) כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק. יש לפרש, כי בל תמוט מוסב על הבורא ית'. או יש לפרש, אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רז"ל לא נאמר עולם ועד על אורך הזמן, רק עולם ועד הוא שם לכסאו של הקב"ה הנקרא עולם ועד כמו שכתוב (תהלים מה, ח) כסאך אלקים עולם ועד:
ולפי כוונתם יהי' פירוש הפסוק יסד הקב"ה ארץ על מכוניה, בעבור שהכסא שנקרא עולם ועד לא יתמוטט כביכול לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים שנאמר (ש"א ב, ח) וכסא כבוד ינחילם, וקרא לארץ העליונה ועד כי שם מתועד הכל מלשון (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם, על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל הי' מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה ואין ספק עוד, שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש. וזהו (תהלים כד, ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אחר האלף חרוב:
ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא ארץ החיים, ירמוז עוד סוד נפלא שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו ושבתה הארץ, כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות נח, ב) בפסוק (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים וכו' ודיו לעבד להיות כרבו:
וגם יש ז' היקפים, כי ז' שבתות שנים הם ז' שמיטות, רמז כי יחדש הקב"ה את עולמו ז' פעמים בכל שמיטה פעם אחת, ובכל אחת מהן יהי' תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום הז' ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותם, ואח"כ יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצה"ר ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמו היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת הנ'. ולשון יובל מלשון (ירמיה יז, ח) ועל יובל ישלח שרשיו:
ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל. דע כי יש בזה ג' תשובות. י"א מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) וחד חרוב, אינו רצה לומר שיחזור לתהו ובהו, וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר וחד חרוב, כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן אך מבלי אדם, והדברים שהם סיבתם שיפסיקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, וכן אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזה שכתוב (שם קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם, רצה לומר המשכתם. ומן מלת וחד חרוב יורה על החדוש אחר אלף. ואל היובל הגדול רמז (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו כו':
ואם תרצה לפרש חרוב ממש, יהי' ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחדושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אמרו ביובל (ויקרא כה, יא) ספיחיה נזיריה, ובשמיטה אמר (שם ה) את ספיח קצירך וענבי נזיריך, רמז כי בשמיטה עדיין הארץ תהי' לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל אמר ספיחיה, אבל בשובם אל היובל היא של עצמה:
אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו חז"ל אלף חרוב אינו רצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם הנשמות הבאות לעולם צריכים למות כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף המלאה סיגים שנצרפה בעליל לארץ, וכל זה הי' מפני הגזירה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה, וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בוא המשיח:
וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם כולם צריכים להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בוא המשיח. ובביאת המשיח, יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו וחד חרוב כו'. וע"כ צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקוט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם, וזהו (יחזקאל יא, יט) ורוח חדשה אתן בקרבכם, ואז יתקיים (ישעיה סה, כ) כי הנער בן מאה שנה ימות עוד ישבו זקנים וגו'. וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות, כי כבר כלו הנשמות מהגוף והגוף חרב מהם עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצה"ר:
והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבא משיח אחרי כלות הנשמות מהגוף ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות ואין נשמות חדשות בעולם כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח עד גמול העולם הבא שהיא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, בשוב העליונים ליסודם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא:
זהו שכתוב (ישעיה מ, ח) יבש חציר נבל ציץ, לשבעת אלפים. ודבר אלהינו יקום לעולם, לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה הקיפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עכ"ל הרב החייט:
ומה שכתב הרב החייט ולפי הדעת הזה לא יהיו ז' הקיפים, דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת ובראשם הזוהר שמפורסם מדבריהם ענין סוד ז' הקיפים:, ואח"כ היובל סוד בינה, והוא מה שרמז הזוהר (ח"ג רסב, א) חמשין שנין דיובלות חמשין אלף דרן דזמין קודשא ברוך הוא לאתבא רוחא ליה כו'. אמנם בכל אחד מהשמטות תהיה תוספות טוב מאשר היה לפניה:
זה לשון בעל המערכת, הנה בארנו כי זיי"ן ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבו' שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ, ונצטוינו בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף בריאה בכל הדורות, והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (סנהדרין צז, א) אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב. כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו וחד חרוב עיקר גדול, והוא וחד חרוב כי ישאר הזמן, אך יהי' חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסיקו בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך יי לכל הנופלים, וכן הוא אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו וכו', רצה לומר המשכתם:
ומן המלה וחד חרוב, יורה על החידוש אחר האלף וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם נ' אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל שנאמר (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכן (שם י) ושבתם אל אחוזתו, וזהו סוד היובל כלו:
והו' שנים רמז לו' אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף הז' שיהי' היישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינה נכרת פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה, וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום השבת:
ויש לנו לדעת, כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה. כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו שאמרו רז"ל (ב"ר ח, ב) יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו':
והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע, כי העולם יקיף ז' פעמים, והם הז' עולמות שיקיפו כנגד ז' העליונים שכל אחד מהם כלולה מז', וכל אלף ז' מן ההקפות האלה יהי' קודש כנגד השבת שיש בו זכור ושמור, ולכן נאמר בה שבת לה' כמו בשבת, כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואח"כ יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמוזו גם לז' הקפות האלה בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ו' ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף הז' כלו קודש ושבת לה', והוא היום שכלו שבת ועולם שכלו ארוך ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול:
ועל השבתות הגדולות שזכרנו, אמר הנביא (ישעיה ל, כו) והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. כלומר שיהי' ב' המלכים משתמשים בכתר אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד' שנתלו בו המאורות הנראים לנו, שהם נובלות המאורים הגדולים, ואז יהי' כחשיכה כאורה. והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה שתתחדש עטרת תפארת, כי אז יחדש הנשר נעוריו, וכדרך שאמרו אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו:
ודע כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם אחר, כן צותה התורה לספור ז' שנים ז' פעמים והם מ"ט שנים כנגד ז' הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהם שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כלו, ומלת יובל רמז לתשובה, ושנת נ' רומז לה, עכ"ל בעל המערכת:
וזה לשון הרב החייט, הנה בארנו כי ז' ימי השבועות רומזים למה שהי' בבריאה כו'. פירוש הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמטות רמז למה שיהי', כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית:
השש שנים רמז לו' אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף הז', האריך הרמב"ן וגם הרב מנחם מרקנאטי ז"ל, והכוונה כי ראוי שבאלף הז' ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף אחד לז' אלפים שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, ואומר (שם צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:
וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים. וכשם שהם נקצבים ונחקרים, כך יכלתם ופעולתם וכחם נקצבים ונחקרים, וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה כמו שהי' מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם ז' ימי בראשית, כן באו לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל כן ג"כ נאמר בשנים שבת לה' עכ"ל:
ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה' (ויקרא כה, ד), כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (זכריה יד, ז), ואמרו רז"ל (תדא"ר ב, א) זה יום שביעי לעולם והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר, אך בשבת לא נאמר בו ערב ובוקר. והנה אותה המדריגה הנקראת שבת, תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן כי אין איש שם על לב וזה יהי' אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכתיב (שם מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה לא היה הוא ית' אחרון, כמו שלא הי' נקרא ראשון אם הי' ראשון אחר, וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו:
ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, וכן (תהלים קמח, ז) ויעמידם לעד לעולם, רצו לומר לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו יחי אדוני מלך דוד לעולם (מ"א א, לב). ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו (שמות טו, יח) יי ימלוך לעולם ועד:
ומה שהוקשה להרמב"ם ז"ל (תהלים קד, ו) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, גם אמרו רז"ל (עירובין נד, א) כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק. יש לפרש, כי בל תמוט מוסב על הבורא ית'. או יש לפרש, אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רז"ל לא נאמר עולם ועד על אורך הזמן, רק עולם ועד הוא שם לכסאו של הקב"ה הנקרא עולם ועד כמו שכתוב (תהלים מה, ח) כסאך אלקים עולם ועד:
ולפי כוונתם יהי' פירוש הפסוק יסד הקב"ה ארץ על מכוניה, בעבור שהכסא שנקרא עולם ועד לא יתמוטט כביכול לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים שנאמר (ש"א ב, ח) וכסא כבוד ינחילם, וקרא לארץ העליונה ועד כי שם מתועד הכל מלשון (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם, על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל הי' מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה ואין ספק עוד, שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש. וזהו (תהלים כד, ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אחר האלף חרוב:
ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא ארץ החיים, ירמוז עוד סוד נפלא שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו ושבתה הארץ, כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות נח, ב) בפסוק (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים וכו' ודיו לעבד להיות כרבו:
וגם יש ז' היקפים, כי ז' שבתות שנים הם ז' שמיטות, רמז כי יחדש הקב"ה את עולמו ז' פעמים בכל שמיטה פעם אחת, ובכל אחת מהן יהי' תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום הז' ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותם, ואח"כ יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצה"ר ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמו היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת הנ'. ולשון יובל מלשון (ירמיה יז, ח) ועל יובל ישלח שרשיו:
ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל. דע כי יש בזה ג' תשובות. י"א מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) וחד חרוב, אינו רצה לומר שיחזור לתהו ובהו, וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר וחד חרוב, כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן אך מבלי אדם, והדברים שהם סיבתם שיפסיקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, וכן אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזה שכתוב (שם קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם, רצה לומר המשכתם. ומן מלת וחד חרוב יורה על החדוש אחר אלף. ואל היובל הגדול רמז (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו כו':
ואם תרצה לפרש חרוב ממש, יהי' ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחדושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אמרו ביובל (ויקרא כה, יא) ספיחיה נזיריה, ובשמיטה אמר (שם ה) את ספיח קצירך וענבי נזיריך, רמז כי בשמיטה עדיין הארץ תהי' לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל אמר ספיחיה, אבל בשובם אל היובל היא של עצמה:
אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו חז"ל אלף חרוב אינו רצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם הנשמות הבאות לעולם צריכים למות כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף המלאה סיגים שנצרפה בעליל לארץ, וכל זה הי' מפני הגזירה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה, וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בוא המשיח:
וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם כולם צריכים להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בוא המשיח. ובביאת המשיח, יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו וחד חרוב כו'. וע"כ צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקוט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם, וזהו (יחזקאל יא, יט) ורוח חדשה אתן בקרבכם, ואז יתקיים (ישעיה סה, כ) כי הנער בן מאה שנה ימות עוד ישבו זקנים וגו'. וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות, כי כבר כלו הנשמות מהגוף והגוף חרב מהם עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצה"ר:
והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבא משיח אחרי כלות הנשמות מהגוף ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות ואין נשמות חדשות בעולם כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח עד גמול העולם הבא שהיא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, בשוב העליונים ליסודם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא:
זהו שכתוב (ישעיה מ, ח) יבש חציר נבל ציץ, לשבעת אלפים. ודבר אלהינו יקום לעולם, לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה הקיפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עכ"ל הרב החייט:
ומה שכתב הרב החייט ולפי הדעת הזה לא יהיו ז' הקיפים, דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת ובראשם הזוהר שמפורסם מדבריהם ענין סוד ז' הקיפים:, ואח"כ היובל סוד בינה, והוא מה שרמז הזוהר (ח"ג רסב, א) חמשין שנין דיובלות חמשין אלף דרן דזמין קודשא ברוך הוא לאתבא רוחא ליה כו'. אמנם בכל אחד מהשמטות תהיה תוספות טוב מאשר היה לפניה: