창세기 30:95의 Musar

וידוע כי יש בדבר פעמים רבים בענין מניעת הזמנת הפרנסה לצדיקים וכתב בזה החכם הגדול רבי בחיי בן בקודה ז"ל בספר חובת הלבבות שחיבר וזה לשונו, דע כי הפנים שבעבורה ימנע מן הצדיק הזמנת מזונותיו וטרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו אפשר שיהיה לעון שקדם לו התחייב להפרע ממנו כענין (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם. ויש שיהיה דרך התמורה בעוה"ב כמו שאמר (דברים ח) להטיבך באחריתך, ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת השם כדי שילמדו בני אדם ממנו כענין איוב. ויש שיהיה ליישב אנשי דורו ויבחנהו השי"ת בעוני ובריש וחלאים להראות חסידותו ועבודתו לשם ית' מבלעדיהם כמ"ש הכתוב (ישעיה נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. ויש שיהיה מפני שאינו מקנא לשי"ת לקחת הדין מאנשי דורו כמו שידעת מענין עלי ובניו שאמר בהם בכתוב (שמואל א ב) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם, אבל טובת הבורא יתברך על הרשע יש שיהיה בעבור טובה שקדמה לו יגמלהו השי"ת עליה בעוה"ז כמו שאמר (דברים ח) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ואמר בו התרגום ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון, ויש שתהיה על דרך הפקדון אצלו עד שיתן לו ה' יתברך בן צדיק שיהיה ראוי לה כמו שאמר (איוב כז) יכין וצדיק ילבש. ואמר שלמה (קהלת ב) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים, ואפשר שתהיה הסבה גדולה שבסבות מותו ורעתו כמו שאמר (שם ה) עושר שמור לבעליו לרעתו, ואפשר שתהיה להאריך לו הבורא עד שישוב ויהיה ראוי לו כמו שידעת מענין מנשה, ויש שתהיה לחסד שקדם לאביו והיה ראוי להטיב לו בעבורו כמו שנאמר (מלכים ב י) ליהוא בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל ואמר (משלי כ) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו ואמר (שם לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית ומצפוניהם הרעים כשהם רואים זה ממהרים לסור מעבודת הש"י וחשים להתרצות אל אנשי הרשע וללמוד ממעשיהם ויתברר הדבר לאלהים ויראה הנאמן בעבודתו וסבלו עד ששולטים בו ומביישים אותו ומקבל שכר מהש"י על זה כמו שידעת מענין אליהו עם איזבל וירמיהו עם אנשי דורו ע"כ. ולכך יצטרך אדם שיהיו עיניו תלויות תמיד אל ה' שיספיק לו פרנסתו ושיטריף אותו לחם חקו והמלך שלמה שאל זאת הוא שאמר (שם ל) הטריפני לחם חקי. ואע"פ שלחם חקו של שלמה היה עושר רב והון עתק בכל יום אעפ"כ אותו לחם חקו היה הכרחי לשלמה מצד מלכותו כמו לחם חקו של אחד משאר בני אדם השפלים. ועוד כי מדת העוני נמצאת בבריות כענין שכתוב (דברים טו) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ודרז"ל לעולם יתפלל אדם על מדה זו שאם לא בא הוא בא בנו ואם לא בא בנו בא בן בנו שנא' (שם) כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם. והבוטח הזה המשליך יהבו על השי"ת צריך הוא שיחשוב כי מי שמטריף ומפרנס את העוף באויר והאפרוח בתוך הביצה שאין שם מקום ודרך לעבור המזון ואעפ"כ אין הפרנסה מנועה ממנו בחסד השי"ת על אחת כמה וכמה שיפרנס את האדם שיש בו נפש שכלית וההשגחה בו פרטית מצד שכלו ולא ימנע ממנו הפרנסה, וכך אמר הכתוב (תהלים לד) ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב וכתיב (שם קיא) טרף נתן ליראיו. ואין צריך לומר אם הבוטח דר ביישוב אלא אפי' היה דר במדבר שם יזמין לו הקב"ה פרנסתו שכן מצאנו באליהו שנתן לו הקב"ה פרנסתו במדבר ע"י עופות הוא שכתוב (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב. וכיון שכן חייב אדם שיתלה בטחונו בהקב"ה בענין הפרנסה, ובשעה שיהיה חסר המזונות ובביתו אין לחם ואין שמלה שיהיה חזק בבטחונו יותר ויותר ממה שהיה בביתו בר ולחם ומזון שיספיק לו כל ימי חייו מתוך הרבוי, כי באותו רבוי אפשר שישלוט בו הפגע והמקרה ולא כן בבטחונו, וישראל במדבר שהיה המן פרנסתם לא היה יורד להם לחדש אחד או לשנים אלא בכל יום ויום, והטעם בזה כדי שיהיו עיניהם נשואות להקב"ה בכל יום וכדי להרגילם במדת הבטחון, וכבר הזכרתי זה באות בי"ת בטחון. ודרשו רז"ל כל מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה למדונו בזה כי השלם במדת הבטחון יש לו לחשוב בבטחונו של הקב"ה ואין לו לחוש מה יאכל ביום מחר כי מי שיביא יום מחר ויוציא חמה מנרתקה הוא יזמין לו פרנסתו ויתן אליו אכלו בעתו. וכן דרשו זכרונם לברכה בכתובות ריש פרק מציאות האשה (דף סז ב) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקב"ה פרנסתו בעתו. ועל זה אמר דוד בכאן השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. וטעם יכלכלך בנחת ולא בצער בכבוד ולא בביזוי כיון שהוא משליך יהבו על הקב"ה, ופסוק מלא היא (משלי י) לא ירעיב ה' נפש צדיק. וכיון שהקב"ה מכלכלו ונותן לו פרנסתו יצטרך שיודה וישבח לשמו בזה ואע"פ שפרנסתו שהוא מתפרנס בה היא בדוחק ובצמצום הלא טוב לו זה מידו של הקב"ה ממה שהיה מתפרנס בה ממנות בשר ודם בריוח והעדפה, וק"ו מיונה שכן דרשו רז"ל (בראשית ח) והנה עלה זית טרף בפיה אמרה יונה לפני הקב"ה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה ואל יהיו מתוקים כדבש בידי ב"ו. וענין טרף מלשון מזונות כענין (משלי ל) הטריפני לחם חוקי. ומה שאמרו רז"ל (מ"ק דף כח) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכת ושלא תועיל התפלה בהם שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה. אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך בטענת שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט והכלל גדול מן הפרט ויכול הוא לבטל כחו, ובכל מה שגזר ממקרי האדם מכח המערכת אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו וכענין שכתיב (תהלים קמה) רצון יראיו יעשה כלו' ברצון בלבד שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל כלל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה כי שלשתן תלוין במזל והתפלה על המזל, וכן מצינו שניתנו שלשתן בכח התפלה שהוא על המזל. בנים ניתנו לרחל שנאמר (בראשית ל) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. חיים לחזקיה שנאמר (ישעיה לח) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. ומזוני לאליהו ולאלישע שמצינו שנתרבו המזונות וניצלו מן הרעב, והרי המאמר הזה לרז"ל הערה על כח התפלה להודיענו כי הם תלוים במזל ולכך יצטרך ריבוי תפלה בהם כדי לבטל המזל בכח התפלה כמו שנתבטל בשלשתם ע"י תפלה. ומפני שבנתינת המזונות נעשה בהם נס בביטול כח המערכה המשילו החכמים נתינת המזונות לקריעת ים סוף, ומפני שקריעת הים היה נס מפורסם וזה נסתר לכך אמרו כקריעת ולא קריעת, וכן אמרו (ערבי פסחים דף קיט) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דכתיב (תהלים קלו) לגוזר ים סוף לגזרים וכתיב (שם) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו:

ובמדרש הולך תמים זה אברהם שנא' (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים. ופועל צדק זה יצחק שעשה דבר שהקב"ה חשבה לו לצדקה שנא' (שם כב) וילכו שניהם בכוונה אחת זה לשחוט וזה לישחט. ודובר אמת בלבבו זה יעקב שנא' (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב. לא רגל על לשונו זה בנימין שידע במכירת יוסף ולא רצה לגלות לאביו ונשמר שלא מעל בחרם שהחרימו אחיו וניתן לו שכר על זה שהוא חי בגן עדן. לא עשה לרעהו רעה זה יוסף הצדיק שלא גמל לאחיו רעה כמו שגמלוהו שנאמר (בראשית ל׳:ב׳) ויאמר יוסף להם אל תיראו אנכי אכלכל אתכם וגו'. וחרפה לא נשא על קרובו זה פנחס שלא חמל על קרובו זמרי בן סלוא שהיה משבט שמעון שכל מי שמעלים עיניו מעל אחיו ומעל קרוביו העושים עבירה ואינו מוחה הוא נענש כאלו עשאה שנאמר (ויקרא כ׳:ה׳) ואם העלם יעלימו וגו' ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו אין לך משפחה שאין בה מוכס אחד שאין כלן מוכסין למה שכלן מחפין עליו. וכן דרשו ז"ל (ישעיה ו) ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו אם זקנים למה שרים ואם שרים למה זקנים אלא עם זקנים שלא מיחו בשרים, וכן אמר הנביא ע"ה (יחזקאל ט׳:ו׳) וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי מאותן שהם צדיקים ומקודשים שקיימו כל התורה מאל"ף ועד תי"ו למה מפני שהיה בידם למחות ולא מיחו. נבזה בעיניו נמאס זה משה שנא' (במדבר י״ב:ג׳) ותדבר מרים וגו' שמע עלבונו ושתק וכתיב (שם) והאיש משה ענו מאד. ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לך מארי. נשבע להרע ולא ימיר זה בועז שנשבע אל יצה"ר כשבאה לו רות המואביה ותשכב מרגלותיך נשבע ואמר לה (רות ג׳:י״ג) חי ה' שכבי עד הבקר. כספו לא נתן בנשך זה עובדיה שהיה מכלכל הנביאים בזמן בצורת שנא' (מלכים א י״ח:י״ג) ואכלכלם לחם ומים וכל הממון ההוא לוה ברבית מיהורם בן אחאב וז"ש (מלכים ב ד׳:א׳) ואשה אחת מנשי בני הנביאים אשת עובדיה היתה (שם) והנושה בא לקחת זה יורם בן אחאב זה עשה מצוה להציל נפשות וזה פשט ידו ליטול רבית מה כתיב שם (שם ט) ויך את יהורם בין זרועותיו ויצא החצי מלבו. ושחד על נקי לא לקח זה שמואל הנביא שנא' (שמואל א י״ב:ג׳) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו. הנה אלה אחת עשרה מצות שהזכיר דוד במזמור הזה שכל מצות התורה נכללות בהם, ועל זה אמרו ז"ל תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שנא' (דברים לו) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' מנין תור"ה ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה. בא ישעיה והעמידן על שש שנא' (ישעיהו ל״ג:ט״ו) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע, כל המקיים אותם הוא מרומים ישכון כלומר שיזכה לחיי העוה"ב. (שם) מצדות סלעים משגבו בעוה"ז. בא מיכה והעמידן על שלש שנא' (מיכה ו׳:ח׳) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. חזר ישעיה והעמידן על שתים שנא' (ישעיה נה) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה, ולמדנו מכל זה שכל המצות כלן נכללות באמונה ואמונה עיקר כל המצות ועם האמונה יחיה לחיי עולם ולכך אמר וצדיק באמונתו יחיה:

וזהו ענין דברי מטרוניתא הנ"ל כי האמינה לדברי תורה שיוסף לא חטא באשת אדוניו אמנם היא אמרה אתם מפארים ומהללים ליוסף הצדיק לאיש קדוש וטהור גבורתו ותקפו להלחם ביצרו זהו אי אפשר מפאת הטבע איש בכל חומו לכבוש יצרו ובלי ספק שהיה חפץ לעשות עבירה רק מהשמים עכבוהו ומנעוהו מעון או ע"י דמות דיוקנו של אביו כמאמר חז"ל (סוטה לו ע"ב) או כהנה ע"י סיבות ומניעות אשר הרבה שלוחים למקום וא"כ אין כאן התפארות ליוסף כי לא לו ההוד והתגברות היצר רק לשמים ממעל וזה יתכן אפי' לנקלה שבנקלים כי ה' כל יכול ולזה הביאו ראיה דא"כ חטא יוסף במחשבה הו"ל לתורה להזכיר חטאו במחשבה רק שמא תאמר כי לא נאמר בתורה רק מה שהוא חטא בפועל אבל מה שהוא במחשבה בעלמא התורה כיסהו ולזה הביאו לה ממעשה ראובן ונודע מ"ש במדרש ומפרשים וישכב ראובן וכו' וישמע ישראל כי ביקש לעשות וישמע ישראל ולא יכול לעשות אשר זמם כי בא אביו והפיר מחשבתו וא"כ למה העמידתו התורה וכן יהודה באמת שהיתה תמר כלתו לא היה עון כמ"ש הרמב"ן (בראשית לח ח) כי אז היה היבום נוהג באב ואדרבא קיום מצות יבום כמ"ש במדרש ומפרשי תורה רק כל העון במחשבה שחשב היותה קדשה בעיניו ועבר על לאו לא תהיה קדש וקדשה וכדומה מהגנות והפקר לבעול אשה מופקרת וא"כ התורה העמידתו ש"מ דאפילו מחשבת עון אין התורה מעלימה וא"כ לדבריך כי יוסף חטא במחשבה אף מחשבה זו היתה התורה כותבה אלא שצדיק שלם בכל לבבו ומחשבתו היה ואף לו התהלה והשבח ודברים כאלה אני אומר אתם בחורים ובתולות עומדים בכל חומם מתייחדים יום ולילה בקירוב למאוד אם אתם נמלטים מעבירה והוצאת זרע לבטלה כה אחיה אם אדע שהאמת אתכם שהייתי מנשק עפרות מסילות רגליכם כי קדושים אתם אבל חוששני כי בעו"ה נכזבה תוחלתי כי אין כאן עזר אלהות בפשע הרב הזה ויצה"ר דומה להר גדול ואיך תוכלו לכבוש ההר הזה אוי ווי על שברי ושבר הדור כמה קלקולים וגזירת עשרה הרוגי מלכות ואלפים מישראל נשרפו נשמתם כמה פעמים כבר נהרג משיח בן יוסף והכל בשביל יו"ד טיפות שהוציא יוסף ז"ל והיה לקדושת השם לבל יחטא באשה זרה ר"ל ומה תעשו אתם להתחמם באור אשכם ושאול מתחת תוקד ואין מכבה בנים זרים יולדו לא אמון בם והזו שמחת חתונים וכדומה אשר אב ואם רואים בנים נשחטים שוחטי ילדים וזהו אריכות גלות שלנו בעו"ה כי גם יזקינו היצה"ר כרוך בם ובזרעם אחריהם והכל בענין ביטול תורה כי אם ילמדו ידעו מה לעשות ויבינו חומר הדבר ואור תורה יגין ועיקר כי פסקו נותני צדקה מנדבי נדבות לצרך בית המקדש שיהיו לומדים עניים לומדי תורה לשם שמים ואל תמצאו בית מנוס לומר כי הזמנים קשים ועתים הם בצוק הקשה יאמרו נא ישראל אם תהיה כאן פקידה לבנות בית בחירה ומקדש ה' היהיה אחד מכם שלא יפשיט ממש חלוק התחתון ליתן לנדבת בית ה' וידעתי כי הדור כשר יותר יבואו נשים על אנשים יותר מזמן המשכן והדבר ק"ו להעמיד ולכונן בית המקדש מקום ועד חכמים להרביץ תורה בישראל ולהקים תורה מעפרה והלא זה יותר טוב מבנין ביהמ"ק כי אמר הקב"ה לדוד דמים הרבה שפכת אתה לא תבנה הבית הזה (עי דה"א כב ח) ויש להבין מה ענין זה לבנין הבית אבל ענין הדבר כי ידוע מ"ש חז"ל (ברכות ו ע"ב סנהדרין טז) כשעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל לדוד עמך ישראל צריכין פרנסה אמר פשטו ידיכם בגדוד ויש להבין מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה אבל כבר מבואר במדרש (ילקוט רות רמז תר"ג) ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו' וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב והוא הפרישן לבנין בהמ"ק וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים ולכך קצף עליו השם ואמר טובה צדקה מבנין בית המקדש ולכך אתה לא תבנה ונראה כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן והוא מיאן לתת וצוה להלחם ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה' וזהו פי' הפסוק דמים הרבה שפכת כי לחמת מלחמות רשות ולא היה צורך כי היה לך לפרנס מן אוצרות ואתה קמצת בשלך בצדקה והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה ובין כך סבלו דוחק ולחץ ולכך אתה לא תבנה הבית כי נבחר לה' צדקה מבנין בית ולכך אמרתי דרך הלצה ואכלתם לחמכם לשובע וכו' ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו ה) כי כאשר לא היה לעם ישראל פרנסה פשטו ידיהם בגדוד וזהו אמרו ואכלתם לחמכם לשובע שלא יחסר לחמכם אם כן אין צורך למלחמה ונתתי שלום בארץ אבל נשמע מזה כי יותר טוב צדקה מבנין בית ה' אף כי צדקה לת"ח ולהקים תורה מעפרה ומכ"ש לחזק ידי ת"ח ואני אמרתי סמך למה שכבר נודע מ"ש במדרש (ב"ר פע"ב ו) האומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זה תפלת שוא וקאמר במדרש והוא שישבה על משבר ופריך המדרש והא כתיב ואחר ילדה בת ומשני עיקר ברייתה זכר היה ומתפלתה של רחל נעשית נקבה ותמהו המפרשים דמה קושיא מאחר ילדה בת דהא לפני ישיבת משבר לשיטת המדרש מועילה התפלה ואם הקושיא קושיא מה משני עיקר ברייתה זכר היה הא זו עיקר הקושיא וגם יש לדייק למה אמר דמתפלתה של רחל נעשה נקבה ובגמ' (ברכות ס) משמע דלאה דנה בעצמה וכו' אמנם הדבר פשוט כאשר כבר בא בדפוס בעבורי והוא אם לאה דנה בעצמה היינו לאחר שכבר היו לה ו' בנים וא"כ חשבה דלא תהא רחל לפחות מולידה ב' בנים כשפחותיו וא"כ ע"כ דהיה לה זבולון והראב"ע (בראשית ל כא) כתב דזבולון ודינה היו תאומים וא"כ ע"כ לא התפללה לאה רק בלידת זבולון רהוא הבן הששי ואז ישבה על משבר ואיך היה אפשר להפך דינה לנקבה ולכך משני לא כן הוא דמתפלתה של לאה רק מתפלתה של רחל והיא היתה מתפללת תמיד והקב"ה שידע שזבולון במעי לאה הפך דינה לבת ויש ליתן טעם למה הי' בזבולון תאומים אבל כי עיקר זבולון שמחזיק תורה כנודע שמח זבולון בצאתך יששכר באהלך (דברים לג יח) אבל כשיהיה בעל ת"ח נסמך על מתנת קצין ונדיב חייו תלוים מנגד בעו"ה ואין לו בינה כלל בתורה וגם נדיב ילאה לתת כפעם בפעם אבל עיקר החזקת תורה שיש לנגיד ונדיב לעשות הוא להשיא בתו לת"ח ואם כן אך עצמו ובשרו הוא ולא יאכל הת"ח נהמא דכסופא וגם הוא יתן בעין יפה כי הלא זרעו הוא וזהו תכלית החזקת תורה ולכך בזבולון נולדה עמו נקבה תאומים להורות כי נקבה שכרו כי בזה יזכה לשלמות והוא יביאהו לחיי עוה"ב ובאמת הכל היה תלוי בהתחלה וכן היה במשכן כמבואר במדרש דלא היה א' מנדב למשכן עד שהתחיל משה ונדב משלו כל הונו ועמדו ישראל ונדבו ולכן תלוי הכל במתחיל אם יתחילו הגדולים ופני הדור לנדב לבית המקדש והחזקת תורה מי לא יצא אחריהם ובזה הבנתי דברי הגמרא (שבת צ"ב) דאמרו אין השכינה שורה אלא וכו' עשיר דכתי' פסל לך מפסולת של לוחות העשיר משה וקשה הא מן תחלת הסנה עד פסולת לוחות שניות היו כמעט ב' שנים ואיך שרתה אז שכינה עליו אלא שבאמת היה לו מקודם רק נדב הכל למשכן לכך ניתן לו עושר אחר מפסולת של לוחות כי למשה עצמו נאמרה נדבת משכן קודם לוחות שניות ותיכף נדב בלבו כל כספו וזהבו וזהו הענין ששינו בהעתקת התורה לתלמי אשר בעו"ה היה בעצם היום הזה וכתבו תמורת וירכיבם על החמור נושאי בני אדם ופירש"י שלא יאמרו משה רבכם לא היו לו סוסים (מגילה ט) ויש להבין מה איכפת לן בזה אשר בשביל זה ישנו בתורה אם יאמרו כי עני היה בזאת יתהלל המתהלל שהיה עני ומ"מ בצע כסף לא לקח כדכתיב (במדבר טז טו) לא חמור אחד מהם נשאתי ואין זו בושה לאדון הנביאים כלל אבל הענין למה שאמרו (סוטה יג) חכם לבב יקח מצות שהכל הולכים אחר ביזה ומשה לא הלך רק עסק בעצמות יוסף ויש להבין הלא הליכה זו אחרי ביזה היתה הליכה של מצוה וקיום דברי ה' שאמר דבר נא באזני העם וישאלו וכו' וישראל קבלו שכר במצוה זו אבל טעם הדבר שהלא טענו על ישראל לפני אלכסנדר להשיב השאלה אשר בידם והשיבו תן לנו שכר עבודה (סנהדרין צה) וזה היה הטעם באמת מה' ליתן חלף שכר עבודה ומשה מעולם לא נשתעבד במצרים ולא קבל שכר עבודה ולכך לא הלך לקראת ביזה וא"כ אילו היו כותבים על חמור יטענו מצרים א"כ ע"כ גם משה לקח מביזה שלנו דאל"כ מנין לו במדין היה עני ואין שכינה שורה אלא על עשיר וע"כ דלקח מביזה שלנו ובו לא נשתעבדנו ואם כן גזילה הוא ביד משה רבכם וכדי בזיון וקצף לומר כן על משה ולכך כתבו נושאי בני אדם וי"ל דהיה עשיר ממדין כנודע כי היה שלל רב בידו ממלכותו אשר כבש וכן מה ששינו אצל שרה וכתבו במקום בקרבה בקרוביה לכאורה ג"כ תמוה ורש"י נתן טעם דלא יקשה א"כ אף על אברהם היה לו לכעוס ולכך חילק דזה היה בלבו וזה היה פומבי וקשה חדא מה איכפת לן אם יהיו יונים שואלים טעם בתורה והחקר אלוה ימצאו וכהנה יהיו אלף אלפים שאלות וספיקות בתורה וילאה שכל אדם להשיגו ועוד דעדיין קשה וכי בשביל שהיה בלב לא יקפיד ה' הלא הוא חוקר לבב ואפשר לפי מה שכתב הרמב"ן בתורה (בראשית יח טו) כי צחוק שהוא בקרב איש הוא משמש לשון לעג אבל צחוק הנאמר לאחרים הוא לשון שמחה כדכתיב כל השומע יצחק לי ע"ש ולכך הם חסו על אמנו שרה ראש מחצבתנו שלא ידברו על שרה שצחקה ולעגה בבשורת המלאכים וכתבו בקרוביה ואם כן מה שהוא לאחרים הוא בגדר השמחה אבל זהו דוחק ויותר נראה כמ"ש במדרש (שמות כו ב) היש ה' בקרבנו אם אין אם יודע מה בלבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו וצריך להבין מה ענינם דיסתפקו חס וחלילה דור דעה כזה שכבר הגיעו למעלות נבואה בים סוף אבל ספק שלהם היה זה כי ויסע מלאך ה' לפני מחנה ישראל והוא הולך עמם בעמוד ענן והיה ספק אם זה רק מלאך משרי צבאות ה' כמו שחשב הראב"ע בפרשת בשלח או שכינת השם כדכתיב (בראשית יג כא) וה' הולך לפניהם וכמו שפי' הרמב"ן בתורה פ' בשלח (שם ד"ה וה') ואם הוא מלאך לא יאות לו העבודה ח"ו ואם הוא שכינת כבודו אותו נעבוד וכבר ידוע כי מה"ש אינם מכירים מה בלבו של אדם ולכך זה היה לישראל הספק אם יש ה' בקרבנו הרצון זה המלאך ההולך בקרב מחנה ישראל אם הוא ה' או שלוחו למען דעת אם נעבדהו והיה הסימן אם יודע מה בלב אנשים ובו יובחן המלאך כנ"ל והנה כל גויים כל ע"ז שלהם שעובדים לצבאי מעלה ושרים ואומרים שה' חלק להם לעבדם כמ"ש הרמב"ם בהל' מדע (הל' ע"ז פ"א ה"א) מטעות שהיתה בימי אנוש אבל אילו היו העמים מודים כי אין המלאכים בוחנים חקר לבבות לא היו אומרים שלהם העבודה כי עיקר עבודה בלב וכונה רצויה והוא לאל לא יושיע היותם בלתי משיגים ממנו דבר רק הם מכחישים זה ואומרים שיודעים מה שבלב והנה מזה ותצחק שרה בקרבה יש פתחון פה לטעותם כי שרה צחקה בלבה והמלאך ידע ואמר למה זה צחקה שרה וכו' ואם כן מצאו מקום לכפור ולכך שינו וכתבו בקרוביה ואם הדבר יוצא משפה ולחוץ אין עוד תימה אם מלאכים השיגו מה שעשו וזה היה טעמם ששינו מבלי ליתן פתחון פה לטועים ובאמת איך ידעו מלאכים מה שבקרבה י"ל או שהשכינה היתה שם כמו שאמרו במדרש ובגמרא (ב"מ פו ע"ב) דהיתה שכינה שם או כמ"ש בכמה פעמים כי גבריאל יודע מה שבלבו של אדם והקב"ה נתן לו זאת הבחינה כי הוא ממונה על חלומות (זוהר ח"א קפג) ואין מראין לאדם אלא מהרהור הלב (ברכות נה ע"ב) וע"כ צריך לדעת מה הרהר ומה חשב ואצל אותם ג' מלאכים היה גבריאל כנודע (ב"מ פו ע"ב) ודברים אלו אינם האומות מאמינים ולכך שינו כנ"ל ונכון הוא:

[וגם כן מן התקנות שהתקין עזרא] שתהא האשה חוגרת בסינר, מפני הצניעות, שנא' (משלי לא, יז) חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. וצריכה להיות צנועה, ותשב תמיד בביתה, שלא תהא יצאנית, ולא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, לצורך מצוה, או לבית הכנסת או לבית הטבילה. וזהו כבודה בת מלך פנימה, וכתי' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה. והמנהגת כך הרי זו אשה חשובה, ואשריה ואשרי בעלה, ועליה נאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ולזאת יקרא אשה שהיא שלימה יותר מהנשים וחשובה מכולן. שאין לך אשה שלימה שלא יהיה בה שום חסרון, וזאת, שהיא שלימה יותר מכולן, היא תתהלל. כדגרסי' בב"ר ויבן ה' האלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ויבן כתי', התבונן מהיכן לבראת. אמ', לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מזקפת, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא יצאנית, אלא ממקום צנוע שבאדם, שאפי' כשהוא ערום אותו מקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, שאשה צנועה, אשה צנועה. ואעפ"כ ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. לא בראתיה מן הראש, שלא תהא זקפנית, והרי היא מזקפת את ראשה, שנא' (ישעיהו ג, טז) ותלכנה נטויות גרון. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית, והרי היא סקרנית, דכתיב (ישעיהו ג, טז) ומשקרות עינים. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית, והרי היא צייתנית, שנא' (בראשית יח, י) ושרה שומעת. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית, והרי היא קנאית, שנא' (בראשית ל, א) ותקנא רחל באחותה. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית, והרי היא משמשנית, שנא' (בראשית לא, יט) ותגנוב רחל את התרפים. ולא מן הרגל, שלא תהא יצאנית, והרי היא יצאנית, שנא' (בראשית לד, א) ותצא דינה. נמצא, שהאשה שאין בה אחת מכל המדות הללו, הרי היא קיימה מצותו של הב"ה, שצוה לנשים, וצוה לחוה בשעת יצירתה, והיה אומר אשה צנועה, אשה צנועה.

ואמרו חכמי האמת, וכי היאך אפשר זה שתינוקות בבטן אמם שידברו עם הקב"ה. אבל יש סוד בדבר, כי בודאי דברו עם הקב"ה בבטן אמן, כי עטרת ישראל נקראת אם כל היצורים ונקראת בטן, הדא הוא דכתיב (תהלים קכז, ג) שכר פרי הבטן, וכתיב (בראשית ל, ב) אשר מנע ממך פרי בטן, כי במלכות יי' שם יצטיירו כל הנשמות של כל העולם קודם שיבואו לזה העולם. כמו שיש נשמות למטה, כך יש נשמות אחרות מעין דוגמתן למעלה, ואותן הנשמות כלן עמדו על הר סיני כשנתנה התורה, הדא הוא דכתיב (דברים כט, יד) כי אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה וגו'. פירוש, כל הנשמות שנבראו כבר, ושלא נבראו, עמדו על הר סיני, עד כאן. וזהו סוד אמרם במדרש, ועמדו כריסן של אמן כמראה של זכוכית, שהוא משל על אם כל חי שבה מצטיירים כל הדיוקים והפרצופין, והיא כנסת ישראל שבה מתכנסין ונאספים, וכל הנשמות בה נכללות ועומדות עד מועד בואנה לחול בגופי (השעולים) [זה העולם]. והיא שאמרו עליה במדרש נעשו כריסיהן של אמן כאספקלריא המאירה, כשהיא בייחוד עם דודה ואור עיניה, ונכללות מסוד הנשמות והרוחות שהוא משפיע בה, הרי היא כאספקלריא המאירה שהיא מאירה ממנו:

דרש ר' אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה כביכול יושב וסופר את רביעותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב (שם כד, ג) נאום הגבר שתום העין. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, שנאמר (שם מט, יד) יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר:

ברכה שניה, מנין תיבותיה חמשים ואחת, על שם ארבעה פסוקים שיסודה מהם וסימנם מפת"ח, מט"ר, פרנס"ה, תחיית המתי"ם, חי"ה. ואינם נמסרים ביד שליח. מטר, דכתיב (דברים כח, יב) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. ובו כ"ג תיבות. פרנסה, דכתי' (תהלים קמה, טז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ובו ז' תיבות. של תחיית המתים, דכתיב (יחזקאל לז, יג) וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ובו י"א תיבות. של חיה, דכתי' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים [את רחל וישמע] אליה [אלהים] ויפתח את רחמה. ובו י' תיבות. הרי חמשים ואחת תיבות.

והנה פשוט הוא, שאם הבורא לא ברא למכה זו אלא רפואה זו, אי אפשר בשום פנים שירפא האדם מזאת המכה בלתי זאת הרפואה, ומי שיחשוב להנצל זולתה, אינו אלא טועה, ויראה טעותו לבסוף כשימות בחטאו.

אך אם הוא עוסק בתורה בראותו דרכיה, ציוויה ואזהרותיה, הנה סוף סוף מאליו יתחדש בו התעוררות שיביאהו אל הדרך הטוב. והוא מה שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי): הלואי, אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב.

וכשנדקדק עוד היטב יראה וימצא כי מרכז השתלשלות הגלות הזה היה ע"י יוסף, וגם הוא בישר את הגאולה זו בסימן שמסר פקוד יפקוד. ראשית דבר, עיקר ביאת יעקב לפדן ארם היה בשביל יוסף, כמו שכתוב (בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגומר, הבכורה נתנה ליוסף כמו שכתבו הזוהר ויתר מפרשים, כי כוונת יעקב בטפה ראשונה שיצאה ממנו היה סבר שהוא רחל, על כן בעצם נטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אלה תולדות יעקב יוסף (שם לז, ב), וכמו שפירש רש"י אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, על כן יוסף נמכר למצרים בגאולה, ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג, יט), ובודאי לא נפל זה הענין על צד הקרי וההזדמן, רק בכוונה גדולה ועצומה:

ועוד גרסי' במ' חגיגה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, והאחת מהן הריון, שנא' (בראשית ל, כב) ויפתח ה' את רחמה. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו לעשותו להב"ה בלא שליח. ובב"ר ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, ורמז הב"ה למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע, כי כוונת השם וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדרי העולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתקון סדרי עולם, כללם ופרטם. ובענין רות נאמר, ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנות, הרי כבר נאמר טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל. אלא כשיהיה החבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. ולפיכך נאמר בחיבור הצדיקים, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה, אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר, זרו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פרשו ז"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנא' (ישעיהו מב, ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה. והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו נעשה אדם בצלמנו וגו', כלומר גם אני שותף בבריאת האדם. והשותפות הזאת כי מן האב ומן האם נמשכין כל איברי הגוף, והשם ית' זורק בו נשמה, כאומרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.

וְעַל כֵּן הִקְדִּים אֶת עַצְמוֹ וְנָס אֵצֶל שֵׁם וְעֵבֶר אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְלָמַד שָׁם בְּהַתְמָדָה רַבָּה, כִּי כָּל הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא שָׁכַב לִישֹׁן פַּעַם אַחַת שֵׁנַת קֶבַע, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב (בראשית כ"ח י"א): "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. וּבְלִמּוּד כָּזֶה, אַף כִּי יִתְעַכֵּב אַחַר כָּךְ בְּבֵית לָבָן אֵיזֶה שָׁנִים, לֹא יַזִּיק לוֹ מְאוּמָה. [וּבִדְבָרֵנוּ יִהְיֶה נָכוֹן מְאֹד הַחֶשְׁבּוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, כִּי אַחַר שֶׁהֵם תְּמוּרַת הַשָּׁנִים שֶׁהוּא מֻכְרָח לִהְיוֹת אַחַר כָּךְ בְּבֵית לָבָן, וְיָדַע שֶׁבְּבֵית לָבָן יִהְיֶה עַל כָּל פָּנִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, כְּמוֹ שֶׁיָּדוּעַ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נוֹלַד לוֹ יוֹסֵף, כִּי הוּא כְּלֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל' כ"ה): "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר וְכוּ' שַׁלְחֵנִי וְאֵלְכָה" וְגוֹ', וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י, וְיָדוּעַ, שֶׁיּוֹסֵף נוֹלַד בִּזְמַן שְׁנַת אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ל"א מ"א): "עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ" וְגוֹ'. לְכָךְ לָמַד מִתְּחִלָּה אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּתְכִיפוּת, כְּדֵי שֶׁזְּכוּת אֵלּוּ הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה יַעַמְדוּ לוֹ בְּבֵית לָבָן, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל].

אלא הענין הוא, לכל מקום שרצה לילך דוד המלך ע"ה לעשות עסקיו שם הלך ועשה מה שלבו חפץ, כי משא ומתן גדול הי' לו, ובפרט מלך גדול ואדיר כמוהו. אבל אמר, שתכלית משא ומתן שלו היה בשביל קיום בתי כנסיות ובתי מדרשות, להיות לוחם מלחמת ה' בעד עמו ישראל ולהתעסק בצרכיהם. זהו מה שאמר היו רגלי מביאים אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, לא שנתהפך לילך ממקום שהיתה כוונתו לילך שמה, רק סיבת הליכה זו היה בשביל זה^הגה"האמנם יש לי לפרש מאמר הזה גם כן על דרך הא דאיתא בברכות (ה, א), אם רואה אדם יסורים באים עליו, יפשפש במעשיו. פשפש ולא מצא, יתלה בעון ביטול תורה. ורגל שהזכיר בזה הפסוק, רצה לומר סיבה, כמו (בראשית ל, ל) ויברך ה' אותך לרגלי, פירושו לסיבתי. ותהי' הכוונה, כי אמר דוד, חשבתי דרכי (תהלים קיט, נט), רצה לומר פשפשתי בכל דרכי בכל מעשי ולא מצאתי מאומה. על כן אשיבה רגלי, רצה לומר הסיבה שלי שבאו הייסורים, אל עדותיך, בשביל עדותיך שהיא התורה, וכמו שאמרו יתלה בביטול תורה. על זה אמר בעל המאמר, בכל יום הייתי מחשב ומעיין בכל עסקיי שהייתי עוסק במקום פלוני ובדירה פלונית, ולא מצאתי שום חטא. והייתי מחפש, ומצאתי הסיבה בשביל בתי מדרשות, דהיינו ביטול תורה. והזכיר גם כן בתי כנסיות שרומז על ביטול תפילה, אף שבמאמר דברכות לא הזכיר רק תורה, מכל מקום קרובים הן ודמיין להדדי. ועוד בית המדרש מוכן יותר לתפילה מבמקום אחר, וכדאיתא בברכות (ח, א) ובשבת (י, א) רבי אמי ורבי אסי אע"ג דהוו [להו] תליסר בי כנישתא כו', לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. הרי בית הכנסת נכלל בבית המדרש::

וְסִבַּת הַדָּבָר שֶׁיּוֹסֵף יִהְיֶה הַמּוֹלֵךְ, וּשְׁאָר בָּנָיו יִהְיוּ נִכְנָעִים לוֹ, גַּם כֵּן גָּרַם יַעֲקֹב אָבִינוּ בְּעַצְמוֹ לָזֶה, בְּשָׁעָה שֶׁחָרָה אַפּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב עַל רָחֵל שֶׁאָמְרָה (בראשית ל' א'): "הָבָה לִי בָּנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי". וְעָנָה לָהּ (שם ב'): "הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן"? אִיתָא בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁאָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְכִי כָּךְ עוֹנִין אֶת הַמְעוּקוֹת? חַיֶּיךָ, שֶׁבָּנֶיךָ עוֹמְדִים לִפְנֵי בְּנָהּ.

הרמב"ן כתב (במדבר ב, ב ד"ה איש על דגלו) שהיה בדגל יהודה צורת אריה, על שם (בראשית מט, ט) גור אריה יהודה. ובצורת דגל ראובן צורת אד"ם, על שם (שם ל, יד) דודאים. ובצורת דגל אפרים שור, על שם (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו. ובצורת דגל דן נשר, וכתב בציוני הטעם על שם (שם לב, יא) כנשר יעיר קנו, ושבט דן היה מאסף לכל המחנות, והוא היה מעוררם ומזרזם. ואע"פ שמצינו בתרגום יונתן ( ) שאומר שבצורת דגל דן היה נחש, מצאתי בציוני במקום אחר שכתב, המקובלים כתבו שהגוף היה צורת נחש, שרומז למקומו שנאמר (בראשית מט, יז) יהי דן נחש, והכנפים כנפי נשר שמורים רחמים, שנאמר (דברים לב, יא) יעיר קנו. הרי היו מצויירים בדגלים ד' חיות הנושאות הכסא:

יעקב אבינו ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

יעקב אבינו ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

ועל זה אמר יעקב אבינו לרחל (בראשית ל, ב), התחת אלהים אנכי. כי רחל אמרה (שם א) הבה לי בנים, סברה שהיא עקרה שעשה הש"י כן בעבור שהוא מתאוה לתפילה שיתפלל יעקב כמו שאמרו רז"ל (יבמות סג, א) למה היו האבות והאמהות עקרות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים. והשיב לה יעקב מנע ממך פרי בטן, ולא משום שמתאוה לתפילתי, דזה אינו שייך רק באבותיו שהיו יושבים בארץ הקדושה שהוא חלק ה', אבל אני התחת אלהים אנכי, כלומר כי אני בחוץ לארץ ואני בארץ העמים תחת שר שלהם ושם אין הקב"ה מתאוה להתפילה, והארכתי בענין זה במקום אחר (עי' בפ' ויצא תו"א ד"ה והאריך בזה הפרדס):

א"ר שמואל בר נחמני, אוי להם לרשעים שהופכים מדת הרחמים למדת הדין, שנא' (בראשית ו, ז) ויאמר ה' אמחה את האדם, ואין ה' אלא מדת רחמים, שנא' (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון. ואשריהם הצדיקים שהופכין מדת הדין למדת רחמים, שנא' (בראשית ל, כב) ויזכור אלהים את רחל, ואין אלהים אלא מדת הדין, שנא' (שמות כב, ח) עד האלהים יבא דבר שניהם.

ובבראשית רבה (טז, ד) וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב, יב), אין תורה כתורת ארץ ישראל. והרוצה להחכים ידרים (ב"ב כה, ב) זהו חלק ההשכלה מהתורה בסודותיה שקראו רז"ל (סוכה כח, א) דבר גדול מעשה מרכבה, מה שאינו נוגע למצות עשה ולא תעשה, אבל מצד הצפון שם סור מרע ועשה טוב כדפירש, ואז צדיקים מהפכין מדת הדין לרחמים (ב"ר י, ח). על כן צפון שהוא פתוח מצד הדין כדפירש סתם בתורה, ע"כ שם דגל דן שנקרא על שם הדין כמו שאמרה רחל (בראשית ל, י) דנני אלהים, והסוד יהי דן נחש (שם מט, יח), כי משם יונק כח הנחש. ואם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב), במתן תורה נשלמו ד' רוחות ונעשו ם סתומה והיא ם סתומה בפסוק (ישעיה ט, ו) לםרבה המשרה ולשלום אין קץ:

על כן יעקב אבינו לאחר שראה מראה הסולם והבין בו כמה דברים והבין ג"כ ענין ד' מלכיות, ראה בנבואה והתבונן על הגאולה העתידה. ואמר (בראשית כח, טז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, כלומר המקדש שלעתיד יוחזר ענין הז"ה, ויש ה' שהוא ענין והתהלכתי בתוככם נמצא מה שאמר אכן יש ה' במקום הזה, הוא כמו וזה, והיש נמשך מן יש וישכ"ב שכתבתי ועליו נאמר (ירמיה לא, טו) יש שכר לפעולתך, על כן נרמז ג"כ ביששכר שהיה בעל תורה ישכ"ב כמו שכתוב (בראשית ל, טו) לכן ישכב עמך וגו', כי תמלא הארץ דעה:

והאריך בזה הפרדס, וגם אני הארכתי בזה במקום אחר (לקמן פ' בשלח תו"א ד"ה וע"ז אמר יעקב) אשר בזה מובן ענין פלפול רחל ויעקב (בראשית ל, א-ב), הבה לי בנים. ויחר אף יעקב ברחל. ולכאורה יש לתמוה מה חרי האף הזה, והלא רחל במה שאמרה הבא לי בנים שאלה כהוגן כי כוונתה היתה שיתפלל עבורה, ואיך הבין יעקב קושיית התלמוד (יבמות סד, א) למה היו האבות והאמהות עקרות כי עשה הש"י זה שהתאוה לתפלתן. ובודאי ידע יעקב כל זה וא"כ למה חרה אפו:

ובזה מתורץ הלשונות שדברו שלכאורה הוא מגונה ח"ו, יעקב אמר (בראשית כט, כא) ואבואה אליה, והלא הקל שבקלים אינו אומר כן (בר"ר ע, יח). וכן לאה תבעה בפה אלי תבוא (בראשית ל, טז):

וְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ רַבָּה: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר 'תָּמִים' אוֹ 'תְּמִימִים' — הִשְׁלִים לְמִדּוֹת שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה, שֶׁהֵן אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה יוֹם; וּשְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה הַגְבָּלָה, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְטַהֲרִין אֶת עַצְמָן כְּמוֹ אִשָּׁה הַמִּטַּהֶרֶת לְבַעֲלָהּ אַחַר עֵת נִדָּתָהּ. וּבְיוֹם הַחֲמִשִּׁים זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְהִכָּנֵס בְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל שַׁעֲרֵי בִּינָה, וְשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים נִקְרָא 'עֵץ הַחַיִּים אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן'. וְאַף כִּי יֵשׁ שְׁנֵי דֵּעוֹת פְּלוּגְתָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׂעַ, אִי בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם אוֹ בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם. וּבֵין לְמַר וּבֵין לְמַר סְבִירָא לֵיהּ, דִּבְפֹעַל בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, וּמַתְחִילִין אָנוּ לִמְנוֹת הָחֳדָשִׁים מִן רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, שֶׁהוּא רֹאשׁ לָחֳדָשִׁים.

ואז יובן רמז על העתיד בענין (בראשית ל, לח) ויחמנה הצאן, שאמרו רז"ל (ב"ר עג, י) המים נעשה בהם זרע. וקשה איך ברא הקב"ה עתה חדשות שתתעבר נקבה בלי זכר, הלא אין כל חדש תחת השמש כתיב (קהלת א, ט):

ונהי דכתיב (משלי כג יז) אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום. וכתיב (בראשית ל א) ותקנא רחל באחתה. ואמרו (בבא בתרא כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה. זהו לענין שיתאוה גם הוא לעלות במעלות. וחיב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב (תדא''ר פכ''ה), לא כדי להדמות להם ולא לתפארת ולתהלה ולא על מנת לקבל פרס, רק לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא. והאיש אשר הוא טהור, וכל מגמתו וחפצו לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא, אמור יאמר העבד מי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר יא כט), כי יתן ה' את רוחו, רוח נכון בקרבם, שיחכמו בתורה וירבו ויגדילו מאד במעשים טובים. ואם אני איני זכאי לכך שחטאתי מונעים הטוב ממני, שהם הם מסכים המבדילים ביני לבין אבי שבשמים, חס ושלום, לפחות יהיו אחרים שיעשו נחת רוח לאבי שבשמים, יבוא הטוב מכל מקום. ואם לפניו יתברך שמו הגון לתן לחברי יותר ממני לפי מעשיו או לפי מפלאות תמים דעים, לפני לא כל שכן, רק אשתדל בכל כחי לעשות נחת רוח ליוצרי מכל הבא בידי, והוא הטוב בעיניו יעשה. ומה גם במלי דעלמא שכל היתרונות הם הבל ורעות רוח, ומה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמל להשיג עשר או כבוד, הבל הבלים הכל הבל, למי שיש לו אפלו מעט מח בקדקדו. ובאמת אמרו (אבות ד א) איזהו עשיר השמח בחלקו, והוא טוב לב תמיד ועם כל אדם באהבה וחבה. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

אבל יש קנאה טובה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב''ב כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה. ויתאוה וישתדל לעלות במעלות החכמה ועבודת השם יתברך שמו כקדושים אשר בארץ, וחיב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב (תדא''ר כה). ואם רואה שחברו מצלח במעשיו, זאת תהיה קנאתו באמרו, בודאי שהכל לפי מעשיו של אדם, פרי מעלליו יאכל. ויקנא לבו ביראת השם על דרך דכתיב (בראשית ל א) ותקנא רחל באחותה, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ב''ר עא ו) שקנאה במעשיה הטובים, שאמרה, אלו לא היתה טובה ממני לא זכתה להבנות, ומתוך כך ייטיב מעשיו לעשות נחת רוח ליוצרו כי זה כל האדם: