창세기 45:30의 Musar

ועוד התבונן ברעת המתאחר מן התשובה כי רעה הוא. כי לולי התמהמה. כי [עתה] שב נאנח במרירות לב ברגזה ובדאגה. ודלפה עינו מתוגה. כי יפגשהו יצרו שנית ויזדמן החטא לידו. יכבוש את יצרו יזכור אשר עברה עליו כוס המרירות ולא יוסף לשתותה עוד. כמו שנאמר (תהילים ד׳:ה׳) רגזו ואל תחטאו ביאורו רגזו והצטערו על אשר חטאתם ואל תחטאו עוד. כי הזכיר חטאם למעלה באמרו תבקשו כזב סלה. ויעיד על זה הפירוש אמרו רגזו מלשון (בראשית מ״ה:כ״ד) אל תרגזו בדרך (חבקוק ג׳:ט״ז) ותחתי ארגז. וענינם הצער על הדבר שעבר ועל ההווה. ולא אמר יראו או גורו. וכאשר יאחר לשוב בבא החטא לידו יפול במוקשו כנפול בתחלה. ויגדל עוונו האחרון מאוד. ותעלה רעתו לפני ה'. כי מראשית לא חשב כי פתאום יבא היצר השודד עליו. אך אחרי אשר ראה דלות כחו ואשר גברה יד יצרו עליו וכי עצום הוא ממנו. היה עליו לראות כי פרוע הוא. ולשית עצות בנפשו להוסיף בה יראת ה'. ולהפיל פחדו עליה. ולהצילה ממארב יצרו ולהשתמר מעונו. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ״ו:י״א) ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו. ביאורו כי הכלב אוכל דברים נמאסים וכאשר יקיאם נמאסים יותר והוא שב עליהם לאכלם. כך ענין הכסיל. כי יעשה מעשה מגונה. וכאשר ישנה בו מגונה יותר כאשר בארנו:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אחשורוש ממנו, כן פירשו בו רז"ל (מגילה דף טו ב) והוא פשוטו של מקרא נפל ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמאי דקא אזמנתיה אסתר להמן דילמא עצה קא יעצו מליה דההוא גברא למיקטליה, הדר אמר אי הכי לא הוה אינש דרחים לי דהוה מודע לי, הדר אמר דילמא איכא איניש דעביד בי טיבותא ולא פרעתיה מיד, ויאמר להביא את ספר הזכרונות ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו', יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו פירוש וכתר מלכות אשר נתן בראשו, והמן שאל שלשה דברים הלבוש והסוס והכתר וחרה לו למלך על הכתר ועל כן אמר ונתן הלבוש והסוס ולא הזכיר הכתר, או יאמר וסוס אשר רכב עליו המלך, אותו סוס אשר נתן כתר מלכות בראשו ומלת בראשו תחזור לסוס כי היה למלך סוס שישימו כתר מלכות בראשו כאשר ירכב עליו המלך ואין אחד מעבדיו רשאי לרכוב על אותו סוס וזה דבר ידוע, כן כתב ר' אברהם ז"ל. ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו' והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', כלומר אם היה מזרע שאר האומות אפשר שישלים עמך אבל אם הוא מזרע היהודים לא תוכל לו ולא ישלים עמנו לפי שנצטוה מפי השי"ת תמחה את זכר עמלק ואיך יעבור על צוויו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וגו' ויבא המלך והמן עם אסתר אל המשתה וגו' מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך. ותען אסתר ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו וגו' שכך כתוב בתורת משה בפרשת התוכחת (דברים כ״ח:ס״ח) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. אבל הריגה לא נזכרה בכל הפרשה ומזה אמרה אסתר יודעת אני שאין הענין גזירת שמים אלא גזירת המן ויכולה היא להתבטל זהו כי אין הצר שוה בנזק המלך. כלומר אין נזק המן הצר ראוי להשוותו לנזק הראוי לבא עלינו בשביל המלך שהמלכנו עלינו רמז למה שכתוב בפרשה (שם) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וכו'. מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו וגו' איש צר ואויב וגו'. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה, פשט הכתוב הזה כי היה מתחנן לאסתר ומתנפל לפני רגליה והיא על המטה שתתחנן אל המלך בעדו, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית נראה שחשדו המלך באסתר, הדבר יצא מפי המלך וגו' ויאמר חרבונה גם הנה העץ וגו', ונקרא חרבונא שתי תיבות חרבו נא כלו' חרבו עתה לפי שהיה (עד) עתה חרבו של המן ומלאך המות שלו. וע"ז דרז"ל חרבונה זה אליהו והכונה שנדמה לו אליהו בדמות חרבונה א' מן הסריסים והיה אליהו למרדכי ומלאך המות להמן וזהו חרבו נא חרבו עתה כלומר זה היה סיבת מהירות מיתתו שאמר גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי ויאמר המלך תלוהו עליו. מיד ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ואחר שנתלה המן הוצרכה אסתר להעביר אגרות הראשונות שנשתלחו כבר, וזהו שכתוב ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו'. כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי, והשיב לה המלך הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ואתם כתבו על היהודים וגו' אין להשיב. ויש לשאול והיאך שואל להשיב הראשונות, אבל תשובתו של מלך היתה כן מאחר שתלו את המן על העץ תוכלו לכתוב בשם המלך ותאמרו כי מה ששלח המן באגרות הראשונות שיהרגו האומות לישראל לא כך היתה כונת המלך אלא שיהרגו היהודים בשונאיהם והמן זייף את השטרות וחתם אותם בטבעת המלך אשר בידו הפך מכונת המלך ראיה לדבר שתלה אותו על העץ, שאם לא כן למה כתב מרדכי להרוג האומות ודי לו שינצלו ישראל אלא בהכרח הוצרך לעשות כן. ועל כן האמינו השניות ולא הראשונות, וע"כ אמר בשניות אין להשיב כי בבא השניות חשבו מיד שהראשונות מזוייפות ואז היתה שמחה וששון ליהודים: וע"ד המד' (מגילה א) ויהי בימי אחשורוש כ"מ שנאמר ויהי בימי לשון צער הוא, (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. (ישעיהו ט׳:י״א) ויהי בימי אחז ארם מקדם ופלשתים מאחור. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים (שם ד) ראיתי את הארץ והנה תהו. ויהי בימי אחשורוש היה המן. הוא אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש. אחיו של ראש נבוכדנאצר שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא. ובן גילו של ראש נבוכד נאצר החריב והוא בקש להחריב דכתיב (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, רבי חנינא אומר שכל הזוכרו אומר אח לראשו, רבי יוחנן אומר שהכל נעשו רשים בימיו שנא' וישם המלך אחשורוש מס וגו', הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, (בראשית ל״ו:ט׳) הוא עשו אבי אדום. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. (במדבר כ״ו:ט׳) הוא דתן ואבירם הם ברשעם מתחלתן ועד סופן. המולך שמלך מעצמו שלא היה ראוי למלכות אלא ממון יתיר הוא דיהיב וקם, מהודו ועד כוש הודו בקצה העולם וכוש בסופו ומלך מסוף העולם ועד סופו. בשנת שלש למלכו עשה משתה בחצר גינת ביתן המלך. רב ושמואל חד אמר הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לתצר הראוי לביתן לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן הושיבן בגנה ולא החזיקתן עד שהכניס אותן לביתן. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן. חור כרפס ותכלת. חור רב ושמואל רב אומר חרי חרי, ושמואל אומר מילת לבנה הציע להם, כרפס כרים של פסים. מטות זהב וכסף, רבי יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. ודר וסחרת דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ועשה זה לכבוד המשתה, והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליהי צאת ב"ק ואמרה ראשונים כלו מפני כלי ביהמ"ק ואתם שונים בהם. ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר רבא יום שביעי שבת היה מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתהרג בשבת ערומה, והיינו דכתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצותא הואי מאי טעמא לא אתיא, מלמדש פרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, והוא יתרת בשר שנעשה בפניה לפי שעה בדרך הנס. ויאמר לחכמים מאן חכמים רבנן. יודעי העתים שיודעים לעבר השנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות אמר להו דיינוה ניהלאי אמרי היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פקח ליה חמרא ותבע ליה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלינא במלכותא מוטב נסליק נפשין, אמרו לו מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, כלומר כי טלטול האדם ממקום למקום סבה שאי אפשר שתהיה חכמתו ודעתו על השלמות, ועל כן אמרו לו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב אדורדיא וכתיב (ירמיהו מ״ח:י״א) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו וגו'. והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'. פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר, והקרוב אליו מלשון קרבן. כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים כדרך שהקריבו ישראל. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה כדרך שבנו ישראל לפניך. תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שנא' בהם (שמות כ״ח:כ׳) תרשיש שהם וישפה כדרך שעשו ישראל. מרס כלום מרסו בדם. מרסנא כלום מרסו במנחות, מריסה לשון בלילה ותערובת. ממוכן כלום הכינו שלחן לחם הפנים לפניך. ויאמר ממוכן לפני המלך. ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורענות ומכאן שהדיוט קופץ בראש. איש יהודי היה בשושן הבירה קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קא אתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קא אתי. אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודה, ר' יוחנן אמר לעולם מבנימין קא אתי ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בע"ז וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנא' (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון על עבידת מדינת בבל שדרך מישך ועבד נגו. רבי שמעון בן פזי אומר (ד"ה א ד) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו וגו' וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה אלא נקרא שמה יהודיה על שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב׳:ה׳) ותרד בת פרעה לרחוץ וגו', ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. ילדה והלא רבויי רביתיה אלא לומר לך כל המגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד לישראל מן בימיו. גדור שגדר פרצותיהן של ישראל. חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו שנעשה להם כסוכה לישראל. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל. אבי אבי אבי. אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים. אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי בן ששמע אל תפלתו. בן קיש בן שנקש על דלתי רחמים ונפתחו לו. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ותלקח אסתר וגו' הוא חדש טבת, ירח שהגוף נהנה מן הגוף, והכל סבות מאת השי"ת אשר לו נתכנו עלילות, וכתיב ויאהב המלך את אסתר וגו'. בימים ההם ומרדכי יושב וגו' הקציף הקדוש ב"ה אדון על עבדיו לעשות נס לצדיק ומנו יוסף והקציף הקב"ה עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי. ויודע הדבר למרדכי. בגתן ותרש שני טרסיים היו והיו מספרים בלשון טרסי זה לזה ואומרים מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו אלא בא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות הוא והיא, והם לא ידעו שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה ויודע שבעים לשון, אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך והיינו דכתיב ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצאו במשמרתם ויתלו שניהם על עץ. אחר הדברים האלה אחר שברא הקב"ה רפואה למכה. והרפואה הזו היא שנלקחה אסתר אל בית המלך שעל ידה באה הגאולה לישראל, גידל המלך את המן בן המדתא וגו'. היו על בגדיו ועל מצנפתו צורת ע"ז ולכך היו כורעים ומשתחוים לו, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו' ואסור לו להשתחות לע"ז. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ויבקש המן להשמיד וגו' ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' אמר רבא ליכא אינש דידע לאשתעויי לה"ר כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהייהו דילמא עביד בההוא גברא כמה דעביד בקמאי. אמר ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן, אמר ליה עם אחד ושמא תאמר קרחה אתה עושה במלכותא תלמוד לומר מפוזר מפוזרים בין העמים ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבי מינן ולא מינסבי לן מינייהו. ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לה לשתא בש"הי פ"הי. ולמלך אין שוה להניחם. דאכלו ושתו ורוו ויתבי ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם שאפילו זבוב נופל לתוך כוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואלו אדני המלך נוגע בו חובטו בקרקע ואינו שותהו. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה. יש שפירש שנתכוין המן במנין עשרת אלפים ככר כסף לתת ערכם של ישראל כי ערכו של אדם נ' שקלים נמצא לכל היותר וישראל היו ס' רבוא והככר ק"כ מנים והמנה כ"ה שקלים נמצא שכל אדם צריך שני מנה והככר הוא ערך ששים בני אדם ועשרה אלפים ששים הם ששים רבוא. ויקראו סופרי המלך. ונשלוח ספרים ומרדכי ידע כל אשר נעשה ואז צותה אסתר להתענות ואמרה לך כנוס את כל היהודים וגו'. וטעם שלשה ימים לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים שכן מצינו ברחב (יהושע ב׳:ט״ז) ונחבאתם שמה שלשת ימים וביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים וגו', וכן בגאולה העתידה כתיב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים וגו'. ואז ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק כתיב הכא ותלבש אסתר וכתיב (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשאי. ותעמוד בחצר בית המלך כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (שם) הצילה מחרב נפש וגו'. וקראתו אריה שנאמר (שם) הושיעני מפי אריה. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. אמר ר' יוחנן שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד ואחד שמתח שרביטו וכמה מתח שתי אמות היה והעמידו על שנים עשר אמר רבן גמליאל ששים וכן את מוצא בשני רשעים דכתיב (שם ג) שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת. אם על המלך טוב יבא המלך והמן כיום. מה ראתה אסתר דזמינתיה להמן רבי אליעזר אומר פחים טמנה לו ללכדו שנא' (שם סט) יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהודה אומר שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים. רבי יהושע בן קרחה אומר אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר עדיין צריכים אנו למודעי. רבי אלעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבא אמר (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר דעבדא משתיא להמן אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. בלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם זה משל ודברה תורה כלשון בני אדם. (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ויאמר להביא את ספר הזכרונות וימצא כתוב כתב מיבעי ליה מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב ומה כתב שלמטה שלזכותם של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה. ופרש"י ז"ל כך כתוב בסדר עולם שמשי בנו של המן היה וסופר המלך היה, ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו'. תנא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין להמן. ויאמר המלך מי בחצר והמן בא וגו' לאמר לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. תנא לו הכין. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס וגו'. אמר ליה מאן הוא מרדכי אמר ליה היהודי. טובא מרדכי איכא ביהודאי. א"ל היושב בשער המלך. א"ל איהו סגי ליה בחדא דיסקורתא אי נמי בחד נהרא א"ל אל תפל דבר וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל ואשכחיה דיתיב וקא יתבי רבנן קמיה וקא מחוי להו הלכות קמיצה אמר להו במאי עסקיתו אמרי ליה כי הוה ביהמ"ק קיים אמר קוב"ה מאן דמנדב מנחה ליתי מליא קמצא דקמחא, אמר ליה אתי מליא קמצא דקימחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דההוא גברא. א"ל רשע עבדא דקני נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן, א"ל קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא, א"ל לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למיזאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי וכו' אסרתיהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני. עייליה איהו לבי בני דידיה ואסחיה ואזל אייתי זוגא מביתיה וקא שקיל במזייה בהדי דקא שקיל איתנגיד ואיתנח, א"ל אמאי קא מתנחת א"ל גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבניה השתא לישויי בנאי וספר, א"ל רשע ולאו ספר של כפר קרינוס היית, תנא המן ספר של כפר קרינוס היה כ"ב שנה, עד דשקיל ליה אלבשיה א"ל סלק רכיב א"ל לא יכילנא דכחיש תילאי מתעניתא גחין ליה וסליק רכיב כי קא סליק בעיט ביה וכו'. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. שתי נפילות הללו למה אמרו לו חכמיו אומה זו משולה כעפר ומשולה כככבים כשהם יורדין יורדין עד עפר וכשהם עולים עולים עד לככבים. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו וגו' מלמד שהביאוהו בבהלה, ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו' ותען אסתר המלכה ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי וגו', אמרה לו צר זה איננו שוה בנזקו של מלך קטלה לה לושתי ואיקני בה בדידה ובעי למקטלה. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר תרי ויאמר למה לי רבי אבהו אמר בתחלה על ידי תורגמן כיון שאמרה בת מלכים אני משאול קא אתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה, ותאמר אסתר איש צר ואויב אמר ר' אלעזר מלמד שהיתה ידה מתוחה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך קם בחמתו ממשתה היין והמלך שב מגינת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחמה אף שיבה בחמה כי אזל אשכחינהו למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי דקא עקרי אילני אמר להו מאי עבידתיכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ווי מדברא ווי ממתא, ויתלו את המן וחמת המלך שככה שתי שכיכות אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ה' לבושי מלכות היו תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן וכנגדן נתן יוסף לבנימין אחיו ה' לבושים שנא' (בראשית מ״ה:כ״ח) וחמש חליפות שמלות. ורמז לו רמז בזה עתיד בן לצאת ממך שיצא בה' לבושו מלכות ומנו מרדכי שנא' ומרדכי יצא. ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' אורה זו תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) ותורה אור. ושמחה זה יום טוב שנא' (דברים ו) ושמחת בחגך. וששון זו מילה וכן הוא אומר (תהילים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפילין שבראש, וענין המדרש הזה כי גזרו על מצות הללו ולא היו ישראל רשאין לקיימן ועתה נתבטלה הגזרה וחזרו. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא אמר רבי אחא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינהו כולהו בנשימה אחת מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו. אמר ר' זירא וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה מ"ט דכלהו בחדא זקיפא איזדקיפו, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה מ"ט אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים, והענין שכל זמן שהרשעים כלין ואובדין מן העולם הצדיקים מתעלין ומתרוממין, וכן אמר דוד ע"ה (שם ע"ה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:

ולא יכלו אחיו לענות אותו (בראשית מה, ג). בב"ר (צב, י) אבא כהן ברדלא אומר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולין לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ, כא) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. והזוהר (ח"א רא, ב) האריך במאוד במוסר זה בפסוק זה. וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף (בראשית מג, יח) וזה לשונו, ר' יוסי אמר וי לון לבני נשא דלא ידעי ולא מסתכלין בארחוי דאורייתא, וי לון בשעתא דקב"ה ייתי למתבע לון דינא על עובדיהון ויקום גופא ונפשא למיהב חושבנא מכל עובדיהון כו', עיין שם שהאריך במאוד בתוכחת מוסר, ומענין יומא דינא רבא והחי יתן אל לבו:

וזהו ענין (ב"ר יא, ז) כל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד, וקשה מה יוצא מזה, ולמאי נפקא מינה עשה הקדוש ברוך הוא זה הנס, אף שעל פי השכל זהו כמעט דבר טבעיי. אמשול לך משל, תתבונן אחד כותב עשרת הדברות, ואחד קורא עשרת הדברות, ואחד חושב בלבו עשרת הדברות. הנה זה הקורא עשרת הדברות אינו מאריך כמו הכותב, כי במהירות נעשית הקריאה. וכן המהרהר הוא ברגעים קטנים מהרהר כולם הרבה במהירות יותר מהקורא שקורא אותם. והענין, כי ביותר שהדבר דק ורוחני, ביותר מתייחד ומצטרף. כי הכתיבה היא גשמיית, והאמירה יותר דקה, והרהור יותר רוחני. צא ולמד וחשוב, הקדוש ברוך הוא שדיבורו הוא רוחניי תכלית הרוחניות באין סוף, אז מתייחד שהכל ענין אחד, כך הוא מבואר על דרך השכל. אמנם נוכל ג"כ להמציא טעם לדבר, והוא הוא הדבר אשר דברתי להורות, כלול בדבור הראשון אנכי ה' אלהיך וגומר מבית עבדים לעבדו לכבודו, ושכר העבודה היא אנכי ה' אלהיך שמצדו ית' נשמע ונעשה כדלעיל, ולרמז זה פתח עשרת הדברות באל"ף וסיים בכ"ף^הגה"ההנה כתבתי עולם הבא הוא מבחינת היו"ד סוד המחשבה תורה הקדומה. והנה בפנימות דפנימות י' סוד קוצה של יו"ד הרומז לכתר סוד שורש המחשבה סוד (איוב לג, לג) ואאלפ"ך חכמה. החכמה היא תורה קדומה היא הי', והקוץ שלה רומזת לאלף הוא פלא הוא כתר. וזהו שסיים בכ"ף כתר, ונעוץ ראשו בסופו וסופו בראשו, כי א כתר וכתר א:
ורבים שואלים, למה לא מוזכר בזה הפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את העולם, והרבה טעמים נאמרו בזה. גם אנכי ת"ל כתבתי בזה טעמים ונימוקים. אבל לפי מה שכתבתי, באמת כל ההשתלשלות העולמות נרמזו בזה, כאשר כתבתי למעלה שחמשה הנ"ל הם נגד עולמות של הקדוש ברוך הוא, ועולם הכסא ועולם היצירה והגלגלים והארץ וכל צבאיה, הרי כל ההשתלשלות:
ועל זה רמזו בפרק קמא דברכות (י, א), אמר ר' יוחנן משום רשב"י, מאי דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה. לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בה' עולמות ואמר שירה דר במעי אמו ואמר שירה, (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברכו ה' כל צבאיו וגו' (שם, כ), באריכות פסוק זה כלל הגלגלים וכוחותיהם המניעים אותם (ודוק). ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה אמר שירה, שנאמר (שם, ב) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו, אמר רבי אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי, אמר רב יודא כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רבי מתנא אמר, כדי שלא יינק במקום הטינופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר (שם קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר (שם, א) ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר. אמר רבה בר שילה מסיפא דעניינא, דכתיב (שם, כט) תסתיר פניך יבהלון וגומר, עד כאן לשונם:
וכשנתבונן בזה המאמר נראה בו כי הוא כולל השתלשלות העולמות. פיה פתחה בחכמה (משלי לא, כו). כולם בחכמה עשית (תהלים קד, כד). ותורת חסד (משלי שם). עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). ואחר כך בעולמו של הקב"ה אשר זוכים אליו ליום האחרון לאחר מות, והוא עולם השפל הזה הארץ וכל אשר עליה, עולם הגלגלים ומניעיהם, ועולם המלאכים, ועולם הכסא למעלה מהחיות, ומלך יושב על כסא הוא יתברך אשר על הזוכים נאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. דר במעי אמו, הוא במקום השפל ביותר, בחטא יחמתני אמי (תהלים נא, ז), חומר עכור מקום חושך ואופל אמר שירה. ירצה מי שירצה להזדכות ולעשות חומרו זך ונקי ספיריי, ישוב לרוחני למעט מעט, כענין יסוד הארץ בהתקרבו למים מעט מעט ישוב לתולדות המים להיות זך מים. וכתב בעל צרור המור בפסוק (בראשית ו, ג) לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר, יאמר אין ראוי לי שיעמוד זמן רב רוחי שנתתי באדם בזאת הקטטה, לפי שאפשר שבאורך הזמן שזהו לעולם רוח בני אדם העולה למעלה ישוב למטה לרדת הארץ, ורוח החיים ישוב לבשר. וזהו בשגם הוא בשר, כי ברבוי הזמן נהפך לבשר, כי גם הוא מרבה עד לעולם, בענין שברבוי הזמן ישוב הרוח בשר. וזהו יקרה ברשעים שברשעתם רוצחים נפשם ורוחם עד שאובדים נפשם בגופים, כאמרו (במדבר טו, לא) הכרת תכרת הנפש ההיא, לפי שיש להם כח לחזור רוחם ונפשם בשר טמא. והצדיקים הם בהיפך, שיש להם כח לחזור גופם ובשרם רוחניים וטהורים בנפשם הטהורה, כאמרו (תהלים פד, ג) לבי ובשרי ירננו אל אל חי בשוה. וכן אמר (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה. כי בשרם שבה ספיריית וזכה בנפש, עד שמבשרם יחזו הצדיקים האל יתברך וישיגו מעלה גדולה. וזה שאמר רבי אליעזר (ב"מ פג, ב) שישו בני מעי שישו, כי אפילו בני מעיו הסרוחים, הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ולכן הם זוכים לתענוג האמתי כמו הנפש. וזה שכתוב (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וגומר, השוה הנפש והקרביים ביחד להלל את השם הגדול והקדוש, אעפ"י שהקרביים הם סרוחים, חזיא לו קדושה יתר מהנפש כו', עד כאן לשונו. ואדרבה, בהתקדש החומר והזדככותו, יעלה למעלה יותר מהרוחניות, כענין (בר"ר מז, ו) האבות הן המרכבה שהוא למעלה מהמלאכים, וק"ל. על כן אמר שירה על דירה במעי אמו, פסוק זה בעצמו ברכי נפשי וגומר וכל קרבי:
ועל דרך זה מבואר גם כן המאמר המוזכר שם בגמרא אח"כ (ברכות י, א) רב שימי בר עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא, הוי שכיח קמיה דרבי שמעון בן פזי, והוה מסדר אגדתא קמיה דרבי יהושע בן לוי. אמר ליה, מאי דכתיב (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. אמר ליה, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעים. והקב"ה אינו כן, צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים. והיינו דאמרה חנה (ש"א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי ואין צור, אין צייר כאלהינו. קשה במה שכתב ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים, הניחא רוח ונשמה שחשיב שזה חלק השם שמטיל הוא ברוך הוא, אמנם קרביים ובני מעיים הם מאב ואם ומה בעי הכי. אלא הענין כדפירשתי, מי שמתדבק בהשם, אז מתפשט רוח ונשמה אפילו בקרביים. ועל זה נאמר (תהלים מ, ט) ותורתך בתוך מעי:
יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות, זהו כפשוטו עולם הגלגלים. יונק משדי אמו, זהו רמז לעולם המלאכים שבאמצעיתם מורק ההשפעה והשדים במקום בינה, לאפוקי ממקום הטינופת דהיינו אחיזת הקליפות וכחות חיצונים שהם הטינופת ממש פסולת ממותר המאכל כנודע. ומקום ערוה הוא שמחזאי ועזאל הנפילים שנפלו מהשמים וגילוי עריות, כמו שאמרו המקובלים:
ראה במפלתן של רשעים כו', זהו עולם הכסא, כי יד על כס יה (שמות יד, טז), נשבע ה' בכסאו מלחמה לה' בעמלק. ברכי נפשי את ידו"ד הללויה (תהלים קד, לה). עתה כל הנשמה תהלל יה (שם קנ, ו), כי ו"ה חסר, ואז ברכי נפשי את ידו"ד השם שלם. נסתכל ביום המיתה, שלימות האחרון. תוסף רוחם יגועון (שם קד, כט). רצה לומר לאחר הגויעה יתוסף רוחם בנצחיות עולם הבא:
נחזור לענין הראשון, ידו"ד שמו הוא היווה הכל וממנו הכל, והוא שורש התורה, והתורה כולה היא נובעת משם ידו"ד, והיא כולה בשלימות שם ידו"ד כמו שכתבתי לעיל. ועשרת הדברות תרי"ג אותיות הכוללים כל תרי"ג מצות, כל אות כולל מצוה אחת, והם תרי"ג אותיות עד אשר לרעך (שמות כ, יג). והענין, כל התורה עומדת על רגל אחת שהיא מה דסני לך לחברך לא תעביד (שבת לא, א) כמ"ש זה במקום אחר. ועם אשר לרעך הם תר"ך אותיות, שהוא כתר תורה שרמזתי לעיל:
והנה שם ידו"ד עולה עשרים וששה, ועשרים וששה בגימטריא כמנין עשרת הדברות, וכן עולה כתר תורה. זהו (תהלים יט, ח) תורת ידו"ד תמימה, שהיא כולה בשלימות ידו"ד, על כן היא משיבת נפש, העוסקים בה משיב נפשם לידבק בידו"ד כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה'. ואי אפשר זה הדביקות אלא על ידי התורה שהוא שם ידו"ד. גם התורה היא תמימה שם ידו"ד הכולל כל האצילות י' חכמה, וקוצה כתר ה' בינה, ו' תפארת כולל ו' קצוות, ה' אחרונה מלכות, כן התורה שבכתב. ושבעל פה סוד ו"ה מהשם שהוא הבנין, ולמעלה מזה סוד תורה הקדומה הנפלאה, ואפי' משה רבינו ע"ה שהגיע בשערי בינה לא השיג שער הנ' (ר"ה כא, ב), שזה השער הוא משתווה עם היו"ד של חכמה, וביו"ד של חכמה נרמז קוצה שהוא שורש החכמה, דהיינו סוד כתר תורה הקדומה והיא סוד האל"ף פל"א כמו שכתבתי לעיל, הרי השתלשלות האצילות הוא השתלשלות פלאות ורזי דתורה, והתורה תמימה ידו"ד:
גם יתפרש זה בפסוק תורת ידו"ד תמימה, כי כמו שהוא ית' שלם תכלית השלימות לא יחסר ולא יעדיף, כי באמרנו שלם רצוננו תכלית השלימות שאז נמנע להיות חסר מה, או להוסיף שלימות. כן התורה תמימה, על כן בא האזהרה לא תוסיף ולא תגרע:
ואמר משיבת נפש, הנה התורה נקראת לחם כמו שכתוב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי, על שם שהיא מזון הנפש. ונקרא גם כן יין, הביאני אל בית היין (שה"ש ב, ד). והנה מזון הגופני שהיא למשיב נפש הגופני הניזון מלחם ומים ויין, אז כשניזון נחסר מהלחם והיין כל מה שלקח למזונו מהם, ולא נשארו תמים. אבל התורה שהיא מזון הנפש, משיבת נפש הרוחני והיא לא תחסר, נשארה תמימה ואינו אלא כמדליק נר מנר:
המעלה השניה, מעלת התורה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים יט, ה). כבר כתבתי התורה היא רושם אלהות, והיא עדות נאמנה על שם ידו"ד שהיה נותן התורה בחמשה קולות ובשבעה קולות כמ"ש לעיל, והכל אמת, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כן התורה היא חמשה חומשים, והיא ז', והכל אמת. אף שיש מחלוקת בזה במסכת שבת פרק כל כתבי (קטו, ב), אלו ואלו דברי אלקים חיים בבחינות שונות. והכי איתא שם, תנו רבנן, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה (במדבר י, לה), פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנים מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר, לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו. כמאן אזלא הא דא"ר שמואל בר נחמן א"ר יונתן חצבה עמודיה שבעה (משלי ט, א), אלו שבעה ספרי תורות. כמאן, כרבי. מאן תנא דפליג עליה דרבי, רשב"ג היא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר, עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא, א). פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה' (שם י, לג), וא"ר חמא בר' חנינא שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה, אמר רב אשי בדגלים. רבי ורשב"ג מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי:
כתבתי למעלה התורה נתנה פנים בפנים (דברים ה, ד(, כי יש פנים לפנים. ענין ז' קולות הוא אצילות הבנין סוד ו"ה מהשם, שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ כוללים כל הבנין. וענין ה' קולות הם סוד שורש האצילות בבינה שהיא ה' ראשונה מהשם, ושם בהתאחדות הגדול הזה אינם אלא ה', כמו שכתב הפרדס בשער השערים פרק ז' וזה לשונו, נתבאר בדברי הרשב"י שאין מציאות האצילות הנעלם בה כמציאותו עתה המתגלה, אלא בפנים אחרות. כי המציאות כאן הגיע עד המלכות שהיא השביעי לקצוות, אמנם בבנין האם הם נכללות בה' לבד והם גנ"ת הוד לבד, כי היסוד והמלכות כולם מיוחדות בתפארת בספירה אחת. וכן ביאר הרשב"י בזוהר במקומות רבים. והנה נמצא כי אין למעלה בבינה כי אם ה' ספירות, ומלכות ויסוד הוא התפשטות התפארת הנתפשט אחר אצילותו. ולכן האותיות הפשוטות שהם ך' ם' ן' ף' ץ' הם נעלמות בבינה. ואין ספק שהם רמז אל הספירה החמישית הנעלמות שם, כי הם בחוץ במנין כ"ב כפופות שתחלת האותיות מחסד, כי כן נתבאר בזוהר פרשת תרומה, וה' אותיות אלה מהכפופות, אלא שהם פשוטות בעבור היותם רומזות במקום גבוה ואל מציאות הנעלמת, ואין יחס הדרוש הזה הנה:
והנה נמצא כי לשערי הבינה שהוא מקורות אל הספירות המתגלות שתי בחינות. בחינה ראשונה, היא בבחינת היותן מיוחדות יחוד גמור, ואז נכללות בחמישי, והיינו שנתייחד המלכות עם התפארת על ידי היסוד, ואז ודאי המקורות נפתחים ברחמים גמורים ומשפיעים שפעם בסוד קבלתם מכל שלש ראשונות מתוך עמקי האין. וכאשר אין יחוד אלא הם שבעה, אז ישפיעו. ולא השפעה נעלמת, אלא מכח השפעה בהם. ולזה נמצאו שערי הבינה בשתי בחינות, בחינה ראשונה היא בהיות הקצוות נכללים, ואז שעריה הם נכללים שכל אחד כלולה מעשר, יען שהיות הספירות כלולות משבע, הוא מהבינה לבדה. והיותן כלולות מעשר, הוא מצד החכמה ולמעלה. וכאשר בסוד היחוד מתגלה הכתר והרחמים עליהם להשפיע, הם נכללות מעשר, והן נ' חמשה פעמים עשר. תפארת ומלכות ויסוד הם אחדות מיוחד, והם נכללו כולם בעשר לבד, וזה מעלתם ביחודם לעצם אחד. וכאשר אין יחוד, אז לא ישפיע השרשים שפע אלא מפאת עצמן, דהיינו שפע הבינה, אם כן אינם נכללות אלא בשבעה והם ז' פעמים ז' הם תשעה וארבעים, עד כאן לשונו:
הרי שבעה קולות מצד אותיות ו"ה מהשם, וחמשה קולות בבינה מצד אותיות י"ה מהשם, כי המקורות נפתחים בסוד קבלתם משלש ראשונות. וכן הלוחות היה בכל לוח חמש. (הגה"ה, ואף שכתבתי למעלה שמצד ז' ימי הבנין וכל אחד כלול מעשר עולה ע', הכל אמת ויש פנים לפנים ופנים לפנים, ובודאי כל ספירה כלולה מעשר, רק יש חילוק בין כללות להתראות שזהו דבר עצמי ביותר מכללות, עיין בפרדס בפרק ה' בשער הראשון וכן ביתר המקומות בספרו מבואר דבר זה]. והנה אם לא נשתברו הלוחות אז היו עולים במעלה העליונה בסוד ה' קולות, כי היו השני דודים ביחוד העצמי והיו כוללים יסוד ומלכות בתפארת, והיתה התורה בבחינת ה' ספרים. אבל כשנשתברו הלוחות ולא היה החיבור ביניהם כל כך, ונתפשטו יסוד ומלכות מהתפארת, אז התורה בבחינת שבעה ספרים, ומי גרם זה, השברי לוחות והם היו מונחות בהארון אשר נסע לפניהם (ב"ב יד, ב). זהו הענין שאמר (שבת קטז, א) ויהי בנסוע ספר בפני עצמו וגורם להיות שבעה ספרים. אמנם זה בעצמו גורם שיחזור לעתיד למעלה הגדולה הנ"ל, ויחזור פרשת ויהי בנסוע לפרשת דגלים שהיא רוממות ישראל, כי יתרון האור יבוא מהחשך מכח הצרות והפורענות יהיה הזדככות ביותר מתרבה כמו שכתבתי זה בארוכה במקומות אחרים. נמצא חמשה ושבעה שניהם אמת, ולעתיד יוחזרו למקומן אותיות שפרחו מהלוחות בשבירתן:
והנה רבותינו ז"ל אמרו (עירובין נד, א), אלו לא נשתברו הלוחות היו לומדים תורה ולא היו שוכחין. וזהו הענין שאמרו (ברכות ח, ב) הזהרו בזקן ששכח תלמודו, שהרי שברי לוחות מונחות אצל הלוחות. כלומר, הוא אינו חייב בשכחה כי השכחה באה מסיבת שבירת הלוחות. והענין, כי בחינת ז' ספרים שהוא הבנין הנקרא עולם הזה שם יש שכחה, אבל למעלה בבינה בסוד עולם הבא שם אין שכחה, כי ענין השכחה הוא יניקת הקליפה. וזה לשון הפרדס בשער ערכי הכינויים בערך שכחה, פי' בזוהר פרשת מקץ כי בצד הקליפה היא השכחה שאין שם זכירה. ועם היות שיש שם זכירה בצד הקליפה כדפירשתי בערכו, עכ"ז זכירתם היא לרע והוא יותר רע מן השכחה, וזהו שאין לפניו לא שכחה וכו' כמו (תהלים ה, ה) לא יגורך רע וכמוהו רבים, עד כאן לשונו:
ובזוהר פרשת בהעלותך ביאר בארוכה שהתורה היא לבוש וגוף ונשמה, שהם סיפורין וגופי הלכות וסתרי תורה. ועוד יש נשמה לנשמה והובא זה המאמר בארוכה בפרדס בפרק א' משער האותיות. הנה בודאי ג' אלה הם בענין תורה בבחינת שבעה קולות שזוכין לה בעולם הזה, ולעתיד בסוד חמשה הנ"ל שהוא עולם הבא, אז יהיה בסוד נשמה לנשמה. ועל זה מצינו בתורה שנקראת טוב, אבל יש השתנות בנקודות. כתיב (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, וזה כתיב טוב בחול"ם. וכתיב (שם סו) טוב טעם ודעת למדני, ונקוד טוב במלופ"ם. ויש חילוק גדול, כי טוב בחולם אינו במעלה כמו טוב במלופ"ם, כי טוב בחולם הוא פשיטות הטוב, ובמלופ"ם רצה לומר המובחר מהטוב התוכיות שבו, כמו (בראשית מה, יח) טוב ארץ מצרים, וכמו (ישעיה א, יט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו:
ומזה יתבאר מאמר תמוה במסכת ב"ק סוף פרק הפרה (נד, ב). שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא כו', מפני מה בדברות ראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב. אמר לו, עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שואלני אם נאמר בהם טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו. כלך אצל רבי תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. אזל לגביה. אמר ליה, ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רבי אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רבי אחא ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי. אמר רבי אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל. המאמר הזה צריך ביאור, כי איך לא ידע הפסוק (דברים ה, טז) למען ייטב שיודעין תינוקות של בית רבן. או למה לא גילה לו הפסוק אחר כך, מאחר שלא ידעו. או איך אמר שואלני אם נאמר בהם טוב, כי מאחר שלא ידע שכתוב טוב איך שייך שישאל אם נאמר בהם טוב. עוד קשה, מה זה שאמר לו שואלני, דילמא זה הדבר נודע לו ומה לו לשאול. עוד קשה, הכפל שאינו יודע:
יש שלש הטבות מצד השגות התורה שהיא עצם ההטבה החלטיות. שני מיני טובות זוכים לה זכות הנפש אשר בעולם הזה, והם טוב לי תורת פיך וגו', וטוב טעם ודעת למדני. טוב בחול"ם הוא הנגלה, וטוב במלופ"ם הוא התוכיות. ועל הטוב הזה כתיב במשה רבינו ע"ה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, נתמלא הבית אורה (סוטה יב, א), והאור הוא הפנימיות התוכיות. וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א, ד). בהטיבו את הנרות (שמות ל, ז). הרי טוב הארה, ואז הוא טוב כמו במלופו"ם התוכיות האור הגנוז, רצה לומר אור הפנימי ונגנז לצדיקים לעתיד לבא (בר"ר ג, ו), כי כמו שאור הגשמי מפורסם בעולם הזה לעין כל, וכן התורה בנגלה, כן לעתיד לבוא יהיה האור מה שהוא עתה גנוז צריך לחפשו במסתרים, כמו שביקש דוד ע"ה טוב טעם ודעת, ומה שהוא גנוז עתה וזכו בו קצת מן הקצת, יהיה זיו לצדקים בגלוי ומפורסם, כי אז יתעלו ברוחניות בהעלותך את הנרות, והיה לך ה' לאור עולם, ואין שום [דבר] בעולם (הבא) [הזה] נגלה אלא הכל נסתר, והנסתר הולך ומתגבר בעולם הזה ב' בחינות, טוב בחולם וטוב במלופ"ם, והמלופ"ם יותר חשוב. והיה קשה להם, איך נקרא עולם הבא טוב כך כפשוטו בלא מלופ"ם. ותרצו, עולם שכולו טוב, רצה לומר שם אין ב' חלקים נגלה ונסתר שיהיה שייך לומר טוב במלופו"ם בתוכיות, כי הכל תוכיות והכל טוב בהחלט, רצה לומר טוב באמת. וזה ביאור פסוק (תהלים לא, כ) מה רב טובך (במלופו"ם) אשר צפנת ליראיך, הוא אור הגנוז, ולעתיד יהיה בפעולה נגליית נגד בני אדם להחוסים:
ביאור המאמר, רבי חייא בר אבא הבין שרבי חנינא בר עגיל ששאל שאלה מפני מה שאל ממה נפשך, אם הפירוש של טוב כך, יאמר גם כן בדברות ראשונות. ואם כך, לא יאמרו באחרונות. רצה לומר, אם למען ייטב רומז לעולם הבא, היה ראוי שיאמרו גם כן בי' דברות ראשונות. אלא על כרחך פירושו בעולם הזה ההטבה על פני האדמה כפשוטו, ואם כן קשה ממה נפשך איך יזכור דבר כזה בי' דברות הכוללים כל התורה, ויזכור שכר ההוה והנפסד, נמצא ששאלתו ובדברות אחרונות נאמר בהם טוב נתיילד ממה שניחא במה שלא נאמרו בי' דברות ראשונות משום שקאי אעולם הזה. וזהו שהשיב, עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, רוצה לומר כאן שאתה שואלני זה, הנה אנכי הרואה שיש לך ב' דרכים במלת טוב. כי מתחלה כששאלת יהיה נאמר בי' דברות ראשונות, משום שהיה סלקא דעתך טוב הוא עולם הבא, היה יכול להקשות בקיצור, היה לך לשאול אם נאמר בהם טוב, רצוני לומר אם טוב פירוש טוב אמיתי, וזהו שאמר נאמר בהם כי טוב או לא נאמר בהם טוב אמיתי, רק טוב עולם הזה. ואמר ליה, מנא ליה שהיה מסופק בזה, רק ידע טוב קאי אעולם הזה, ולא שאל ממה נפשך, רק שאלתו מאחר שזה הטוב אינו חשוב כל כך, והא ראיה שלא הוזכר בראשונות, אם כן למה מזכיר באחרונות. על כרחך זה אינו, דלא היה לו לומר מפני מה בדברות כו', רק היה לו לומר מאחר שבדברות ראשונות. וכן להיפך לא נוכל לומר דידע שזה הטוב הוא עולם הבא, רק מקשה מפני מה לא נאמר בראשונות מאחר שחביב ליה, ונאמר באחרונות. זה אינו משני דברים, הא' יקשה בקיצור לימא טוב בראשונות, ומה צריך להוכיח דצריך להזכיר מדהזכיר באחרונות, פשיטא דטוב עולם הבא ראוי להזכיר. ועוד דלהיפך הוה ליה למימר, מאחר שהזכיר באחרונות מפני מה לא הזכיר בראשונות. אלא על כרחך מקשי ממה נפשך משום דלא ידע פירושו של טוב. וזהו שאמר, עד שאתה שואלני כו' שואלני אם נאמר. ואמר פעם שני שאינו יודע כו', רצה לומר אני מסופק עוד ביותר אף אם היה נפשט לי שתיבת טוב פירושו טוב המעולה, ועדיין אני מסופק אם נאמר בהם טוב או לא, כי נוכל לומר ולפרש דלא נאמר בהם טוב, רצוני לומר טוב הנצחי דהיינו עולם הבא שכולו טוב כדפירשתי, רק מדבר מטוב המעולה דהיינו בעולם הזה טוב מלופו"ם תוכיות, או מדבר מהנצחי. ועל כן אמר, כלך כו':
סופו להשתבר פסקה טובה. הענין, הלוחות הם נשתברו, אבל אותיות פורחות למעלה ועתיד יוחזרו לקדושות עליונות. ועל זה מרמז טוב על עולם שכולו טוב. ואלו היה כתוב בדברות ראשונות טוב המורה על נצחי ונשתבר, אז היה נפסק חס ושלום. ואדרבה השתברות מורה על כל הנגלה החומרי ישתבר וישאר כולו אור, ומה שגנוז יתגלה ויהיה מפורסם ונצחי עולם שכולו טוב. וזה היה בעת העגל, כי אלו לא חטאו בעגל, היו ישראל בכתנות אור. עתה כתנות עור החומר ומצידו אור גנוז, ולא נתגלה חוץ עד שישתבר. וזה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה, יישר כחך ששברת, כי כחך הוא טוב. והא ראייה, תכף בלדתו ותרא אותו כי טוב. ועתה נתגבר כחך, ורומז לעולם שכולו טוב, כי הגנוז מגולה ודוק:
נחזור לענין, על שני עניינים בחינת התורה דהיינו בחינת ז' קולות סוד ו"ה מהשם, ובחינת ה' סוד י"ה מהשם אמר עדות ה' נאמנה, אין עדות פחות משנים, והרי אלו הבחינות הם שני עדים. כלומר, הם רושם ידו"ד כמו שכתבתי לעיל התורה רושם אלהית. ואמר עדות ה' נאמנה, כי שם ה' המורה על עצמות אמיתיות ההויה הנצחית נקרא נאמן, כלומר כי הוא מציאות האמיתי ובו תלוי כל מציאות הנמצאים ממציאותו. וכן פירש רש"י פרשת וארא (שמות ו, ב) אני ה', נאמן לשלם כו'. כלומר, מאחר שמציאותו היא אמיתית נצחיית, אף אם יתאחר יבא התשלומין, וזהו הפירוש של נאמן. והנה רושם ה' הם אלו התורות שאמרתי, על כן אמר עדות ה' נאמנה:
והנה כשם שאי אפשר להשיג מהותו אם לא מצד פעולתו, אבל שמו המורה על מהותו אי אפשר להשיג. כך התורה שהיא רושם שם העצם אי אפשר להשיגה, ותכלית מה שנדע הוא שלא נדעוך, כי זהו מעלה גדולה שמשיג שהענין כל כך עמוק שאי אפשר להשיגו. ועל זה בא הרמז אם לא תדעי לך היפה בנשים (שה"ש א, ט). כלומר, אימתי את היפה בנשים, אם השגת שלא תדעי. ועל זה ביאר הפסוק (תהלים עג, כב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי [עמך]. קשה, בהמה הוה ליה למימר. אלא הכוונה, מי שבא לכלל הידיעה דהשגה, אז הוא משיג שאינו יכול להשיג והוא בער ולא ידע, נמצא הוא בהמה. ומי שלא בא להשגה זו להשיג שלא יוכל להשיג, זהו כפל בהמה. ועל זה אמר, עתה אני משיג שאני בער ולא אדע, ומתחלה הייתי בהמות, וק"ל:
כלל העולה, שתכלית מה שנדע הוא שאנחנו משיגים שלא נוכל להשיג. על זה אמר (תהלים יט, ח) מחכימת פתי, שתכלית השגתו בחכמה הוא שנתחכם ומשיג שהוא פתי, בער ולא ידע. והשתא אתי שפיר, דבלא פירושו יש קושיא איך אמר מחכימת פתי, והלא כתיב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין::

כן מצינו במצרים שלא נגאלו ישראל אלא בשביל שלא היה בהם לשון הרע, ואדרבה אחזו בלשון קודש, כדאיתא במדרש (שמו"ר א, עו) רב הונא בשם בר קפרא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שינו את לשונם, כי פי המדבר עליכם (בראשית מה, יב), בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהם לשון הרע, דבר נא באזני העם וישאלו (שמות יא, ב) אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלם י"ב חודש ולא נמצא אחד מהם שהלשין על חבירו. שלא היה בהם פרוץ בערוה, תדע לך, שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד, יא) ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, עד כאן:

כולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא). זה יהיה נגד כתר מלכות, במדרש רבות ויגש (צג, ב), כי הנה המלכים נועדו וגו' (תהלים מח, ה), זה יהודה ויוסף, עיין שם. (בכה על צווארי (בראשית מה, יד), בית המקדש (מגילה טז, ב)) נצנצה בהם רוח הקודש, ורומזים על העתיד מלכות בית דוד ומלכות אפרים, וכולם בעונותינו הרבים נתבטלו, והאחרון הכביד חורבן הבית, ושם כתיב (איכה ה, ו) מצרים נתנו יד, בט' באב הוקבע בכיה לדורות מחטא המרגלים (תענית כט, א):

עוד יזכור מה שאמרו רז"ל בפרק הנזכר ז"ל, רבי אלעזר כי הוי מטי להאי קרא (בראשית מה, ג) בכי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקב"ה לא כל שכן. וכן הוא בבראשית רבה (עי' צג, י) על הפסוק הנזכר ז"ל ולא יכלו אחיו לענות אותו, א"ר יוחנן ווי לנו מיום הדין, ומה יוסף כשאמר לאחיו אני יוסף לא יכלו לענות אותו, כשהקדוש ברוך הוא עומד לדין על אחת כמה וכמה, שנאמר (ישעיה י, ג) ומה תעשה ליום פקודה וגו'. כי על כן כל איש ישראל ישוב אל אל יומם ולילה, ולא יאחר שמא ימות למחר כעלות השחר, עד כאן לשונו בעמק ברכה:

ובעל תולעת יעקב כתב בסתרי הברכות, על המאמר הנזכר פתח במזבח וסיים בשלחן וכו' וזה לשונו, ראוי לנו להודיע הדרך ישרה שיבור לו האדם בהיותו על שלחנו, ואז יהיה לו מזבח כפרה, בדבריהם ז"ל וכו', עד ובזה יהיה שלחן אשר יכפר על האדם בזמן הזה, כמו שהיה מכפר עליו בזמן הבית, כי כשאדם מאכיל את העניים על שלחנו הנה קרבנו זבח שלמים לה', לפיכך צריך להאכילם המשובח שעל השלחן, שכן חלב ודם קרב לגבוה, וכתיב (במדבר יח, ל) בהרימכם את חלבו ממנו, חלב דבר משובח כמו (בראשית מה, יח) וחלב הארץ, כי אין דבר משובח כמו המורם לגבוה, וזה דוגמת זבח שלמים הקרב לריח ניחוח לה'. וסידור ד"ת על השלחן דוגמת אנשי מעמד שהיו עוסקים במעשה בראשית וכו', עד וברכת המזון כנגד השיר שהיו אומרים בדוכן והתפלה שמתפללים. והנה נכללו כאן הג' דברים שהם קיום העולם. האחד, והיא תורה. השני, והיא העבודה, כנגדה ברכת המזון. והשלישי, גמילות חסדים, והוא החסד שגמל עם העניים על שלחנו, ואלה הם שלש אמות שהם גובה המזבח, אל תקרי אמות, אלא אימות, אלו השלשה דברים שצריך אדם לקיים על שולחנו הם אמות כל המצוות כו', עד עתה הראת לדעת איך הוא שולחנו של אדם מזבח כפרה עליו ועל כל העולם בזמן הזה, עד כאן לשונו לעניינינו, וקצרנו לשונו המצטרך אל כוונתינו, ודלגנו הבלתי מוכרח:

עוד יש לפרש במה שאמר תיבת עמדי, כבר בארתי בארוכה בפרשת וישלח ענין (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, כי היו בו ב' עניינים של נפש, החלק של יעקב כבר מת מאבילות יוסף, אח"כ (בראשית מה, כז) ותחי רוח יעקב, וחלק זה שוב לא מת רק (שם מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות, והוא החלק הנקרא ישראל, ויקרא לבנו יוסף. ודביקות ורוממות חלק הנפש הנקרא ישראל, היא במעלה יתירה מחלק יעקב. וכבר רמזתי כי בקשת חסד של אמת שלמעלה הוא מקום גבוה על גבוה, על כן ביקש זה מצד חלק ישראל זהו ועשית עמדי, כלומר עם ישראל הנזכר:

עוד יש בזה הפסוק רמז גדול המתבאר בזוהר במקום אחר. ואמר, כשהאדם עושה ומקיים מצות מוסיף כח בדיוקנא דלעילא, ובעבירה פוגם לעילא ותתא כו'. וכשאדם חוטא, מחזו רשימין באפיה כו'. וזהו ענין (ישעיה ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם, וכן כתיב (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו. והרב אלשיך פירש מה שאמר יעקב על יוסף (בראשית מה, כח) אלכה ואראנו, כי רצה להסתכל ברשימו דאנפיה מה הוא. וכן אמר (עי' שם מו, ל) אחר ראותך כי עודך חי, כי הנני רואה רושם רשימו דאנפך כי איש חי אתה והאיר יי' פניו אליך ובאור פני מלך חיים. ועל זה כתיב (תהלים מב, ו) מה תשתוחחי וגו' ישועות פני ואלהי. רצה לומר, מה אצטער ביותר, הלא יש תקנה בתשובה להושיע רשימו דפני, וגם לסלק פגם דיוקנא דאלהי. ואשני פנים האלו כתיב (דברים ה, ד) פנים בפנים דיבר יי' עמכם. ועל זה בא הרמז, יראה יראה (שמות כג, יז), כדרך שבא לראות כך בא ליראות (חגיגה ב, א):

וְיֵשׁ עוֹד עִנְיָן נוֹרָא מְאֹד שֶׁנִּסְבַּב לִיהוּדָה, שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבבא קמא דף צ"ב.), שֶׁהָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מְגֻלְגָּלִין בַּאֲרוֹן שֶׁהָיָה מְנֻדֶּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וּבִקֵּשׁ עֲבוּרוֹ: שְׁמַע, ה' קוֹל יְהוּדָה, וְהִתִּירוּ לוֹ נִדּוּיוֹ. לֹא הֲווֹ מְעַיְלֵי לֵהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקַיעָא (לא הכניסוהו לישיבה של מעלה). עַל זֶה בִּקֵּשׁ (דברים ל"ג ז'): וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. לֹא הֲוָה יָדַע לְמִשְׁקַל וּלְמִטְרֵי בִּשְׁמַעְתָּא (לא היה יודע לשקל ולתרץ בסברא). יָדָיו רַב לוֹ, וְעַיֵּן שָׁם עוֹד. וְכָל זֶה בָּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁאָמַר (בראשית מ"ד ל"ב): "אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ", וְהוּא כְּבָר הֱבִיאוֹ, אַךְ קַלְלַת חָכָם מִתְקַיֶּמֶת אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי (מכות י"א:). וּכְבָר אָמַרְנוּ, שֶׁמַּה שֶּׁהָאָדָם מְדַבֵּר הוּא הַכֹּל בְּהַשְׁגָּחָה, וְזוֹ הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ. וְנִרְאֶה לִי שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁיָּדוּעַ, שֶׁהֶחֱרִימוּ כָּל מִי שֶׁיְּגַלֶּה זֶה לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְשִׁתְּפוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְעַל כֵּן נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֵת יַעֲקֹב אָבִינוּ, עַד לְבַסּוֹף שֶׁכָּתוּב (בראשית מ"ה כ"ז): "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹּב אֲבִיהֶם", וּכְמוֹ שֶׁתִּרְגֵּם הַתַּרְגּוּם: וּשְׁרַת רוּחַ דְּקֻדְשָׁא (ושרתה רוח הקודש), וְתַחַת הַחֵרֶם הַזֶּה נִגְזַר עָלָיו, שֶׁתִּסְתַּלֵּקּ מִמֶּנּוּ הַקְּדֻשָּׁה לְגַמְרֵי, כְּמוֹ אָדָם שֶׁהוּא מָחְרָם מַמָּשׁ, וְעַל כֵּן נִסְבַּב הַדָּבָר שֶׁיְּהֵא מְקַבֵּל נִדּוּי עַל עַצְמוֹ שֶׁיאמַר (בראשית מ"ד ל"ב): "וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".

וְהִנֵּה מִכָּל הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא הַזֶּה, נוּכַל לְהָבִין כַּמָּה צָרִיךְ אָדָם לִשְׁמֹר דִּבּוּרוֹ וּמַעֲשָׂיו. וְכֵן מִיּוֹסֵף נוּכַל לְהָבִין אֶת מִדָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָמַר (בראשית מ"ה ה'): "וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" וְכֵן בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה (בראשית נ' כ"א): "וַיְנַחֵם אֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם". וּרְאֵה עוֹד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, שֶׁלֹּא סִפֵּר לְאָבִיו מֶה הָיְתָה הַסִּבָּה אִתּוֹ, עַד שֶׁנִּתְגַּלָּה לוֹ, לְאָבִיו, בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּקְּרָא (בראשית מ"ט כ"ג): "וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ" וְגוֹ'. וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, שֶׁהָיָה נִזְהָר מִלְּהִתְיַחֵד עִם אָבִיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁבוּ אֶחָיו שֶׁיְּסַפֵּר לְאָבִיו מַה שֶּׁקָרָה לוֹ אִתָּם.

הו' קול, המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין, אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי. אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא. אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה, לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשתמע קליה בצלותיה, צלותיה לא משתמע, מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא. ומאן איהו צלותא דא, ההוא קל בלא ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול בו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא, אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהו צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך (בראשית מה, טז) והקל נשמע, קל בלא ו' נשמע, דא איהי צלותא דאיהו בחשאי דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. ומדאמר למשמע קליה, משמע אפי' הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע, עד כאן:

זהו סוד (בראשית מה, כג) ולאביו שלח וגו'. ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז, ב) שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו. דע כי יש שני מיני יינות, אחד יין המשומר שהוא סוד עולם הבא, הוא מעל גבי ששת ימי בראשית שהוא בבינה בסוד הדעת, ומזה היין דעת זקנים נוחה הימנו מנוחה לחיי עולם הבא, והוא יין ישן שמגיע בשרשו עד הכתר הנקרא עתיק יומין עתיקא קדישא:

וסוד הפעמונים מפורש בכתוב (שם לה) ונשמע קולו בבואו אל הקודש, והוא כעין נטילת רשות ליכנס, כי הבא בהיכל המלך פתאום חייב מיתה, כענין אחשורוש, וכמו שאני עתיד לכתוב בפסוק (ויקרא טז, יז) וכל אדם לא יהיה באוהל מועד. על כן צוה להשמיע קולו כמו שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד עבודת המלך ביחוד. וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו, ובפרקי היכלות יוודע זה. והנה הטעם שלא יפגעו בו מלאכי אלהים, והזהיר זה בכהן גדול למעלתו^הגה"הכי לעולם באדם החשוב יותר, כחות הדין מתקנאים בו יותר, כדי לקטרג עליו:, וזה טעם לפני ה', כי הוא העובד לפניו שתשרה שכינה בעבודתו, כי מלאך ה' צבאות הוא. וטעם (שמות כח, לב) לא יקרע, אמרו רז"ל לפי שהשטן מתקנא בו ואוחז שם כדרך הנלחמים זה עם זה, עכ"ל (הרקנאט"י):

ובדרך זה הלך יוסף הוא המשביר בר ויכלכל יוסף את כל בית אביו, ובגד ללבוש כמו שנאמר (בראשית מה, כב) לכולם נתן חליפות שמלות וגו'. גם לבוש עור ובשר, יתחלף לאור, וזהו חליפות שמלות:

ובב"ר פרשת ויגש (צג, ט) אמרו (בראשית מה, א) ולא יכול יוסף להתאפק, ר' חמא בר חנינא אמר לא עשה יוסף כשורה, שאלו בעט בו אחד מהם מיד היה מת. ר' שמואל בר נחמן אומר כהוגן וכשורה עשה, יודע היה צדקן של אחיו, אמר ח"ו אין אחי חשודין על שפיכת דמים, עד כאן. הרי שלא היו חשודין להרוג אפילו איש מצרי שהעליל עליהם כי הם היו סבורין שהוא איש מצרי, ואיך רצו להרוג את אחיהם והוא צדיק יסוד עולם:

ובפסוק ויהי רעב בארץ (בראשית יב, י) כתב וזה לשונו, אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הצרות והבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקדוש ברוך הוא נקם נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, ורמז עליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א, כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאוד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ, לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פירשוהו בב"ר (מ, ח), רבי פנחס בשם רבי אושעיה, אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך בארץ, ובישראל כתיב (בראשית מה, ו) כי זה שנתיים הרעב בקרב הארץ, עד כאן לשונו:

ובפרשת ויגש בהתודע יוסף אל אחיו יש שם כמה דקדוקים וכמה יתורים. אמר (בראשית מה, ה) ועתה אל תעצבו, מאי ועתה, היה ליה לומר ואתם אל תעצבו:

אז (בראשית מה, ד) ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, רצה לגלות להם הענין שאינו כן כפי מחשבתם שהוא בכתר מלוכה, אדרבא הש"י שלחו לפניהם, כלומר להכין דרך לגרום שיהיו ישראל לעם ויהודה למלוכה. ואמר ג' פעמים שלחני אלהים לפניכם. א' (שם ה) הוא כפשוטו שלחני למחיה מחמת הרעב. ב' (שם ז) ויאמר וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. והנה דברי זה הפסוק כמעט סותרין, כי שארית הוא דבר מועט, לפליטה גדולה הוא הרבה. אלא רמז על שני שליחיות שיהיה נשלח לפניהם כדי להעמיד להם מלכות יהודה, א' בעולם הזה כדי שיהיו ישראל לעם ראוים למלוכה ואז בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד, ב) ונמשך הדבר עד מלכות בית דוד. ב' לעתיד לבא ישלח ג"כ לפניהם קודם מלכות משיח שיבא מתחילה משיח בן יוסף לפנות לו דרך ויהרג על קדושת שמו יתברך בעבור ישראל עמו, ואז קיום בן דוד ודמו יהיה נדרש:

ובזה יתורץ מה שאמר יוסף בדבריו (בראשית מה, ה), ועתה אל תעצבו. רמז להם עתה אל תעצבו כי הוא לטובה, אבל בהחלק מלכות בית דוד יש עצב^הגה"הגם יש עוד רמז, עתה אל תעצבו, אבל יהיה עצב אחר כך, דהיינו עשרה הרוגי מלכות, כמו שכתבתי לעיל:. ויתוקן ע"י משיח בן יוסף שילחם להחזיר המלוכה למשיח בן דוד: