창세기 2:5의 Musar

והנה כן הדבר בתשובה צריך להתעוררות דלתתא מלמטה והאדם צריך לעשות מעט בתשובה אבל אח"כ הקב"ה עוזרו כאמרם (יומא לח ע"ב) הבא לטהר מסייעין אותו כי האדם צריך לפתוח בתשובה וכן אמרו במדרש (שהש"ר ה ג בשינוי לשון) אמר הקב"ה פתחו לי כסדק של מחט ואני אפתח לכם כשערו של היכל אבל עכ"פ צריך לכתחלה עובדא דלתתא אמנם לעתיד לבא אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין כי הקב"ה ישפיע בלי עובדא דלתתא כי הקב"ה אומר (ישעי' מה יא) למעני אעשה והוא ישפיע מלמעלה שפעו לטהר לבבות בלי עובדא דלתתא כלל וכמו שהיה בעת הבריאה דלא היה עובדא דלתתא כלל כמו שנאמר (בראשית ב ה) דאדם אין לעבוד את האדמה ומ"מ השפיע הקב"ה כי עשה לבריאת עולם וכן יהיה לעתיד לבא וזהו הענין הנרצה בהנ"ל כי כנסת ישראל חשבו שבלי עובדא דלתתא בפתיחת תשובה לא תהיה שפעת אלהים מלמעלה כי כך חק ונימוס מלפניו ית' ולכך בקשתם ויבא כגשם לנו כאשר יעשו מלמטה תשובה ומע"ט מעט כף נחת זעיר שם זעיר שם ירד שפעת קדשו מלמעלה להמצא לנו בכל קראנו כמו הגשם שהוא מעלית חלקי מים דקים וחלקים קטנים ואמר הקב"ה את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד כי אולי לא יהיו ח"ו זכאים ואין כאן אדם לעבוד האדמה כמו יבושת האדמה מבלי עלות חלקי מים כנ"ל אני אעשה אתכם כמעשה בראשית להימצא לכם אפילו בלי עובדא דלתתא באיתערותא מלמעלה לבד וזהו אהיה כטל לישראל הבא מלמעלה ולכך נמצא תמיד כיון שאין צורך לעובדא דלתתא כלל והנה כבר אמרנו בדרוש הקדום כי ר"ה הוא כל שנה התחלת הבריאה ואמרינן היום הרת עולם ואם כן ביו"ד ימי תשובה מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררות דלמטה כלל רק הוא מעורר אותנו כעין מעשה בראשית שהיה כטל לישראל וזהו דרשו ה' בהמצאו שהוא ממציא עצמו לנו טרם קראינו אליו רק אדרבה הוא נמצא מקודם לעורר לבנו לתשובה ולכן אם אדם יתן ללבו ירגיש בלבו תמיד ביו"ד ימים אלו רוח התעוררות לתשובה ויראת ה' אף שמפליג לדברים אחרים מ"מ לבו דופק לתשובה והוא כי הקב"ה מעורר אותנו בימים אלה לתשובה בלי הכנה דלמטה וא"כ איפה כי ה' חפץ בנו וקורא אותנו לעבודתו ולתשובתו איך נעבור רגע א' ח"ו לבטלה והעיקר כי ז' ימים שבין ר"ה ליה"כ הם נגד ז' ימי שבוע ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום דרך משל ביום ראשון יעשה תשובה על כל מה שחטא כל ימיו ביום ראשון וכן ביום ב' וכן כל ז' ימים ובזה מתקן כל ימיו ולכן נחפשה דרכינו ונתור לחפוש דרכי תשובה דהיינו בזה האופן לא לעשות תשובה בז' ימים אלו וכאשר יעבור יום צום הנבחר אז ידלג כאיל פסח כאלו כבר הותרה הרצועה וכבר יצא בדימוס והימים האלו ימי בכורי ענבים לרעות בגנים וללקוט שושנים בחורים ובתולות וכהנה דברים בטלים המעבירין לאדם על דעתו ודעת קונו ח"ו טוב לנו שנניח כעת התשובה כי עי"כ אנו מוסיפין ליתן כח בס"א כאשר דרשתי מימים מקדם על זה החרוז בפיוט אדיר איום ונורא וכו' צאנך מיד גוזזים הרצון שלפעמים אנו רואים אדם רשע שחוזר בתשובה יושב בצום ובכי מתפלש בעפר וכהנה דברים טובים וכאשר יעברו ימים אחדים הנה הוא חוזר לסורו במעשים מקולקלים ונשכח ימי השבע מפני ימי הרעב וסיבה לזה הוא כמו צאן שמבקשים לגוזו ובצמרו יעשו כל חפץ יתנו לו לאכול מלח וכדומה המגדל צמר למאוד וכאשר יגדל הצמר יגוזו וכן יעשו תמיד וכן הס"א יונקים מן ישראל העובר שפעת קדושה אשר בו והוא להם למחיה ולכך סביב רשעים יתהלכון אך כאשר הם יונקים וכבר נפשו יבשה ואין לחלוחית קדושה עוד בה כי ה' סר מעליו ומעשיו רעים וחטאים מה הם עושים נותנים ללבו לשוב אל ה' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו מטוב ה' כפי עבודתו במצות ה' ויהיה מלא טוב בברכת ה' ואז כאשר רואים ישמן ישורון ונפשו מלא טוב אז ימנעו אותו מלילך במצות ה' כפעם בפעם ויונקים ממנו כל שפעת קדושה ובעו"ה נותן חלקו לזרים וכוחו לנכרים וזהו הבקשה הנ"ל שה' יציל אותנו ולכך אמר צאנך מיד גוזזים שלא יקרה לנו כנ"ל ולכך צריך גדרים ושמירות רבות הן במדות והן במעשים שבל ישוב לכסלה ח"ו אדרבה להוסיף אומץ בכל יום בתורה ומדע וביראה וענין זה במה יזכה נער ארחו הוא העיקר בתורה ובתפלה כי הם המיישרים לאדם בכל מעשהו ולכן קוטב דרושנו בזה בתורה ובתפלה ואמרו (ברכות ה) אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא ק"ש ואי לאו יזכיר לו יום המיתה וכבר תמהו למה זה יהיה בושש לדחות יצה"ר מעליו וכל רגע פסידא דלא הדר יאחז תיכף צדיק דרכו להזכיר יום המיתה אמנם דרכי עבירות נכללים בשלשה סוגים ובאמת עיקר גרישת יצה"ר הוא בתורה והוא המגרש יצה"ר וזהו כונת חז"ל בברכות (דף יז) ששאלו נשים במה זכיין ואמרו באמתוני לגברייהו עד דאתי מבי רב ואדרוכי בנייהו לבי כנישתא והדבר תמוה הלא הן בני מצות כאנשים ומעט מצות שהז"ג שהנשים פטורות ואין לך מצוה ומצוה שלא תביא לאדם לידי שלימות ולכך אמרו הבעל הבית דוחק ושכר הרבה פי' שהקב"ה דוחק עלינו לקיים מצוותיו הוא בשביל טובתינו כדי שיהיה לנו שכר הרבה כאב שמכה לבנו ונוגשו שילך בדרך הזה לסחור ולעשות דבר כי יודע הוא כי עי"כ ישתכר ממון הרבה והוא האב רוצה בטובת בנו וכן הקב"ה דוחק לשמור פקודיו הוא שהשכר הרבה והוא רוצה בתקנתינו ואומר (שם מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור הרצון כי שלימות אדם תלוי ממש במצוה א' ולא יאמר יצה"ר כי אין אדם נשלם רק בשמירת כל התורה ומצוות ה' וא"כ זהו כמעט א"א לאדם ועי"כ יתרשל מעבודתו ברוך שמו כי יאמר לשוא אני עמל ח"ו ולא כן הוא כי כל מצוה כדאי לקנין שלימות אם היא נעשית בתכלית שלימות מבלי פגימה ופניה אחרת בה וכן כוונו בולא עליך המלאכה לגמור כי דרך משל אם אדם שוכר א' לבנות לו בית ולעשות לו כלי ומפריז לו שכר אם לא נגמר הבית והכלי אע"פ שיש לפועל ההוא אמתלא למה לא גמר הענין מ"מ א"א לו לשלם שכרו משלם כי לא נשלם כונת השוכרו ולא נעשה דבר מועיל אבל אם אדם רוצה לנסות אחד אם יהיה זריז בשליחותו ונאמן במאמרו ומשלחו בשליחות לדרך מה ובאמת אין לו צורך במקום ההוא כי בלא"ה יכול לשלוח למקום פלוני וכבר נודע במקום ההוא טיבו רק לנסותו שלחו והוא השליח הלך רק לא יכול לסיבת מה להגיע שם הרי שכרו משלם כי לא חפץ משלחו רק לדעת טיב השליח וענינו והרי נעשה וכן כל המצוות אין צורך גומרם מבני אדם והוא רק לנסות לבני אדם אם הם זהירים במצות ה' ולכך אמרו ולא עליך המלאכה לגמור כי אין מחוסר תיקון בעצמותו עד שקודם שתעשה המצות מחוסר תיקון רק הוא להרבות שכר ב"א ואומר ולא אתה בן חורין להבטל ממנה הרצון השומר מצות ה' נעשה בן לה' ואינו עבד וזהו בן חורין ולכך המבטל מהתורה נקרא עבד והוא שתי בחינות שאנו אומרים בסליחה ברך בוכרך אנן וכו' עבדך אנן וכו' וכן בתקיעות כי בבחינת בן הוא בתרועה רק יסורין של אהבה אבל בבחינת עבד הוא שברים לשבר כל גופו ומריה תאיב ותבר קולריה ע"י שבירת כל גופו ולכך אנו מסופקים אם אנו בבחינת בנים או עבדים ולכך תוקעים תרועה ושברים גנוחי גנח וילולי יליל ולכך אחרי התקיעות אומרים היום הרת עולם וכו' אם כבנים אם כעבדים כי בשתי בחינות אלו הם יסוד התקיעות וא"כ השאלה במקומה מה מקום לשאלה זו נשים במה זכיין אבל באמת פי' כך כי כבר נודע מ"ש באיוב (ילק"ש ה"ב רמז תתקכ"ו) בענין בהמות בהררי אלף ולויתן שהם נמשלים ליצה"ר ובהמות הוא היצה"ר על תאות מאכל ותענוג והוא אוכל עשב הררי אלף ולויתן הוא יצה"ר על תאות משגל ועריות ולכן נקרא לויתן לויה וחיבור והם שיהיו כלים לעתיד לבא כי רוח טומאה יהיה מבוער מן הארץ ונאמר בקרא (איוב מא כה) אין בעפר משלו כי א"א לעמוד לפניו והוא מלך על כל בני שחץ והם ההולכים בקרי בעו"ה ולכך צריך עזר מן השמים לנצחו וללחום עמו מלחמת מצוה והיא התורה המסייעתו בהלחמו ביום קרב לעמוד נגד יצה"ר ולנצחו ונאמר (קהלת ט טו) ומלט את העיר בחכמתו היא חכמת התורה אבל מי שהוא נעדר מהתורה קשה לו לעמוד נגד יצה"ר המלך הגדול ולנצחו ומי שאין בידו חרב וחנית איך ילחם עם איש גבור מלחמה וידוע בלשון תלמוד זוכה לשון נצחון כמאמרם בהא זכיתי לבני מערבא וכהנה טובא בש"ס:

יום ג' בריאת הצמחים וגדילתם על ידי תפילה, (בראשית ב, ה) וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגומר, להתפלל על הגשם:

הרי פסח מעיד על החידוש, והספירה מורה על זמן עמידת החידוש ותכליתו. נמצא בתשרי נברא העולם, ובניסן נתגלה החידוש, וכל מה שאתה מוצא בתשרי אתה מוצא בניסן. תשרי יום ראשון ראש השנה, וביום העשירי יום הכפורים, והם נגד העשרה מאמרות שבהן נברא העולם. כן ראש חודש ניסן^הגה"ההחודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב, ב). הנה תשרי הוא ראש להשנה, וניסן הוא ראש לכל החדשים חדשי השנה. לעיל במסכת חולין דף ק"ך (ע"ב במהדורת אמשטרדם, פ' תורה אור ד"ה ונודע) מבואר כי שנה הוא בבינה, ועשרה ימים עבודה עד יום כפורים הם שורש השנה, והם עשרה ימים היתירים נגד שנות החמה כמבואר לעיל בארוכה. וכשהוא בבינה הוא בנעלם, אח"כ בגילוי הקצוות שכללם הוא התפארת שם שנת החמה בנגלה, כי תפארת היא חמה. ומתפארת מאירים להלבנה שהיא מדת מלכות י"ב חדשים, סוד י"ב חדש סוד י"ב צירופים שם הוי"ה שהוא תפארת, סוד י"ב גבולי אלכסונן. וכן יעקב שהוא תפארת, הוליד י"ב שבטים. וענין י"ב צירופים הם התפשטות השש קצוות הכלולים מדין ורחמים הרי י"ב, והם כולם נכללים בשנה ומתייחדים. כי כל שנה הוא שס"ה יום, ואף שלפעמים השנה אינו אלא שנ"ה או שנ"ד או שנ"ג יום, מכל מקום לווים זה מזה והכל משתלם בסוד העבור, ואז יבוא החשבון בשוה:
והנה השנה הוא הכלל שהוא השורש של חדשים, וי"ב חדשים הם הפרט הענפים. ותשרי שהם עשרת ימי תשובה, שורש של כל השנה. וראש חודש ניסן, הוא שורש וראש לכל חדשי השנה, דהיינו ראש הצירוף מי"ב צירופים הוא ניסן, ואח"כ אייר וכן כולם:
ובזה יתבאר רבי אליעזר סבירא ליה (ר"ה י, ב) בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה דבניסן נברא העולם. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. כי נברא בניסן הכלול בתשרי, רצוני לומר כי יש י"ב צירופי הוי"ה, וכל צירוף כלול מכל הצירופים בסוד אחדותם, רק שבכל צירוף בחינתו גוברת, ומ"מ הוא כלול מכל הצירופים. והנה מה שאמר בתשרי נברא העולם, הוא הצירוף של תשרי, והוא מורה ונוטה למדת הדין, ומכל מקום נשתתף עם מדת החסד, דהיינו מבחינת כללות צירוף ניסן שבו שנוטה לחסד. נמצא דברי שניהם אמת:
אחר כותבי זה, מצאתי קרוב לדברי בספר מערכות אלהות בשער השביעיות שכתב וזה לשונו, והמחלוקות שבין רבי אליעזר ורבי יהושע, שר"א אומר בניסן נברא, ור"י אומר בתשרי, כולם מודים כי בניסן היתה הבריאה בכח, ובתשרי יצא בכח אל הפועל. והיה סובר ר"א כי בניסן הוא העיקר, ור' יהושע כי תשרי הוא העיקר, והלכה כר' יהושע. כך שמעתי וכך ראיתי למקובל, עד כאן לשונו:
ודבריו אינם מבוארים כל כך, ומה שכתבתי הוא מבואר שנברא בניסן שבתשרי. וכן תמצא בפועל הבריאה שעשה הקב"ה טבע בארץ, טבע תשרי וטבע ניסן, וצדקו יחדיו ראיות של רבי אליעזר ורבי יהושע המוזכרים בפ"ק דר"ה דף י"א (א). תניא רבי אליעזר אומר, מנין שבתשרי נברא העולם, שנאמר (בראשית א, יא) ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזה חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי, ואותו הפרק זמן רביעית היתה וירדו גשמים וצימחו, שנאמר (שם ב, ו) ואד יעלה מן הארץ. רבי יהושע אומר, מנין שבניסן נברא העולם, שנאמר (שם א, יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי. איזה חודש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות, הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר (תהלים סה, יד) לבשו כרים הצאן וגו', עד כאן:
והצירוף של ניסן הוא רחמים, והצירוף של תשרי דין בערכו, על כן תשרי ימי דין, וניסן ימי הגאולה. וניסן מורה על בחינת עולם היום לעשותם (עירובין כב, א), ותשרי מורה על עתיד בחינת (שם) מחר לקבל שכר, ואז יהיה יום הדין הגדול. וכן בחודש תשרי נאמר (תהלים פא, ד) (כי) בכסא ליום חגינו, איזה חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה (ר"ה ח, א):
וזה לשון תולעת יעקב בסתרי ראש השנה. ר"ה הוא הזמן שהעולם נידון בו בבית דין של מלכות מטה, ואלו היה נידון בבית דין של מעלה סוד פחד יצחק, לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה שלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד, שהחודש הזה שביעי, והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה הברי"ת ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) כי הנה החשך יכסה ארץ, עד כאן לשונו:
אבל על ניסן נאמר (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ומכל מקום תשרי יותר מעולה מניסן, כי יתרון אור מהחשך רומז על תוקף הדין ועל יום הדין הגדול של עתיד, ומתוך יום הדין הגדול יבא אורה הגדולה אור הגנוז ותתחדש בריאה חדשה ואור חדש, והיא הגאול"ה הנצחיית. על כן תשרי ראש להשנה שהוא השורש, וניסן ראש להחדשים שהם ענפים. ושורש השנה הוא בבינה שהוא עולם הבא, והחדשים הם במלכות. מכל מקום הענפים מורים על השורש, כי סוד חידוש הלבנה מורה אל עתיד, והיה אור הלבנה כאור החמה ויהיו שני מאורות גדולים, על כן ראש חודש בו קדושה יתירה:
וזה לשון הזוהר בפרשת נח (ח"א עה, ב), רבי שמעון פתח ואמר (יחזקאל מו, א) כה אמר י"י אלהים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. האי קרא אית לאסתכלא ביה דאיהו רזא, כמה דאתמר יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו', אמאי יהיה סגור כל אינון יומין דששת ימי המעשה. אלא אילין ימי החול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, דהא כדין שמושא דקב"ה. וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא. תא חזי, תרעא דא לא אתפתח באינון שיתא יומי דחול, בגין דהא אינון יומי דחול עלמא תתאה אתזן ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא, בר בארעא דישראל. ואינון דשלטי בגין דהשער הזה איהו סגור. אבל ביום השבת וביום החודש, כולהו מתעברין ולא שלטין בגין דהשער הזה איהו פתוח, ועלמא איהו בחדוה ואתזן מתמן, ולא אתייהב עלמא לרשו אחרא. ואי תימא דכל אינון שית יומין אינון שלטין בלחודייהו. תא חזי, הפונה קדים, עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא, אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא בר ביומא דשבתא, וביומא דחדשא, עד כאן לשונו:
והענין, חידוש הלבנה מורה על עטר"ת תפארת שהם עתידים להתחדש המוזכר בנוסח ברכת קידוש הלבנה. ולבאר הברכה זו בשלימות, יש צורך לבאר המאמר התמוה במסכת חולין פרק אלו טריפות (ס, ב) א"ר שמעון בן פזי, ואית דגרסינן בן עזאי רמי, כתיב (בראשית א, טז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. וכתיב (שם) את המאור הגדול, ואת המאור הקטון. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו, רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי. אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה, מאי רבותא, דשרגא בטיהרא מאי מהני. אמר לה, זיל ולמנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה, יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות, דכתיב (שם טו) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו צדיקים על שמך, יעקב הקטון שמואל הקטון ודוד הוא הקטון. חזייא דלא מיתבא דעתיה, אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, עד כאן לשונם:
המאמר הזה בארוהו חכמי המקובלים בספריהם בפנים שונות, אבל דרך המובחר הוא דרך החכם הפרדס, ואוסיף נופך משלי כיד ה' הטובה:
ראשית דבר, ענין שני המאורות הגדולים, וענין ד"ו פרצופין, לית הלכתא כסברת הרבה ספרי המקובלים שסבירא להו שהוא ענין אחד. וכן חשבו הרבה ספרי המקובלים שענין הנסירה של ד"ו פרצופין שלמעלה, וענין מיעוט הירח הכל ענין אחד, גם זה אינו. וצא ולמד כשהיו אדם וחוה ד"ו פרצופין, לא היתה בריאתם נשלמת, עד שחלקם הקב"ה פנים אל פנים ואז היו מזדווגים:
לביאור המאמר הזה, אקדים שני מאמרים אחרים שמהם יתבאר הכל. מאמר אחד, בחגיגה פרק אין דורשין (יב, א), בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה. ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה. וחכמים אומרים, שמים וארץ כאחד נבראו. מאמר השני, במדרש חזית (עי' שהש"ר ג, כה), שאל רשב"י את רבי אליעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היאך. אמר לו, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה בתי. לא זז משם מחבבה, עד שקורא אותה אחותי. ולא זז מחבבה, עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חיבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא, ד) הקשיבי אלי עמי ולאומי, ולאמי כתיב כו':
נודע ומפורסם, תכלית גילוי האצילות היה כדי שיהיו נבראים שישתמודע אלהותו יתברך, והם יהיו מושגחים מאתו יתברך. וזה אי אפשר מעצמותו הנעלם אלא ע"י גילוי יתברך בשמו הגדול ידו"ד, ועדיין ג' ראשונות שהם נרמזים באותיות י"ה כתר חכמה בינה הכל מתעלם שם, כי הם אינם רק מחשבתו וחכמתו ושכלו, ושם הי' ברוך הוא מחריט העולם. אבל הגילוי לענין יציאה לפועל, הוא באותיות ו"ה שהוא הבנין מחסד ואילך ז' ימי בראשית, דהיינו תפארת ומלכות. תפארת, הוא הגוף הכולל שש קצוות הזרועות והשוקיים וגוף ובריא חד וגו', מעשיהו הכל ע"י מלכות והיא האדריכל הבנאי. נמצא תפארת ומלכות הם הפועלים סוד ז' ימי בראשית, והם סדר זמנים השתנות העתים וכל הנהגת פעולת העולם והקיפו. ואמרו רז"ל שהיו סדר זמנים לפניו. רצונם לומר, בתיבת לפניו למעלה במחשבתו כשהיה מחריט את העולם, כי ראשית המחשבה סוף המעשה בסוד החריטה, על כן תכף במחשבתו והוא ראשית חכמה היה שוות לתפארת ומלכות, כי ראשית המחשבה סוף המעשה, וקנו תפארת ומלכות ומציאות הויה, אך כי התפארת יותר במעלה ושורש מהמלכות היה בחכמה מציאות המלכות יותר בהויה בקצת גלוי, כי התפארת הוא בחינה ראשונה מהחכמה המשתוה להכתר בסוד הדעת. והמלכות בחינה שניה בחינת עצמות של חכמה, כמבואר בתיקונים והובא בפרדס שער המציאות פרק ד' אני ישינה. אני ישינה, כי המלכות נקראת אני ישנה לחכמה, וזהו ענין י' משם ידו"ד הרומז לחכמה, תמצא מילוי יו"ד ו"ד, ו' תפארת, ד' מלכות כנודע. אמנם הד' יותר נתפשטה מן ו', ובאמת שניהם דבוקים ו"ד ביחד, אך ד' נתגלה וקנאה בקצת מציאות הוי"ה, והוא"ו נעלמת. והד' ההיכל שבו נתעלם מציאות התפארת שעדיין בסוד הדעת ולא נקרא בשם גילוי מציאות הוי"ה, ואז הארץ שהיא מלכות נבראת קודם השמים שהוא תפארת, כי היא קנתה בחינת מציאת הוי"ה התפשטות בחכמה ותפארת בסוד הדעת בהעלמת. ומה שהמלכות קנתה זה המציאות בראשית המחשבה, יען כי היא סוף המעשה לגמרי, כי במקומה מלכות מוציאה לפועל מעשה תפארת:
והנה כבר כתבתי שתכלית האצילות להתגלות, א"כ היה בהכרח להיות יותר התפשטות לבוא התפארת הנתעל[מ]ה לגילוי, ואז נעשה התפשטות החכמה שהיא הבינה שאינה אלא גילוי החכמה בסוד העיבור שנתעברה מהחכמה לבוא לידי גילוי, והחכמה והבינה הם דלא מתפרשין לעולם כמבואר בזוהר. ומאחר שעתה היה העסק בשביל תפארת שיבא לגילוי ויצא מהמחשבה למעשה, ואז הוקדם התפארת לענין ההתגלות לבחינת סוף המעשה. כי בעוד תפארת ומלכות בראשית המחשבה אז בהתפשטות הזה קדם רושם המלכות שהיא סוף המעשה לגמרי. אחר כך כשהיה עסק להיות סוף המעשה שיבא ההעלם להגילוי, אז קדם התפארת ונתהפך כדמות חותם המתהפך, מה שהיו בחכמה ו"ד, עתה בבינה נעשו ד"ו, וזהו סוד דו פרצופין, וזו היא ה' מהבינה, כי היא ה' ראשונה, וצורת ה' היא ד"ו בתוכם כזה ה. והנה מתחילה ד' ואח"כ ו', כי ד' שהיא מלכות עדיין היא בנקודתה במציאות החכמה, דהיינו בחינה עליונה של בינה שהיא בחינה המשתווה לחכמה ולא מתפרשין. אבל התפארת בסוד הדעת, כשהיה רצון המאציל בדעת היה בוקע והוא סוד (התיבות) [החיבור] בבינה בסוד העיבור, ונתגלה בבינה לענין לבוא לסוף המעשה, נתגלה קדם המלכות שעדיין היא בחכמה, ושם קנו השם של ד"ו פרצופין. וזה לא שייך בחכמה, מאחר שעדיין לא היה מציאות התפשטות פרצוף תפארת רק בבינה, ושם תפארת ב"ן י"ה סוד בינה. ובבחינה זו של דו פרצופין נתאצל נשמת אדם וחוה, ועל כן נבראו גם בגופם שהוא דפוס נשמתם דו פרצופין:
והנה לקח הקב"ה הצלע מהאדם והביא אל האדם להיות לו לאשה פנים אל פנים, כדי שיזדווגו ויולידו, ונסרם זה מזה שיבאו פנים אל פנים, כן הי' למעלה באצילות. וידוע כי תפארת נקרא אדם, וחכמה הוא אדם הראשון, כי תפארת הנעלם בסוד הדעת שרשו בחינה א' שורש החכמה, דהיינו בחינה עליונה שבחכמה המשתחוה להכתר. ומזה הדעת כאשר בקע ונעשה גילוי תפארת, והמלכות קנתה הוי"ה בתפארת, אע"פ שעדיין נעלמה ואין לה שיעור קומה, מכל מקום נקראת בחינת צלע (בראשית ב, כב) ויבן י"י אלהים את הצלע, ויבן היא הבינה, היתה בונה הבנין של תפארת על ידי חסד, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), כלומר שיהיה אצילות הבנין שהם ו"ה מהשם עד שהוא עמד במקומו ונעשה ו של ד"ו, ונעשה שמים כלול מאש וממים, דהיינו חסד וגבורה תפארת, ואז הוא במקומו בתפארת אדם. ולקח הצלע שהיא ד' מן ד"ו הדבוקה בחכמה שהוא אדם הראשון כדפירשתי. וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, כב) (לקח) [את] הצלע [אשר לקח] מ[ן ה]אדם ויביאה אל [ה]אדם במקומו, דהיינו תפארת אדם, ונסרה ממנו ונתנה לו פנים בפנים הוא נעשה אצילות ששי, ומלכות אצילות שביעית משמשת תחתיו כאשה לבעלה, והיו כביכול לאחד אף שהם עתה שני פרצופין מנוסרין זה מזה. וכן היה באדם וחוה למטה, מתחילה ד"ו פרצופין, ואחר כך נסרם הקב"ה כי התחתון מורה על העליון:
ואל יטעה בדברי הזוהר בראשית (ח"א לה, א), והובא בפרדס שער מהות והנהגה פ"י וזה לשונו, תא חזי, אדם וחוה דא בסטרא דא אתבריאו, מאי טעמא לא אתבריאו אנפין באנפין. בגין דכתיב (בראשית ב, ה) כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, וזווגא לא אשתכח בתיקונים כדקא יאות. וכד אתתקן הא דלתתא, ואתהדרו אנפין באנפין, כדין אשתכח לעילא. מנא לן, מן המשכן, דכתיב (שמות מ, יז) הוקם המשכן, בגין דמשכן אחרא אתקים עמיה, ועד דלא אתקים לתתא לא אתקים לעילא. אוף הכי, כד אתתקים לתתא, אתתקים לעילא. ובגין דעד כאן לא אתתקם לעילא, לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר י"י אלקים על הארץ, ובגין כן (בראשית שם) ואדם אין לעבוד את האדמה, דלא הוה בתקוניה. וכד אשתלמית חוה, אשתלמת אדם. וקודם לכן, לא אשתלימו. ורזא דא, דעד הכא לא אית את סמיך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו אבל סמך דא עזר, ודא עזר דלעילא, דאתהדרא לעיל אנפין באנפין דכר ונוקבא אסתמיך, דא לקבל דא, ודאי סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר (תהלים קיא, ח). סמוכים, דא דכר ונוקבא דאינון סמוכים כחדא, האי עולם דקא אמרן תלייא בעולם דלתתא, וכד לא אתתקן עולם דלתתא, לא אתתקן האי עולם דקאמרן. כי לא המטיר י"י אלקים על הארץ, דהא דא בדא סמיך, ועולם דא כד אתתקין תתאה ואתהדרו אנפין באנפין ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא, דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתיקונא, בגין כן לא המטיר י"י אלקים על הארץ ודא בדא תליא. מה כתיב בתריה (בראשית ב, ו), ואד יעלה מן הארץ, דא תקונה דלתתא, לבתר השקה את כל פני האדמה ואד יעלה מן הארץ דא תאובתא דנוקבא לגבי דוכרא כו':
אל תטעה שלא היתה הנסירה של מעלה עד שהיתה נסירה של מטה, חס ושלום, וכי למעלה שייך זמן. ואף שאנו אומרים לשון קדימה, זהו בחינת קדימת מעלה. או איך יהי' שייך לומר התחתון יהי' סיבת עליון, רק העליון הוא סיבת התחתון. רק הענין הוא, כבר נודע שתכלית האצילות להנהגת העולם ולהיות מונהג בחסד ודין ורחמים, וזה תלוי בהתעוררות התחתונים לפי מעשיהם, כי כן נשפע מלמעלה. ומאחר שהאדם הי' אין שיתעורר מלמטה להיות האד עולה, על כן לא היה זיווגא למעלה להיות נשפעין למטה נשמות פנים בפנים, כי עדיין לא היה נפעל למטה פעולת ההשפעה להשפיע, עד שנסר הקב"ה אדם וחוה למטה ונזדווגו פנים אל פנים וקיימו מצות פרו ורבו, ואז התעורר גם כן למעלה להיות הזיווג של תפארת, ותפארת משמש ומשפיע נשמות כתיקונן:
נחזור לענין, כי אז הועמד ו' מן ד"ו במקומו, והצלע שהיא ד' מן ד"ו הדבוקה בחכמה כח מ"ה בגימטריא אדם, נלקחה מאדם והובא אל האדם, ונתנה לו לאשה הוא למעלה והיא למטה כזה תפארת, הרי בבחינת ראשית המחשבה קדמה ארץ לשמים, ועל זה נאמר מלכות (משלי ג, יט) י"י בחכמה יסד ארץ, כי שם קדם גילוי הוויית מלכות. ואחר כך בבחינת סוף המעשה קדם שמים לארץ על ידי הבינה, וזהו שנאמר (שם) כונן שמים בתבונה, וצדקו דברי בית שמאי ודברי בית הלל. גם צדקו דברי חכמים שאמרו שניהם שווין, כי כן האמת, והיו לבשר אחד כתיב (בראשית ב, כד), כי אשתו כגופו (ברכות כד, א), ואז נשתלם הבנין של מעלה סוד ידו"ד ג' ראשונות בחינת י"ה סוד ראשית המחשבה, ושם קדם ארץ לשמים בחינת ו"ה הוא גילוי המעשה, ושם קדם שמים לארץ. ובאמת ו"ה הוא י"ה, רק שזה נעלם, וזה גילוי, על כן בכל התורה כולה נקראת תפארת ידו"ד, כי הוא גוף האילן ומבואר למבין:
ותפארת ומלכות הוא סוד חמה ולבנה שלמעלה, ואז קטרגה הירח ואמרה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד. ידוע כי התפארת מטה כלפי חסד, ונטייתו אל החסד והרחמים, ומלכות דינא דמלכותא דינא, סוד אדנ"י הנוטה למדת הדין וצדק. והנה בהיותם לאחד לאחר הנסירה, אמרה איך ישתמשו ב' מלכים בכתר אחד, כי לא יפעול כל אחד פעולת טבעו, כי אם כן אז עילאה גבר ויהי' רחמים, או תתאה גבר ויהי' דין, ונמצא בעל טבע אחר. על זה אמרה רבונו של עולם, נודע כי העולם הוא ההיקף, דהיינו האצילות מחסד ואילך, ורבונו של עולם הוא הבינה ששם האצילות בנעלם, וזה השורש של האצילות הוא רבון העולם, ואמרה למה תצא זאת מלפניו, וכוונתה היתה להיותם שווין לא זו תחת זה רק אחים ואחות שניהם זה בצד זה כזה תפארת מלכות, אף שיהיו תואמים ביחדיו, מכל מקום כל אחד פועל פעולתו. התפארת ישפיע בנצח, והמלכות בהוד, ואחר כך יתמזג, לא שהאחד יגבר. והיא היתה מתרעמת ולא התפארת, כי על הרוב וכמעט כולו מלאכתה היתה בטל להיותה כל איש שורר בביתו ומושל בכל אשר לה לכל אשר ירצה, וטבעו רחמים, וטבעה דינא, וכשהוא גובר מבטל דינה. והשיב לה, לכי ומעטי את עצמך, מאחר שטבעך וחשקך לפעול דין, תהיה ראש לשועלים המחבלים כרמים, דהיינו שמקודם היתה אצילות שביעית, נשתלשלה מהתפארת שהוא אצילות ששי, ועתה נטרדה ונתקיים בה לדכא תחת רגליו והנה יסוד הוא רגלי הכבוד שלמעלה, והיא הושמת תחת היסוד להיותה עלול עשירי, נמצא שהיא נתמעטה ודכא תחת רגליו, ושם פעולת הדין האדום, האדום מצד כי רשעים סביב יתהלכון, הם המקטריגים הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם:
אז אמרה, רבש"ע, בשביל שאמרתי דבר הגון אתמעט. והנה כפשוטו של המאמר יש קושיא, מה היתה כוונתה כשאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אלא מאי אחד יתמעט, א"כ מה אמרה בשביל שאמרתי דבר הגון אתמעט, אלא מאי יתמעט החמה, מה ראית דדמך סומק טפי. ועל פי הפשוטו יש לתרץ, שאמרה למה אתמעט, אשאר אני במקומי, והחמה עלה תעלה, ואז לא יהיו ב' מלכים בכתר אחד, ובשביל שאמרתי דבר הגון אתה מניח החמה במקומה, ואותי תרד פלאים, כך הוא לפי פשוטו:
אמנם לפי הנסתר שאלתה היא, שיהיו ביחד רק לא דרך מעלה ומטה כזה תפארת שאז האיש שורר בביתו ומבטל פעולתה, רק יהיו זה בצד זה כזה תפארת מלכות תאומים יחדיו, ואז היא קרובה למאצילה באור פני מלך חיים. ואף מלכות שתפעול כדין כפי טבעה, זה הדין הוא מתוק, לא כאדמומית השחת שרוף וכלה, רק כמראה הזהב טהור את אשר יאהב יוכיח (משלי ג, יב):
אמר לה, לכי ומשול ביום ובלילה. מדת יום ומדת לילה הוא תפארת ומלכות כמו שכתוב (תהלים עד, טז) לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש, והם מדת הדין ומדת הרחמים. והכוונה, שכל גנזי המלך שהוא תפארת נתונים בידך להשפיע על ידך, ולך המלוכה ומושל בתחתונים:
אמרה, מאי רבותי', שרגא בטיהרא מאי מהניא. כי איננו שוה לי להיותי במדריגה סמוך למדריגתו. אמר, למני בך ישראל ימים ושנים, הם המועדים והזמנים הענפים מסתעפים לה מחשבון שס"ה ימים המשתלשלים מהשנים, כמו שכתבתי למעלה בארוכה בסוד הספירות, מצוה לממני יומי ושבועי כו' (ר"ה ה, א). אמרה, על כל פנים החמה עיקר שבה תקופת השנה, והשנה כוללת הימים. ואמר, לקרי צדיקי על שמך, הוא סוד התעוררות התחתון המגדילים כוחה כביכול בהתעוררותם, והם סוד מיין נוקבין דאושידת לקבל הדכורא, ואומרת חזי כמה ברא אתינא לגבך, ובזה מתעוררים זיווג של מעלה והיא בעלייתו של בעל:
חזייא דלא מיתבה דעתה. דעת הוא חיבור, כמו (בראשית ד, א) והאדם ידע את [חוה] אשתו, ובזה לא נשלם החיבור שתבוא אל מקומה הרמתה:
ויען להבין הדבר על בוריו צריך להאריך בביאורו. הנה שהמלכות עם התפארת בסוד שני המאורות גדולים שוים מתייחדים בחיבור ובאהבה כאיש ואשתו אשתו כגופו, וחייב האדם לכבד את אשתו יותר מגופו (יבמות סב, ב), ואז אשת חיל עטרת בעלה והיא בעלייתה של בעל עולה עמו ואינה יורדת, רצוני לומר היא העולה למעלה בסוד נקודתה מקומה הראשון י"י בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט), ויש לה דין קדימה כדפרישית, נמצא היא עטרה לבעלה:
והנה כשהיא אצל בעלה סמוכה אליו משמש תחתיו היא אצילת שביעי, אז נעשית דמות ו הרומז עטרה. כי התפארת הוא ו, וכשתשים עטרה על ו' נעשה ז (וזהו סוד קידושין, משימין טבעת על האצבע שהוא ו' ונעשה ז'), ואז איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם (סוטה יז, א). כבר כתבתי בבחינת המעשה דהיינו ו"ה תפארת קודם, ובראשית המחשבה בסוד י"ה יש לה דין קדימה, וזהו העטרה בראש בעלה. אבל כשתרד פלאים למטה אף בעת עלותה לבעלה בעת רצון דיה לה לבוא מן הדין להיות כנדון, ולא תעלה מעלה:
וכיון דחזא דלא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה שהוא התפארת הביאו עלי כפרה, והוא שעיר ליי. והנה מתחלה אבאר תיבת עלי, ואחר כך אבאר ענין השעיר. הנה ענין עלי הוא עליו ממש, דהיינו שתעלה ותבוא ותגיע למקומתה הרמתה שהוא על התפארת הנקרא הקדוש ברוך הוא:
וענין השעיר אקדים לך מה שכתב בתולעת יעקב בסוד יום כפורים בשעיר המשתלח וזה לשונו, ומה שהיה המעשה הזה בשעיר ולא בעז, ענין זה ידוע לחכמי האמת, והוא כי כל מה שהדברים נמשכים מהאצילות הטמא ההוא למטה, יותר נמשכת בהם הטומאה, נמצא כל הרחוק מחבירו טמא מחבירו, לפיכך כל הדברים הנמשכים מהשר ההוא אשר מגמת השעיר עליו, כל מעשיהם בעז ששערו משוך יותר משאר בהמות, והוי"ו מורה על תוקף הדין כמו שהם מורים על חוזק האף והחימה. אבל השר ההוא מלך על כולם, ואין טומאתו כטומאתם, אבל מקומו קרוב אל המקדש יותר מהם, ולפיכך חלקו השעיר שאינו שעיר ואינו חלק, אינו חלק בשביל מה שבו מהטומאה, ואינו שעיר כי אין טומאתו כשאר התחתונים, ולפיכך חלקו השעיר ולא בדבר אחר, עד כאן לשונו:
וכתב עוד בתולעת יעקב בסתרי ראש חודש וזה לשונו, כי מיעוט הירח היה הסיבה לתת מקום לשר הידוע לבוא אל מקדש י"י, ומפני הרעה נאסף הצדיק דכתיב (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, כי קצר המצע מהשתרע סוד נעלם. והתורה יעצה אותנו להעבירו מן המקדש בסוד השעיר, ולפיכך נקרא שעיר חטאת, לחטא את הבית. ושעיר זה חלק לשר ההוא היונק מן המקדש בסבת חסרון הירח, ונוטל כח להשפיע לאומתו למטה, ומתוך כך פורש מישראל ואינו מקטרג עליהם. וכשפורש, זה הכבוד מתעלה להתחבר בלי מונע. ולסוד זה תקנו בתפלת מוסף, ראשי חדשים כו' זמן כפרה, בסוד הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. תשועת נפשם מיד שונא, בכאן גלו הסוד ליודעי חן, ותשועת נפשם סוד הכלה הנקראת נפש דוד. מיד שונא, בסוד (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, ועליו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. מחרב, היא חרבו של עשו החרב המתהפכת, ועליו נאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. נפשי, היא נפש דוד וכחו. מיד כלב, סוד (ברכות ג, א) הכלבים הצועקים משמרת שנייה, ועליו אמר איוב (ט, כד) ארץ נתנה ביד רשע. ובב"ר (עה, א), פלטה נפשי מרשע חרבך (תהלים יז, יג), מאותו רשע שהוא חרבך שבו אתה רודה עולמך. רבי שמעון (לפנינו; רבי יהושע) דסכנין בשם רבי לוי, פלטה נפשי מאותו רשע שהוא עתיד ליפול בחרבך, שנאמר (ישעיה לד, ה) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וגומר. דבר אחר, פלטה נפשי מאותו רשע שבא מכחה של אותה חרב שכתוב בה (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה. ובזמן שיתקיים (זכריה יג, ב) ואת הנביאים ואת הרוח הטומאה אעביר מן הארץ, יתקיים (עובדיה א, כא) והיתה לי"י המלוכה. (זכריה יד, ט) והיה י"י למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד, עד כאן לשונו:
והפרדס כתב גם כן כי הקליפה בקורבתה אל הטהרה אבוד תאבוד, וזהו ענין פרי החג והיו מתמעטים, והאריך בזה בשער אבי"ע. ואעתיק קצת מלשונו מה שכתב שם וזה לשונו, מה שראוי לדעת כי שבירת הקליפות והשבתתם הוא בהכנסתם בתוך הקדושה, ר"ל בקרבתם אל הקדושה, וזו היא תפילתנו שאנו אומרים יכירו וידעו כל באי עולם כי אתה אלהים לבדך, כי בהתקרבם אל עבודת השם זו היא הכנעתם. וזהו גם כן (שמ"ע לראש השנה) ויאמר כל אשר נשמה באפו י"י אלקי ישראל מלך, שאותם אשר נשמה באפם הם מצד הקליפה כדפירש בזוהר (ח"ב קפב, א) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיה ב, כב). וזהו ענין (שמ"ע לר"ה) ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים וכו'. וכן זה הוא סבת הכנעתם והשבתתם, כי ינקו מצד הקדושה, ויטהרו ויתבטלו כל צד טומאתם, וכאשר יצטרפו הסיגים נשרפים באש. וזו היתה סיבה אל פרי החג שהיו שבעים למספר השרים המשפיעים לחוץ, ועליהם נדרש בספר הזוהר בפרשת נח (ח"ג רנח, ב) והיו המים הלוך וחסור (בראשית ח, ה), כי הם מתמעטים בסבת קורבתם אל הקדושה:
ולהבינך המאמר על בוריו, חס ושלום אל תחשוב ותבין הדברים כפשוטם שהיה קטרוג למעלה באצילות הקדוש והטהור אשר מדה זו היא מדה מגונה בהנבראים קלי הדעת, ומי אשר שלח ידו למעלה ונקה. רק בעל המאמר המציא הענין בדרך משא ומתן, ושורש הענין הוא, כל ההשפעה הבאה מלמעלה היא בסבת התעוררות התחתונים בחסד ודין ורחמים ולאבד את רשעים המאבדין את העולם, והכל נפעל על ידי מלכות. וכשהעולם במעלה עליונה מלאים זכיות, אז עת דודים למעלה כמעור איש ולוית, והם בחיבור אחד, והאיש שורר בביתו שאז אין פרץ ואין צווחה, ולא נמצא שום דין, רק שפע רחמים, והיא גם היא עמדה לנו כי עולה בעלייתה של בעל אל מקומה הראשון להיות עטרה, ואז משפעת שפע רחמים גמורים בלי ערך ושיעור. ומפני חטאינו, היא לדכא תחת רגליו, וסביב רשעים יתהלכון המה המקטרגים הגורמים דין אדום השחת שרוף. ואין תקנה אלא למצא עזר וסעד על ידי מעשה הצדיקים להיות ממשלת יום בה כמו לילה, דהיינו לייחד י"י אחד ושמו אחד, ואז צדיקים נקראו על שמה, וזהו בזמן הגלות שאין אור אלא מועט, והוא ערך שרגא בטיהרא. אבל לעתיד, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) כענין איש ואשה, והיא תעשה כרצון בעלה, וזה יהי' מצד הדין והיושר להיות הכל ברחמים, כי כן יהיו ראויים באותו הזמן. וענין הקטרוג של מעשינו היה גורם שחפצה היה בדין. ועל כל פנים בצרת ישראל עמה לה צר, וחפיצה בתיקון. זהו כלל המאמר, ולא שיהי' חס ושלום משא ומתן דרך דברי ריבות, רק השאלה והתשובה הכל היה כהוגן. ואז לא יקשה הלא הבין הקב"ה שלא תתיישב דעתה, אם כן מה אמר לה בתחלה דברי דחויים. אלא הכל הוא אמת, והיושר והכל לפי התעוררות התחתונים, ודי בזה למשכיל ולמבין:
ושלשה בחינות אלה שיש למלכות עם התפארת שהוא ו' נרמזות בג' נקודות שיש באות ו', שהם חולם שורק חירק, כמו שביאר הרשב"י בתיקונים (תקון י' כה, א), והביאו הפרדס בשער הנקודות פ"ב זה לשונו, בחולם איהו תגא על רישי', ובחיריק איהי כורסייא תחותי, ובשורק איהי יחידה לגביה בגוונא דא ו, עד כאן לשונו. וחולם הוא מקום ההתחלה, מלשון (בראשית יא, ו) וזה החלם לעשות. ושורק מענין (ירמיה ב, כא) שורק כלו זרע אמת. וחירק הוא הדין (איכה ב, טז) ויחרקו שן. ומאלו הבחינות מבואר המאמר דכתיב אחותי אמי. בחינת בתי, כשהיא למטה. בחינת אחות, בשוה אליו נשואה לו, והוא לה אח מלשון איחוי וחיבור. וכן אמר אברהם אבינו (בראשית יב, יג) אחותי. וכתיב (ויקרא כ, יז) ואיש אשר יקח [את] אחותו [וגו'] חסד הוא, כי (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה כמ"ש לעיל, ובא הרמז (בראשית כ, יב) [וגם] אמנה אחותי בת אבי היא, בחינתה למעלה בחכמה הנקרא אב, ועל זו הבחינה אמר בעל המדרש לא זז מחבבה עד שקראה אמי, והיא סוד (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו:
ועל זה סובב הענין הביאו עלי כפרה, כלומר לבחינת אם שהיא העטרה שעלי. כי הענין הביאו עלי כפרה רומז על הדביקות למעלה במקום נעלם שהוא על הקב"ה, כמו שכתבתי. והוא כענין שביאר בשערי אורה, חיי בני ומזוני לא בזכות תליא אלא במזלא (מו"ק כח, א), מקום זכות הוא בית דין הגדול של מעלה הימין והשמאל והמכריע שהוא חסד גבורה תפארת וכן נצח הוד יסוד, והמזל הוא למעלה מהם סוד מזל העליון אהיה אשר אהיה. וחנה שהתפללה על בנים, כתיב (ש"א א, י) ותתפלל (חנה) על י"י, ולא כתיב אל י"י, כי מדרגות הם, אדנ"י למטה, ידו"ד באמצע, אדי"ד למעלה, כי עלתה בתפילתה עד שם ומשם הפיקה רצונו. וכן חזקיה כשהתפלל על החיים כתיב (ישעיה לח, ה) שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך, לא אמר הנני מוסיף, אלא יוסיף. מזוני, דכתיב (תהלים נה, כג) השלך על ידו"ד יהבך והוא יכלכלך, ולא כתיב אל ידו"ד:
וזה לשון הפרדס בפ"ז ממיעוט הירח, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ופירושו, אעפ"י שכל ההויות הם ע"י התפארת והמלכות המתייחדים על ידי הזכות דהיינו חסד, כמו שנבאר בערכי הכנויים, על כל זאת בני חיי ומזוני הם תלויים במזל שהוא הדעת המתעלה בכתר המייחד החכמה והבינה בו תלוי בני חיי ומזוני, כי ע"י יחוד וזיווג חכמה ובינה יושפעו שלשתן, עד כאן לשונו:
הרי מבואר בכאן הביאו עלי כפרה. ולא כדברי הרי"ף במסכת שבועות שפירש עלי כמו אלי, ודבריו יתכנו בענין חמה ולבנה שבעולם הזה, כי השתלשלות ענין המיעוט היה בעולם האצילות ונעלמות בריאה יצירה ועשיה, כי זה לעומת זה וחמה ולבנה שבעולם האצילות:
וענין מיעוט הלבנה שהוא החירק, כבר נתבאר. וענין שני מאורות הגדולים, הוא סוד אור הלבנה כאור החמה, והוא סוד השורק. וענין עטרת בעלה, הוא סוד עלייתה למקומה הנעלם בסוד החכמה, זהו סוד החולם:
ועל ג' עניינים אלו רומזים הפסוקים (תהלים קלו, ה-ט) לעושה שמים בתבונה כי לעולם חסדו. לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו. לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. את השמש לממשלת ביום כי לעולם חסדו. את הירח וכוכבים לממשלת בלילה כי לעולם חסדו. לעושה השמים בתבונה, הוא בחינת (משלי ג, יט) כונן השמים בתבונה, ומצד הבינה קדם שמים לארץ, דהיינו תפארת למלכות. לרוקע הארץ על המים, בחינה הנעלמה ממלכות, וקדם ארץ לשמים כי בחכמה מלכות קדומה, ועל זה אמר לרוקע הארץ על המים, כי חסד נקרא מים, ושורש החסד הוא חכמה כנודע, והוא על המים, ושם רוקע הארץ, ורוקע מלשון רקיע שהוא בחינה נעלמת יותר משמים, וזה הוא בחינת חולם. לעושה אורים גדולים, בחינת שורק, שני מאורות הגדולים, את השמש לממשלת ביום ואת הירח כו' זהו בחינת המיעוט, ולעולם חסדו מכח סיבת המיעוט אשר נמשך מזה הצרות והגליות יתהוה אור גדול מכח סיבת החשך, כי בתוקף צרות מתבטלות הקליפות ויהי' אור הגדול:
ואז התבאר הברכה של קידוש החודש על פי הסוד, אשר במאמרו ברא שחקים, הם סוד רקיע ושמים שזכרתי, לרוקע הארץ על המים. וברוח פיו כל צבאם, זהו בחינה אמצעית שני מאורות הגדולים, כי כבר נודע רוח הוא התפארת יסוד האויר, ומים נקרא פה תורה שבעל פה. ששים ושמחים לעשות רצון קונם, סוד הקטרוג והמיעוט, שאל יחשוב אדם דברים כהווייתן שיש למעלה קטרוג ח"ו, אלא הענין היה לעשות רצון קונם לפעול כפי הדין והראוי, וכמו שכתב הפרדס וכפי מה שבארתי למעלה. אח"כ אומר עטרת תפארת שהם עתידין להתחדש, היינו אור הגנוז מעלה העליונה בסוד העטרת תפארת, ואשה עטרת בעלה, בסוד בחינתה בסוד החולם. ועתה אעפ"י שהלבנה פעמים חסירה ופעמים מלאה, דוד מלך ישראל חי וקים וסודו מבואר, הרי מבואר סוד ראשי חדשים:
וראש חודש ניסן הוא ראשון לחדשי השנה כדפירשתי, על כן בו הגאולה. וי"ב נשיאים שהם נגד י"ב צרופים שהם הויה, הקריבו בו קרבנם, מאחר שצירוף של ניסן הוא ראש לכולם: ראשון לחדשי השנה. אח"כ בעשירי בו נצטוו בלקיחת הפסח (שמות יב, ג), ואותו היום שבת היה ונקרא שבת הגדול השבת שלפני פסח (הגה"ה, וכן יום כפור נקרא צומא רבא, ויו"כ מעין עולם הבא, אין בו לא אכילה ושתיה כו', כן שבת הגדול רומז לעולם שכולו שבת הנצחיי). וכולי עלמא מודים בשבת נתנה התורה (שבת פו, ב), והכל רמז אחד: