출애굽기 20:8의 Musar

ועיין במה שכתבתי לעיל (הגהות למס' שבת ריש פ' תו"א ד"ה ואל תקשה) בענין (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור את יום השבת (שמות כ, ח) נזכר הבריאה, (שם יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ובפרשת (דברים ה, יב) שמור את יום השבת נזכר יציאת מצרים, (שם טו) וזכרת כי עבד היית [בארץ] מצרים וגו', ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז זכור ושמור בפסח. כתיב (שמות יג, ג) זכור את היום הזה, וכתיב (דברים טז, א) שמור את חודש האביב:

וכשנעמיק עוד, יתברר שששת ימי המעשה הם בבחינת חומר לשבת, וכשם שהשבת הוא גמר הבריאה כן הם ששת ימי המעשה התחלה לשבת. אי אפשר לשבת בלי ששת ימי המעשה, שהרי שבת הוא יום השביעי, ומשום כך כתב הרמב״ן שחובת זכירת השבת לקדשו אינה על יום השבת בלבד, כי אם על כל ימות השבוע, כי כל ימות השבוע הם חלק מהשבת. ולכן מונים את כל הימים לא בשמות בפני עצמם, אלא מקשרים אותם לשבת: אחד בשבת: שני בשבת: שלישי בשבת וכו׳ (ראה רמב״ן שמות כ:ח).

זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). במסכת פסחים (קו, א) זכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין, תלמוד לומר את יום השבת. והענין לקדש על היין, דהיינו לספר קדושת השבת על היין שהוא סועד ומשמח הלב והאדם מתעורר. ואם אין לו יין, מקדש על הפת שגם הוא סועד ומשמח. אבל ביציאתו שמחויב ג"כ לספר מקדושת היום, ושיש הבדל בין קדושתו לחול, מחויב ג"כ לספר על כוס של יין ולא סגי בלאו הכי, כי אין מבדילין על הפת. הטעם הוא, כי מסתמא במוצאי שבת כבר שבע האדם מסעודות היום אינו שמח בפת, על כן מחויב דוקא להבדיל על כוס יין. וענין שבת כי מורה על חידוש העולם המורה על מציאת הש"י שהמציא כל הנמצאים יש מאין: