시편 91:14의 Musar

ומן הידוע כי מלת עבד מחייבת אדון ומלת אדון מחייבת עבד כענין קונה וקנוי שכל אחד מורה על חבירו ומעיד עליו ולא ימצא זה בלא זה, וכן האב מחייב הבן כי אין השם תופס באדם להקרא אב אם אין לו בן וכן הבן מחייב להיות לו אב כי הבן לא הוליד את עצמו, על כן אמר אותו תעבוד כי הוצרך להזהיר את העבד בעבודת האדון יתברך שהזכיר תחלה בראש הכתוב. ואי אפשר לעבד שיעבוד עבודה שלמה לאדון עד שיקבל על עצמו מדות העבדות שהם ההכנעה והשפלות שאם אין בו מדות הללו והוא מתנהג עם אדוניו בדרך גבהות ואדנות אין זה מדת העבד שהעבד חייב בה לפני מלך אפילו במלך ב"ו ק"ו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואחר כך אומר ובו תדבק כי מתוך הענוה והשפלות יגיע אדם למעלת הדבקות שהוא עליו ותהיה מחשבתו טהורה. והזריזות מביאו לידי נקיות שיהיה גופו טהור ולא יארע בו דבר טומאה. והנקיות מביאו לידי פרישות שיהיה פרוש ממחשבה רעה ומיצר הרע. והפרישות מביאו לידי טהרה כי אז יהיה טהור טהרת המחשבה. והטהרה מביאו לידי קדושה שיפרוש ממאכלים אסורים, ואצ"ל מן האסורים אלא אף מן המותרין שכל הגודר עצמו בזה ופורש מהם זולתי במוכרח ובכדי חיותו הוא הנקרא קדוש וכמו שאמר קדש עצמך במותר לך, וגדר זה של קדושה מביאו לידי יראת חטא כי יעלה מגדר האכילה לגדר הדבור שיהיה גדור בכל דבריו שלא ידבר רע כענין שנאמר (משלי י״ד:ט״ז) חכם ירא וסר מרע. ויראת חטא מביאו לידי ענוה כי אין צריך לומר שהוא לא ידבר רע כלל כי אף אם ידברו אחרים עליו רע לא יענה להם וזה יקרא עניו מי ששומע עלבונו ושותק. כענין שנאמר במשה (במדבר י״ב:ג׳) והאיש משה ענו מאד ששומע עלבונו ושתק. ענוה מביאו לידי חסידות, כי מתוך שיהיה עלוב לשמוע עלבונו ולשתוק עליו כן ירצה להיותו עלוב אם יהיה לו עסק עם שום אדם שיניח לו משלו ויכנס לו לפנים משורת הדין. וזה הוא מדת חסידות מי שהוא עושה לפנים משורת הדין. חסידות מביאו לידי רוח הקדש כי חמשה ראשונות הם שכליות לטהרת המחשבה. והארבעה והן קדושה יראת חטא ענוה וחסידות הן גופניות לתיקון המעשים, ואחרי טהרתו המחשבה ובתקון המעשה אז הוא ראוי אל המעלה העשירית שתשרה עליו רוח הקדש. ומה שהיה דוד מתפלל על לב טהור לפי שעם הלב הטהור ימצא האדם חן בעיני אלהים ואדם והוא מובטח בעצמו שלא יחטא לעולם, ומפני שהאדם עלול אצל החטא מצד יצר הרע שבו ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לכך שאל דוד זאת לפי שאין הכל זוכין למעלת הלב הטהור וכן הזכיר שלמה בנו (משלי כ׳:ט׳) מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי כלומר מי הוא זה שיכול לומר לבי טהור וזך, אותו שיכול לומר טהרתי מחטאתי כי א"א שיהיה לבו זך עד שיהיה טהור מן החטא, וכן הזכיר עוד (שם כב) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך, ענין הכתוב כי האוהב אשר לבו טהור אצל מי שאוהב אותו הלא ימצא חן בכל מה שידבר והוא ראוי שיהיה חבירו של מלך כי יעמידני שליט בבית ויפקידהו על בית נכאתו, והנה הכתוב יבאר במלכי הארץ וירמוז במלך העליון יתברך כי הצדיק שהוא אוהב את השם יתברך והוא טהר לב במחשבתו וכל עניניו חן שכתיו כלומר ימצא חן בעיני השי"ת ותהיה תפלתו מקובלת והוא כאלו נעשה שותף להקב"ה, ובא לומר כי אם מלכי הארץ מגדלין ומנשאין את האדם על מדת טהרת הלב אף כי יגדל וינשא אותו השי"ת עליה ויקבע לו שכר כענין שכתוב (ישעיהו מ׳:י׳) הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וצריך להתבונן כי מלת טהרת המחשבה היא מפני שהמחשבה היא מצד הנפש השכלית שעליו אמר הכתוב (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו כי כל חושק מחשבתו דבקה בחשוק לא תפרד ממנו רגע ואחר שאמר ובו תדבק כלומר שתדביק מחשבתך בו בהשגתך וידיעתו אמר ובשמו תשבע אין זה מצות עשה כלל אבל יאמר תהיה ראוי לכך אם תצטרך להשבע לקדש את השם יתברך ותבא למדרגת הצדיקים והנביאים שאחר שהגיעו אל המדות האלה היו נשבעים בשם יתברך לפי צורך השעה לקדש את שמו כענין אליהו שאמר (מלכים א י״ח:ט״ו) חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו וגו' וכן חוני המעגל (תענית דף יט) שדרשו ז"ל עג עוגה ועמד בתוכה וכדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב׳:א׳) על משמרתי אעמודה וכו' ואמר לפניו רבש"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, אלו וכיוצא בהן הגיעו למעלה זו שאמר הכתוב ובשמו תשבע כלומר כי קודם שיהיו בך כל המעלות האלה אין ראוי לך להשבע בשמו. ותמצא בכתוב הזה עשר תיבות ובא ללמדך שכל המקיים כתוב זה כאלו קיים עשרת הדברות ויזכה לחיי העולם הבא שנברא ביו"ד:

הצדיק האוהב מאהבה מזומן הוא לחיי העוה"ב ונזון מזיו החכמה העליונה הנקראת יש שנאמר (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש, וע"ד הפשט להנחיל אוהבי יש עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות כמנין יש שנאמר להנחיל אוהבי יש. יתחייב אדם שיתבונן וישת אל לבו גודל חיובו לאהוב את הקב"ה וכ"ש שהוא ית' קדמנו בזה לאהוב את ישראל אהבה גדולה כי ע"כ ימשילו הכתובים אהבתו לישראל לאהבת איש ואשתו והוא שכתוב (הושע ב׳:כ״א) וארשתיך לי לעולם וכתיב (ישעיהו נ״ד:ה׳) כי בועליך עושיך ומרוב אהבת אלינו לא מצינו בכל ספרי הנביאים שום פורעניות ותוכחת לישראל שאין נחמתה בצדה, ואף במקום התוכחת עצמה מצינו שהלשון יכלול נחמה והוא דבר הושע שכתוב (הושע א׳:ו׳) קרא שמה לא רוחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם, ולשון נשא אשא לפי קשר הענין יהיה מלשון עקירה והכרתה כלשון (בראשית מ׳:י״ג) ישא פרעה את ראשך, אמנם יש בו זכרון נחמה לפי שהוא כולל לשון סליחה כן תרגם יונתן ברם אם יתובון אשבוק להון, ומרוב אהבתו לישראל צמצם שכינתו בין שני הכרובים והוא שדרשו ז"ל (סנהדרין ז) כד רחימתין עזיזא אפותי דספסירא סגי לן, ומרוב אהבתו לישראל לא רצה להחליפם בשום זמן מהזמנים באומה אחרת שכן דרשו ז"ל אמר הושע לפניו רבש"ע החליפם באומה אחרת אמר לו כבר נשבעתי שלא אחליפם באומה אחרת וכן כתוב תחלת דבר ה' בהושע ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה' ותרגם יונתן ע"ה אמיר ע"י הושע נביאה הוא הושע דאיתנבי בריש ארבע נביאן הושע ועמוס וישעיה ומיכה, שריות פתגמא דה' בהושע ואמר ה' להושע זיל ואיתנבי על יתבי קרתא מעותא דאינון מוסיפין למיחטי ארי מטעא יטעון דיירי ארעא מבתר פולחנא דה' מתיב הושע ואמר קדמוהי דקוב"ה רבון עלמא ה' אם חטאן ישראל קדמך חליפינון באומה אחריתי בכן אמר קוב"ה עלוהי דהושע דהו"ל למילף מן משה רביה דצלי על ישראל ובעי רחמי עליהון ואמר וכען אם שבקת לחוביהון ואם לאו מחני כען מספרך דכתבת ולא מסתייא דלא בעית רחמין קדמי אלא אמרת חליפינון באומה אחריתי כען א"ל דיסב איתתא זניתא ותוליד ליה ואימא ליה דיחלף יתה וידע אידא שגושיא בליביה דאיניש די מחליף איתתיה ובנוהי. בכן א"ל קוב"ה להושע זיל סב לך איתתא זניתא ותלד לך ולדין דזנו ואזל ונסיב ית גומר בת דבלים, גומר כ"ע זייני וגמרו בה, דבלים דתיבעי לה אינשי כמא דתיבעי הא דבלתא ועדיאת וילידת ליה תרין בנין ובנת וא"ל זיל חלף הדא אתתא זניתא ובנהא דהיא זניתא ובנהא דזנו מתיב ואמר קדמוהי בבעו מנך רבון עלמא הלא מן קדמך אתגזר עלי למנסבא וכדו דילידת לי תרין בנין ובנת את מפקד לחלפינון יתה יהא רעוא מן קדמך דתיחוס עלי דלא תיפריש ביני ובין בניי. מתיב ואמר קוב"ה וא"ל הושע נביאה הוה לך למילף מן מילי דילך דאיתתא זניתא ובנין דזנו לית את בעי להון למיחלף, וכד את אמר לי למיחלף בניא חביבייא דילי בניהון דרחימ', דאינון אברה' יצחק ויעקב דהליכו קדמי בקשוט, בכן מתיב הושע חבית קדם ה' מתיב קוב"ה וא"ל לא אקבל מנך עד דתברכינון לישראל ותתנבי עליהון טבין בכן פתח הושע בנבואתיה ואמר ויהי מנין דישראל כחלא דימא ע"כ, והא למדת כמה גדולה אהבת הקב"ה לישראל שנמשלה לאהבת איש לאשתו ושלא רצה להחליפם בשום אומה. ולכך יתחייב אדם שיתבונן בזה ושיאהב את השם ית' האוהב אותנו יותר מכל האומות הוא שכתוב (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר ה' ודרשו ז"ל אין אומות יכולין לבטל אותה אהבה, והוא שאמרו במדרש שה"ש (שיר השירים ח׳:ז׳) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מים רבים אלו אומות העולם שנא' (ישעיהו י״ז:י״ב) הוי המון עמים רבים. לכבות את האהבה שאהב הקב"ה לישראל שנא' אהבתי אתכם אמר ה' וכיון שהוא אוהב אותנו חייבין אנחנו לאהוב אותו ולכך הזהיר משה רבינו ואמר ואהבת את ה' אלהיך: מדת האהבה גדולה אך מדת החשק גדולה ממנה כי האהבה הוא שאוהב את האהוב בכל פעולותיו בנגלה ובנסתר אבל לעתים תתעלם האהבה ממנו וישכח אותה כשהוא מתעסק באכילה ושתיה או בשינה אבל החשק היא דבקות המחשבה באהבה גדולה ועזה שאין מחשבת החושק נפרדת מן החשוק כלל, והעד ע"ז (בראשית ל״ד:ח׳) ותדבק נפשו בדינה ואמר (שם) שכם בני חשקה נפשו בבתכם פירוש על הדבקות שהזכיר כבר שהוא החשק כי אין החושק מחשב בדבר אחר כי אם בחשוק לבדו ואף כשיאכל וישתה לא יחשוב כי אם בו ולפעמים יתבטל ממנו חוש העינים ולא יתאוה למטעמותיו ולא יאכל כלל גם בשינה יראה החשוק בחלומו ויספר עמו, וכדי להפליג במעלת החשק המשיל המלך דוד ע"ה חשקו את ה' יתעלה לחשק הצמא שהוא חשק גדול וחזק יותר מכל חשק גופני והוא שאמר (תהילים ס״ג:ב׳) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים, המשיל צמא בנפשו בחשק הש"י לצמא הצמא למים והוא בארץ מדבר ואומר כמה לך בשרי על שם שכל הרגשותיו בטלות וכל שאר עניניו הוא שוכח איננו זוכר כי אם המים, ולכך הפליג בדבריו ואמר בארץ ציה כי הצמא והוא בארץ ציה הלא חשק הצמא כפול והפליג עוד באמרו ועיף כי אלו לא היה עיף לא יגדל חשקו כל כך. והפליג עוד באמרו בלי מים כלומר שאין לו עוד תקוה שיהיה לו מים שהרי בארץ ציה הוא ולכך חשק הצמא בו ירבה ויפרוץ. ומרוב הפלגת מעלת החשק על מעלת האהבה אמר הכתוב (תהילים צ״א:י״ד) כי בי חשק ואפלטהו וגו' לא אמר כי בי אהב אלא כי בי חשק ולמדך הכתוב כי היודע אמתת שמו ית' הוא החושק הזוכה לאורך ימים לחיי העוה"ב. ומבואר שאין עיקר כוונת הכתוב באורך ימים של העוה"ז כי החושק הוא האיש המסתלק מכל מחשבות גופניות איננו חושש לאריכות ימים של העוה"ז ואין כל מחשבותיו אלא בעניני העוה"ב:

תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא, ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא. נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין אימא עילאה, הדא הוא דכתיב (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואתעטרין ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזווגא ליה במטרוניתא עלאה, מאי עבדת עמיה, כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרה עלאה בשבעין אבני יקר סחרנהא ואתעטרית ליה אפיקת לבושין דמלכא ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה, חמאת עולמתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה, אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי, ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא, ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בית טבילה דמיין נבעין דעמי. לבתר תקינו לה לתכשיטהא, אלבישו לה לבושא אעטרו לה בעטרהא. למחר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא, יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדורי' בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונא, ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין, הדא הוא דכתיב (תהלים טו, א-ב) ה' מי יגור באהליך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא, אלא אילין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא, וכל חד פועל צדק אקרי. א"ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין, דיי. זכאה חולקון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דילהון באורייתא, עלייהו כתיב (תהלים צא, יד) כי בי חשק ואפלטהו, וכתיב (שם טו) אחלצהו ואכבדהו, עד כאן לשונו: