신명기 13:6의 Parshanut

והנביא ההוא או חולם וכו' יומת. פליגי ר"ש ורבנן אם בסקילה או בחנק, ובאליהו מצאנו ששחט את נביאי הבעל, וזה בסייף, וצ"ל דמדין המלכות הרגם והוא עשה ע"י אחאב, כמו שמשמע שכל אשר עשה היה ברשותו שהיה אז שם, ולמלכות לא ניתן אלא סייף בלבד, כמבואר בתוספתא וירושלמי ורמב"ם. ולפ"ז א"ש דאמר ויגד אחאב לאיזבל כו' ואת אשר הרג הנביאים בחרב כו', אז ראתה כי הרגם מדין המלכות בלעדי רשותה והיא היתה המנהגת אז כל הממשלה, לכן חרה אפה ותשלח וכו'. וכן במדרש קהלת קורא על זה סכלות מעט, משום שהיה שלא עפ"י ד"ת. ודו"ק.

כי דבר סרה כו' להדיחך מן הדרך אשר צוך ד' כו'. בספרי אשר צוך זו מל"ת בה זו מ"ע. ועיין סוף הנחנקין גרסא אחרת. ואיזהו עשה יש בע"ג, מפרש בגמרא עשה דונתצתם. ונראה משום דבשופטים אמר ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע והזקנים כו' וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו כו', ופירושו שכל ימי יהושע והזקנים עבדו ד' בכל דבר, ואחרי מותו עברו קצת, אבל לא עבדו עו"ג, וכאשר נאסף הדור ההוא, אז קם דור אחר ויעבדו עו"ג, וכן אמר משה כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך כו', שיסורו מן הדרך תיכף אחרי מותו [ר"ל לאחר מות הזקנים שתלמידו חשוב כאילו הוא חי] וקראת כו' באחרית הימים כי תעשו כו', זה יהיה באחרית הימים, ונתבונן במה סרו מן הדרך תיכף אחרי מות הזקנים, תמצא בשופטים סימן ב' שמלאך ד' אמר להם ואומר כו' ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ כו' מזבחותיהם תתוצון מה זאת עשיתם כו', הרי דלא תעשה שלא לכרות להם ברית, ועשה דונתצתם את מזבחותם, ע"ז אמר משה, שיסורו מן הדרך, וכן כאן כי כתיב להדיחך מן הדרך הוא מ"ע ול"ת, עשה דונתצתם, ול"ת של לא תכרות להם ברית, וכריתת ברית דז' אומות הוא מל"ת דעו"ג, וכמוש"כ תוספות עו"ג דף כ' סד"ה דאמר קרא וכה"א ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת. ועיין לח"מ פ"ו מהלכות מלכים בזה ודו"ק בכ"ז.

המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך וכו'. עיין ביאור הגר"א באדרת אליהו ענין נפלא על מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה כו', כי תפלה הוא בגדר פדיון, ותורה בגדר הצלה יעו"ש דבריו הנעימים. ויש להסביר דבריו עפ"י מה דחזינא דקדושת דמים נמשך בזמן, לא כן קדושת הגוף לא פקע, וניחזי דקדוה"ג אם משועבד או ממושכן הדבר מפקיע מידי שעבוד, אבל בקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, לכן תפלה בגדר חיי שעה (שבת ט') ולכך לא הוה רק קדושת דמים שאינו חל על עצם הנפש, לכן מידי שעבוד אינו מפקיע רק ע"י פדיון, היינו תפלה עם תשובה וצדקה, אבל תורה שהיא חיי עולם ודבוקה אל הנפש בעצמו, גם בהעדר החומר מפקיע מידי שעבוד בלא פדיון, וזה מה שקדושת דמים חל על החומר, לכן חמץ במועד לא מעל שאין עליו שווי, אבל קדושת הגוף אע"פ שאין שווי כמו חלב של נותר שאין שוה כלום, ואעפ"כ מעל כמוש"כ תוספות ישנים בכריתות. יעו"ש ודו"ק.