וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָאֲרָצֽוֹת׃
또 내가 광야에서 그들에게 맹세하기를 내가 그들에게 허한 땅 곧 젖과 꿀이 흐르는 땅이요 모든 땅 중의 아름다운 곳으로 그들을 인도하여 들이지 아니하리라 한 것은
צרור המור
ואמר והימים ימי בכורי ענבים. להורות גודל השגחת השם עליהם. לפי שידוע שיותר יקפיד אדם על אשכול אחד בזמן שמתחילים הענבים לבכר. ממשא אחד בזמן האסיף. ולכן אמר שהזמן היה זמן בכורי ענבים. ואמר שעשה עמהם נסים גדולים שעלו בנגב ובאו עד חברון בזכות אברהם הצדיק. ואעפ"י ששם היו אחימן ששי ותלמי המה הגבורים אשר מעולם. באו עד נחל אשכול וכרתו משם האשכול. לא תאמר שהחביאו אותו תחת בגדיהם. אלא יש לך לידע שנשאוהו במוט בשנים בפרסום גדול. עד שלפי גודל הפרסום אמר שקרא למקום ההוא נחל אשכול על אודות האשכול. ועכ"ז השם הצילם ועשה עמהם נסים. והם נהפכו כקשת רמיה והפכו כל הדברים מטובה אל רעה. ואמרו טובה הארץ מאד מאד וזבת חלב ודבש היא. אבל מי יכנס אליה כי עז העם מצד עצמם. והערים בצורות גדולות מאד. ואפי' שלא יהיה העם עז ולא יהיו הערים בצורות. ילידי הענק הגבורים אשר ראינו שם. הם אנשי המלחמה ומי יוכל ללחום עמהם. ועוד רעה אחרת גדולה כי עמלק יושב בארץ הנגב. וכבר הכרתם אותו שלבו כלב האריה ונלחם בנו. כשהיו כל אנשי העולם יראים ממנו ושמעו עמים ירגזון. וכ"ש עכשיו שנתחבר עם כל אלו המלכים כנגדנו. שאין ראוי לנו לעלות שם. בענין שבזה כפרו בה' וביכלתו וחשבו שידם תושיע להם. ועכשיו שרפו ידיהם בזאת השמועה חשבו שאין להם מושיע ורב. ולפי שמשה היה רוצה לענות להם על אלו הדברים וראה שהעם התחילו לגמגם ולדבר אלו עם אלו. אמר ויהס כלב את העם אל משה שלא ידבר להם. ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה לפי שהיא מורשה לנו מצד שבועת האבות ובזכותם. ואפי' בלא זה יכול נוכל לה מצד עצמנו. (ומה) [ולא כמו] שאתם אומרים נגד השם שנשבע לאבות חזק הוא ממנו. אחר שאין לו יכולת השבועה בטלה. ואמר ויוציאו דבת הארץ. להורות על רשעתם. כי אעפ"י שכפרו בה' וביכלתו. אם לא היו מכזיבים להוציא דבה רעה על הארץ שאינה רואה ואינה שומעת אולי היה להם תקוה. אבל אמר שהוציאו דבה על הארץ. ואמרו שהיא ארץ אוכלת יושביה. ואולי לפי שהם דלת הארץ רפי המזג ומסי ההרכבה. אינו כן אלא כל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות גדולים וגבוהים גבורים וחזקים. ועכ"ז הארץ כ"כ רעה וקשה שאוכלת אותם. וזה היה מהשגחת השם עליהם כמאמרם ז"ל והם הפכו הדברים. וכן מה שעשה השם בהשגחתו שבזמן בכורי ענבים נשאו האשכול בפרהסיא לעיני כל הגבורים והענקים ולא הזיקו להם. הפכו הדברים ואמרו ונהי בעינינו כחגבים. כלומר אעפ"י שראינו שם הנפילים ושתקו. הסבה היתה לפי שלא העריכו אותנו לפי גבורתם בערך אנשים אלא כחגבים. וזהו וכן היינו בעיניהם. וכששמעו דבריהם ותשא כל העדה. עיניהם למעלה נגד השם. ויתנו את קולם. שלא מדעת ובתאוה רעה. בענין שיכנסו דבריהם באזני השם להכעיסו בקולם. ויבכו העם בלילה ההוא. בלי סבה כאומרם ז"ל הם בכו בכיה של חנם אני אקבע להם בכיה לדורות דכתיב בכה תבכה בלילה:
צרור המור
בלידת גד כתיב ותאמר לאה בגד ותקרא את שמו גד: ובברכת יעקב כתיב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. ובברכת משה כתיב ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת וכו'. לאה הצדקת ראתה במראה הנבואה מה שעתידים שבט גד לעשות בחלוק הארץ ובירושתה. ואיך עתידים לילך עם ישראל כל חלוץ צבא למלחמה עד התנחל בני ישראל איש נחלתו. ואיך עתידים לחזור בארצם ולירושתם ולא יפקד מהם איש לפי שהיו כולם גבורים. ולזה אמרה לאה בא גד. כלומר יבא גד וישוב לארצו בגדודיו ואנשיו. וזהו שאמר יעקב גד גדוד יגודנו. כלומר גדודים יגודו ממנו ללכת עם ישראל כל גבור חיל. ואותם הגדודים עצמן ישובו במסלותם ובעקביהם ובדרך אשר הלכו בה ישובו. וזהו והוא יגוד עקב. וז"ש משה ברוך מרחיב גד כלביא שכן. לרמוז על גבורותם. ולהורות שהלכו עם בני ישראל ושבו במסלותם. אמר ויתא ראשי עם ובזה צדקת ה' עשה וכן ראתה לאה במראה הנבואה הבגידה הגדולה שעתידים שבט גד לעשות. בהשארם אשר נשארו חוצה לארץ בארץ טמאה בארץ סיחון ועוג. כאומרם יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. וזה מרד גדול במאסם בארץ טובה ורחבה ארץ קדושה צבי היא לכל הארצות. וחשבו לפי שהיה להם מקנה רב וגדודים רבים שארץ ישראל קטנה מהם. ולא תשא אותם הארץ כי רכושם רב. ולא ראו שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום גשה לי ואשבה. ולא ראו שנקראת ארץ צבי כמאמרם ז"ל מה צבי זה אינו מחזיק עורו לבשרו. כך ארץ ישראל. ולא ראו שנקראת ארץ חמדה שחמדוה אבות העולם וניתנה להם בשבועה לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת. ולא ראו מה שעשה משה עליו השלום בשביל ליכנס בה. ולא זכה בכל תפלותיו בעונותיהם. והם מאסו בה נהפכו כקשת רמיה. ולא ראו שהיא ארץ קדושה אפי' כשהיא חרבה. כאומרו יסודתו בהררי קדש. מוכנת ליכנס תפלות ישראל לשמים כדכתיב וזה שער השמים. ולא ראו שהיא מכפרת על יושביה כדכתיב וכפר אדמתו עמו. ואמר רבי אלעזר לא היה אדם לן בירושלם ובידו עון שנאמר העם היושב בה נשוא עון. ולא ראו שהיושב בחוצה לארץ אינו זוכה בדברים הללו. ולא עוד אלא שדומה כמי שאין לו אלוה. שנאמר להיות לך לאלהים לרשתך את ארץ מגוריך. וכן בדוד הוא אומר ארורים הם לפני ה' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי דוד עובד ע"ז היה. אלא לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאלו עובד ע"ז. ולכן תמצא כי מיד ששבו לארצם כששלחם יהושע וברכם. מיד נחשדו בעבודה זרה כשבנו אותו מזבח. כדכתיב ויבואו אל גלילות הירדן אשר בארץ כנען ויבנו בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה שם מזבח על הירדן מזבח גדול למראה. וכששמעו בני ישראל שלחו שם את פנחס ועשרה נשיאים עמו. וכן אמרו להם מה המעל הזה אשר מעלתם באלהי ישראל לשוב היום מאחרי ה' בבנותכם לכם מזבח למרדכם היום בה'. המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה וגומר. ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם עברו לכם אל ארץ אחוזת ה' וגומר. הרי שנחשדו מכל ישראל כעובדי עבודה זרה וגלוליהם. בדבריהם שהיו עומדים בארץ טמאה. והם ענו להם אל אלהים ה'. אל אלהים ה' הוא יודע. וישראל הוא יודע. אם במרד בה' ואם במעל בה' וגומר. ואם לא מדאגה מדבר עשינו את זאת לאמר מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמר מה לכם ולה' אלהי ישראל. רצונם לומר כי ח"ו שתהיה זאת כוונתם למרוד בה'. כי הם יודעים כי לו היכולת הגמור. והוא בעל הדין לפרוע מהם. והוא בעל הרחמים לרחם עליהם. ולזה הזכירו אלו הג' שמות אל אלהים ה'. ומי שמכיר זה איך יקרא מורד באדוניו. אחר שהוא יודע שלו היכולת לגמול ולענוש פרטי האדם וכחותיו. ונתנו התנצלות כי מדאגה מדבר עשו זה. רמזו בדבריהם שכבר נתחרטו ממה שעשו והיו דואגים ועצבים על שנשארו בארץ טמאה. ואיך יעלה על דעת כי הם יעשו דבר כזה למרוד בה' אחר שראו את מעשה ה' אשר עשה עם ישראל וילחם באויביהם. ולכן תמצא שכתוב בבנין המזבח מזבח גדול למראה. כלומר למראה ולא לקרבנות וזבחים: