민수기 19:20의 Quotation_auto

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, הצווי מיד לדורות. או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. (א) לדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז). וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר וישלחו וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה, לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין (ב) ממחנה ארון הקל ק"ו ממינה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין, רבי אומר אינו צריך ק"ו, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה וגו' אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל לנפש, שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מטמא. (ג) כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא, חמוור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה וגו' למה נאמר אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין, היה ובי יאשיה אומר אמרת ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענטת מין הדין, לכך נאמר (ד) וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינ מדבר אלא בלוים נושאי הארון, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתהטא ונכרתה, אף כאן לא הזהיר רלר גדולים, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אמר טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג). רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבים, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין:

ואם לא יתחטא למה נאמר, לפי שהוא אומר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה על טומאת מקדש וקדשיו ענש כרת. אתה אומר על טומאת מקדש או לא ענש אלא עלההזאה, ת"ל ואם לא יתחטא וגו' עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת. הוא יתחטא בו יכול דבק למת, תלמוד לומר ביום השלישי. אי בשלישי יכול חטוי אחד, אמרת בשביעי. אי בשביעי יכול חטוי שנים, לא אמרת אלא בשלישי, יכול תהא הזאתו קבועה ביום אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה. והלא דין הוא נאמר הזאה בשלישי ונאמר הזאה בשביעי מה מצינו בהזאת שלישי קבועה ביום אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום וק"ו ומה אם שלישי שאין הזאתו כשרה כד שתכשירנה אחרת הרי הזאתו קבועה ביום. שביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת אינו דין שתהא הזאתו קבוע ביום. לא אם אמרת בשלישי שהוא סמוך לטומאה תאמר בשביעי שאינו סמוך לטומאה אלא סמוך לטהרה, אמרת לא אמרתי אלא ביום השביעי וילמד שלישי משביעי הואיל ונאמר הזאה בשלישי ובשביעי מה מצינו שהזאת שביעי קבועה ביום אף הזאת שלישי קבועה ביום. וקל וחומר ומה אם הזאת שביעי שהוא סמוך (לטומאה) [לטהרה] הזאתו קבועה ביום. שלישי שאין הזאתו סמוכה (לטומאה) [לטהרה] אינו דין שיהא הזאתו קבועה ביום, לא אם אמרת בשביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת, תאמר בשלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת, אמרת לא אמרתי אלא ביום השלישי. הוא יתחטא בו ביום השלישי יכול סמוך למיתה, אמרת שוב ביום השלישי אם למד שלישי שהוא סמוך למיתה כבר למד, הא מה אני מקיים שלישי אפילו רחוק מן המיתה. יכול הזאת שלישי תהא רחוקה מן המיתה אבל הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי. אמרת שוב בשביעי אם למד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד הא מה אני מקיים שביעי אפילו רחוק מן השלישי. יכול לא הוזה טהור, אמרת אם לא יתחטא לא יטהר. יכול שבא לטוענו זריקה וחטוי, אמרת מי נדה לא זורק עליו זריקה אמרתי לך ולא חטוי. יכול שבא להכשיר חטוי בזריקה, אמרת והזה הטהור וחטאו ביום השביעי בהזאת שביעי הוא טהור ואינו טהור באמצע. בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא מצות הזאה בשלישי ובשביעי והיכא דעביד בחד מינייהו עביד קמשמע לן. והזה הטהור על הטמא וגו' למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא שלישי למעוטי שני הוא דאתא, שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי (טומאה) [טהרה] אבל היכא דעביד (ברביעי) [בשלישי] ובשמיני דקא מפיש יומי (טומאה) [טהרה] שפיר דמי קא משמע לן, וחטאו ביום השביעי ל"ל [איצטריך] סלקא דעתך אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד מינייהו סגי קא משמע לן: