레위기 20:3의 Quotation_auto

אחר כך אמר איש אשר יתן מזרעו למולך. כי זה היה מין עבודה זרה המשקצת נפשו וגופו ומכלה זרעו ומחסרת אותו. וזה אכזריות גדולה הפך מהמדות הרחמניות הנזכרות. ולכן אמר בעונשו והכרתי אותו מקרב עמו. כי אחר שהוא רוצה להכרית זרעו. ראוי להכרית אותו ואת שמו. ואחר שהוא רוצה לכבד הע"ז בעבודה זו. וחושב כי עבודת הקרבנות של המקדש אינן נערכות בערכה. זהו למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. ראוי להכריתו ולקצר ימיו. בענין שיהיה ללעג וקלס בקרב עמו המכירים אותו. ורבותינו אמרו מזרעו ולא כל זרעו וזה נראה דבר זר שיהיה חייב כרת כשנתן מזרעו ולא כל זרעו. וכשנתן כל זרעו לא יהיה חייב כרת. אבל הטעם בזה כי כשנתן מזרעו ולא כל זרעו ראוי הוא לכרת. בענין שמיתתו תהיה כפרתו. אחר שכבר השאיר אחריו ברכה והניח קצת זרעו לעבודת השם ית'. אבל כשנתן כל זרעו למולך. זה אינו ראוי לכרת ולא לכפרה. ובעון כזה אין מיתה מכפרת ולא ייסורים ממרקים ולא יוה"כ מכפר. כי כבר הוא אבוד לגמרי בלא תיקון. אחר שכל זרעו נתן למולך ולא השאיר אחריו ברכה. וכן בדרך הזה נאמר בעדים זוממים כאשר זמם ולא כאשר עשה. מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. שבהפך זה היה ראוי. אבל הטעם הוא כטעם המולך: והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. לפי שהוא גם כן מין עבודה זרה ומין כישוף המטמא הנפש. אמר והנפש אשר תפנה אל האובות. ואמר והתקדשתם. כלומר אחר שאתם רואים שאלו הדברים הם מטמאין הנפשות. ראוי לכם שתהיו קדושים. ושמרתם את חוקותי ולא חוקות הגוים. ועשיתם אותם אחר שאני השם מקדשכם. ובדברי מצותי תלויה קדושתכם. ולכן אני חוזר ומצוה לכם והתקדשתם והייתם קדושים. בענין שתהיו קדושים ופרושים בעשיית המצות המביאות קדושה ופרישה. כי שאר הדברים שהשכל יחייבם אין בהם קדושה ופרישה. ולא מצדם נקראו ישראל קדושים וטהורים. לפי שידוע שכמו שיש הבדל בכל הדברים שהשם ברא בין אלו לאלו. כן יש הבדל בין ישראל לכנענים כמו שתאמר. כי הצומח למעלה מן הדומם. והבע"ח למעלה מן הצומח. והאדם למעלה מן הב"ח. וישראל למעלה מן הכנענים. וכן בצומח יש הבדל. כי יש עשבים שיש בהם סגולות נפלאות. וכן בדומם יש אבנים טובות ומרגליות למעלה משאר אבנים. וכן בב"ח יש מעלות. וכן במין האדם יש מעלות גבוהות גבוה מעל גבוה. וישראל הם למעלה מכל מין עו"ג. וכל זה רמוז במשנת חביב אדם שנברא בצלם שזהו כל מין האדם. ואחר כך אמר חביבין ישראל אע"פ שהם מין האדם. יש להם חבה יתירה בנתינת התורה. וכן מין ישראל יש בהם הבדל אלו על אלו בחכמה ובמצות. שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. וזהו חבה יתרה נודעת להם ליחידי סגולה וכמו שפירשתי במקומו. וכן במצות יש הבדל ביניהם לפי מעלתם וקדושתם. ואע"פ שאין אנו יודעים איזו היא קלה ואיזו היא חמורה. המצות שהשכל יחייבם הן ידועות. ולכן צוה הקב"ה לישראל במצות רבות לקדשם לטהרם במאכלות אסורות וכיוצא בהם. וכן הקדישם והפרישם מטומאת נדה וזיבה לקדש עצמם בשעת תשמיש. וכן בשאר מצות המנויות בפרשה זו. וכן הזהירם בנגעי בתים ובגדים לקדש את ישראל. ואחר כך צוה להם בשכיבת זכר ובהמה ומדברים אחרים שהם מצד עצמם טמאים ואין בהם קדושה: