창세기 4:27의 참고문헌

‎מתחלק לששה פנים: המראה הראשון, אב ואם (אסתר ב, ז), אבי כל תופש כנור (בראשית ד, כא), אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד), והם אחודי דמיון שינויי פתרון ויסודתם אחת. 'אב ואם' הוא אב לבנים, 'אבי כל תופש כנור' הוא ראשון לכל תופשי כנור, 'אביב' הוא ראשון לכל בכורים, תחלת כל כרמל, על קראו 'אביב'. וגם יתכן להיות מגזרת אבי הנחל (שיר ו, יא), בעבור רטיבתו ולחותו וקלייתו באש, וזה האחרון קרוב מן הראשון לתוכן ענינו.

‎ד. תודה שלמיו (ויקרא ז, יג), גם אני אודך (איוב מ, יד), מודה ועזב ירחם (משלי כח, יג), והתודו את עונם (ויקרא כו, מ), כי חמת אדם תודך (תהלים עו, יא), טוב להודות לה' (שם צב, ב), הודו לה' כי טוב (דה״‎א טז, לד), כל ראיך ידוד ממך (נחום ג, ז), מתי אקום ומדד ערב (איוב ז, ד), מלכי צבאות ידדון ידדון (תהלים סח, יג), אדדה כל שנותי (ישעיהו לח, טו), נע ונד (בראשית ד, יב), וירד כחזיון לילה (איוב כ, ח), דודי לי ואני לו (שיר ב, טז), מה ידידות משכנותיך (תהלים פד, ב), אדדה עד בית אלהים (שם מב, ה), נצבו כמו נד נוזלים (שמות מו, ח), קמו נד אחד (יהושע ג, טז), ויעמדו נד אחד (שם ג, יג), ואעמידה שתי תודות גדולת (נחמיה יב, לא), והתודה השנית ההולכת למואל (שם יב, לח), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), וידו אבן בי (איכה ג, כג), גמול ידו הדה (ישעיהו יא, ח).

‎מתחלק לענינים ולמחלקות רבים: האחד, לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא (שמות כ, ז), ישא ביום ההוא לאמר (ישעיהו ג, ז). ויש אשר ענינו מכה ושבירה, כאלה: כמעט ישאני עשני (איוב לב, כב), ממנו משפט ושאתו יצא (חבקוק א, ז), וישאם דוד ואנשיו (ש"ב ה, כא), ומשאתו לא אוכל (איוב לא, כג), ונשאו בדרך מצרים (ישעיהו י, כו). ויש אשר ענינו סליחה, שא נא פשע אחיך (בראשית נ, יז), כי נשא אשא להם (הושע א, ו), אשרי נשוי פשע (תהלים לב, א), נשא עון (ישעיהו לג, כד), נשא עון ופשע (שמות לד, ז), הלא אם תיטיב שאת (בראשית ד, ז). ויש אשר ענינו מלא הרצון, הנה נשאתי פניך (שם יט, כא), וישא יי' את פני איוב (איוב מב, ט), מלך יהודה אני נושא (מ"ב ג, יז), שאת פני רשע לא טוב (משלי יח, ה), אשר לא ישא פנים (דברים י, יז). ויש אשר ענינו עמס, כאלה: נשאתיכם עסוסות משא לעיפה (ישעיהו מו, א), רבץ תחת משאו (שמות כג, ה), כמשא כבד (תהלים לח, ה). ויש אשר ענינו נבואה, כאלה: ויחזו לך משאת שוא ומדוחים (איכה ב, יד), מה משא יי' (ירמיהו כג, לג), משא דבר יי' (זכריה ט, א), המשא אשר חזה (חבקוק א, א). ויש אשר ענינו הרמת קול, כאלה: וכנניהו שר הלוים במשא יסר במשא (דה״‎א טו, כב), ישאו בתף וכנור (איוב כא, יב), ישאו מדבר ועריו (ישעיהו מב, יא), ישאו קולם ירנו (שם כד, יד). ויש אשר ענינו מנין וחשבון, כאלה: כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל, יב), נשא את ראש (במדבר ד, ב), שא את ראש מלקוח השבי (שם לא, כו), מלה זאת היא רבת ענינים [נו"ול פנים] אבל מיעוטם יורה על רובם.

והנה לפי כוונת הענין יוכל אדם להבין באיזה מקום הם במקום בינוני, או במקום תואר, כגון; הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי (בראשית ד ט) הוא תואר בלשון אשכנז אב היטער. הֲשׁוֹמֵר אֶמֶת לְעוֹלָם (תהלים קמו ו) בלשון אשכנז דער דא הוט, וכן כולם.

[דפו"ר: תוכל להכירם קצת בסימנים אחרים שאתן לך עתה. וזה שצריך שתדע כי הפעולות לא יסמכו. ולא יבא סמיכות עליהם, ולכן כשתמצא הבינונים והפעלים בסמיכות כמו. רוֹעֵה צֹאן (בראשית ד ב). שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת (במדבר ג כח). גְאוּלֵי יְיָ (תהלים קז ב). ודומיהם הם תוארים, ולא בינונים ועוד סימן אחר. דע כי כל בינוני שאחריו מלת, את. ודאי הוא בינוני, ולא תואר, כמו כֹּה אָמַר יְהוָה [...] עַל הָרֹעִים הָרֹעִים אֶת [עַמִּי] (ירמיהו כג ב) הראשון הוא תואר כי אינו סמוך, והשני הוא בינוני ובכלל זה, אוֹתוֹ. אוֹתָך. אוֹתִי. אוֹתָם. וכל הכנויים המורים על הפעול: גם כשיסמכו אל כנויי הנוכח. והמדבר בעדו כמו אָנֹכִי הוֹלֵךְ (בראשית כה לב). אֲשֶׁר אַתָּה עוֹשָֹה לָעָם (שמות יח יד). אֲנַחְנוּ עוֹשִׁים (מלכים ב ז ט). אַתֶּם עוֹשִׁים (ירמיהו מד ז) כולם בינונים ולא תוארים, כי כשם שלא תוכל לומר אַתָּה פָּקַד. אָנֹכִי פקד, כן לא תוכל לומר אַתָּה פּוֹקֵד. אנכי פוקד מִצַד תואר אלא מצד בינוני, ויש לנו עוד סימנים טובים ודי כעת באלה שכתבנו:]

אך דע כי לא יבא זה החסרון רק בפעלים שלא נמצא מהם צווי בבנין הקל כמו אלה שזכרתי כי לא נוכל לומר שומו, שוחו, שותו, גולו, לונו, גם ברובם לא נמצא העתיד בקל לומר אבון, אשור, אשות, אשום, אשוש, אגול, גם שאר פעולות בנין הקל לא נמצאו בהם כי אם מזער כמו אשר שר ליי (תהלים ז א), כי שת לי אלדים (בראשית ד כה), בנתה לרעי (תהלים קלט ב), ודומיהם מעטים. אבל הפעלים שנמצא בהם הקל וההפעיל, לרוב כמו קם, שב, סר, בא, שנמצא כמו הקים, השיב, הביא, לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם כי לא נוכל לומר קמו, שבו, סירו, ביאו, ודומיהם.

ב. הבינוני ליחיד הה"א נחה וסגול לפניה על הרוב כמו גולה, להבדילו מנחי אל"ף שהוא בצירי, כמו קורא, כאשר כתבתי בעקרו, ובהסמכו למלה זעירה או למלה מלעיל, גם הוא בצירי, [ויהי[ה] בטעם מלעיל] כמו; ויהי בנה עיר (בראשית ד יז), עשה פלא (שמות טו יא), ודומיהם רבים, ונמנים על פי המסורת, והיחידה היא בקמץ לפני הה"א כמו אסתר עשה (אסתר ב יח), וברבים וברבות נעדרה הה"א כמו; גולים, גולות:

‎מתחלק לשש מחלקות: האחד, כל ראיך ידוד ממך (נחום ג, ו), אדדה כל שנותי (ישעיהו לח, טו), מתי אקום ומדד ערב (איוב ז, ד), ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ), ידדון ידדון (תהלים סח, יג), וירד כחזיון לילה (איוב כ, ח), מלכי צבאות ידדון ידדון (תהלים סח, יג), נדדו הלכו (ירמיהו ט, ט), נע ונד (בראשית ד, יב), נודי הרכם צפור (תהלים יא, א), והמלה השניה אין יסודתה כי אם מלה אחת.

לטש כל חרש נחשת (בראשית ד, כב), צרי ילטוש עיניו לי (איוב טז, ט), כתער מלטש (תהלים נב, ד), לשון חדוד המה.

‎השני, נקמת נקם ברית (ויקרא כו, כה), נקם נקמת בני ישראל (במדבר לא, ב), בשמך נבוס קמינו (תהלים מד, ו), ואל ישבי לב קמי (ירמיהו נא, א), שבעתים יקם קין (בראשית ד, כד), לא יקם כי כספו הוא (שמות כא, כא), לא תקם ולא תטר (ויקרא יט, יח).

‎ויהי כל העם נדון (ש"ב יט, י), אומרים בעלי הפתרון כי הוא מגזרת נורד (ישעיהו י, יד), נרדים (הושע ט, יז), נדדה (ישעיהו י, לא), נע ונד (בראשית ד, יב), ונראתה המלה כי איננה שקולה כדת, ולא סדורה כמשפט, כי לא יתכן להיות במלה אחת שני נונין משתי קצותיה מוכנים למלאכה, הן נודע כי נונ"י נדידה אינם יסוד במלים באמרך ידוד ממך (נחום ג, ז), ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ), על כן ראוי להיות הנו"ן הראשון עשוי למלאכה, והאחרון יסוד לא ימוש מהמלה, וכה תכונת המלה ותוצאות נוניה, כבר נודע כי ברוב תחלת המלים נוני"ן וממי"ן ותוי"ן ויודי"ן אינם יסוד ומחלקותיהם כפי המלים, על כן יש מאמתת הלשון ומשפט המבטא, וממשקלת למודים להיות פתרון נדון מגזרת מדנים (משלי יח, יח), וזה מראה הפשר, ומוצא הדבר. יש מכון (שמות טו, טז) ונכון (בראשית מא, לב), כמהו נדון ומדון. וכמוהם בענינם תבונה, ונבון, נחלקים לשתי מחלקות, המ"ם נופל על המעשה, והנו"ן על העשוי, ויבין כל חכם לב כי אין פתרון מדון כמו נדון, ולא מכון כנכון ומכונות כנכונות [נ"ה כנכונים], כי המכונות מפעלים והנכונות פעולים, כמו והיו נכנים (שמות יט, יא), נכון לבי אליהם (תהלים נז, ח), כי נבון בידו יום חשך (איוב טו, כג), כשחר נכון מצאו (הושע ו, ג), אשר הבית נכון עליהם (שופטים טז, כו), כסאך יהיה נכון עד עולם (ש"ב ז, טז), ככה נבון מגזרת תבונה, והוא המשפט למדון ונדון. אבל מדון מתחלק לשתי מחלקות בהיות המ"ם עשוי למלאכה, תהיה גזרתו ממדנים (משלי יח, יח), ובהיות המ"ם יסוד במלה פתרונו ממדה, אנשי מדות (במדבר יג, לב), איש מדון (ש"ב כא, כ). ובהיות הנו"ן תמורתו יהיה נדון, ופתרונו מחרחר ריב, הן נמצא הנו"ן האחרון יסוד במלה, ונדון וידון יוכיחו ויורו כי הנוני"ן האחרונים נאחזים במלים ומיוסדים בהם.

‎השני, והאדם וידע אדם את חוה (בראשית ד, א), וידע אדם עוד את אשתו (שם ד, כה), ואיש לא ידעה (שם כד, טז), והמלך לא ידעה (מ"א א, ד), ונדעה אתם (בראשית יט, ה), ענין ידיעת משכב המה.

‎מתחלק לחמש מראות. המראה האחד, אי הבל אחיך (בראשית ד, ט), אי זה ספר כריתות (ישעיהו נ, א), אי אלהימו (דברים לב, לז), אי חנית המלך (ש"א כו, טז), אי זה הדרך יחלק אור (איוב לח, כד), כלם פתרון אחד להם, 'אי' כמו - איה, ואיכה, ואיו, ואים, ויש כמלה הזאת בלשון עברית איך ואיכה ואיככה, אן ואנה, הלז הלזו והלזה, אל ואלה, אי ואיה, אין ההאי"ן עשוין לפתרון כי אם לצחצח הלשון.

נקם אקח (ישעיה מו ג) יקם קין (בראשית ד כד) לא יקם (שמות כא כ)

‎השלישי, שם העיר (בראשית ד, יז), יהי שמו לעולם (תהלים עב, יז), ידעתיך בשם (שמות לג, יב), כמשמעו.

‎מתחלק לאחד עשר מחלקות: האחד, ואל קין ואל מנחתו לא שעה (בראשית ד, ה), וישע ד' אל הבל (שם ד, ד), יתכן להיות מלה זאת כענין 'עתרת'.

‎וצנה (תהלים ח ח) מן צאן (בראשית ד ב)

‎הרביעי, ואל אישך תשוקתך (בראשית ג, טז), אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר ז, יא), אליך תשוקתו ואתה תמשל בו (בראשית ד, ז), ונפשי שוקקה (ישעיהו כט, ח), נשקו בר פן יאנף (תהלים ב, יב), ענין תאוה וחמדה המה.

‎הששי, אותת ומפתים (דברים ו, כב), וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו), אתותינו לא ראינו (תהלים עד, ט).