Komentarz do Powtórzonego Prawa 26:5

ארמי אבד אבי. זה שאמר הכתוב (ישעיה ל"ג) כי ה' שפטנו ה' מחקקנו וגו' כי לבן הארמי רצה לדמות עצמו ליעקב אבינו ע"ה בכל מעשיו ופעולותיו, ולכן טען לפני השי"ת מה נשתניתי מיעקב, וגם יעקב אבינו דאג מאוד שאמר הלא לבן עושה כמו אני ומה יתרון שלי, וזה ארמי אבד אבי ועד שהאיר לו השי"ת ה' מחקקנו, היינו שבעומק הלב בחקיקה שלו היה יעקב כולו טוב ולבן כולו רע.

וענית ואמרת. הרמז בזה שהאדם צריך להיות בהכנעה עני בדעת קודם התפלה כמ"ש תפלה לעני כי יעטוף. וזה עני ואביון אנכי היינו עני בדעת:

וענית ואמרת וכו' ארמי אבד אבי. ארמי היינו הטעות וההעלם הנמצא בעולם וזה שולל דעת האדם, כי מאלו הדברים הוא תמיד בפחד ודאגה, מאחר שזה מצוי בעולם א"כ אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו, וכמו שמצינו בבני שמואל שנאמר עליהם ויטו אחרי הבצע, ופירשו בגמ' (שבת נ"ו.) ע"ז שבקשו להרבות שכר לחזניהם וסופריהם ובאמת היתה כוונתם לשם שמים כי מסתמא חזניהם וסופריהם היו צדיקים, והיו רוצים להמציא להם פרנסתם, ואעפי"כ נאמר עליהם ויטו אחרי הבצע, לפי שאין האדם יכול לשמור עצמו מטעות כי לא כוונו לרצון הש"י, וזה ארמי אובד אבי, כי אב נקרא המחשבה וע"י מצות בכורים יזכה האדם להנצל מטעות רק יביט לה' בכל מעשה שיעשה, ע"כ נאמר מיד אשר נתת לי היינו שמדבר עם הש"י פנים בפנים.

וענית. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב):

ארמי אובד אבי. הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ:

(א-יא) וענית ואמרת. אמר וענית יש מפרשים לשון התחלה וכמו (איוב ג׳:ב׳) ויען איוב, ואפשר שהוא עוני כאדם פחות שקבל טובה גדולה ממלך שמעני עצמו לפניו בלב נשבר כמו כן הוא יכניע עצמו לפני ה', ויאמר ארמי אובד אבי כי אבינו היה אובד ותועה וגולה במצרים במתי מעט וגו', ויוציאנו ה' ממצרים ויביאנו וגו', וכנגד מאמר זה שיש בו עילוי וחשיבות אמר ואמרת, וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז''ל (פסחים קט''ז.) בענין הגדת פסח מתחיל בגנות ומסיים בשבח:

ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב: לך לך מארצך. וכדכתיב ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי - לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה, כדכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך. צאן אובדות היו עמי. רועיהם התעום, כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.

ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם וגו׳. משמעות הלשון שבשביל שהיה ארמי אובד אבי ע״כ ירד מצרימה. והוא פלא. אלא כך הפי׳ עפ״י דאי׳ בפסחים ר״פ האשה ראוין ישראל להיות גולין לארם וכשראה הקב״ה אכזריות של ארם עמד והגלן לבבל [ובגיטין ד׳ י״ז היה משמע דצ״ל אדום דקאי על מה שאמר או בטולך או בטולא דבר עשו. אבל באמת עיקר הנוס׳ ארם ושם לא מקשה אלא על מה שהתרעם על גלות בבל שהוא רע. והרי בבית ראשון עמד והגלן לבבל] וה״נ היה ביעקב אבינו שראוי היה להיות גולה מגזרת ה׳ לא״א ובהיות יעקב בארם כ״ב שנים היה ראוי להיות נשאר שם בגלות אבל ראה הקב״ה אכזריות של לבן שהיה אובד אבי. ע״כ הוציאו משם והגלהו למצרים:

אבי: כולל כל האבות כאחד שהיו תועים מגוי אל גוי, והראשון בא מארם, וקרובין לזה דברי רשב"ם.

ארמי אובד אבי. זה לבן שרדף אחר יעקב. ור' אברהם כתב כי ארמי הוא יעקב כאלו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד פי' בלא ממון כמו תנו שכר לאובד וראייה ישתה וישכח רישו והנה הוא אומר ארמי אובד היה אבי. והטעם לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והיה שם במתי מעט ואחר כך שב בגוי גדול ועתה הוציאנו ד' אלקינו מעבדות ויתן לנו ארץ טובה. ואם יטעון טוען איך יקרא ליעקב ארמי נאמר לו כי כן כתיב יתרה הישמעאלי והוא ישראלי:

וענית. יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת על כן וענית או כדמות תחלה וכן ויען איוב הראשון:

וענית לשון הרמת קול. כמו ויען איוב הראשון שאין שם עניה רק הרמת קול שפתח פיו לדבר כי קודם זה יושב ודומ' אחרי כן פתח איוב את פיהו והרים קולו לדבר ואמר יאבד יום וגו' אף כאן אינו לשון עניה ממש כי לא קדמה אליו לא שאלה ולא דבור אלא לשון הרמת קול שהרים קולו יותר מקולו הקודם לומר הגדתי היום וגו'.

ארמי אובד אבי. קרא ליעקב ארמי, ושעור הכתוב ארמי היה אבי, ובאור אובד עני, זה דעת הראב"ע ז"ל ולא כדעת רז"ל. ויאמר כאשר היה אבי בארם אובד היה, כלומר עני היה בלא ממון, וכן (משלי ל״א:ו׳) תנו שכר לאובד, כי כן מצינו שהיה לו צער גדול בעבודתו של לבן, כמו שאמר (בראשית ל״א:מ׳) הייתי ביום אכלני חורב וגו'.

ארמי אבד אבי. לבן בקש לעקור את הכל, וכ"ה בספרי גם בפסקתא וכת"א לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא, ולדעתם מלת אובד פועל יוצא והפעול הוא אבי, ובעלי הפשט הראב"ע ורשב"ם ורד"ק טענו על הפירוש הזה לפי שלא מצאנו לשון אבדה בבנין הקל יוצא, ולא יתכן להיות פועל אם איננו יוצא, ולכאורה הדין עם בעלי הפשט, אכן המעיין בפסקי הטעמים ישכיל ויבין שגם בעל הטעמים הסכים עם פי' רש"י ות"א, שהרי הפסיק מלת ארמי בפשטא ואובד במשרת להצמידו עם אבי, ואלו לדעת בעלי הפשט ה"ל להטעים ארמי אובד במהפך פשטא, לכן פי' רש"י עיקר שאובד פועל ואבי פעול, וא"ת איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא ? דע והבין שאין אובד פועל קל אבל הוא פעל עבר מבנין פועֵל הדומה למרובע, שכבר הניחו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועֵל פועלה פועלת, כמו והיא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד׳:ד׳) שהוא פעל עבר מבנין זה, ואיננו פועל בינוני מהקל, כעדות בעת ההיא ולא בעת הזאת, וכן ואת הנערים יודַעְתִי (שמואל א כ״א:ג׳), זורמו מים עבות (תהילים ע״ז:י״ח), לדעת ר"י והרד"ק בפי', ולדעתי ופרעה חולם (בראשית מ״א:א׳) גם הוא פעל עבר מזה הבנין וא"צ להוסיף עליו מלת הי', וכן כמוץ יסוער מגרן (הושע י״ג:ג׳) פועל יוצא מבנין זה וכפי' רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי"ן בצר"י, וכן יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו (ישעיהו מ״ד:י״ג), הראשון מבנין הכבד הדגוש והשני מבנין המרובע הזה, ועוד כמה תיבות אחרות בפעלים השלימים שנראים זרים והמה נכונים בבנין זה, לכן גם הרמ"ק והרד"ק והחכם בלמ"שי קיימו וקבלו אותו בספריהם, אלא שהוא יותר נהוג בשימוש הלשון בבעלי השניים והכפולים וכמ"ש אצל וימררוהו ורבו (בראשית מ״ט:כ״ג), ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו גם בלשון ערב, והוא הבנין השלישי לו, ולפי עדות בעלי לשונם עיקר הנחתו להורות על תדירת תשוקת הפועל לפעולתו זאת עד שהוא דורש ומבקש אותה תמיד, לכן יפה פי' רז"ל אובד בקש להאביד, כי כן עיקר הוראת הבנין הזה, וידמה לי שלזאת הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמז על תדירת התשוקה ההי' בפועל, ואחרי שת"א והספרי ופסקתא ורש"י פי' הכתוב ע"פ הבנין הזה, לכן גם אנחנו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, ובו נמלטו כמה תיבות מזרותם (רוו"ה) וכבר עוררנו ע"ז בכמה מקומות, וכמה דחוקים אלה המקראות, פלגי מים תרד עיני, פלגי מים ירדו עיני, ותרדנה עינינו דמעה, תרדנה עיני דמעה, עיני עיני יורדה מים, וכדומה לאלה אשר להמפרשים הם עומדים, ולזה יוסיפו אות ב' או מ', ולמ"ש בזה א"צ לתוספיות כי באמת הוראתם כיוצאים, ובאים בתמונת הקל להורות על תדירות הבכי והשתדלות הבוכה אלי':

וענית. בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את כולם וסמכו על הכתוב בתורה וענית, אין עניה אלא מפי אחר ^כדעיין מש"כ בענין דרשה כזו לעיל ס"פ תצא בפרשת חליצה בפסוק וענתה ואמרה, וצרף לכאן. .
(ירושלמי בכורים פ"ג ה"ד)

לשון הרמת קול. אבל אינה מלשון ענייה ותשובה, שאין תשובה זולת קורא או שואל, והכא מי קראו או שאלו מה:

וענית ואמרת לפני יי' אלהיך. הנה יאמר המביא שם מה שזכרה התורה פה בלשון הקדש:

[ה] וענית ואמרת. מצינו כי התחלת הדבור נקרא בשם ענייה כמו ותען להם מרים (שמות טו כא) שפירושו שהתחילה מרים לאמר להם שירו לה', וכן להלן וענו הלוים ואמרו, הוא התחלת דברים, ויתכן כי במקום שיש שאלת מה זאת אז התחלת הדבור נקרא מענה, כמו כשיצאת מרים והתוף בידה וכל הנשים אחריה מובן שהתקבצו לאיזה ענין ושחולקים כבוד למרים שהיא תתחיל לכן כתיב ותען, וכן כשנתקבצו כל ישראל ששה שבטים על הר עיבל וששה על הר גרזים וביניהם היו הלוים והארון, מובן שהתקבצו לאיזה דבר ושמקיפי הארון יאמרו מה, וכן כאן אחר שאמר הגדתי וגו' ועשה התנופה עם הכהן ונשאר על עמדו אצל הכהן והביכורים בידו מובן שיש לו עדין עוד מה לאמר, וזה שאמר וענית ואמרת. ובספרי נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש וכן איתא בגמ' דסוטה פרק אלו נאמרין, ויש להטעים הג"ש דבלשון הקדש יבוא תמיד בדרך אמירה ועניה כאלו משיב על דברי עצמו, כמו להלן (כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר, שהאמירה היא ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר, והמלות תועבת ה' מעשה ידי חרש הבאים באמצע הוא כמאמר המוסגר והראוי שאחר יענה זאת, רצוני כשאחד שומע מאמר פסל ומסכה יש לו להשיב תועבת ה', הלא המה תועבת ה', גם יש לו להשיב הלא המה מעשה ידי חרש ומה אלהות יוכל להיות בהם אם המה מעשה ידי חרש כמ"ש (ישעיה מד טז) חציו שרף במו אש וגו', וכן בפ' ביכורים באים מאמרים מוסגרים במאמרו שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו כמו ארמי אובד. והמענה אבי. וירד מצרימה ויגר שם, המענה במתי מעט, ויהי שם לגוי, המענה גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, המענה ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, המענה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, וישמע ה' את קולנו, המענה ויוציאנו ה' ממצרים, וגם על ויוציאנו ה' ממצרים יבוא מענה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, המענה ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, המענה אשר נתתה לי ה':

וענית ואמרת. קריאת בכורים בקול רם אבל קריאת הוידוי דמעשר דבערתי הקדש מן הבית בנמוך דלא כתיב וענית ואמרת:

לשון הרמת קול. לא שהוא עונה על דברי איש אחר, שאין כאן מדבר שיהיה עונה על דבריו, אלא הוא 'לשון הרמת קול' (כ"ה ברא"ם):

פס'. וענית ואמרת. נאמר כאן ענייה ונאמר להלן ענייה. מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש ארמי אובד אבי. העלה הכתוב על לבן הארמי כאילו הוא האבידו ליעקב אבינו מלמד שביקש לעשות ולא עשה. וכן הוא אומר (בראשית ל״א:מ״ב) לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים וגומר. וירד מצרימה,. אנוס על כרחו ע״פ הדבור שנאמר לאברהם אבינו (בראשית ט״ו:י״ג) כי גר יהיה זרעך בארץ. ויגר שם. מלמד שלא ירד יעקב להשתקע אלא לגור שנאמר (שם מז) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען וגו'. במתי מעט. כענין שנא' (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ויהי שם לגוי. מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. פירוש שהיו נכתבין בפלטין של יוסף להטריפם לחם לפי הטף שנאמר (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אחיו ואת כל בית אביו וגו' וכיון שהתחילו להיות פרים ורבים במאד מאד פסקו מהם המזונות והתחילו להתחכם בהם שנאמר (שמות א׳:ז׳) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. דבר אחר ויהי שם לגוי. מלמד שהיו ישראל מצויינים שם. שהיה מלבושם ומאכלם ולשונם משונים מן המצריים. מסומנין היו וידועין שהם גוי לבדם חלוק מן המצריים:

וענית ואמרת וגו׳ ארמי אבד אבי וגו׳.
ספרי פיסקא שא: נאמר כאן עניה ונאמר להלן עניה, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש.
בוידוי מעשר אף דנקראים בכל לשון, מ״מ צריך דווקא גדר תרגום, וגבי מקרא בכורים זה הוי גדר קריאת פרשה, וצריך דווקא שיקרא בס״ת ובלה״ק, ועי׳ בירושלמי בכורים פ״ג דכל מקום שנאמר עניה הוי מפי אחר וכו׳, וכבר כתבתי בזה במ״א מה דמבואר בסוטה דף ל״ב ע״ב דפרשת בכורים קוראים בקול רם, ר״ל כמו קריאת פרשה בס״ת, ולכך יש שם מתורגמן והוא לא מתרגם בלבד רק הוא דורשה, עיין פסחים דף קט״ז ובתוספתא סוטה ובספרי פרשה תבוא.

וענית וכו׳. אע״ג דבמתני׳ דסוטה מוכח מכאן דבעינן בל׳ הקדש מג״ש דוענו הלוים מ״מ רש״י לפום פשטיה מוקי והאמת דאף בקול רם איכא למשמע מהתם דמסיים קרא קול רם:

וענית ואמרת. קריאת הבכורים הויא בקול רם אבל קריאת ודוי מעשר בערתי הקודש מן הבית הוי בקול נמוך דלא כתיב וענית כי אם ואמרת וזהו שייסד הפייט וידוי נמוך ומקרא רם תענה:

ארמי אבד אבי סרסהו יעקב אבי הארמי כשהיה הוא בארם היה אובד פי׳‎ עני בלא ממון שלא היה מוחזק בארץ.

וענית ואמרת לפני ה' אלהיך וגו'. היא היא בחינת ההודאה על הטובה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ארמי אובד אבי וגו', עד ויביאנו אל מקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת וגו'. כי זה הוא כל בחינת ההודאה. כשהאדם יוצא מן המיצר אל המרחב כהארבעה שצריכין להודות. כאשר הארכנו בזה על פסוק מצות ומרורים יאכלוהו. שצריכין לזכור את המרירות בעת ההודאה בכדי שתהיה ההודאה בשמחה ובטוב לבב ביותר ויותר. ואז על ידי זה כאשר נתיחד היחוד הקדוש השלם על ידי העלאת הבירורין וההודיה לאל הטוב והמיטיב. אז הנה ודאי,

וענית ואמרת. רמז לשיר והחליל שמכה לפניהם. או וענית שבתחילה צריך לשאול לכהן אם הדין הוא שיקרא ואחר כך כתיב וענית. ובתחילה היתה ההגדה על ידי אמצעי ואח״כ המצוה סייעתו והגיד הוא בעצמו ולהורות דיש בכורים בלי קריאה אמר ולקח הכהן והניחו הראשון. ולבכורים שיש קריאה אמר והנחתו האחרון. או שכהן שאכל בכורים קודם הבאה לעזרה לוקה אבל קודם קריאה לא אכפת וזה רמז ולקח הכהן שאפשר שיקח הכהן קודם קריאה דאינו מעכב. והנחתו והשתחוית כטעם עלינו לשבח אחר תפלה כי על הכל לא יחשוב האדם שכבר עבר והשלים חקו. אבל עודך חייב להלל על בחירתו אותך לחלקו שתעבדהו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפרישתו כ״י:

ארמי אובד אבי וכו' שהאומות חושב להן הקב"ה מחשבה למעשה וכו' אבל לישראל אין הקב"ה מצרפה למעשה כדכתי' און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אלא א"כ הוא מחשבת ע"ז שאז מצטרפה למעשה כדכתי' בספר יחזקאל למען תפוש את בית ישראל בלבם:

וענית. ולהלן הוא אומר וענו הלוים מה להלן בלה״ק אף כאן בלה״ק:

"...ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה" וגו'. מה הקשר בין מעשיו של לבן לירידה למצרים? לכאורה הקשר הוא בכך שאלמלא רימה לבן את יעקב אבינו ע"ה בתתו לו את לאה לפני רחל, היה יוסף הבכור מוכר על־ידי כל האחים ולא היה שנוא בשל הפליתו לטובה על־ידי אביו, וממילא לא היה נמכר למצרים וכו'. (פ' בשלח תשמ"ז)

ארמי אבד אבי. מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי — לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת חָשַׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּבָּ"ה מַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה (עי' ספרי):

ויגר שם במתי מעט. ומכ״מ ויהי שם וגו׳. והוא שבח ותודה להקב״ה. שגם בעת צרה ידו נטוי׳ עלינו בהשגחה פרטית באופן שתהיה אחרית לטוב. ופי׳ במתי מעט היינו שבעים נפש. ומשמעות מתי גבורים ומצוינים. וכמש״כ לעיל ב׳ ל״ד:

אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב:

ארמי אובד אבי מזכיר חסדי המקום. לא שהוא מעין הענין:

וירד מצרימה. הראב"ע טען, אם לבן ביקש להאביד אבי אמנם לרדת למצרים לא הי' סבה. ולזה פירש"י עוד אחרים באו עלינו לכלותינו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים. ואין צורך לזה דבאמת לבן היה הסבה הראשונה לירידת מצרים, כי אם לא היה נוהג ברמאות עם יעקב, והיה נותן לו רחל בתו לאשה מיד, לא היה משטמה בין האחים אם היה אוהב את יוסף יותר משאר בניו, כי אז היה יוסף בכור מנשואי ראשונה, ורק ע"י שנשאת לאה תחלה ברמי' ונולדו שאר האחים תחלה, ויוסף לא הי' רק מנשואי שני' מאוחר לכל אחיו, זה הי' הגורם לשנוא אותו בראותם שהוא נאהב לאביו יותר מהם, ונתילדה המכירה, ונסתבבה הירידה למצרים. ומצאתי בזרע אברהם שהביא מהר"ם אלשיך כדברי, וכעין זה פירש בסוף כלי יקר, למה דאיתא במדרש רבה פל"ט בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים וארם נחור וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת, ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה ויעקב את נשיו משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עלי' רוגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שירדו למצרים:

וענית ואמרת. ולהלן הוא אומר (כ"ז י"ד) וענו הלוים ואמרו, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש ^כהובלוים ילפינן דהוי בלה"ק מדכתיב שם וענו הלוים בקול רם וכתיב במתן תורה והאלהים יעננו בקול, וילפינן בגז"ש ממתן תורה שנתנה בלה"ק, עיין לקמן (כ"ז י"ד). ועיין מש"כ לקמן בפסוק י"ג מה נשתנה מקרא בכורים שצריך לומר בלה"ק מודוי מעשר שני שנאמרת בכל לשון שהוא שומע אעפ"י דלכמה דברים דינם שוה, יעו"ש. .
(סוטה ל"ב א')

מזכיר חסדי המקום כו'. כלומר כיון שמזכיר חסדיו של הקב"ה שנתן להם את הארץ הזאת, מזכיר נמי שאר חסדים שעשה עם אבותינו. דאם לא כן, מה עניינו דארמי אובד אבי גבי ביכורים:

ארמי אובד אבי. ר"ל אבי היה אובד בארם לולי עזר השם יתע' שהיה לו או יהיה אובד יוצא והוא שהרצון בזה שהארמי והוא לבן היה מאבד אבי לולא יי' שהיה לו:

והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה, ואמר והיה כי תבא שאין ראוי לאדם לשמוח אלא כשיבא לארץ העליונה על דרך אומרו (משלי ל''א) ותשחק ליום אחרון, כי שמחת עוה''ז אינה אלא הבל ורעות רוח, וחזר ופירש על איזה ארץ מדבר ואמר אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה כי לזו יקרא נחלת עולם, ודקדק לומר נותן לך, כי בערך מה ששוה עולם העליון כל מה שיסגל אדם בעדו לא יגיע לחלק מאלף אלפים משוויו, ולזה אמר נותן לך בתורת מתנה, ולצד שצריך האדם לטרוח בעולם הזה לקיים תורה ומצות לז''א וירשתה.

ארמי אובד אבי. כמ"ש חז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח, פי' שיספר התחלת הגלות שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם (בראשית טו יג), והנה גר יהיה זרעך התחיל מיד שנולד יצחק כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק לא היה בהם שום גנות כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך, אבל ועבדום, התחיל מיעקב שעבד את לבן וזהו גנות, ואף שלא עבדו בחנם כמ"ש ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, עכ"ז היה מפני ההכרח כמ"ש חז"ל שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק ורק במקלו עבר את הירדן והוכרח לעבוד את לבן, וא"כ הל"ל אבי עבד ארמי. אך דא"כ היה משמעו דיעקב היה עבד לבן, כנה הדבר בשם אובד שפירושו נודד כמ"ש צאן אובדות היו עמי (ירמיהו נ׳:ו׳), תעיתי כשה אובד (תהילים קי״ט:קע״ו), והיה ראוי לומר אבי אובד בארם רק בא הכתוב ללמד שלבן בקש לאבד את יעקב, וזה שאמרו בספרי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד. [ויותר היה נכון לגרוס להעבד] ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו:

מזכיר חסדי המקום וכו'. דאם לא כן, מאי ענינו לכאן, אלא שמזכיר שנתן לו הארץ (פסוק ג), ומזכיר עמו שאר חסדי המקום עליו:

ארמי וכו׳ בקש וכו׳. וה״פ דקרא ארמי כלומ׳ ארמי חשב בדעתו כאילו אבי היה כבר אובד אמנם מדלא כתיב הכי בהדיא ארמי חשב לאבוד אבי משתמע לקרא הכי ארמי עשאו אובד לאבי והטעם שהמחשבה נחשבה לו למעשה כך נראה לפ׳ להך קרא ע״פ קבלתם ז״ל ואמלטה נא מקו׳ הראב״ע שהביא הרא״ם דמלת אובד אינה מהפעלים היוצאים והול״ל מאביד או מאבד ע״ש ואנן נימא שהם ז״ל מפ׳ אובד דהכא שאינו בינוני אלא שם התואר כמו ברכת אובד עלי תבא ויש הכרח לדבריהם שאם הוא פועל הול״ל בלשון עבר ולא מהבינונים:

אבד לשון עני כמו תנו שכר לאובד ישתה וישכח רישו, ואין לתמוה איך נקרא יעקב ארמי שהרי דוגמתו מצינו יתרא הישמעאלי והוא היה ישראלי.

וענית ואמרת. עניה ע״י אחרים מכאן מי שאין יודע לקרות מקרין אותו:

ודבר נאה בנידון יש ב"תורה תמימה" על אתר (אות כז), וכה דבריו: והנה יש כמה פירושים באגדה זו ומהם בפירוש "הגדה של פסח", ובכולם לא מצאתי באור נכון וטעם מספיק מה שייכות הזכרה זו דיעקב ולבן לענין הבאת בכורים.

וירד מצרימה. וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם:

לגוי. כבר ביארנו דמשמעות גוי הוא אומה שיש לה ארץ ומלוכה בפ״ע וא״כ היה ראוי לכתוב לעם. מזה יצא הדרש שהיו מצוינים שם. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית מ״ו ג׳:

במתי. סמוך כי לא נמצא לשון יחיד. ומתים לשון רבים ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך מתה:

לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחש' לעשות חשב לו המקו כאילו עשה. בספרי דהיה אובד לפי זה פועל יוצא כאילו אמר ארמי מאבד אבי והחכם ראב"ע טען ואמר מלת אובד אינה מהפועלים היוצאי' ואלו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד וכן כתב גם הרד"ק בשרש אבד שהוא בודד כשהו' מן הקל והוכרחו לפרש ארמי על יעקב אבינו ונקרא כן לפי שגר בארם ונקרא אבד כי בצער גדול היה שם עשרים שנה כמו שהתרעם ואמר הייתי ביו' אכלני חורב וקרח בלילה גם היה שם עני בלא ממון והעני נקרא אובד והעד תנו שכר לאובד ישת' וישכח רישו אבל חכמינו ז"ל העתיקו ע"פ קבלתם האמתית איש מפי איש עד משה רבי' ע"ה מפי הגבורה שארמי הוא לבן ושאובד הוא יוצא ואע"פ שכל הקל מזה השורש הוא בודד יש פעלים שיצאו ויעמד במלת שב ונשל ואע"פ שלא נמצא בכל המקרא יוצא מזה השרש והנה קבלתם תספיק לומר שזה בודד והנה הרד"ק ז"ל כתב בהקדמתו בחלק הדקדוק והיום גלו אבותינו בארץ לא להם בין הגוים ההם וילמדו לשונם וישכחו לשון הקדש ולא נמצ' בידינו רק מה שנשא' אצלנו עשרי' וארבעה ספרים ומילין מעוטין בדברי המשנה שהור' בזה שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנ' קבלו הלשון מפי רואה הספרי' הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו ולא בין בודד לעובר בלבד אלא גם בשרש' בעצמ' בשורש תרם שאין שורש תרם בכל המקר' רק בדברי המשנה אין תורמין אלא מן המוקף וכמוהו רבים ואם אנחנו סומכי' על לשונם בשור' חדש שלא נמצא כמוהו בכל המקרא איך לא נסמוך על השורש הנמצא לענין עומד ויוצא אע"פ שלא נמצא בכל המקרא רק עומד בלבד ועוד הנה מצאנו ורדפוך עד אבדך שפירושו עד אבד אותך שהו' קול יוצא כי מ יוכל לחלוק ולומר שפירושו אבוד אתה גם מה שטען עוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אביו וירד מצרימ' ולכן לא סבב לרדת אל מצרים אינה טענ' כי מי גלה לו שוירד הוא דבק עם אובד אבי והנ' כבר פרש"י שוירד מצרימה אינו דבק עם הקוד' לו רק הוא דבור בפני עצמו כאילו אמר וחוץ מלבן שבקש לאבד את אבי וכל אשר לו באו עוד אחרים לכלותינו כי ירד אבי למצרים וירעו אותנו המצרי' ויענונו וגו' אך קשה אם ארמי אובד אבי הוא לבן שבקש לעקו' הכל והזכיר אותו בהבא' הבכורים כדי להזכיר חסדי המקום למה לא הזכיר אחריו וירא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן מדבר עם יעקב מטוב עד רע שהוא החשד שעש' עמנו והצילנו מידו כמו שהזכיר אחר וירעו אותנו המצרי' וגו' וישמע יי' את קולינו וגו' ויוציאנו יי' ממצרי' אבל הזכיר הרעה ולא ההצל' א"ת מפני שלבן בקש להרע ולא הרע כלום לפיכ' לא הוצרך הכתוב להזכיר ההצלה א"כ מה תועלת לזכור דעת מחשבתו אבל אם נפרש שוירד מצרימה דבק עם הקודם לו כאילו אמר ולבן בקש לעקור את הכל ולא עלה בידו רק נוצל ממנו וירד למצרים ושם עוד הרעו אותנו המצרים ויענונו וישמע יי' את קולינו ונוצלנו גם מהם נוצלנו מטענ' החכם הנזכר ומטענתנו זאת:

ואמרת לפני ה'. מלמד שהבכורים טעונים ודוי ^כוואין הלשון מבורר בירושלמי כאן דמשמע שם דילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש"ש, וכ"מ במפרשים במשנה שבירושלמי, אבל באמת א"צ לזה, שהרי בבכורים גופא כתיב וענית ואמרת דהיינו ודוי כמו במעש"ש, וגם יש קצת ראיה דלא ילפינן ודוי דבכורים מודוי דמעש"ש שהרי במעש"ש קיי"ל דמתודה בכל לשון שהוא שומע משא"כ בבכורים דוקא בלשון הקודש, כבדרשה הקודמת, ונ"ל שיש איזו ט"ס וחסרון דברים בירושלמי והמעיין ימצא. .
(ירושלמי בכורים פ"ב ה"ב)

ובשביל שחשב לעשות כו'. רל"ת בזה, והלא לא האבידו, ואם כן, מאי זה דכתיב אובד דמשמע שהאבידו. ויהיה אובד פועל יוצא, כאלו אמר מאבד, אף שאינו לפי הדקדוק. כן צריך לפרש לפי מדרש רז"ל:

ואמר וישבת בה על דרך אומרם (ברכות ל''ה.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

ויגר שם. כמ"ש בספרי שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות:

שלבן בקש לעקור את הכל וכו'. ופירוש "אובד" כמו 'מאבד אבי'. והראב"ע (כאן) רצה להשיב על חכמי האמת (ספרי כאן), כי היה לכתוב 'ארמי מאבד אבי'. ולפיכך פירש שבארמי היה אובד אבי יעקב, שהיה בחוסר כל. ופירוש "ארמי" הוא יעקב, כאשר היה יעקב בארם היה אבוד מבלי לבוש. אלו דברי הראב"ע. והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים. כי קושיא שהקשה על חכמים ז"ל יש לתרץ בהרבה פנים. ונוכל לומר כי "אובד" הוא שם דבר, כמו שיתבאר בסמוך, שלכך כתב "אובד אבי", רוצה לומר כי ארמי הוא אבידת אבי. פירוש, כי "ארמי" שהוא לבן, הוא בעצמו אבידת יעקב, כי היה חושב עליו תמיד להאבידו. ולכן נקרא "ארמי אובד של אבי". ואילו כתב 'ארמי מאבד אבי', לא היה משמע רק שפעם אחד חשב עליו רע, לכך כתב "אובד אבי", כאילו ארמי היה אבידתו. והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ), כמו שכתב הרד"ק (ספר השורשים שורש אבד) בשם החכם רבי יעקב בן אליעזר. ופירושו, כי תמיד חושב לאבדו, ולכך נקרא "אובד" שלו. כי בהרבה מקומות יקרא סבת הדבר בשם הדבר המסובב, ויקרא האבן – כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל בו בני אדם – "מכשול" (ישעיה ח, יד), על שם שנכשלים בו בני אדם, ולא יקרא 'מכשיל'. והכי נמי נקרא "אובד אבי" על שם שהוא אבידת יעקב. וכן בהרבה דברים נקרא פועל הדבר על שם הדבר, ושם דבר לא יסור ממנו, ותמיד הוא כך. אבל הפועל פועל פעולה אחת, ולכך קראו בשם דבר "אובד אבי", ולא היה נקרא בשם 'מאבד אבי'
:וכך אני משיב לבעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק, אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם מלה זרה, ונמצא כאשר הוא עומד, וצריך לפרשו יוצא. דכך כתוב (שמות יד, כה) "ויסר את אופן מרכבותיו", הרי "ויסר" פועל עומד, וצריך לפרש אותו יוצא. וזאת המלה היה קשה עליו (הראב"ע כאן) יותר לפרשו פועל יוצא. ומכל שכן מלה זאת שתמצא אותה פועל עומד וצריך לפרשו יוצא; "כי גוי אובד עצות המה" (להלן לב, כח), וכן "ותאבדו דרך" (תהלים ב, יב). אף כי הוא (ראב"ע להלן לב, כח) נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שיעשה אותה פועל עומד, הרי הסכים למתרגם שתרגם (שם) 'מאבדי עצות אינון', ואם כן עשה מן עומד – יוצא. וכן ראוי לו, ולרד"ק אשר הלך אחריו, לפרש המלה הזאת בכאן, ולא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם גם כן. כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא, וכלם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם, כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, ולא בשמים הוא, כמו שפירשנו לעיל:
ועוד יש לומר, מאחר שלא יצאה המחשבה לפועל, שלא איבדו, נאמר אצל זה פעל עומד, רוצה לומר כי הפעולה עמדה ולא יצאת, לכך נאמר לשון פעל עומד. שהפעל לא היה יוצא לאחר להיות נאבד, לכך כתב לשון פעל עומד”
:ועוד הקשה הראב"ע, כי מה טעם לומר "ארמי אובד אבי וירד מצרימה", ולבן לא עכב לרדת אותו מצרימה. ואין זה קשיא, כי פירושו "ארמי" הוא אובד של אבי לגמרי, והקדוש ברוך הוא הצילו, "וירד מצרימה". ומה שלא הזכיר שהקדוש ברוך הוא הצילו מיד ארמי (בראשית לא, כד), כמו שזכר (פסוק ח) שהקדוש ברוך הוא גאלם מיד מצרים, הטעם כי לא ירצה לעשות שתי טובות ממנו, אלא כך פירושו; מתחלה היה ארמי אובד אבי לגמרי, וירד מצרימה, גם שם עינו אותנו, עד שגאלם הקדוש ברוך הוא. והנה העלם מן המות שהיה בו בתחלה – אל הטובה הגמורה שעכשיו הם בה. ואילו אמר שהקדוש ברוך הוא הצילם מיד לבן, היה לפי זה "ארמי אובד אבי" דבר בפני עצמו, "וירד מצרימה" דבר בפני עצמו, וזה אינו, כי רוצה להגיד תכלית הרע שהיינו בו בימי יעקב, שהיה ארמי אובדו, ועכשיו נתן לנו ארץ טובה. ולא בא להזכיר רק המעלה שיש לנו עכשיו על המדריגה שהיה לנו בימי יעקב, שהיה ארמי אובד אבי. וזהו שאמרו בערבי פסחים (פסחים קטז. ) מתחיל בגנאי ומסיים בשבח. ואין דבר זה ראוי להיות מתחיל בגנאי ומסיים בשבח, ואחר כך יתחיל עוד בגנאי. אלא צריך שיהיה מתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאם כן לא יהיה נזכר כאן קצה השפלות עם קצה הטובה הגדולה, לכך לא הזכיר שהציל אותן מלבן. וכך הם דברי רז"ל
:ואם קשה עליו לומר שהיה לבן רוצה לאבד את יעקב, אף כי רדף אחריו ובקש לעכבו שלא יצא הימנו (בראשית לא, כג-ל), בשביל כך לא רצה לאבד אותו, תעיין בספר גבורות ה' בהגדת פסח (פנ"ד), שם נתבאר בראיות ברורות
:אבל פירוש הראב"ע אין לו ידים ורגלים, כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי". ולמה יקרא אותו "ארמי", ואברהם היה נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד, יג), אף שהיה בארץ ישראל, נקרא על שם הקודם, ולמה יקרא הוא ליעקב "ארמי". ולמה לא כתב 'בארם היה אובד אבי'. וקושיא זאת הוא יותר גדולה מן הקושיא שהקשה הוא על רבותינו ז"ל, שהיה לו לכתוב 'מאבד'. ועוד, באיזה מקום מצא שיהיה פירוש "אובד" – עני, כי הראיות שהביא מן "תנו שכר לאובד" (משלי לא, ו), אינו ראיה, דמה שכתוב אחריו (שם שם ז) "ישכח רישו ועמלו לא יזכור", אין פירושו שהוא חסרון ממון, אלא פירוש "ישכח רישו" הוא דבר שחסר לו, [ד]יקרא "רישו" כל מה שהוא חסר. והנה כל מי שחסר דבר יקרא "ריש", דאפילו אם לא יחסר לו רק ממון נקרא "ריש", כל שכן כאשר יחסר לו יותר. אבל שיקרא חסר ממון "אובד" – זה אינו. ועוד, כי מה שכתב (הראב"ע) כי לא ירשתי הארץ מן אבותי, שהרי כאשר היה יעקב בארץ היה חסר מבלי לבוש. לדבר זה אין לו לא טעם ולא ריח, כי אף על גב שהיה בארם חסר מבלי ממון, היה אפשר שיהיה לו הארץ אחר בואו מפדן ארם, שהיה עשיר גדול, ומה בכך שהיה חסר בארם:

במתי מעט בע׳ נפש. ה״ז פלא מאי קמ״ל זיל קרי בי רב ואפשר דכוונת רבינו ליישב דהול״ל במתי מעטים בלשון רבים ולכך משני דה״נ כתיב בע׳ נפש בל׳ יחיד והטעם כמ״ש רש״י שם שכלם עובדים לאל א׳ ויותר נראה לפ׳ דכוונתו ז״ל לתרץ קו׳ בלשון הפסוק דהול״ל וירד מצרימה במתי מעט ויגר שם ותירץ דבמתי מעט כולל כל הע׳ נפש וכשירדו לא היו ע׳ רק כשנכנסו שנתוספה יוכבד ועוד משום ה״ט גופה דמתי מעט כולל כל הע׳ נפש שעל כלם הדר קרא למימר ויהי שם לגוי גדול ואילו כתב וירד מצרימה במתי מעט ה״נ מאי דכתיב בתר הכי ויהי שם לגוי גדול הוה משמע דלא קאי אלא על אותם שירדו עמו למצרים אבל יוסף שהיה שם מלפנים לא היה בכלל ברכה:

ארמי אבד אבי. מעלין עליו כאלו איבד שבגוים מצרפין מחשבה למעשה:

וקצת יש לומר דזה בא לתאר חסדי ה' מנתינת הארץ לישראל, יען כי על פי הטבע ועל פי הנהוג שבעולם לא היה היכולת לישראל לעולם לכבוש ולרשת את הארץ, יען כי לכבוש ולהוריש גוים ולרשת ארץ צריך להיות במצב איתן, שקט ושאנן במנוחה ושלוה, ומצייר בזה שישראל מאז היותם לגוי היו חסרים כל אלה, שלא היה מצבם איתן והיו טרודים נעים ונדים ומטולטלים, ובכל זאת בחסדי ה' כבשו והורישו ונחלו ונתיישבו בארץ זו שהיא זבת חלב ודבש, ומתחיל מסבות יעקב (שהוא יותר קרוב בזמן לישראל משארי אבות) ומתקופות ימי חייו וההרפתקאות שעברו עליו מאז יצא מבית אביו אל בית לבן ואחרי כן כל מה שעבר עליו מירידתו למצרים ואחר כך מסבות ישראל במצרים וכו', שבכל אלה הזמנים היו הוא ובניו טרודים ומטולטלים, ובכל זאת "ויביאנו אל המקום הזה", היפך ההנהגה הטבעית. ע"כ. (פ' כי־תבוא תשמ"ז)

במתי מעט. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי):

ארמי אבד אבי. מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, ומעלה על לבן הארמי כאלו אבדו ^כזלא נתבאר הענין שלא ירד אלא להאבד, איך יתכן שירד לכתחלה להאבד ח"ו, ונראה הכונה עפ"י המבואר לפנינו בפ' עקב בפ' ואבדתם מהרה דהפעל אבד מורה לא רק על אבידה ממש אך גם על טרדה וגלות ממקומו, וכמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיהו כ״ז:י״ג), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל״ד:ט״ז), וכן דרשו בתו"כ פ' בחקתי בפסוק ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו ממקומם, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, יעו"ש, וה"נ הפי' מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, כלומר לגלות ולטלטול וטרדת הגוף כנודע שברח אז מפני עשו וכמו שאמרה רבקה ברח לך, וכל הבורח הוא מטולטל ונטרד, ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו מפני שטרדו בזמנו ומצבו, כנודע. –
והנה יש כמה פירושים באגדה זו ומהם בפירוש הגדה ש"פ, ובכולם לא מצאתי באור נכון וטעם מספיק מה שייכות הזכרה זו דיעקב ולבן לענין הבאת בכורים, וקצת י"ל דזה בא לתאר חסדי ה' מנתינת הארץ לישראל, יען כי עפ"י הטבע ועפ"י הנהוג שבעולם לא היה היכולת לישראל לעולם לכבוש ולרשת את הארץ, יען כי לכבוש ולהוריש גוים ולרשת ארץ צריך להיות במצב איתן, שקט ושאנן במנוחה ושלוה, ומצייר בזה שישראל מאז היותם לגוי היו חסירים כל אלה, שלא הי מצבם איתן והיו טרודים נעים ונדים ומטולטלים, ובכ"ז בחסדי ה' כבשו והורישו ונחלו ונתיישבו בארץ זו שהיא זבת חלב ודבש ומתחיל מסבות יעקב [שהוא יותר קרוב בזמן לישראל משארי אבות] ומתקופות ימי חייו וההרפתקאות שעברו עליו מאז יצא מבית אביו אל בית לבן ואחרי כן כל מה שעבר עליו מירידתו למצרים ואח"כ מסבות ישראל במצרים וכו', שבכל אלה הזמנים היה הוא ובניו טרודים ומטולטלים ובכ"ז ויביאנו אל המקום הזה, היפך ההנהגה הטבעית, ודו"ק. [ספרי].

שאומות העולם חושב להם כו'. רצונו ליישב בזה, והלא אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה חוץ מבעבודה זרה (קידושין לט:). ל"פ שבעכו"ם וכו', ר"ל אפילו בלא ע"א חושב. ודוקא בישראל הוא כן:

ואומרו ולקחת וגו' על דרך אומרו בס' הזוהר (ח''ב נ''ט) כי כל אשר יעשה האדם מהמצות ומעשים טובים בעודו חי מתקבץ על יד על יד עד יום נסיעתו ובהם מקבל פני המלך כדרך אומרו (ישעיה נ''ח ח') והלך לפניך צדקך, והוא אומרו ולקחת מראשית כל פרי וגו' פירוש לא יקח בידו להקביל פני ה' אלא מדברים המובחרים שעשה בעולם הזה: עוד רמז אל התורה שנקראת ראשית (ב''ר פ''א).

במתי מעט. כמ"ש בספרי יכול באוכלוסין מרובין וכו':

וירד מצרימה. ע״פ הדיבור:

וזכורני ששמעתי בשעתו בפולדא, כד הוינא טליא, מפי אלחנן לוינשטיין, שלפי דברי הגמרא (נזיר יא ע"ב) השולח שליח לקדש לו אשה ומת השליח בדרך, ואין אנו יודעים אם מילא שליחותו אם לאו, אינו רשאי עוד לשאת אשה, שמא ישא ערותה של זו שהשליח קידשה. והנה כאשר בא אליעזר עבד אברהם לבית בתואל, ביקש לבן להמית אותו ברעל (מדרש אגדה בראשית כד, כט) ובכך היה גורם שיצחק לא ישא אשה. (פ' כי תבוא תשס"ב) הערת ר' שמואל עמנואל שי': הופתעתי לקרוא דברי סבא בשם בן־דודי אלחנן לוינשטיין (אמנם פירושו ל"ארמי אֹבד אבי" נראה לי דחוק מאד!). לא ידעתי שהוא למד יחד עם סבא בישיבה של דודו־דודי, הרב ברוך קונשטט זצ"ל, בפולדא. אמו היתה אחות של אבי ואביו היה הסנדק שלי. הערת הרב איתן שנדורפי שי': רעיון זה מובא ב"הגדת מרדכי" לגאון ר' מרדכי גימפל יפה (עמ' לט. הודפס בשולי ביאור "בית יעקב" של הרב שמעון הלפרין ל"הגדה של פסח").

לגוי גדול. מלמד שהיו ישראל מצוינים שם ^כחדריש כן מלשון גוי גדול כמו והכהן הגדול מאחיו (פ' אמור) שדרשו גדלהו משל אחיו, וגם י"ל דדריש מלשון גוי דבזה הוא חלוק משם עם, דעם הוא תואר לקבוץ אנשים המונים, וגוי הוא קובץ אנשים חשובים ומצויינים, כמש"כ הגר"א בפי' לישעיה (א' ד', ב' ג'). .
(שם)

ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו כו'. רצ"ל דמשמע מכח זה שהארמי אובד אבי וירד מצרימה וזה אינו. ל"פ ועוד אחרים וכו'. וענין בפני עצמו הוא:

ואומרו אשר ה' אלהיך נותן לך יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות ל''ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע''כ, הרי שאחר שיעשה האדם מה שציוהו ה' נחשב הדבר שבאמצעותו עשה המעשה שהוא נתון לו במתנה, שזולת זה כל מעשה האדם אין לנו בו יתרון כי לפי שמפעלו כלו הוא באמצעות עולם שהוא בו ולה' הארץ ומלואה, לזה אמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ויהי שם לגוי. כמ"ש בספרי שהיו מצוינים שם גדול עצום ורב. גדול במספר, ועצום בכח, ורב הוא בגידול כמו שמביא בספרי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שבא על כח הגידול שהיה בהם בהפלגה רבה:

ויגר שם. מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור יכול באוכלוסין הרבה ת״ל במתי מעט:

רש"י ד"ה ארמי אבד אבי, ...שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה. ע"כ. לכאורה חסרה כאן המילה רעה (אחר מחשבה). וצ"ב. (פ' כי־תבוא תשנ"א)

ואומרו ושמת בטנא. ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה יהיו על פי דבריהם, כאומרו (לעיל י''ז י''א) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגו', והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בס' מסכתות כמנין טנא, שזולת זה הגם שיעשה כל מצות שבעולם ישרף הוא והם.

תורה אור
נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה
וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי. וצריך להבין מה ענין ההגדה הזאת נל"ה ע"ד פלפול עפמ"ש בגיטין (דף מז ע"ב) המוכר שדהו לפירות ר"י אומר מביא וקורא ר"ל אומר מביא ואינו קורא קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והקשו התוס' לר"ל דס"ל אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד כיון דחוזר ביובל וס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, ותרצו דבירושה גזה"כ דקנין פירות כקנין הגוף דמי. והנה בטעם מצות שביעית שמבואר בסנהדרין שאמר הקב"ה זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והקשו המפרשים הא הקב"ה נתן את א"י לישראל וכתב הרשב"א שלא נתן להם אלא לקנין פירות לא לקנין הגוף וא"כ לפ"ז הדרש איך משכחת מצות בכורים כלל הא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך לפי דברי התוס' י"ל כאן דא"י ירושה מאבותינו ממילא הוה קנין פירות כקנין הגוף דגזה"כ בירושה אמנם למ"ד בב"ב לבאי הארץ נתחלקה הארץ וא"י אינה ירושה נשאר הקושיא, והנה בפרשת דרכים דמה דאמרינן בב"ב דא"א קנה את א"י בחזקה שנאמר התהלך בארץ לארכה ולרחבה דדריך אמצרי קנה זה דוקא אם קודם מ"ת יצאו האבות מכלל בן נח אבל אם היו עדין בכלל ב"נ גוי אינו קונה בחזקה רק בכסף. וע"ז עונה ההגדה הזאת בשעת הבאת הבכורים להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו ושייך מצות בכורים כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי, ועז"א ארמי אובד אבי דכתב המדרש מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב הוא משום שהוא בח"ל והיה בידו חטא מה שאינו דר בא"י וזה דוקא אם כבר קנה א"א את א"י שאז כבר חל עליו קדושת הארץ כמ"ש במקום אחר בארך. ראיה השנית כבר כתבו המפרשים הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"י היה של אברהם כי כבר קנאו בחזקה ולאפוקי ממ"ד דחשבון השעבוד התחיל מלידת יצחק דא"כ למה היה מוכרח לירד למצרים אך לפ"ז א"כ דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים קשה הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה, ויש ע"ז תירוצים, א) שרבוי עם השלים המנין כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש ואח"כ היו לגוי גדול וזה צירף לחשבון ועז"א ויגר שם במתי מעט ואח"כ ויהי שם לגוי גדול, ב) שקושי השעבוד השלים המנין כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה דמ"ש ועבדום וענו אותם הוא וא"ו המחלקת, והם עשו שניהם בב"א ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו, ועז"א ונצעק אל ה' אלהי אבותינו דווקא שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות וישמע ה' את קולנו, ד) שהשכינה השלימה המנין דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ובכל צרתם לו צר ממילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות והשלים המנין ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים ראה אותו ה' ובכל צרותינו היה בצרה, ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן כי לא יכלו להתמהמה שלא יכנסו בשער החמשים וזה הוא היד והזרוע הנטויה כי שר של מצרים היה טוען הללו עובדי ע"ז והוצרך להעביר כח הדין ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה וע"כ אחר שא"י ירושה מאבותינו הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' ודייק פרי האדמה כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל:

ואכן המילה "רעה" מופיעה במאמר זה בירושלמי פאה (פ"א סוף ה"א). (פ' כי־תבוא תשנ"ג)

ואומרו והלכת אל המקום וגו' לפי שבעלית הנפש לעולם העליון לא תלך תכף ומיד להקביל פני ה' עד שיכין עצמו בפרוזדור, ויש שמתעכבים עד שבעה ימים, או חודש, או ימים, כאמור בס' הזוהר (ח''א פ''א), ואחר כך עולה לגן עדן העליון הנקרא צרור החיים, והוא המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם:

השאלות (א) מה זה שצותה התורה בהבאת הביכורים לקרות פ' שלמה שלא צוה כן בשום אחד מהבאת הקרבנות אף בעבודת יוה"כ (ומה שהכה"ג קורא בפרשת אחרי ובעשור, הוא תקנת חז"ל. (ב) כי הקריאה מתחלת מארמי אובד אבי מה ענין יעקב עם לבן להבאת הביכורים. (ג) הלוא הבאת הביכורים היא כמנחת קין שהביא מפרי האדמה מנחה לה'. דכתיב (בראשית ד' ה') ואל קין ואל מנחתו לא שעה, שואל השני מיותר דהל"ל ואל קין ומנחתו, ונראה דפי' ואל המנחה עצמה לא שעה אף אם אחר היה מביאה. (ד) מפשטות הכתובים נראה שהבאת הביכורים היתה רק כהבאת עובד אדמה מעט פירות בטנא. ושהיה משפיל א"ע לפני הכהן במאמר פשוט הגדתי וגו' וגם היה מיחד שם הקב"ה על הכהן באמרו, לפני ה' אלהיך. וראה לשון המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) וז"ל: כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובות של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו, החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם הפחות והסגנים והגזברים יוצאין לקראתם לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים עכ"ל, שנראה כי הבאתה היתה בכבוד גדול ובפרסום ובשמחה. וטרם שבאו אל הכהן שלחו שלוחים לבשר ביאתם, ומנהגי בית ה' שלחו נכבדים לקראתם, ומפני מה היתה הבאה שלא כפשטות הכתובים, ויובן כ"ז עפ"י ד' הקדמות:

גם בדפו"ר אין המילה "רעה". (פ' תבוא תשנ"ה) אבל ר' אברהם ברלינר כן גורס "רעה".

ואומרו ובאת אל הכהן. על דרך אומרם ז''ל (חגיגה י''ב.) כי מיכאל עומד לכהן לפני ה' להקריב הנפשות לפני אלהי עולם, ואליו יאמר כדברים האלה הגדתי היום וגו'.

א) כי קין עבד את האדמה בענין קשה מאד שהיה חופר באצבעותיו, והצמחים היה תולש בידיו עד שבכל עת עבודתו היה דומה להולך על ארבע [כי עבודת אדמה ע"י כלי מחרישה וע"י בהמות וכדומה כבימינו אלה לא ידעו עד שבא נח שנאמר עליו זה ינחמנו] ועבודתו היתה נותנת מגרעת בבריאת האדם. (א) דא"כ היה להברא כשאר בע"ח פניו אל הארץ, ולא בקומה זקופה. (ב) על מה בראו בצלם אלהים כמ"ש (בראשית א כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו. הלא מדרגתו כשארי בע"ח להיות נזון מהאדמה, ועוד שהוא הרבה פחות מהם כי כל בע"ח נזונים שלא בצער והאדם יהיה יגע כל היום. (ג) שאם יעבוד כל היום עבודה קשה כזו יתגשם ככל בע"ח וכל הכחות הרוחניות ששם ה' בו כמ"ש (שם ב' ז') ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. יהיה ללא שום תכלית, לכן לא שעה ה' אל קין כאלו אמר לא באלה חפצתי ולא לכך נוצרת. וגם אל המנחה בעצמה לא שעה כי כאשר עבודתו לא היתה בהשכל גם הצמחים שנתגדלו ע"י עבודתו היו בתכונה רעה ככל הפירות שיצמחו בגידול הפראי, ומשו"ה לא שעה אל המנחה כי כל הזרעים והפירות שברא ה' שיתגדלו ויצמחו ע"י עבודת האדם היה ברצונו שע"י עבודת האדם יבואו למצב ולמדרגה מעולה ומשובח יותר מהצמחים שיתגדלו פראים, אבל הבל בחר לו להיות רועה צאן והיה רועה חכם ונאמן לנהלם בנאות דשא ולנחותם על מי מבועות וגזז מותר צמרם וחלב מותר חלבם להיטיב להם ולהקל להם, ומגז צמרם עשה לו מלבושים והחלב היה לו למזונות. ונשלם בו כוונת הבריאה. (א) במה שנברא בקומה זקופה. (ב) שנברא בצלם אלהים כמ"ש (שם א' כו) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו וגו' ובבהמה וגו'. (ג) שעבודתו היתה עבודה קלה וכל היום עסק במושכלות כפי נשמת ה' אשר נפח באפיו נשמת חיים, ולזה שעה ה' אל הבל כאלו אמר באלה חפצתי ולכך נוצרת וגם אל מנחתו בעצמו שעה כי מבכורות צאנו היה ניכר ההנהגה הטובה שהיה להם ונשתנו הרבה לטובה בזה שיצאו מגדר המדברות לגדר הבייתות:

רש"י ד"ה וירד מצרימה, ועוד אחרים באו עלינו וכו'. מסתבר שרש"י מבקש לומר שזהו עניין חדש, ובו - ולא בפסוק ו - מתחיל עניין גלות מצרים והיציאה ממנה. (פ' כי־תבוא תשמ"ג)

ואומרו אשר יהיה בימים ההם יתבאר על פי דבריהם שאמרו שישתנה הכהן העומד שם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר חדש (פ' לד) בענין מיכאל אימתי זכה להיות במצב זה שהוא מעת שהעלה נפשו של דוד לג''ע העליון אחר שבנה שלמה בית המקדש וכו', הרי שלפעמים ישתנה הכהן, לז''א אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו הגדתי היום לה' כי באתי אל הארץ היא ארץ שממנה בא, ואמר נשבע ה' לתת לנו היא ארץ ישראל שבאמצעותה ישיגו קיום התורה ומצות ומעשים טובים.

ב) עבודת האדמה בא"י היתה עבודה קלה למאד, כי מלבד שלא היתה כעבודת קין אלא שגם היתה כעבודת הבל. (א) האדמה בעצמה לא היתה קשה ביותר. (ב) שלא היתה חסר מים. (ג) שהצמחים היו מהמינים היותר משובחים. (ד) שלא היה נחסר גם הכלים הנצרכים לעבודתה. (ה) שהיה להם מרעה טוב לגידול הבהמות שמוכרחים לעבודתה, כמ"ש (דברים ח' ז') כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה. שהאדמה בעצמה טובה. ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. שאין בה חוסר מים:

ואמרו ולקח הכהן הטנא מידך פירוש שלא יקבל שר עליון אלא הבא בידו מיוסד על דברי תורה שבעל פה הרמוז בתיבת טנא כמו שכתבנו, והניחו לפני וגו':

ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. שהצמחים המה המינים היותר מובחרים:

ואומרו וענית ואמרת וגו'. פירוש לפי שכל אשר יעשה האדם מהטובות בעה''ז אין די לרצות מלך עליון, צא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז''ל (ערובין י''ז.) אם יבא במשפט עם אברהם יצחק ויעקב אינן יכולין לעמוד לפניו כי מה יצדק אנוש, וכתיב (איוב ד') אם מעושהו יטהר גבר, לזה אמרה תורה שיתן תשובה לה' והתנצלות על אשר לא עשה רצונו יתברך כמצטרך, והוא אומרו וענית ואמרת לפני ה' ארמי אובד אבי ארמי זה יצה''ר שהוא רמאי גדול כאומרו (בראשית ג' א') והנחש היה ערום, שמרמה הבריות לאבדם, והוא אומרו אובד אבי פירוש אדם הראשון על דרך אומרו (ישעי' מ''ג כ''ז) אביך הראשון חטא, ואבדו וגרם מיתה לו ולדורות הבאים אחריו והשריש בכל הנפשות חלק הרע, והוא סוד ערלה הדבוקה באדם מבטן ומהריון, עוד ירצה באומרו אובד אבי על דרך אומרו (תהלים י''ד) אמר נבל בלבו אין אלהים:

ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. שהאדמה בעצמה איננה קשה כ"כ:

עוד ירצה באומרו אבי שהיא הנשמה שכל מועצותיו של השטן לאבד הנשמה והנשמה נקראת אב כאומרם בזוהר פרשת לך לך (ע''ו.) והוא הוא המונע האדם מעשות חיובו בעבודת ה', ולא זו בלבד אלא וירד מצרימה פירוש המקום שבא בו היצר שהוא גופו של אדם הוא מצריו של היצר הקרובים אליו בסוד (ישעי ס''ה) ונחש עפר לחמו, וחפצים באשר יחפוץ מדברי עולם הזה ומטעמיו אשר התעיב ה', כי ד' יסודות שבו הן היום אחר חטא האדם נגשמו ונטמאו שלסיבה זו גזר ה' מיתה להאדם, ובזה נשמעים דבריו ופיתוייו ליסודי האדם, גם יקרא הגוף מצרים לפי שמצר לנפש בתאוותיו.

ואומרו ויגר שם כי בתחלה נכנם כגר כאומרו (ש''ב י''ב) ויבא הלך וגו', (סוכה נ''ב:).

לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחשת, שלא תחסר לך להשיג בנקל כל הכלים שנצרכים לעבודת אדמה מברזל ונחשת. וגם נאמר (שם יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך. פי' שיהיה לך מרעה טוב בשדה שלא תצטרך לנהוג את הבהמות והצאן לרעותם במדבר ועי"ז לא יחסרו גם הבהמות לעבודת האדמה וגם מקנה רב היה להם כענין עבודת הבל והיה להם עת לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו ולהשלים כוונת ה' בבריאת האדם:

ג) כל מפרשי התורה כתבו כי ענין הבאת הביכורים הוא לפרסם שלה' הארץ ושנתן לב"י שיעבדו בה כאריסים, לכן יביאו הביכורים לבית ה' כמנהג אריסים שמביאים ביכורים לבעל השדה:

במתי מעט פירוש בכחות מועטים, ואח''כ מתרבים כוחותיו על ידי האדם עצמו והוא אומרו ויהי שם לגוי גדול עצום, ורב בסוד (תהלים כ''ה) וסלחת לעוני כי רב הוא, ופירוש הרב האר''י ז''ל שחוזר אל המפתה כי רב הוא, והראיה שצוה ה' ביום הכיפורים גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל:

ד) מאמר ר' יצחק שהובא בהתחלת פרש"י על התורה וז"ל אמר ר"י לא היה צריך להתחיל התורה וכו' ומה טעם פתח בבראשית משום וכו' שאם יאמרו האומות לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' עממים כו' עכ"ל. נמצא שאומות אומרים שב"י לקחו ארץ ז' אומות בחרבם ובאמת לא בחרבם ירשו ארץ, רק שנתן ה' מתנה לאברהם שתהיה לבני יעקב לכן בא מצות ביכורים לפרסם הארץ נשבע ה' לאברהם לתת לנו ובא מצות הקריאה בעת הבאת הביכורים להסיר טענת האומות שאומרים שלסטים אנחנו, וטענת לסטים תתחיל מיעקב אבינו ע"ה וכה יאמרו כי יעקב מפני שהונה את עשו אחיו הבכור בקחתו ממנו בכורתו וברכתו ברח לארם. והיה נודד שם עד שנעשה רועה אצל לבן וברח עם בנותיו וצאנו לארץ כנען ומדו עברו החרים העיר שכם, ומפני שלא היה יכול להתעכב בארץ כנען משום מעשה שכם נדד לארץ מצרים בארץ גשן שהיתה ארץ מרעה והיה שם רועה צאן עד שברבות הימים היה לגוי גדול ונדדו משם אל המדבר עד שבאו לארץ ז' עממים ולקחו בחרבם את הארץ:

ואומרו וירעו אותנו המצרים וגו'. פירוש שבאמצעות יסודות האדם גרמו גם לנפש להרשיע כמותם, והוא אומרו וירעו אותנו פירוש עשו אותנו רעים כמותם כי המזג כשיסריח ימשוך אליו רצון הנפש.

ולכן להסיר הטענה הזאת שהיא נגד מצות הבאת הבכורים צוה ה' לפרסם ולספר כמו שהיתה באמת, וזהו ארמי אובד אבי. כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. כי נהפוך הוא שלבן בקש לעקור את הכל:

ואומרו ויענונו זה אפיסת כח הלוחם כנגד היצה''ר, צא ולמד ממעשה רב עמרם חסידא (קידושין פ''א.) שלא היה בו כח להתעצם כנגד המחטיא עד שקרא נורא בי עמרם וכו'.

ואומרו ויתנו עלינו עבודה קשה פירוש שלא נהג היצר בדרך זה בעתים מרוחקים אלא תמיד בכל שעה ובכל רגע מתגבר על האדם ולזו יקרא עבודה קשה, עוד נתכוון על פי דבריהם ז''ל (שם ל:) שאמרו בכל יום מתחדש היצר על האדם בתגבורת חדש וכנגד זה אמר עבודה קשה כל אלה הדברים יאמר עבד ישראל לפני הבורא להתנצל על מנחה קטנה:

וירד מצרימה. לא שברח למצרים מפני מעשה שכם רק שירד בכבוד שנשא בעגלות הניתן ע"פ פרעה, דלשון הורדה היה במצרים לשם הכבוד כמ"ש הורידוהו אלי (בראשית מד כא), רדה אלי אל תעמוד (שם מה ט), והורדתם את אבי הנה (שם מה יג), ושמא תאמר שירד ליטול כתר מלכות פי' להסית את בנו שימרוד בפרעה:

ויגר שם. כי היו שם כגרים ונכנעים כמ"ש (שם מז ד) ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה וגו':

ואומרו ונצעק אל ה' כאן רמז שצריך האדם להתפלל לה' בכל יום שיצילהו מיצר הרע, והוא אומרו ונצעק אל ה' וגו', ואומרו וישמע ה' את קולנו וגו' פירוש הגם שה' הוא שברא יצר הרע לבחון האדם בעבודת בוראו אף על פי כן כשצועקים אליו שומע קולם מטעם שראה את הרשום שהוא ענינו ועמלנו ולחצנו, העוני הוא אפיסת כח הלוחם שאין כח בנו המספיק להלחם בו לגרשו ממנו, העמל הוא שאנו צריכין לעמול במלחמתו, הלחץ הוא הדחק שדוחק היצר את האדם לחטוא בעל כרחו, ולג' סיבות שמע ה' את קולנו, עוד ירצה ענינו זה העניות הנסבך עם לומדי תורה כאומרם ז''ל (מררש תהלים ה') שאמרה תורה מפני מה בני עניים, והגם שימצא בן תורה שאין שבט עוני עליו אף על פי כן יתנהג במדת עוני כאומרם (אבות פ''ו) כך היא דרכה של תורה וגו', ואת עמלינו על דרך אומרם (בדכות י''ז.) אשרי מי שעמלו בתורה וגו', ומה גם בדורות האחרונים שרב עמלה להוציא לאור משפט א' והלכה אחת, ואת לחצנו כי כל הנסמך לתורה רבו לוחציו ועיני כל אליו ישברו:

במתי מעט. גם זו לעד שלא ירד על דעת להתפשט שם שבא במתי מעט רק בשבעים נפש יוצאי ירכו אף שהיו להם עבדים בארץ כנען כמ"ש ויהי לי צאן ועבד וגו', ועזבם שם כי היה בדעתו לשוב. רק ע"פ ה' שא"ל אל תירא, ואנכי אעלך:

ואומרו ויוציאנו ה' ממצרים. זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע כאומרם ז''ל (קידושין ל':) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו דכתיב צופה רשע זה יצר הרע לצדיק להמיתו ה' לא יעזבנו בידו.

ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. אחרי שבאו במתי מעט לארץ נכריה ונעשו שם לגוי גדול מובן שהתנהגו בצדק ובמישור, דאל"כ לא היו מניחים אותם להיות לגוי גדול וגם נראה נסים שעשה ה' לאבותינו לקיים הבטחתו כי לגוי גדול אשימך שם (שם מו ג):

ואומרו ביד חזקה וגו' רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו' והוא על דרך אומרם ז''ל (שם) אמר הקב''ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין שהיא התורה, והוא אומרו ויוציאנו ה' וגו', ביד חזקה זו תורה שנתנה מימינו של הקב''ה דכתיב (לקמן ל''ג ב') מימינו אש דת למו, גם נתנה בגבורות מתוך האש:

וירעו אותנו המצרים. רק אחר שנתקנאו בנו נעשו רעים לנו ולא קודם. וזה לעד כי צדיקים אנחנו ולא לסטים:

ואומרו ובזרוע נטויה וגו' רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול אדם מיצר הרע כאומרם ז''ל (מנחות מ''ג:) כל מי שיש לו תפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו לא במהרה הוא חוטא, כנגד תפילין בזרועו אמר ובזרוע נטויה שמצות תפילין בזרוע, ואמר ובמורא גדול כנגד תפילין של ראש, וכנגד ציצית אמר ובאותות כי מצות ציצית הוא סימן לנו שאנו עבדי הקב''ה וכמו שפירשנו בפרשת ציצית (פ' שלח) גם תקרא כן ברמז התכלת שבו כמו שכתב רמב''ן (פ' שלח) שרומז אל מדה הכוללת שנקרא אותות, וכנגד המזוזה אמר ובמופתים כמשמעה, גם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת לזוז מות מישראל כאומרם בספר הזוהר (ח''ג רס''ה) שכמה כתות הקליפות נרתעים בראותם שם שדי על פתח בית ישראל:

ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. אף אחרי שעשו לנו כל אלה והיינו גוי גדול עצום ורב עכ"ז לא מרדנו באדוני הארץ, רק ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ואף כששמע ה' את קולנו וגזר להוציאנו משם לא הוציאנו בדרך הטבע לתת בלבנו כח וגבורה להתיצב נגד אדוני הארץ כאשר יקרה לכל גוי וגוי שנחלצו מהמצר להם ונתגדלו רק ע"י רוח הגבורה שהעיר ה' בהם, רק ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאתות ובמופתים. פי' שכל גוי שיצא מגוי אחר אף כשיהיה בדרך נס יהיה משולב בדרכי הטבע אבל יציאת מצרים היה הכל שלא כדרך הטבע, וכן לאחר שהוציאנו ממצרים עד ויביאנו אל המקום הזה. היה ג"כ שלא כדרך הטבע כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' (שמות יט ד'):

עוד אפשר שכל הכתוב ירמוז אל התורה שבה ינצל אדם מיצר הרע ומתאוות עולם הזה, ואמר ה' ענינים כנגד ה' חומשי תורה, ביד חזקה כנגד ספר בראשית כי שם נאמר מעשה ידי יוצר אשר כוננו ידיו עולם ומלואו, ואמר ובזרוע נטויה כנגד ספר שמות כי בו חשף את זרועו והרא' גבורותיו במעשה מצרים ובים ובנתינת התורה, ואמר ובמורא גדול כנגד ויקרא כי שם צוה מעשה [עבודת] המשכן ושכונת שכינתו וצוה על מורא המקום וקידש הבית בב' גדולי ישראל ולזה יחס לספר זה מורא גדול, ואמר ובאותות כנגד ספר חומש הפקודים על שם (במדבר ב' ב') איש על דגלו באותות, ואמר ובמופתים כנגד ספר דברים כי בו דבר משה אל כל ישראל והוכיח במופתים על פחזותם ועל טוב ה' וחסדו עמהם, והוכיח כי לא שלם ה' להם כמעשיהם הרעים וגבר עליהם חסדו, גם בו נאמר מופתי הנביאים שבהם יצדיקו הנביא.

ויתן לנו את הארץ הזאת. שניתן לנו במתנה ולא ע"י מלחמה כמ"ש לא יתיצב איש לפניך (יהושע א' ה') והעד שהיא ארץ זבת חלב ודבש. שאף עתה היא גם ארץ זבת וגו'. שאם היתה נקחת ע"י מלחמה לא היתה עתה זבת וגו' כי כל מדינה שתלקח ע"י מלחמה ישחת כל מוצא מים וכל האילנות אשר בקרבה ותהיה למרמס ושתעלה שמיר ושית. אבל ה' נתנה לנו כמו שהיתה בידם כמ"ש ובתים מלאים כל טוב וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזיתים וגו' (דברים ו' יא):

ואומרו ויביאנו אל המקום הזה מדבר על עולם העליון שהנשמה בו, והנה אין הנשמה מגעת לדבר כל הדברים האלה אלא אחר עלייתה לעולם העליון שנקרא גן עדן של מעלה אחר שכבר שבעה ימים בגן עדן שלמטה, ולזה כנגד עמידתה לפני ה' לדבר הדברים האלו אומר ויביאנו אל המקום הזה כי עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע גדול וכנגד גן עדן שלמטה שכבר זכה בו אמר ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש על דרך אומרו (שה''ש ד') דבש וחלב תחת לש ונך:

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'. שכ"ז שהיו עושים רצונו של מקום היה גידול הפירות ובפרט הביכורים לפי מעשה כל איש ואיש שבגדלם וטובם היה נראה מתנת ה' שנתן לפי מעשיו והיה ע"ד שנאמר ביצחק ויזרע יצחק וגו' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב) כתרגומו מאה בדשערוהי. פי' שהזרעים היו גדולים מאה פעמים כשעור הרגיל. ואחרי שהארץ היא מתנת ה' לכן ראוי לי שהבאתי את ראשית פרי האדמה שהיא אשר נתתה לי ה' וראוי שאביא הביכורים לבית ה':

ואומרו ועתה הנה. פירוש אומרו ועתה לשון תשובה ששב לפני ה' על פרטי דקדוקי המצות, והגם שהכתוב מדבר במי שכבר זכה בגן עדן שלמטה אף על פי כן כדי לזכות לגדר עליון ידקדקו עליו ביותר, והוא סוד המשפט שישפוט ה' לעתיד לבא בעמק יהושפט (מדרש תהלים ח') שממנו פחד ורהב שמואל כשהעלתו בעלת אוב (חגיגה ד:):

ה) כי כל זמן שהיו עושים רצונו ש"מ היו עיני ה' בהארץ והיה ניכר בהביכורים מעלת הארץ גם מעשה המביא כי היו גידולם ותכונתם בהפלגה רבה וגם הכהן היה במעלה גדולה מאד שראוי לאמר לו הגדתי וגו' אבל ברבות הימים שלא עשו רצונו ש"מ והיו הביכורים רזים ודלים והיה נראה כמנחת קין, לכן סמכו חז"ל על דרשות המקראות להדר ולעטר הביכורים ולהביאם בכבוד ושמחה ושלמים עמהם כדי שלא תראה כמנחת קין וקודם שאמר הגדתי וגו' אל הכהן היו שולחים לבשר לירושלים כפי לשון המשנה הנ"ל:

ואומרו הנה הבאתי את ראשית וגו' אשר נתת לי. כמו שפירשתי למעלה במאמר אשר ה' אלהיך נותן לך:

ואומרו והשתחוית לפני ה'. בזה העיר רוח חיים בטובה המופלאת בעדות המופלג אשר יזכו אליו הצדיקים, והוא שתתקרב נפש הצדיק לפני אור הנערב ותשתחוה לפניו באין מסך מבדיל אשרי נפש אדם שתגיע לגדר מופלג כזה, והוא אומרו והשתחוית לפני ה' אלהיך שם תכיר הנפש אלהיה.

ואמר סמוך לזה ושמחת בכל הטוב על דרך אומרו (תהלים קמ''ה) טוב ה', ולהעירך על זה אמר בכל הטוב פירוש דבר הכולל כל הטוב ואין זה אלא הקב''ה שהוא מקור הטוב, אשר נתן לך פירוש כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם:

ואמר לך, לשלול זולתו לא מלאך ולא שרף יזכה לזה, גם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה כאומרם ז''ל (ברכות ה'.) ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם:

ואומרו ולביתך. כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב אלא גם לבית הנשמה שהיא רוח ונפש שהם משכן הנשמה כל א' יתעדן כפי יכלתו:

ואומרו והלוי. יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו בזוהר (ח''ב צ''ד) וזה לשונם זכה יתיר יהבין ליה נשמתא וכו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מאור אצילות וכו' ע''כ, ולבחינה זו יקרא הכתוב לוי לפי שמתלות עם האדם מחדש:

ואומרו והגר. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (זוהר ח''ג רי''ז.) שאמרו כי כשיגיע ליד אדם מצוה מאותם מצות שאינם נוהגות תמיד אותם הנשמות שכבר נסתלקו מהעולם והם חסרי מצוה זו באים וגרים עם העושה המצוה על זה הדרך קרובים לשכר ורחוקים מן ההפסד כאמור באורך בדברי המקובלים, וכנגד בחינה זו אמר והגר אשר בקרבך:

ארמי אבד אבי. הטעם שמתחיל פרשת בכורים בזה, ע"ד מה שאמרו ז"ל (ברכות ל"ד.) בסדר תפלות שמונה עשרה, ג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו לפני רבו, ואמצעיות שואל צרכיו, וג' אחרונות כמקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו וצריך לכרוע, כי הג' אחרונות הוא החזרת הטובה כגון מי שמבקש מה' שירויח ממון ואם עזר לו והרויח צריך למסור הכל להש"י בחזרה שילמוד לו מה יעשה בכל פרוטה שלא יוציאנה ח"ו במקום שהוא נגד רצון הש"י. וזה פי' כמקבל פרס מרבו וצריך וכו' וזה ג"כ ענין בכורים כאשר תבוא אל הארץ ויהיה לך כל טוב תחזיר הטובה לה' והיינו לבהמ"ק ותתן את המובחר לכהן ותדע כי עדיין הכל ביד הבורא, וזה הענין חידש יעקב אבינו ע"ה, כי אברהם אבינו ע"ה היה עובד את ה' במדות בכל לבבך ויצחק בכל נפשך, ויעקב במדות בכל מאודך היינו אחר קבלות הטובה שהחזיר אליו, כמו שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

ארמי אובד אבי וקשה למה לא יזכיר זכות אברהם ויצחק כמו של יעקב, וי"ל שיעקב נקרא ראשית כדכתיב קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, לכן על נכון יזכר שמו על הבאת ראשית בפרטות, הר"ר אהרן:

*ארמי אובד אבי פירש"י דארמי קאי על לבן שבקש להאביד אבי שלבן בקש לעקור את הכל ובאוה"ע מחשבה רעה חושב להם הקב"ה כמעשה ובספרי מציין זה על סיפא דקרא ויהי שם לגוי גדול ונראה דהר"א בן עזרא כ' לפרש ארמי אובד אבי ארמי קאי על יעקב היינו שאבי הי' ארמי אבד עני נקרא אבד שיעקב כשהי' בארם הי' ארמי אבד וגם ירד יעקב אח"כ למצרים ונעשה שם במצרים לגוי גדול אלא דע"ז קשה דהרי דרשו על ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם בשמותם ובמלבושיהם ואיך קאמר שהארמי אבד אבי שירד גם כן למצרים ויהי שם לגוי היינו הארמי הרי היו מצוין שם ונראה וניכר בשם ישראל ולא כארמי ועכ"ח כפירש"י דקאי על לבן וא"כ מסיפא דקרא מוכח פירושו דרישא דקרא דקאי על לבן ומוכח דמחשבה באוה"ע כמעשה וא"ש:

ארמי אובד אבי וירד מצרימה נ"ל עפ"י מדרשי חז"ל דלבן היינו בלעם ואפשר בגלגול ועכ"פ אמרו שלבן הוא בלעם הי' בעצת פרעה להרע לישראל ע"כ רמז פה ארמי אובד פירש"י חשב לאבד ולא יכול לו ולבסוף ירד הארמי הזה מצרימה ויהי אבי שם לגוי גדול ועל ידי הארמי וירעו אותנו המצרים וכו' ודוק:

כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב. ר' יהודה ב"ר סימון בש"ר חזקיהו אמר כמה היו לו שבעים. כתיב התם ויגר שם במתי מעט (דברים כו ה). וכתיב הכא כי מעט. מה התם שבעים. אף הכא שבעים.

פרשת תבוא
בפסוק וענית ואמרת פירש"י בקול רם. ויש לדקדק מאי בעי רש"י בזה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת ברכות דאסור להגביה קולו בתפלתו לפי שנראה מקטני אמנה שסובר שהקב"ה אין עונה לחש ובוחן לבות ומחשבות חס ושלום. והנה לפי זה אם אדם אומר בתפלתו דבר שנודע מזה לכל העולם שהקב"ה בוחן לבבות ויודע מחשבות אזי רשאי להתפלל בקול רם. והנה בכאן הוא אומר ארמי אובד אבי דלבן ביקש במחשבתו לעקור את הכל וה' הצילנו מידו דהיה יודע את מחשבתו ובחן את לבבו. ואם כן בכהאי גוונא רשאי לומר בקול רם. וזה הוא שפרש"י וענית ואמרת בקיל רם וקשה הלא אסור להגביה קולו בתפלתו לזה אמר ארמי אובד אבי משום הכי מותר להגביה את קולו כנזכר לעיל:

(שייך לפרשת תבוא)
בפסוק ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו'. יש לפרש ע"פ מה דאיתא בספר גליא רזיא וז"ל בשביל שהביא יעקב אבינו לשון תרגום בתורה. לבן קראו יגר שהדותא. ויעקב קראו גלעד בשביל כך באו ישראל בגלות מצרימה דוקא וכו' עיין שם. ויש לומר דזה שאמר הכתוב בפרשת וישב וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגו' להוריד מצרימה. ר"ל שראו שבאו מגלע"ד הואיל שיעקב הביא גלע"ד לשון תרגום בתורה ולכך הוכרת יוסף להוריד מצרימה. וזה שאמר הכתוב ארמי דייקא אובד אבי וירד מצרימה ר"ל בשביל שהביא אבי לשון ארמי בתורה זאת גרם שלכך הוכרח לירד מצרימה. ויש לפרש ג"כ דזה שאמר בעל הגדה וירד מצרימה מלמד שהיה אנוס על פי הדיבור דייקא ר"ל בשביל שדיבר יעקב אבינו לשון ארמי עם לבן לכך היה אנוס לירד למצרים: