Chasidut к Йешайау 65:25

צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד מֵעַצְבוּת וְעַצְלוּת, כִּי עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ הוּא עַצְבוּת וְעַצְלוּת, בִּבְחִינַת (ישעיהו ס״ה:כ״ה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ; עָפָר הִיא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת, שֶׁהֵם בָּאִים מִיסוֹד הֶעָפָר, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים:

ויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי. הענין בזה, דהנה מדת יוסף הצדיק הוא ספירת יסוד רזא דברית, שעיקר הזווג הוא על ידה. כי הארץ מוציאה כל הטובות באביה ופרחיה למיניהם, ועיקר הגרעין שזורעין בארץ נרקב כמעט כולו ולא נשאר רק הקורט וממנו מתפשט בארץ ומצמיח, והצמיחה מעורבת בפסולת בקשין וקליפות, וצריכין לנקות ולברר האוכל ממוץ ותבן, ואח"ז יוכל אדם לאכלה ולהרגיש טעם בהאוכל. אבל הנחש נאמר בו (ישעיהו ס״ה:כ״ה) ונחש עפר לחמו, שאף אם יאכל כל מעדנים שבעולם לא ירגיש בהם שום טעם רק עפר שהוא מלא פסולת לבד. וכן עשו וכמוהו שהם מסטרא דיליה, אף אם אוכלים למעדנים מ"מ נאמר רק לשון הלעטה, כדכתיב (תולדות כה) ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא, והוא מפני שאינו מברר האוכל מפסולת, לזה אינו מרגיש בו טעם אכילה. ולזה כשמחשב הכתוב (וישלח לו) המלכים אשר מלכו בארץ אדום נאמר בכלהו וימת וימת לבר ממלך השמיני שלא נאמר בו וימת, ונזכר שם אשתו, כדכתיב (שם) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ומתרגמינן בת מצרף דהבא וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובהאר"י הק' (ספר הלקוטים וישלח) וימלך באדום וכו' ובגין דתקונא דא דאדם לא אשתכח לא יכילו למיקח, ולאתישבא ואתבטלו וכו' וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין בר ההוא דכתיב ביה ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב מ"ט משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא וכו'. היינו ממנו התחיל הבירור מסיגי הזהב, כי נוקבא מורה על יראה כדכתיב (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו, היינו שתהיה היראה לנגדו תמיד, אכן בזה המלך השמיני לא היה הבירור מפסולת רק בעניני עוה"ז אבל לא בחיי עוה"ב^קעאלעיל פרשת וישלח אות מד ד"ה וזהו העניין.:

וְעַל-כֵּן קָנָה מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן עֶפְרוֹן הוּא בְּחִינַת עָפָר בְּחִינַת הָרַע הַנֶּאֱחַז בִּיסוֹד הֶעָפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה ס"ה) וְנָחָש עָפָר לַחְמוֹ, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ג') וְעָפָר תֹּאכַל וְכוּ', שֶׁהוּא בְּחִינַת עַצְבוּת וְעַצְלוּת וּכְבֵדוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהָרַע שֶׁבִּיְסוֹד הֶעָפָר שֶׁהוּא עִקַּר נְשִׁיכַת הַנָּחָשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל עַל זֶה הַפָּסוּק, "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (סִימָן קפ"ט), עַיֵּן שָׁם וְהַכְנָעָתוֹ עַל-יְדֵי יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל"ז) שכן אֶרֶץ ורעה אֱמוּנָה, בְּחִינַת עפר מאנא דכולהי, שֶׁעַל-יְדֵי אֱמוּנָה, בְּחִינַת עָפָר דִּקְדֻשָּׁה, מְקַבְּלִין וּמַמְשִׁיכִין כָּל הַחִיּוּת וְכָל הַקְּדוּשׁוֹת וְזוֹכִין לִבְחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ לִיגְדַּל וְלִיצְמַח בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלַעֲבֹר וּלְדַלֵּג עַל כָּל הַמְנִיעוֹת וְהָעִכּוּבים וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם דָּבָר, כִּי אֱמוּנָה הוּא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ וְכוּ', כַּמְבֹאָר הֵיטֵב בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁל אֲרִיכַת אַפַּיִם שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בָּהּ, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּפִלִּין כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן קָנָה אַבְרָהָם אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן דַּיְקָא, כִּי הַקְּלִפָּה קָדְמָה לַפְּרִי, וְעַל-כֵּן מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל, בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְהַצּוֹמֵחַ וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁכָּל זֶה הֵפֶךְ בְּחִינַת עֶפְרוֹן, שֶׁהוּא סִטְרָא דְּמוֹתָא הֵפֶךְ הַחַיִּים, כִּי הוּא בְּחִינַת זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ, עַצְבוּת וְעַצְלוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל, עַל כֵּן ביתה בִּתְחִלָּה בְּגָלוּת אֵצֶל עֶפְרוֹן שֶׁהוּא מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ מִכָּל הנ"ל כנ"ל כִּי אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָֹה אֱלֹקִים. וְאַבְרָהָם שֶׁהוּא רֹאשׁ לַמַּאֲמִינִים זָכָה לְהוֹצִיא הַקְּדֻשָּׁה הַגָּבֹהַּ הַזֹּאת שֶׁהִיא מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה מֵעֶפְרוֹן, כִּי אַבְרָהָם זָכָה לְזִקְנָה דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ"ד) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וְכוּ' כִּי אַבְרָהָם הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁהִשִֹּיג קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה שֶׁעַל-יְדֵי זֶה זוֹכִין לְכָל הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נַחֲלָה רִאשׁוֹנָה שֶׁזָּכָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, כִּי שָׁם זוֹכִין לִבְחִינַת חַיִּים אֲרֻכִּים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּפִלִּין שֶׁזּוֹכִין עַל-יְדֵי אֱמוּנָה, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל:

אם מחו"ט ועד שרוך נע"ל (בראשית יד כג). בדרך רמז ר"ל לא אקח מאותן הנפשות הנמשכות אחר החט"א, ומאותן הנפשות הנסרכים אחר החומר, שהוא בבחינת נעל כתנות עו"ר הבא מזוהמת הנחש (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), על כן נע"ל ר"ת "נחש "עפר "לחמו (ישעיה סה כה), שזה שייך אל הקליפה. וזה ואם אקח מכל אשר לך והבן, ועיקר הכוונה לא אקח שום נפש שאין בו ניצוץ הק' השייך לי אל הקדושה:

ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג יד). ידוע אלו לא חטא אדם, היה מזונו כענין שיהיה לעתיד במהרה בימינו שיהיו ניזונין מזיו השכינה, ואילו היה אוכל איזה מאכל אכילת מצוה ברוחניות להעלות הדברים בשרשם ומקורם. והנה על ידי חטאו שגרם שנתערב טוב ורע, ובכל דבר נתלבש ניצוצי קדושה, והוצרך לאכילה ולשתיה גשמיות המלובשת בסוד עפר הכללי הגובר בעולם הזה העשיה גשמיות, ואילו היה האדם מכוין בכל זה בכל אכילותיו לא יצטרך לחיבוט הקבר, רק כיון שאוכל בשביל תאוותו, ועל ידי כך נתגבר היסוד העפר ונדבק בגופו, על כן הוצרך הגוף לחיבוט הקבר להתבלות בקבר. והנה להיות הנחש גרם כל זה, הוא מדה כנגד מדה עונשו ועפר תאכל כל ימ"י חיי"ך, אפילו לעתיד שיתוקן העולם יהיה נחש עפר לחמו (ישעיה סה כה, עיין ב"ר פ"כ ה'), עד שיבער רוח הטומאה מן הארץ: