Musar к Йешайау 64:3

וזהו ענין שהאדם בחידושי תורה שמחדש בורא עולמות חדשות כדאיתא בזוהר פרשת בראשית (ח"א ד, ב) וזה לשונו, ר"ש פתח, ואשים דברי בפיך (ישעיה נא, טז), כמה אית ליה לבר נש לאשתדל באורייתא יממא ולילי', בגין דקב"ה ציית לקלהון אינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא. תנן, בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומי דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה קב"ה, וקודשא ביה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטרין לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן, ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וסטא מתמן ושטא בשבעין אלף עלמין וסליקת לגביה עתיק יומין. וכל מילין דעתיק יומין מילין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברא באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו, ואעלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), נפקו מתמן ושאטן ואתיין מלאין ושלמין ואתעתדו קמיה עתיק יומין. בההיא שעתא, ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה, מכלא נטיל לההיא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבידין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון (ישעיה סו, כב) שמים חדשים, שמים מחודשין, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין קיימין קמי קודשא בריך הוא וסלקין ואתעבידו ארצות החיים, עד כאן לשונו:

ענין בוחר ישראל, הוא בוחר יותר ממה שבחר, רצוני לומר אלו היה האדם נשאר בכתנות אור כמו שנבחר בתחילת הבריאה, לא היה מאיר באור גדול כל כך כמו שיאיר בהתבטל כתנות עור ויוחזר לאור, אז (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, כמו שהארכתי בזה הענין למעלה (בית דוד (א) ד"ה אקדים עוד). כי יתרון אור מהחשך מכח התרבות החשך והגלגולים וההזדככות יתרבה לעתיד האור בהיר נמצא בוחר תמיד בישראל:

הנה אותיות השם המיוחד ב' אותיות הראשונות י"ה קדושים בפני עצמם. אבל האחרונות ו"ה לא מצינו בהם קדושה בפני עצמם. אבל ידוע תדע, כי בהם רמזים גדולים, ואלו שלשה מדריגות שפירשתי לעיל משלשה מקומות משם אדנ"י ירמזו בהם באלו שני האותיות, שאלו מדריגות הם יותר לפני ולפנים, דהיינו מה שפירשתי לעיל הם רומזות בשלשה מעלות ישראל מצד נשמות. אמנם יש נשמה לנשמה כמבואר בזוהר, כי חילוק מעלה יש בין הנשמה מצד הדביקות בנו, ובין הנשמה מצד דביקות בו יתברך, זהו (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, וקאי על סוד נשמה יתירה זו. מבואר בפרדס בשער הנקודות מענין חול"ם שור"ק חיר"ק המשמשים באות ו' שהוא תפארת, ונמצא חול"ם רומז על נקודת המלכו"ת ישיבתה הרמתה עטר"ת תפאר"ת בעלה, והיינו כשהיא בשלשה הראשונות סוד חול"ם, וזהו מקומה הראשון. מקומה השני אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז היא בשלשה השניים סוד מלאפו"ם. מקומה שלישי היא למטה תחת ו' לדכא תחת רגליו, בסוד חיר"ק ויחרקו שן (איכה ב, טז), כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל (שם א). הגם כי כתבתי למעלה שזהו מעלה הראשונה של ישראל בצאתם ממצרים, מכל מקום כשעלו למעלה והושלך משמים נתפרד הדביקות, הרי הדבר שפרשתי לעיל נתבאר בנקודות של ו'. ו' מורה על קודשא בריך הוא שהוא מקומו של עולם ו' קצוות זהו בנגלה. ובנסתר ו' תפארת כולל ו' קצוות של מעלה, והוא סתם שם יהו"ה המוזכר בתורה בנקודות חש"ק בסוד מערכה שנייה אל אלהים יהו"ה שזכרתי למעלה. וחיר"ק רומז על שם אדנ"י תחת רגליו, דהיינו בשלשה אחרונות. ומלאפו"ם מורה על שם אדנ"י בשוה לו. וחול"ם מורה על שם אדנ"י בשלשה ראשונות:

ספירת בינ"ה שהיא עולם הבא, שם היין משומר ממגע גוי, ששם בבינה הששה קצוות של מעלה נעלמים ואין שם אחיזה לקליפה, רק בהתפשטות שש קצוות במקומה שהוא עולם הזה. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) על עולם הבא שאמר הפסוק (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, שהוא יין המשומר מששת ימי בראשית, כלומר כי שם סוד ששה ימי בראשית משומרים. ובחטא חוה שסחטה אשכול ענבים נתגברו כח הקליפות, ושם יין המשכר. אבל אנחנו ישראל, שנשמתינו מצד הקדושה, אז כל מגמתנו לעולם הבא, כהא דתנן (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואנחנו ישראל למטה מכוונים נגד ישראל שלמעלה סוד תפאר"ת ישראל שהוא העץ מחיי עלמא הנ"ל. וכשישראל קדושים ומקדשים עצמם למטה לשתות ביין המשומר ממגע גוי, מתעורר יין המשומר בבינה להשפיע על ידי ישראל שלמעלה, על כן מברכין ומקדשין על היין. ומי ששותה ממגע גוי, נסתאב וטמא טמא יקרא ואינו זוכה לחיי העולם הבא. ואמר הזוהר (הנ"ל), לא ביין בלבד כך, אלא מכל מאכלות אסורות הוא מטמא את עצמו, אלא שביין הוא מדריגה על כולם. ומי הוא זה ואיזה הוא שלא ישים את לבו לדברים ההם להיות נזהר בתכלית הזהירות ולקדש עצמו בעש ר קדושות:

ובפרק קמא דע"ז (ט, א), שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואת הנפש, פירשו רז"ל (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. והגרים נכנסים תחת כנפי השכינה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה דף פ', הטעם, כי נכנס תחת כנפי החיה אשר תחת אלהי ישראל הנקראת צדק, ומשם נפשות הגרים. הוא שכתוב (בראשית א, כד) תוציא הארץ, היא ארץ החפץ נפש חיה. ולפי שלא נאמר כי ממוצא נפשותיהם של ישראל הם יוצאות, חזר ואמר למינה, כי כמה אכסדראות והיכלות ומבואות יש לארץ ההיא ומשם יוצאת הנפשות לכל אותם המתגיירים, והכל תחת כנפיה^הגה"הנמצא מעלת הגרים הם תחת כנפי השכינה, וישראל נשואים על כנפים. על כן אותן החזנים שעושין הזכרות לאנשים חשובים, ואומרים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה למעלת כו', טוב שתיקתם מדיבורם, כי הם מורידים אותם למטה. וכן קבלתי בשם גדול מהר"ח קליפריז ז"ל ה"ה, ודברי פי חכם חן:
הנה ארשום מה שכתב מזה הרב האלקביץ בספר שורש ישי בתירוץ קושיות הראשונות, וגם תירץ אומרה (רות ב, ז) אלקטה נא ואספתי בעמרים כו', והרי תחלת דבריה לחמותה היה (שם ב) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, לא בעמרים. וזה לשונו בפסוק (שם ו) ויען הנער הנצב כו', והנראה לי, כי בועז להיותו תם וישר, מן התימה שיתן עיניו בשום אשה אפילו פנויה, כל שכן שישאל עליה למי הנערה הזאת (שם), והנך רואה כמה תמהו בגמרא (שבת קיג, ב) על זה, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, כמו שכתבנו למעלה. והנער נצב על הקוצרים כאשר ראה בועז בברכו אותם שאל למי הנערה הזאת טרם ידרוש שלומם וטובתם וענין השדה, עלתה טינא בלבו לאמר אחרי שהיא מופלגת ביופיה שמא נתן עיניו בועז בה לקחת אותה לאשה אחרי שהוא אלמן והיא אלמנה, הלא תראה בשעת מעשה הוצרך לשבועה שהיה יצרו מתגבר עליו בטענה זו וכמו שיבא, ואינו מן הפלא שיעלה כן על לב הנצב על הקוצרים והוא נער. ולכן התחכם והתחרץ לדבר דברים קשים כגידים נגד כוונת בועז העולה על רוחו:
והתחיל ואמר, נערה, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה פ' פ"ט (ז) ובמדבר רבה פ' י"ד (ז) בפסוק (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי, נער, שוטה. והוא שאמר נערה. או שלא יהיה שוטה, המשיא בתו לזקן עובר משום (ויקרא יט, כט) אל תחלל את בתך להזנותה, כדאיתא בפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין עו, א), ואחר שאתה זקן אינו רשאי שתטפל בנערה, אעפ"י שהיא היתה בת מ' כקבלת רבותינו האמיתית, הוא היה בן שמונים. וגם כי להפלגת יופיה היתה נראית כבת עשרים, כי כך היא דרכן של נשים היפיפיות:
ועוד שהיא מואביה, וכבר נודע דברי רז"ל בפסיקתא בפסוק (רות ב, יא) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, שאלו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות סט, א), ואינו מהכרח שבעוד שלשת ימים יתפרסם הדבר כ"כ שיעור שיודע לעם שבשדות, ולכן אמר מואביה. ואף אם נאמר שהיה נודע להם חדוש הלכה זו, לאו משנת חסידים היא, ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט מושלים ישא עמונית או מואבית, ואף אם תהיינה מותרות, הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש, ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה, התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתם ולידתם בקדושה:
ועוד, השבה עם נעמי משדה מואב (רות ב, ו), כי נתגדלה בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על נדיבות יקום. והנה אליעזר עבד אברהם בקש ליצחק נערה מורגלות בנדיבות, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגו', אותה הוכחת לעבדך ליצחק (בראשית כד, יד). ואחרי שזאת נתגדלה בין צרי עין, ודאי תהיה מורגלת בצרות עין. ומה גם בהיותה מואבית אשר הצרות עין טבעי להם, באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל. ואומר, השבה עם נעמי, היתה הלצה ממנו ובה סח לשון הרע, כי יקשה עד מאד שיחשוד אותו שיקח גויה. ולכן אמר השבה, כלומר שנתגיירה, כאשר כתבנו למעלה בפסוק (רות א, כב) ורות המואביה עמה השבה עם נעמי עיין עליו, ואמר שהגירות הזה אינו לשם שמים רק מאהבתה את נעמי. ובמדרש לקח טוב, נערה מואביה היא (רות ב, ו), כלומר אינה מיוחסת, אלא שחמותה למדה דרך צניעות, שנאמר השבה עם נעמי, עד כאן. וכן במדרש רות, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפה לה, עד כאן. הנה שכוונת הנצב על הקוצרים לדבר אליה רעה, ולפי שהוא תלה על צניעות חשב שנדבק לבו בה, ולכן הפליג לדבר בגנותה וכמו שכתבתי:
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים (שם). במדרש לקח טוב, זה שבתה הבית מעט (שם ז), כלומר מעט לקטה ואותה ששבתה הבית, כלומר חמותה שהיא ממתנת אותה מה תאכל מזה כי מעט הוא. עוד אפשר, זה שבתה הבית מעט, כלומר זה מעט יש לה לנעמי ששבה לביתה, כי משדה מואב חזרה עם הנערה, עד כאן. והנראה אלי, כי עוד הפליג לדבר בגנותה לסבה שקדמה. והנה עד עתה דבר בגנויות טבעיות אליה, היותה נערה, ומעם טמא, ומתגדלת עם בלתי מהוגנים, ואלה הגנויות אם הם רבים אינם היא סבתם. ועתה דבר בגנויות הרגליות אשר היא סבתה:
ואמר ראשונה, שיש לה עין רעה, לא יספיק לה כל השדה כולה, וזה יראה בלקיטה אם באיכות אם בכמות. אולם באיכות אמר, אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים, והי' זה מהמגיד שקר מפורסם, כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אמנם זה להוציא דבה עליה לסבה האמורה אמר הפך מאמרה. ואם נחזיק בדברי רש"י ז"ל שהם שני דברים לקט ושכחה, גם זה יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה, אלא בזה ובזה. ואמנם בכמות אמר (רות ב, ז), ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים, אבל כל היום כולו. וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפנים, הפליג בקדימה ואמר מאז הבקר, ולא אמר מהבקר, כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה, וזהו מאז הבקר ועד עתה:
זה שבתה הבית מעט. פה הפליג לדבר ברעתה, ואמר כי נמצאת בה מדת האשה הזונה אשר אמר שלמה עליה (משלי ז, יא) בביתה לא ישכנו רגליה. וכן אמר הנער הלז על האשה הכשרה הזאת, אל תחשוב שהצורך גורם לה להתעכב פה ובשפרפרא תקום בנגהא כמו שאמר מאז הבקר כמו שנאמר, אבל היא מפני גנותה כי רב הוא בביתה לא ישכנו רגליה, זה שבתה הבית מעט:
ויאמר בעז אל רות (רות ב, ח). כשמוע בועז דעת האיש הנצב על הקוצרים, וכי על שאלה קטנה ששאל בתום לבבו למי הנערה הזאת, חשדו באופן שהוצרך להוציא מפיו מלין רעין ומקולקלין. וגם שקר מפורסם כאשר הוא ענין הלקט, כי היא אמרה כדין ואלקטה בשבלים ועיניו רואות, ועל כן מלאו לבו לשאול מי היא, והוא הוסיף לגרוע בכבודה, אלקטה נא ואספתי בעמרים שלא כהלכה. ראה שאם ישיב לדבריו ואם עמו יתוכח, יהיה לבוז. ועוד יוסיף סרה לחשדו בלבו בעצם. ולכן ראה כי טוב לאטום אזנו ולקיים בו (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו, ולכן לא דבר עמו עוד לא בתחלה ולא בסוף בשעת אזהרה. גם בין העמרים תלקט (רות ב, טו), כי זה צוה לנעריו לא לנצב עליהם. האמנם פחד שמא רות שמעה דבריו, וכששמעה תתעצב ולא תבא עוד לשום שדה של בועז אחרי שכבר דובר בה נקלות, ואף אם תשכים ללקט בשדותיו יהי' זה בשדות אחרות, כי שדות רבות היו לו בלי ספק, ואולי תוקר רגליה מהשדה ההוא. ובזה הפסד מבואר משני הפנים, כי אם מכל וכל תכלה רגליה מכל שדותיו, הנה ההפסד גדול, כענין (שם יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וכמו שיבא, ובודאי כי לא תהי' ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה בהמנעה מללקוט בשדותיו אחרי שהיא הגונה. ואם תעבור מהשדה לשדה אחר, יהי' לבוז, כי הנצב על הקוצרים יאמר כי הוא גרש אותה משם מפני חשד וכדי בזיון וקצף לבועז. על זה לכן הסב פניו כנגדה ויאמר לה, הלא שמעת בתי אל תלכי בשדה איש אחר (שם ח), כלומר, הלא שמעת הדברים אשר דבר האיש הזה, אולי תעלה חמתך באפך ותסכימי ללכת למקום אחר. לזה אני אומר, אל תלכי בשדה איש אחר, וגם לא תעבורי מזה ללכת בשדות אחרות שלי. ולא תשמע בקול הה"ר יצחק עראמה ז"ל שכתב, לא תעבורי מזה וגו' (שם), ירצה שלא תלך לביתה עד כלות הקציר כדרך שאר המלקטות, עד כאן. מפני שהכתובים מכחישים אותו, (שם יז) ותלקט בשדה עד הערב וגו' (שם יח) ותשא ותבא העיר וגו'. והנכון מה שפירש. וכה תדבקון עם נערותי, מפני החשד, עד כאן לשונו. ושפתים יושק בנועם דבריו:
אמנם מדמושל מקשיב על דבר צדק, גם משרתיו צדיקים, על כן מהפך הדברים לטובת הנער. כששמע ששאל למי הנערה הזאת (רות ב, ה), הבין שנותן עיניו בה לישאנה. והנער הי' צדיק, והבין צדקת רות, והתחיל להפליג בשבחה. אמר, נערה, כלומר אף על פי שעדיין לא יבא עמוני בקהל ה', היא מואבית, וההלכה מואבי ולא מואבית. ושמא לימות המשיח היא שבה עם נעמי אשר השיבה ה' ריקם. והיא משדה מואב ולא למדה ממעשיהם, כענין השבח ברבקה בת בתואל אחות לבן כו' (בראשית כה, כ). עוד בה מדת ההסתפקות שהמעט בעיניה למרובה, שליקוט שבלים היא קורא בשם עמרים. אחרי הקוצרים, ומדקדקת שלא ילכו הקוצרים אחריה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יח, ב) אחרי ארי ולא אחרי אשה. מאז הבוקר ועד עתה, כי הוצרכה לשהות הרבה ולא לקטה בזה אחר זה, כי הוצרכה להפסיק כשלא היה עת צניעות לה ללקוט. זה שבתה הבית מעט, והכל היא עושה כדי להביא לנעמי חמותה לפרנסה, והיא נדיבת לב היפך מואב בית אביה אשר לא קדמו כו' (דברים כג, ה). אמר בועז, הלא שמעת בתי הדברים טובים שמדברים ממך, על כן אל תלכי ללקוט בשדה איש אחר, כי אולי המשרתים לא טובים, ואולי מחמת הבושה שרומז הנער להתחתן אותך תלך משדות לשדות אחרות שיש לי. אני מצוה לך שתלך בשדות אחרות שלי, אבל גם משדה זו אל תעבורי, ומפני הבושה והצניעות בשדה זו תדבק עם נערותי, ולא במקום הנער המדבר עבורך לשדך. כך יש לפרש על דרך הפשט בתירוץ קושיות ראשונות:
הגה"ה שניה וכתבו התוספות במסכת ע"ז, דגרים אע"פ דאינהו לא הוו שם, מזלייהו הוו. ולזה יהיה רמזים גדולים במגילה, כמו יתרו חותן משה היה גר צדק (זבחים קטז, א) וחשוב באנשים, כן רות בנשים. ושמותם בשוה, כי שם רות מורה על תוספת מצות שקבלה בגירות, כי כבר היו בידה ז' מצות בני נח, ונתוסף תר"ו להיות תרי"ג. וזהו ענין יתרו מתחלה נקרא יתר, וכשנתגייר נתוסף ו' ואז שמו תר"ו כמו רו"ת. ואם תאמר י' יתירה מה משמשת. רצוני לומר, שבאמת היא יתירה, אבל לא רצתה לזוז משמו. והא ראיה, די' דשרי נתרעמה על שהלכה עד שהובטחה לתנה בראש יהושע (סנהדרין קז, א). ודוד המלך ע"ה הבא מרות אמר (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ. אמר אנכי, ולא אני, כי גם הגרים היו במעמד הר סיני בי' הדברות המתחילין אנכי. ובא הרמז (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו [יהיה] קודש, ישראל הם עצם הקדושה, ואף תמורתם שהן האומות נעשים קודש בגירותן. ודבר זה נראה בקדושת מלכות שהוא מלכות בית דוד, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (סנהדרין ק, א), והי' הכל בסוד התמורה. אם תחשוב שרשו שאתי מפרץ, ופרץ וזרח נולדו חס ושלום בדרך זנות. גם מצד אמו כמבואר במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) שישי אבי דוד היה סובר כשהיה שוכב אצלה שהיא משרתת שלו, ולא ידע כי אשתו היא, ונתעברה באותו פעם. ובענין רות היה פלפול גדול, עד שקבעו הלכה עמוני ולא עמונית (יבמות סט, א). ותמ"ר ורו"ת נרמזות בתיבות תמורתו, שהן אותיות תמר ורו"ת. ואמר הוא ותמורתו הכל קודש, וכל זה בסוד האחדות להתייחד הכל באחדות הגמורה:
ויש רמזים במגילת רות בפסוק (רות ב, ח) הלא שמעת בתי, ואקדים איזה קושיות. א', הלא שמעת בתי, על מה קאי הלא שמעת. ב', אריכות לשון בועז במלות כפולות ומכופלות, (שם) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקון עם נערותי. ג', בועז אמר עם נערותי, וכשסיפרה לנעמי אמרה (שם כא) גם כי אמר אלי עם הנערים וגו'. ד', במה שאמרה (שם י) מדוע כו' ואנכי נכריה, אדרבה היא נותנת, כי למי יותר מלגר שאין לו לנטות ימין ושמאל. ה', במה שאמר (שם יב) עתה ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת צל כנפיו, למה לא דיבר בועז אלה הדברים במאמרו הראשון קודם שהכניעה את עצמה ונפלה לפניו. וכן קשה אחר כך, (שם יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' אחר הכנעה השניה. ו', אמצא חן בעיניך (שם יג), מצאתי חן היה לה לומר, כמו שכתב בתחילה מדוע מצאתי חן בעיניך (שם י):
הנער רמז בדבריו ובאריכות לשונו קדושת רות ויוקר קדושתה, וכי כבר עלתה במחשבה מזמן קדום, כמו שבא הרמז בדברי בלק מלך מואב שאמר (במדבר כה, ו) כי עצום הוא ממני, כדברי הזוהר שרמז על העצום של ישראל שהוא דוד, בא ממנו, כי דוד בא מרות. וזהו שכתוב (רות ב, ו) השבה, פירש רש"י לשון עבר רומז לזה. כי אלולי זה, מה לו לאריכות הזה, הלא כבר שמע בועז ענין רות כאשר אמר אח"כ (שם יא) הגד הוגד לי וגומר, רק שלא הכיר צורתה, והיה לו לומר בקוצר זהו רות הנודעת. אלא באו רמזים פנימיים בדבר, ואמר (שם ז) מאז הבוקר ועד עתה, א"ז רומז על קבלת האמונה, כמו שכתוב (שמות יד, לא. טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. א"ז ישיר. וזהו שאמר אז הבוקר, כמו שכתוב (שם יד, כד) ויהי באשמורת הבוקר [וגו'] ויהם. עת"ה, רומז לקבלת התורה כמו שכתוב (שם יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. זה (רות ב, ז) שבתה הבית מעט, כי ישיבת בית ישראל בזכות מעט, כמו שכתוב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (חולין פט, א) בשביל שאתם ממעטין עצמיכם על כן בחר ה' בכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז), אנכי עפר ואפר. משה (שמות טז, ט) ונחנו מה. דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. הרי שמיעט את עצמו והוא בא מרות. ואמר בועז, הלא שמעת בתי איך ישרו דרכיך בעיני כל, על כן חזק ואמץ אל תעבורי וגומר:
במדרש (רו"ר ד, יא), אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם (שמות כ, ה) לא יהי' לך אלהים אחרים. וגם אל תעבורי מזה, על שם (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. ולפי מה שכתבתי מקושר המדרש יפה, ורמז לה שלא תעבור היא לעתיד מזה אלי להשיג בו, מאחר שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכה תדבקון בנערותי, רמז לה סוד היחוד דשמע, כי נודע כי שמע ישראל וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק שמע הם כ"ה אותיות, ובברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרית ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה (ר"ה כא, ב). והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחברך ה' למ"ט נעשה מט"ה משה, ועל ידו נתנה תורה קול התור נשמע בארצנו. ובהתחברך ה' לרות שהוא תורה. על כן רמז לה וכ"ה, שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם סוד הנערות:
רות לא הבינה הדברים רק כפשוטן על דרך שכתב הרב אלקביץ, או כפי דרכי ככתוב בהגה"ה, אמרה (רות ב, י), מדוע מצאתי וגומר להכירני. במדרש רבות (רו"ר ה, ב), מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ. גילה לה בועז שלא הבינה אותו, ופירש לה כי דבריו היו על ענין סוד גירות שלה, וזהו הגד הוגד לי. ישלם ה' פעלך וגומר ותהי משכרתך שלימה (רות ב, יא), זהו פירוש על מה שאמרתי מתחילה וגם לא תעבורי מזה, שהכוונה שתזכה לעתיד לנצחיות זה אלי, ואז משכרתה שלימה. ואגב הפירוש הוסיף בלשון ברכה ישלם ה' וגו'. ואז בקשה, יהי רצון שאמצא חן מאחר שנחמתני, כלומר, שאני מבין שאתה מדבר עמי מניחומים גדולים שהם הנצחיים ודברת על לב על דברים שהם בלב. שאילתי שאמצא חן יותר ממה שמצאתי בעיניך, כי הוקשה לה מה שאמר משכרתך שלימה, מה זה שלימה. אלא הענין, הגרים אין להם מעלה כבני אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי במקום אחר בענין (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, כי יש י' אצבעות ידים נגד י' ספירות, וי' אצבעות רגלים כמו הצל, וכל קדושי ישראל הם בידיך נגד אצבעות ידים, וחיבוב עמים דהיינו הגרים הם לרגליך, וזהו סוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו:
ויש להקשות, איך רות צדקת עשתה דבר כזה. ושמעתי אומרים שרות היתה יראה שיתלבש בעז ביצר, על כן גלתה רגליו להצטנן ואז מתמעט התאוה, כהא דתנינן במסכת יומא (יט, ב) אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. ועל דרך מה שכתבתי תחילה רמזה דביקות הרגלים, כי האדם בצלם אלהים. אח"כ בקשה ביותר כל שיעור קומה, דהיינו (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך, זהו ענין שאמרה כאן, מאחר שהבנתי שכל דבריך רמזים על ענין עולם הבא ולא על ענין עולם הזה, אני מבקש שאמצא ביותר חן, דהיינו שאני סבור שגר צדק זוכה (כמוני בת מלכים עזבה הכל ונשארה בעניות ונדבקה לה' להתקדש בשורש הקדושות כאשר הי' לפי האמת שהיא השורש שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח, על כן חשבה גר כמוני זוכה) כמו זרע ישראל. ואני רואה בך שאין אתה סובר כן, והא ראיה שאתה מתפלל שיהא משכרתי שלימה. בשלמא אם היו דברים פשוטים כמו שהבנתי בתחילה על ענין עולם הזה, בזה מצאתי חן. אבל בענין זה שאילתי אמצא חן, ואנכי לא אהי' כאחת שפחתיך (רות ב, יג), כי מה יתור עשית לי מה שרמזת לא תעבורי מזה, כי פשיטא וכי אנכי לא אהי' כאחת שפחתך, כי ראו שכינה על הים ואמרו זה אלי, ואמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים כו'. ואמרה לשון אנכי, שרומז על מתן תורה י' דברות, ואמרו רז"ל (שבת קמו, א) גרים דלא הוו שם מכל מקום מזלייהו הוו שם, א"כ פשיטא שאהיה על כל פנים כאחת שפחתיך:
השיב לה בועז, לא כך היתה כוונתי בתיבת שלימה שאמרתי לך, ופירש לה על דרך דאיתא במדרש רבה (רו"ר ה, ו) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), רבי יונתן פתר קרא בשית שיטין, וכולם על מלכות בית דוד. אין הלום אלא מלכות, ואכלת מן הלחם (שם), ויהי לחם שלמה וגו' (מל"א ה, ב). ותשב מצד הקוצרים (רות ב, יד), שקצרה לו מלכות לשעה. ויצבט לה קלי (שם), שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר (שם), אוכל לעולם הבא, אוכל לימות המשיח. אוכל לעולם הבא רמז לה עולם הבא וגם עולם הזה, ואפשר גם רמוז בתיבת שלימה שלמה, המלך שלמה:
עוד נראה לי לפרש סוד זה הפסוק בדרך יותר מרווח, כי החרדה של רות היתה על מאמר בועז שאמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, שמובן מזה המאמר הוא הדבר שזכרתי לעיל, כי הגרים הם תחת כנפי השכינה ומעלת ישראל למעלה. על כן אמרה, אמצא (רות ב, יג), ולא אמרה מצאתי וכדפירשתי:
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' (שם יד), השיב לה בועז והודיעה שהיא לא הבינה מאמרו של הפסוק ישלם ה' פעלך וגו', ואמר לה כי אדרבא רמז לה להיפך, כי לעתיד יהי' משכרתה שלימה כמו לאמהות שרה רבקה כו' כדמתרגם התרגום, וזהו שאמר (שם מעם ה' אלקי ישראל), מהשכר שנותן לצדיקי ישראל. ואף שרמז לה למעלה זה שבתה הבית (שם ז) שהוא כנראה כעין השפחות על הים שאמרו זה אלי, זהו השגתה עתה, אבל לעתיד ישלם אלהי ישראל שכרה משלם. ומה שאמר (שם יב) אשר באתה לחסות תחת כנפיו, רמז לה עתה שאדרבה באלה הדברים גילה לה מה טעם באמת תזכה את לזאת המדריגה, מה נשתנית משאר גרים. תירץ, אשר באתה. והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן, והאומות מבחוץ, על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה, אינו נכנס כל כך בפנימיות שהוא קודש קדשים. אמנם נשמת רות היתה מהפנימיות, רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לטעם הידוע לו יתברך, והוא כמרכיב אילן באילן. וזהו שאמר אשר באת לחסות וגו', כלומר ביאתך היה דרך שם, ולא שרשך. וזה הפירוש שביאר לה עתה במה שאמר לעת האוכל גושי הלום וגו', מבואר בזוהר, ישראל שהם פנימיית נקראים חטה, וכן חטה עולה כ"ב כאותיות התורה, והאומות מוץ ותבן. זהו שאמר לעת האוכל שהוא עולם הבא, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גשי הלום אין הלום, אלא מלכות, והיא המדה ששם אחוזין ישראל, ועל כן נקראים בני מלכים (שבת סז, א), וישראל הם לחם הפנים הפנימיות, ואכלת מן הלחם:
עוד צריך שתדע, עולם הבא מכונה בשם יין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר כו', וחלק חסידי (אדם הראשון) [אומ"ה] והגרים הוא בערך חומץ בן יין. זהו שרמז ענין שלך הוא כטובל לחם בחומץ, כי אתה לחם הפנים והיית נטבל בחומץ. כלומר, דרך העברה ביאתך כי באת לחסות תחת כנפיו וכדפרישית, עד כאן הגה"ה: ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:

וזהו ענין עולם הבא ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר, והענין כי היה כתנות אור ונגנז ונעשה כתנות עור בעי"ן שהוא עור היפך אור. ובהתם החטאת לעתיד, אור חדש יהיה לזה העור יתרון עי"ן שגרמה עיור, עיור יתהפך לעי"ן בעי"ן יראה ה' וגומר (ישעיה נב, ח), עין רואה עין כו' זה יין המשומר כו':

אלא הענין אין בן דוד בא להיות אור הגדול עד שיכלה בית דוד מקודם ויהיה חושך ואז יבא היתרון אור, וזהו עתה נכנס יין שהוא עליו ע' פנים לתורה, ומכח זה יצא סוד הגנוז ברום מעלה. וזהו אל ירע בעיני"ך, הוא (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה כו'. ועתה נכנסו קוצים בעין הם סוד (בראשית ג, יח) קוץ ודרדר שגרם אדם בחטא, ועתיד יצמח (שם א, יא) עץ פרי עושה פרי, סודות התורה וסיבת הכל, כי חוה סחטה האשכול וגרמה להיות שמרים, ובביטול השמרים שהיה בכח האשכול ישאר היין משומר, ויהיה סוד עין לא ראתה אלהים זולתך:

עיניכם הרואות גודל רמזי המצה על מה הם רומזים, על כן צריך אדם להזהר אין צו אלא זירוז כו' (תו"כ אמור יג, א). במקום זה אדרוש כל הדינים מחמץ ומצה והנעלה שרשמתי בקונטרס דרשתי האחרת עיין שם כי הוא ארוך במאוד בהרבה מחודשים ובגודל אזהרות שהארכתי שם, ובדיני הסיבה. (עוד הוספתי להגיד טעם על דין שני כזית מאפיקומן שכתבתי שם בשם מהרי"ל שראוי לאכול, כי הם רומזים לשתי בחינות אלו נגלה ונסתר שכן ראוי לאכול ממצה השמורה, על דרך (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, זהו יין המשומר בענביו משבעה ימי בראשית (ברכות לד, ב), והוא סוד גדול מבואר למקובלים והבן):

והנה ידוע למקובלים שהם שתי מיני יינות, יין אחד המשומר בענבים מששת ימי בראשית, והוא סוד ההשפעה מספירת בינה שהוא למעלה מששת ימים הידועים, (שזו הספירה היא סוד עולם הבא וסוד שבת הגדול. ועל עולם הבא אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו היין המשומר כו', והבן זה. וזהו סוד שאמר רב נחמן שם בערבי פסחים (קט, ב), ליל המשומר ובא מן המזיקין, כי המזיקין גורמים הזוגות והשניות ודוק). ושם היין משומר שאין שם מגע גוי, כי מגע גוי הוא מתחיל מחס"ד ואילך שיש לקליפות שם אחיזה ישמעאל מצד אברהם כו'. וזה סוד שני האמוראים (ירושלמי פסחים פ"י ה"א סח, א) שהבאתי (ד"ה במשנה דערבי פסחים), ד' כוסות כנגד ד' לשונות הגאולה היא מצד הברכה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן הוזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים נגד נ' שערי בינה ושהוא להיפך סוד יין נסך מגע גוי, אף נתהפכו ד' כוסות לד' מלכיות מגע גוי שנוגע בנו למשול עלינו. וזה הדבר נרמז בדברי האמוראים שהבאתי ר' יוחנן אמר נגד ד' גאולות, ור' לוי אמר נגד ד' מלכיות, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (בכאן אדרוש דין כוסות שרשמתי בדרשתי האחרת):

אמנם דברים אלו צריכין ביאור, ואגב יתבאר ענין מצה שמורה. דע כי בינה נקראת עולם הבא, ומבינה ואילך לא יש שום אחיזה ויניקה לחיצונים, כי אם מחסד ולמטה שהוא הבנין, ומשם יש יניקה להחיצונים בסוד ישמעאל בן אברהם עשו בן יצחק, ושם יש מגע גוי בהיין, כלומר בהשפעה. אך מטתו של יעקב שלימה ונתונה בין צפון לדרום, נכנס לתוך ולפנימיות יעקב חבל נחלתו, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שעליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, ופירשו רז"ל (ברכות לד, ב) זהו היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, כלומר למעלה מששת ימי בראשית, והוא משומר ממגע גוי, שלא יש להם שם שום יניקה. על כן גאולת מצרים היתה על ידי נ' שערי בינה ויצאו לחירות, אין בהם מגע וכח גוי. ולזה באו ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה. והכוסות הם של יין, ונודע כי סתם יין הוא בגבורה, ובפרט כשהוא אדום, וכשהוא לבן נוטה אל החסד. ואמנם נקרא יין טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד, ומצד הבינה נקרא יין משומר.

נמצא לפי מה שכתב הרמב"ן שימי בראשית רומזים לימי העולם כל יום לאלף שנים, כשתחשוב ז' ימים לז' פעמים ז', הרי מ"ט אלפים שהוא הפרט הנעלם בהכלל הוא אלף החמשים. והוא סוד שמיטות ויובל שהזכירו המקובלים, שבע שמיטות כל אחד ז' אלפים וחד חרוב, הרי מ"ט אלפים ואלף החמישים הוא בינה היובל הגדול ששם ישובו כל ההוויות למקורם בסוד (ויקרא כה, יג) תשובו אל אחזתו. וזהו החירות הגדול, כי שם הכל משומר בלי סיג בלי נגיעה שום דבר חיצוני כי באצילות במקומו באלו העולמות שיש יניקה גם לחיצונים, ושם בבינה רמוז העולם הבא הגדול הנעלם, ועין לא ראתה אלקים זולתיך (ישעיה סד, ג) ואמרו רז"ל (ברכות לד, ב) זהו יין המשומר. וכבר הארכתי בדבר זה במקום אחר (עי' לעיל שער האותיות הל' מאכ"א -קדושת האכילה ד"ה ספירה בינ"ה):

אף על פי שמידת הנדיבות היא טובה, צריך ליזהר שלא יהא פזרן, להשיג תאווֹת לבו במיני מאכל ומשתה, ולתת הונו לזונות, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר במיני תחבולות שאינן מביאת ליראת שמים. וצריך נדיב הלב שלא לפזר לריק, ושלא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע. אך ידקדק להיות וותרן לעניים הטובים, להלבישם ולהאכילם מן המיטב, כדכתיב (ויקרא ג טז): "כל חלב ליי". ויהיה שכרו טוב הצפון בעדו, אשר "עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד ג).

הרי נתבאר שנשמת אדם וחוה בסוד ד"ו בבינה. וזה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וזהו בבינה חיי המלך. ובזה ידוקדק תיבת באפיו, דקשה באפו הוי ליה למימר. אלא האדם היה בסוד ד"ו פרצופין, על כן אמר באפיו, כי שני אף היו וקל להבין. ואז מבואר היטב הדק במדרש רבה הנ"ל, ר' יהושע בשם ריש לקיש אמר במלאכת שמים וארץ נמלך. נודע שמים וארץ ביחוד הם תפארת ומלכות, רומז על נשמת אדם וחוה בסוד ד"ו בבינה. ר' שמואל בר נחמן אמר במעשה כל יום ויום נמלך, הם תפארת ומלכות במקומם בסוד ששה קצוות, הם כל נשמות מחודשות המתהוות, מהם יהיה איך שיהיה הנשמות מצד תפארת ומלכות, הן במקומם שהוא ו' קצוות, הן בשרשם דהיינו בבינה בסוד ד"ו שהוא שורש הבנין סוד ה' בינה. ונודע כי השש קצוות הוא סיבת ועילת העולם הזה, ואמרו רז"ל (מנחות כט, ב) עולם הזה נברא בה', ואף שזו ה"ה רומזת למלכות והיא ה' זעירא בהבראם, מכל מקום זו ה"ה אחרונה שמוציאה לפועל השפעות ו' קצוות היא מה' ראשונה, רצה לומר בבחינת בינה שהיא שורש הקצוות. אבל למעלה מזה, למעלה מבחינת ג' קוין, שהוא ג' י', דהיינו חכמה י', ובינה בבחינתה עליונה רגל י', וכתר קוצו של י', זהו סיבת עולם הב א הנברא בי'. לכך יש נשמה לנשמות, דהיינו שורש למעלה משרשי הבנין, אז תוספות נשמה יתירה מצד (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, וזו המדריגה נקראת חיה. והיא המערכה רביעית לסוד הנשמה, דהיינו נפש רוח ונשמה, מלכות תפארת בינה, וחיה מצד החכמה. ועוד העלם על העלם בסוד הכתר נקראת יחידה, רק שאלו מדריגות חיה יחידה הם סוד נשמה יתירה לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), והם מבחינת י'. ואלו המדרגות להזוכים נפש רוח ונשמה בעולם הזה, הם מבחינת ה' :

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר רַב: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹצֵא מֵאוֹתָן הָעוֹלָמוֹת, דְּכָסִיף בְּהוֹן, וּבָא לְהִכָּנֵס עִם הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן, הוּא מַמְתִּין וְרוֹאֶה: אִם שׁוֹמֵעַ קוֹל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הַאי קָלָא נִיחָא קַמֵּיהּ מִכָּל שִׁירִין וְתֻשְׁבְּחִין דְּאַמְרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְעֵילָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שִׁיר הַשִּׁירִים ו, יא): "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת וְגוֹ'", מַאי לִרְאוֹת? אוֹתָן הָעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְכִי גַּן עֵדֶן נִקְרָא גִּנַּת אֱגוֹז? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִין בְּוַדַּאי! שֶׁהַגַּן עֵדֶן נִקְרָא "גִּנַּת אֱגוֹז", מָה אֱגוֹז סָתוּם מִכָּל עֲבָרָיו וְיֵשׁ עָלָיו כַּמָּה קְלִפּוֹת, כָּךְ גַּן עֵדֶן סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וְיֵשׁ עָלָיו כַּמָּה שְׁמִירוֹת, שֶׁלֹּא שָׁלְטוּ בּוֹ לִרְאוֹת לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף וְחַשְׁמַל וְלֹא עֵין נְבִיאִים. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה סד, ג): "עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ". אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֲנָא הֲוֵית קָם קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בְּרוֹקָא וַהֲוָה אָמַר: כְּדֵין אֶזְכֶּה לְמַעֲלַת גִּנַּת אֱגוֹז עִם חֲסִידֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא הֲוֵי יְדַעְנָא מַאי קָאֳמַר, עַד דִּשְׁמַעְנָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, דְּקָרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן "גִּנַּת אֱגוֹז". מָה אֱגוֹז יֵשׁ לָהּ כַּמָּה קְלִפּוֹת וְהַפְּרִי הוּא מִבִּפְנִים, כָּךְ עֵדֶן, הַגָּן הוּא מִבַּחוּץ, וְהָעֵדֶן מִבִּפְנִים. עַד כָּאן.

אלפין עיינין. עיינין אלפין כבר הארכתי למעלה (בקטע ביתי"ן כפי"ן) בסוד כתנות אור באל"ף, ואחר נתלבש בכתנות עור בעי"ן, ולעתיד יוחזר כתנות אור באל"ף ביתר שאת. על כן לא יתערב אל"ף ראשון בעי"ן. ואחר כך יתרון אור מהחשך ויהיה עי"ן פקיחא, (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלקים זולתך תהיה יותר במעלה מאל"ף כתנות אור הראשון:

לכן תתן לבך וכל דעתך על התורה בכל עת, כי אדם לומד בתורה חכמה, ודרך ארץ, וענווה וצניעות, וכל מעשים טובים; ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (משנה אבות ו א): אמר מאיר: כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו. נקרא "רע", "אהוב"..., ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי שכר פריע בעולם הזה, אבל לעולם הבא: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו סד ג), ואין למעלה הימנה לעולם הבא. איתא במדרש (רות רבה א א): רבי שאל לרבי בצלאל: מהו דכתיב: "כי זנתה אמם" (הושע ב ז)? אמר לו: אימתי נעשית דברי תורה כזונה? בזמן שבעליה מבזים אותה. כיצד? חכם יושב ודורש "לא תטה משפט" (דברים טז יט), והוא מטה משפט; "לא תכיר פנים" (שם), והוא מכיר פנים; "ולא תקח שחד" (שם), והוא לוקח שוחד.

עוד רומז ליותר עליונה, כי בחטאינו ובעוונות אבותינו ה' ראשונה מהשם היא אימא עילאה נלקחה האם מעל הבנים, וגדולה תשובה שחוזרת האם על בניה ואם הבנים שמחה. ושם בבינה שורש התשובה כנודע, כי בינה סוד תשובה כאשר הארכתי בזה בכמה מקומות. וכמו שששת ימים העליונים סוד הבנים, ואימא תתאה שרשם בבינה ומהבינה מסתעפים ואל הבינה שבים, כן האדם צריך לעסוק בתשובה בכל יום ויום מששת ימי המעשה, ואף בשבת יהרהר בתשובה, וכהא דתנן (אבות ב, י) ר"א אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו, וכי יודע באיזה יום ימות. והשיב מכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר. ואז כשעושה תשובה בכל יום הענפים חוזרים לשרשם, והכל בסוד התשובה שהוא הבינה והיא סוד עולם הבא כנודע, אשר על זה נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך:

במסכת ברכות סוף פרק אין עומדין (לד, ב) וא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלקים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דאמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים שנאמר (שם נז, יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא, והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך מאי רחוק, שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו, ע"כ:

ולעתיד כשיוחזר כתנות אור, אז נהיה מדריגות צדיק גמור תכלית. הגמר כולו טוב כי יצא הסיג חוצה ולא נשאר שום שמרים ביין. וזהו בסוד (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלקים זולתך, זהו יין המשומר, וכבר הזכרתי זה למעלה. נחזור לענין, זהו שרמז לא יתערב ה' בח' ולא ח' בה':

הרי החמץ סוד הקליפות (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון. והמצה שהיא החירות, וכן ד' כוסות שכנגד ד' לשונות של גאולה, כולם הם שמורים ממקום המשומר שאין שם מגע גוי, ולא מגעת שם שום יניקה להקליפות, והוא ספירת בינה הנקראת עולם הבא, ששם רמזו ז"ל יין המשומר בענביו. כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב), עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), זהו יין המשומר. ושם בבינה משומר, כי לא מתחיל מגע גוי רק מהזרועות ואילך, כי לישמעאלים אחיזה בחסד אברהם, ועשו בפחד יצחק, ומבואר זה באורך בהקדמת תולדות אדם (בית דוד (א) ד"ה רבותינו ואילך). על כן המצה נקראת מצה שמורה, וכן ארבע כוסות יין רומזים יין המשומר. והמצה והיין הם תיקון חטא אדם הראשון, יש אומרים חטה היה, ויש אומרים אשכול ענבים, ודברי שניהם אמת להמבין רמיזתם. והמצה הוא התיקון של החטה והיין הוא התיקון של אשכול ענבים:

ואז כתנות עור בעי"ן שהוא לשון ע֝ו֡ר יתהפך להיות עין רואה, כי מכח עין ע֝ו֡ר יתגדל הראות ויהיה יתרון לאור מן החושך מכח החשך, ולא זו שיחזור העולם לכוונת הבריאה להיות כתנות אור, אלא אפילו יהיה תוספות אור בסוד (ישעיה נב, ח) כי עין בעי"ן יראו בשוב י"י ציון. כי עי"ן רעה שהוא כתנות עור יוחזר לעי"ן טוב טוב רואי, ויהיה כל כך אור גדול שלא היה מושג לנביאים כמו שכתוב (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה אלהים זולתך, ואמרו רז"ל (סנהדרין צט, א) זהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, הוא הדבר אשר דברתי שהיין משומר יצאו ממנו השמרים, ואז כתנות אור לעתיד יהיה יותר אור כי לא יהיה בטוב ההוא שום תערובות סיג אפילו בנעלם:

ולא הוזכר יין בסעודה זו, כי יין שלעתיד לא ניתן להשיג, כמו שנאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך:

כן הענין בקרבנות של נדרים ונדבות הגוים שמקריבים ישראל. הנה ע"י קרבנותיהם הם מתקרבים אל הקדושה ע"י שרשם למעלה הנשרש בקדושה ומורידין שפע מלמעלה, ובזו ההשפעה גם כן ישראל נשפעים והן שמחין עמהן. אמנם התעוררות קרבנות ישראל שמקריבין את עצמם בפנימיות הקדושה למעלה וזהו שמור להם לעולם הבא לדביקות הנצחיות אשר אין לה ערך ושיעור והוא בלתי מושגת אשר על זה נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך על השכר הרוחני הזה:

ואמנין מצד עולם הבא אמרו רז"ל (תענית ח, ב) אין הברכה מצויה כו' אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כח, ח) ישלח ה' [אתך] את הברכה באסמיך. ורומז על (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך זה עולם הבא. נמצא המספר אמיתי מספר י' עולם הבא נקרא את, ומספר השלם עולם הזה נקרא כ"ל עולה נ' שערי בינה, ואף ששולט עין הרע מצד המספר הזה, כשאינו מזוכך הכל לטובה יסורין של אהבה לכפר עון ולהתם חטאת, ואז מתקרב ה' לי':

ואחרי ההקדמות האלה, נביא להתיר הספק הגדול שנסתפקו למה לא נתפרשו עונשי מבטל מצות עשה. וזה דע, כי אין כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי גיהנם כדאי אצל השכר המזומן על מצות עשה לעולם הבא, כי טוב לו לקבל כל עונשי דינים ובלבד שלא יפסיד שכרו לעולם הבא. והראיה העצומה, שאם לא היה עון ביטול מצות עשה חמור מן דין עונש לא תעשה, למה אתי עשה ודחי את לא תעשה, וכי דבר שאין עונש בביטול עשייתו יהי' חמור לדחות דבר שיש בו עונש בעשייתו. אלא על כרחך אין הדבר כן. ועוד ראיה, באומרם (אבות ד, יא) תורה ומעשים טובים כתריס לפני הפורעניות. גלה לנו הסוד כי הם מגן לכל עונשי לא תעשה. ועוד ראיה שפרקליט אחד של מצות עשה דוחה כמה קטיגורים של לא תעשה, שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. ובכלל דע, כי לא יכול הפה להוציא עונש מבטל מצות עשה, לכן לא נכתב עונשו. והוא דומיא לעולם הבא, עין לא ראתה וגו' (ישעיה סד, ג), ודע זה:

וזה שאמרו רז"ל בפרק אין עומדין (ברכות לד, ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד שנאמר (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ע"כ. הרי עולם הבא שהוא תחיית המתים הגדול שהוא בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו הז' בתוספות מעלה ברוחניות הנצחיות יותר מימות המשיח, מכל מקום אלו ואלו הכל בגוף ונפש: