וַֽיִּשְׁמְר֞וּ מִשְׁמֶ֤רֶת אֱלֹֽהֵיהֶם֙ וּמִשְׁמֶ֣רֶת הַֽטָּהֳרָ֔ה וְהַמְשֹׁרְרִ֖ים וְהַשֹּׁעֲרִ֑ים כְּמִצְוַ֥ת דָּוִ֖יד שְׁלֹמֹ֥ה בְנֽוֹ׃
At ginampanan nila ang tungkuling iniatang ng kanilang Diyos at ang tungkulin sa pagpapanatili ng kadalisayan; gayundin ang mga mang-aawit at ang mga bantay-pinto, ayon sa iniutos ni David kay Solomon na kanyang anak.
מורה נבוכי הזמן
ועל זה הדרך בעצמו, נאמר על ענין התיקונים שבא בדברי חז"ל. ותחלה נעיר, שיש להפריש בין תיקונים לתקנות שבא כמו כן בדבריהם: שאלו הן לתקן איזה קלקול שהגיע ממנהג הקדום, ונתחדשה תקנה לפי הזמן, תקנת השבים, תקנת אושא, ועל הרוב התקנה היא נגד הלכה שהיא דין התורה, וכמו על האומר בנשבעין ונוטלין: הלכות קבועות שנו כאן, שאלו הני הלכתא הני תקנות נינהו, והפעל ממנו התיקון; אולם התיקון הוא יסוד והנהגה טובה בעצמה, לא בשביל קלקול שקדם לו, והפעל ממנו תיקון; ונאמר שכל התיקונים הקדמונים שלא קבלו להם זמן ידוע, הסמיכום על דרך מדרכי הדרש ידוע ונהוג להם בכתובים (לא בא הכתוב לסתום, אלא לפרש; לנעול, אלא לפתוח), לזמן היותר קדום שהיה בו אפשרות וצורך לתיקון ההוא; אמרו: משה תיקן ברכת חזן, שכבר היה בו צורך בימיו, לפי הפירוש המקובל לסופרים בהמקרא "ואכלת ושבעת וברכת" הגם שבאמת מטבע הברכה כמו שהיא לפנינו (שבא בה לדוגמא מלת זן ומפרנס מלשון עברי מאוחר), אינה מזמן משה; והוא הדין והוא הטעם בברכת הארץ מיוחסת ליהושע, ובונה ירושלים לדוד. והראיה בזה שעל האמת המדויק יחסום לזמן הראוי להם, והוא זמן הסופרים; אמרם (ברכות ל'ג י"א): ברכות קדושות והבדלות אכה"ג תיקנום. ומזה המין הוא אמרם בברייתא בב"ק: עשרה תנאים התנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין וכו'. ובלי ספק הסמיכוהו על הכתוב ביהשוע וישם לו חק ומשפט בשכם, וכמו שהיטיב לפרש הרמב"ן ז"ל הכתוב במשה "שם שם לו חק ומשפט" על תיקוני והנהגת העוברים במחנה ע"ש. – וכן מה שייחסו עירובי חצרות ונטילת ידים לקדש לשלמה, נראה לפי שקודם לזמנו, ומימי השופטים היו ישראל עובדי אדמה לבד, וכמעט כלם ישבו בפרזות ובחצרים, והבתים נטושים על פני השדה שנחשבו עם השדות, כמבואר בתורה: ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב, ואז לא היה אפשרות ולא צורך לתיקון ההוא, לפי שלא נמצא רשות יחיד סמוך לרשות יחיד אחר; אולם בזמן שלמה, שע"י רבוי העושר ומלאכות ההדר והעדון, רבה הקבוץ והישוב בערים גדולות בעלות שוקים וחצרות שבירושלים כעיר שחוברה לה יחדו, ככתוב עליו בבאור, שבנה הרבה ערי מסכנות וערי מצור גבוהות חומה דלתים ובריח, ועל כן יחסו התיקון ההוא לו ולחכמי זמנו, וכמו כן הטומאה לידים ראו שייכות הגזרה לזמנה, מפני שעד ימיו העם מזבחים בבמות, ואך בימיו שבתו הבמות ליחיד ולצבור לגמרי, ורבו תרומות ה' וההקדשות במקום אחד בירושלים; ועל כן הוצרכו אזהרה יתירה לשמירת טהרתם; ודע שכתוב בדברי הימים (א', כ"ג): כי בדברי דוד האחרונים הפקדו גם הלוים במעמדם ליד בני אהרן על טהרת לכל קדש, וכי בלשון הזה עצמו כתוב בנחמיה על הזמן שלו ישמרו וכו', ומשמרת הטהרה כמצות דוד שלמה בנו. והנפלא שחסר וי"ו החבור במסורה; ויתכן א"כ כי הסופרים, אשר הראשונים מהם כתבו והשלימו ספר עזרא, נחמיה, מסרו כאן שהדבור משמרת הטהרה יכלול גם נטילת ידים לקודש, כנודע שקראו לכל תיקון וסיג משמרת. ושרמזו בחסרון הוי"ו, היות התיקון לשלמה לבדו לפי שייכותו רק לזמנו, עם שנמצא כתוב "כי בדברי דוד האחרונים" וכו'. – ולפי מטרת כוונתנו ראוי להודיע בכאן, שגם נטילת ידים לחולין, שהוא בודאי משמונה עשר דבר, הודו עליה באונגליון שלהם, שהיא משלמנותא דקשישא (מסורת הזקנים), הגם שלא עברו מזמן הגזרה עד ענין הספור ההוא רק כמאה שנה לכל היותר. – מן התיקונים שהם בודאי מזמן שנתיחסו אליו אמרם בברייתא בב"ק: עשרה תקנות (לפי הלשון עשרה ולפי ההבדל שעשינו היה טוב יותר תיקונים) תקן עזרא, האחרונה שבהם טבילת בעלי קרי לתלמוד התורה שהחזיקו בה אז בצבור ובישיבה, ובאחרית בטלוה לגמרי מפני חשש בטול פריה ורביה מן התלמידים; ומזה (כתובות פ"ב ב') שמעון בן שטח תיקן כתובת אשה, שקודם לזה היה מיוחד לה הסך, במזומן ובע"פ, והתיקון הוא הכתב ובאחריות כל נכסיו, והמלה כתובה מחודשת, ובלי ספק מועתק מלשון יוני. – ככה ראוי ומחויב שישתדל הנלבב, לשקול בפלס ומאזני אמונה וצדק המאמרים הנפרדים, גם להשוותם יחד על אופן שיסכימו לכל מה שהוא עיקר ומועיל להאמתת הקבלה בכלל, ושלא יטעוהו ההפרזות בשום מקום שימצאם, כמו שלא יטעה את הנבון המאמר השגור, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נאמר למשה בסיני, שהפלגתו נגלה, אלא מחובה עלינו בחק חכמינו ראינו על מה שיש למצוא בו מן העומק; והוא שהמלות ותיק לחדש יורו על הנעשה עפ"י ההתבוננות וההיקש השכלי; והנה הרגיש אומרו כי מטבע הרוחני האחדות הגמורה, ושכל מושכל יכלול בראשיתו כל התולדות שמתאחדים בו, ממנו יצאו ואליו ישובו; כמו שהמושג הפשוט של העגולה, שהוא תמונה עשויה באשר יסוב קו ישר על אחת מנקודות קצותיו, כבר יכלול בתנאו זה האחד, כל התכונות והמושגים הרבים שבארו בעלי ההנדסה בעגולה, באין צורך לשום הקדמה זולתו, אלא הכל כלול בגדר העגולה הנזכר, על האופן, שהאומר בפיו גדרה, כבר חייב עמו כל ההגבלות והתכונות הנפלאות הנודעות עתה, ושאפשר להוודע עוד בעגולה, אלא שכל זמן שלא נתבארו עדיין הם כלולים בו בכח לבד, וכשיוציאם איזה שכל במחקרו, הנה ישובו ביחס אצלו כלולים בו בפעל. מעתה יש מקור להמאמר הנזכר גם ביחס אל המקבל בעל תכלית, אולם בכח לבד, וביחס אל הנותן ב"ה, שאצלו אין הבדל בין הכח והפעל, גם בפעל. – ונחזור לדרישתנו בהלכות; כבר הזכרנו שהמקור לרבוי ההלכות הוא המדרש בכתובים עפ"י מדות ודרכי היקש מיוחדים; ועל כן לא לבד כל מצוה ומצוה במקומה, כ"א גם כל מקרא שכתוב בתורה, ואף גם בשאר ספרי קדש, יצלח ויוכשר להדרש להגבלת איזה הלכה צריכה; ולזה מלבד הנגוד הראשון שזכרנו, דברי תורה ודברי סופרים, מצות התורה ומצות הזקנים, נתחדש עתה עוד נגוד אחד, מקרא והלכה, המקרא הסומך והנדרש לתלמודו, וההלכה הסמוכה ונלמדת; אמרו חגיגה במשנה (פרק א'): היתר נדרים פורחין כאויר ואין להם על מה שיסמוכו; הלכות שבת חגיגות והמעילות, הרי הם כהררין התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות; הדינין והעבודות, הטהרות והטמאות יש להן על מה שיסמוכו, והן הן גופי תורה (שהתורה שבכתב מרחיבה בהן): ושם בברייתא: נגעים מקרא מרובה והלכות מועט וכו', אהלות מקרא מועט והלכות מרובות, ואמרו עוד (סוטה י"ז, א'): בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא; והדבור נראה קדמון להיותו בלתי רגיל, ופירושו, כאלו ההלכה תעקוב את המקרא ותתנכל עליו להוציא ממנו היפך המבואר בו. – והזכרנו עוד, שיש הלכות רבות המספר, ביחוד בדיני ממונות וקנסות, שאין להם מקרא כלל, הרוב מהם בשלש בבות נזיקין, והם שלפי דעתנו קראום חכמינו גזירות וחתוכי דינים, ומביאים עליהם טעם משקול הדעת והיושר לבד, לא מן המקראות, עם היותם מסכימים בהכרח למשפטי התורה, ומשפטי האמת צדקו יחדו, וע"ז דרשו מן "ושפטתם צדק" צדק את הדין ואחר כן חותכהו (סנהדרין ז', ע"ב).