Kommentar zu Dewarim 23:13

ויד תהי' לך כו' פי' לשוב תמיד בכל עת ולפשפש במעשיו. ויחד תהי' לך על אזניך שמעתי פשוט לשון אוזן לשמוע מוסר. וי"ל עוד כי איתא ר' שמעון פי' על עדים מהר חורב כלי זיין הי' ששם מפורש חקוק עליו. והגם שניצלו העדים בשבת מחזירים לישראל. וכן בתורה או תפלה שהוא אותיות התורה משיגים בחינת משה העדי והזיין הנ"ל. וזה ויחד תהי' לך על אזניך פי' בשבת או בתורה ותפלה כו'. והיה בשבתך חוץ וחפרת פשוט. וי"ל עוד תתבייש בה לשון וחפרה הלבנה ושבת פי' תשובה לה'. וכסית את צאתיך כי ה' אלקיך כו' להצילך ולתת אויביך לפניך לשון כפול. י"ל לתת אויביך לפניך כמו שכתיב ואתן אדם תחתיך לשון אדום וכן נתתי כפרך מצרים כו' וכן פרשנו על ויפרקנו מצרינו שהקב"ה פורח אותנו וזה בא מצרינו שמשליך הדין על צרינו. וכן פרשנו על שפוך חמתך על הגוים כו' כי אכל את יעקב כו' [בתחילה] אמר בלשון יחיד אכל ואח"כ אמר השמו לשון רבים. פרשנו אמר שפוך החימה שהי' ראוי לבא על ישראל [תשפוך] על הגוים כו' כמו שהבטחת. וזה אמרו כי אכל את יעקב פי' חמתך ואת נוהו השמו הגוים. ע"כ ראוים הם להחימה וזה לתת אויביך לפניך. לשון פנים של זעם הזעם שלך להיות על אויביך. ובמדרש להצילך תרין אמוראין חד אמר להגן עליך להיות צל על ראשך וחד אמר לרוקן נכסי אומות לך וכמו וינצלו את מצרים. י"ל שמדקדק לשון כפול כי יש בכלל מאתים מנה במה שאמר לתת אויביך לפניך ע"כ פי' להגן ולהיות צל וחד אמר לרוקן נכסי אומות לך ע"מ והי' מחנך קדוש י"ל על מנת ל' מנת חלקי פי' על מחנה זו נותן לך שפע להיות מחניך קדוש כי אם אין קמח אין תורה וכן שלא יבלבלו אותנו אויבינו והנה התשובה הקדמה לעולם הוא למעלה מכל הדינין ושורש הכל ומי שהוא בתשובה מושל על שורש הסט"א שהוא באחדות עדיין (כי שארי בחבורא ומסיים בפרודא) וזה כי תצא פי' חוץ להעולם הוא התשובה למלחמה על אויביך ונתנו פי' שורש אויביך שהוא עדיין באחדות כו' ושבית שביו:

ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יש לעיין מה טעם קביעות מקום בכאן חוץ למחנה ויפנה בכל מקום שירצה. ועוד מה טעם במלת חוץ די במ״ש ויצאת שמה. ויש לומר שזה בא ללמד על משרז״ל (מדרש הובא בילקוט) תנא אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן. והטעם שמא כשיסעו יעבור הענן לפניהן או לצדיהן ונמצא עובר על מקום טומאה אבל לאחוריהן אינן חוזרין. וזה טעם ויד תהיה דהיינו מקום קבוע שהוא לאחוריהן דוקא. ולא לשאר צדדין. וטעם חוץ שאינן צריכין להתרחק מחוץ למחנה ולא כלום ואע״ג דכתיב מחוץ למחנה שמא אפשר שנטעה ונאמר שנלמוד מחוץ למחנה מדכתיב ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה מה התם בריחוק מקום דהיינו אלפים אמה אף כאן ת״ל חוץ. ואפשר לומר שמי שרוצה להתרחק מחוץ למחנה כמלא עיניו שיכול להפנות בלא כיסוי. שהרי מכאן למדו לריחוק הצואה לענין תפלה. וכמו שלענין תפלה אם מרחיק מן הצואה לצדדין ד׳ אמות ומלפניו כמלא עיניו יכול להתפלל אף בלא כסוי אף בכאן אלא שהצריכה תורה כיסוי. לפי שבכאן לא רצה השי״ת להטריחם שילכו כמלא עיניהם. ובתוך המחנה עצמו אי אפשר אף ע״י כיסוי שהוא קדוש כבית הכנסת. כמו שבבית הכנסת אסור להפנות ע״י כיסוי כן במחנה דכתיב והיה מחניך קדוש. ומה שהחזיר פעם אחרת מלת חוץ דכתיב והיה בשבתך חוץ. אפשר לומר שחוץ האמור למעלה נאמר במים קטנים. וחזר לומר שאף בגדולים אינו צריך להרחיק כלום. כי הא דרבי יונתן דרמי (ברכות כ״ה) כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו׳. פירוש שלא הוצרך כיסוי. וכתיב והיה בשבתך חוץ וכסית. לא קשיא כאן בקטנים כאן בגדולים. שלא אסרה תורה בקטנים אלא כנגד העמוד. הרי שפסוק ויד תהיה לך בקטנים. ופסוק ויתד בגדולים. ומ״ש מלת ושבת היל״ל וכסית וגו׳. דרשו בספרי וחפרתה בה שומע אני יהיה חופר באחת ומכסה באחת. ת״ל ושבת פירוש מדקאמר לשון חזרה משמע שבה עצמה חוזר ומכסה. ר׳ ישמעאל אומר מנין שלא יהיה אדם הופך מתניו כלפי דרום ועגבותיו כלפי מערב ת״ל ושבת. פירוש שאסור לאדם להפנות בין מזרח למערב אלא בין צפון לדרום. ואף כשיגמור להפנות ורוצה לכסות שצריך להפוך מתניו לצד אחד כדי שימצא מקום לכסות אל יהפוך מתניו כלפי דרום שנמצא פניו כלפי מזרח ועגבותיו כלפי מערב. ושכינה במערב. דכתיב ושבת. דמדכתיב ושבת משמע שעמד ואח״כ חוזר לכסות אלמא שצריך לעמוד ולא להפוך מתניו לצד דרום. וה״ה לצד צפון. עיין בפסיקתא. ומה שהצריך הכתוב יתד היל״ל וכסית את צאתך. והוא יכסה במה שירצה. י״ל דלזה הוצרכו רז״ל לדרוש בו עשה תיק לזיינך. ג״כ אמרו אל תקרי אזנך אלא אוזנך (כתובות ה׳). עיין בילקוט. ולפי הפשט צריכין יתד להיות מצוי תמיד עמם בכל שעה ובכל רגע והוא מצות עשה. ומ״ש כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. בפ״ק דפסחים (דף ג׳) עקם הכתוב כמה אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו. בכאן. וג״כ בפסוק כל הבהמה אשר איננה טהורה. וג״כ גבי שאול דכתיב כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. יש לדקדק מה טעם באלו המקומות בפרט עקם הכתוב שהרי מצינו כמה מקומות שאמר הכתוב בהמה הטמאה והשרץ הטמא. והאיש אשר הוא טמא. וי״ל שבכאן כתיב בתחלת הפרשה כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע וסמיך ליה כי יהיה בך איש וגו׳. וזו המצוה שהזהיר עליה ואמר ונשמרת מכל דבר רע כמו שדרשו (נדה מ״ג) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והענין שיש ברית המעור וברית הלשון וכמו שיזהר בברית המעור שלא יוציא קרי לבטלה. כך יזהר בברית הלשון שלא ידבר דברים בטלים. כי אין לך שום דיבור שאינו עושה רושם ונברא ממנו איזה מלאך אם טוב ואם רע. שאפילו הקול היוצא מן הכאת המקל אינו נאבד כנזכר בזוהר שלח לך. ואם לא יזהר ביום בברית הלשון יבוא לידי טומאה בלילה וחלומותיו אינן מיושבין עליו. ואם כל היום יקדיש עצמו בלימוד ההורה ואותה התורה שילמוד בלי שיבוש וג״כ לשמה. יהיה המלאך הנברא ממנה טוב. ואם הוא בשיבוש וגם אינו לשמה יהיה אותו מלאך ג״כ מעורב מטוב ורע. ולפעמים משקר ומודיע לו דברים של שקר. וזהו ונשמרת מכל דבר רע. וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. כי זה גורם את זה. ומה מתוק משארז״ל (פסחים ג׳) בג׳ מקומות עקם הכתוב שלא להוציא דבר מגונה מפיו. כמו כאן. אשר לא יהיה טהור וגו׳ שרמז שלא יוציא דבר מגונה מפיו. ואע״פ שיאריך ויעקם בלשונו. וזהו ונשמרת מכל דבר רע וגו׳. אי נמי מכל דבר רע דהיינו לשון הרע זה הוא אזהרה כוללת בכל זמן ולמה יחד לה בעת יציאתם למלחמה. אמנם כבר אמרו רז״ל לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולפי זה נוכל לפרש שבעת הסכנה הזהיר לאדם שלא יוציא מפיו אפילו דיבור מגונה לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ומזכיר עונותיו של אדם. ובא הפסוק שאחריו ופירש ורמז לך היכי דמי דיבור מגונה אפילו כי האי גוונא שיזכיר על פיו לשון טומאה יקרא דבר רע וצריך לעקם כדי שלא להוציא דבר מגונה כדרך שעקם הכתוב באומרו איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. לפי שהוא שעת הסכנה. ג״כ בענין נח במבול שעת סכנה היתה. ורמז לו הכתוב שידקדק בדיבורו שלא יוציא דבר מגונה מפיו כדרך שעשה הפסוק באומרו הבהמה אשר איננה טהורה. ג״כ רמז לנו בענין שאול להודיע מעלתו ושבחו שהיה נזהר לאכול חולין בטהרה. כמו שארז״ל (במדבר רבה פ׳ י״א) והיה נזהר ג״כ אפילו שלא להוציא דבר מגונה מפיו (הרס״ו זללה״ה):

ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. יד הוא תקופות וכח שיוכל האדם לצאת חוץ לגבולו ולהכניס משם טובה לתוך הקדושה. ויתד תהיה לך על אזנך וכו', איתא בגמ' (תמיד כ"ח.) הרוצה שיחיה יחזיק באמונה יתירה, וזה פי' ויתד תהיה לך על אזנך היינו על כל דבריך יהיה לך בטחון ותקופות. והיה בשבתך חוץ. היינו באם יעשה אדם מישראל ח"ו מעשה שהיא חוץ מגדרו, וחפרת בה, היינו שיהיה נגדך ותתבייש בה, גם יעיין בה מלשון (איוב ל"ט,כ"ט) משם חפר אוכל. ושבת וכסית, היינו שאח"כ תעשה אותו הדבר בעצמו בהיתר [כענין שאיתא בגמ' (יומא פ"ז.) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר, ונתבאר הענין בפרשת ויגש בחלק ראשון וכענין שמצינו במשה רבינו שהוכיח את ישראל באמרו שמעו נא המרים ונחשב לו לחטא אף שבמדרש מביא כמה פשטים על זה, מכל מקום נחשב לו לחטא, וכאשר קצף שנית ואמר להם החייתם כל נקבה בזה תיקן ובירר את תוכחה הראשונה שגם אז לא היה בלבו שום כעס עליהם חלילה. תשלום.]. וכסית את צאתך, היינו כשתעשה עוד הפעם תכפר על העבר, כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה (בראשית כ"ה,א') ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, אחר כל הנסיונות נשא עוד הפעם את הגר ובירר שגם תחלה היה ברצון הש"י, וכמו שמצינו בגמ' (שבת מ"ט.) במעשה דאלישע בעל כנפים שהיה יוצא לחוץ בתפיליו לפי שהיה לו בטחון שבטח לא יוכל שום אדם להרע לו, ביען כי הוא מקיים מצות הש"י. ואח"כ כאשר תפסו הקסדור אז בטח ג"כ בה' שלא יאונה לו רעה ולא התרעם על מדותיו ששלח לו בטחון בזה, וע"כ השיב לו כי בידו כנפי יונה היינו שמניח את עצמו להתפתות מהש"י כמ"ש (הושע ז',י"א) יונה פותה, ובזה בירר כי גם תחלת יציאתו לחוץ לא היתה רק בתקופות ששלח לו הש"י ועי"ז ניצל.