Kabbalah zu Jeschijahu 65:26

החמדה, אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה ומביאה לידי גזל ושבועת שקר ולידי רציחה, והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר כעין הנחש שנאמר בו (ישעיה ס"ה כ"ה) ונחש עפר לחמו, וכתיב (משלי כ"ח כ"ב) נבהל להון איש רע עין וגו', ואמרו רבותינו ז"ל התאוה מוציאה את האדם מן העולם כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצותיה, והוא כופר בהשגחה שאינו מאמין שהכל על ידי השגחת השם יתברך וכמו שאמרו ז"ל (סוטה דף מ"ח ע"ב) כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה ועליו אמר (זכריה ד') כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנן לעתיד לבא, קטנות אמנה שהיתה בהן:

פתורה: שמא דאתרא הוה. כד"א, מפתור ארם נהרים לקללך. אמאי אקרי הכי. בגין דכתיב, הערכים לגד שלחן. ופתורא הוה מסדר תמן כל יומא. דהכי הוא תקונא דסטרין בישין, מסדרין קמייהו פתורא במיכלא ובמשתייא, ועבדין חרשין, ומקטרין לקמי פתורא, ומתכנשין תמן כל רוחין מסאבין, ואודעין לון מה דאינון בעאן. וכל חרשין וקוסמין דעלמא על ההוא פתורא הוו, ובג"כ אקרי שמא דאתרא ההוא פתורא. דהכי קורין בארם נהרים לשלחן פתורא.

דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, קב"ה כניש כל פמליא דיליה, ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא, מקמי ברית קיימא קדישא. דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא. ובההוא זמנא אתדחייא ההוא ערלה, מכל עמא קדישא לעילא. ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה. ברזא דכתיב, ונחש עפר לחמו. ועפר תאכל כל ימי חייך.

וזהו טעם שהעטרה מקנאה בעובדי ע"ז כאיש המקנא באשתו המזנה תחתיו כי לא נמצא קנאה רק בע"ז ולא בשום חטא כל כך כמו בע"ז. והנביאים המשילו את ישראל בעובדם ע"ז לאשה זונה. ודרשו ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר ט״ו:ל״ט) הם המינות והזנות כאשר זכרתי בהריסה. וכן אם ילך הבן ויגלה עריות מות יומת בחרון אף ומפני שנשתלשל מהזוג הנכבד הטהור והקדוש וכאשר יוציאו את זרעם שלא בדרך שאר או באשת איש או באשה שאינה מזרע ישראל יבלבלו (סא ילכלכו) המעינות אשר הם מים טהורים ויקלקלום ובאשת איש יטמא הזוג שנזדווג בדמות עליון. ועוד מכריחין את האיקונין (הגהה, פי' שור הבר ובת זוגו) להשתתף עמהם להיות עולם כמנהגו נוהג ואף כי בנותנים זרעם לבני הפילגשים שמוציאים הקדש לחול. וארז"ל על בלעם הרשע שאמר אלקיהם של אלו שונא זמה הוא כי בכל אלה היא ההשחתה דמיון ע"ז כאשר זכרתי בהריסה. כל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז ועל כל אלה נאמר המכעיסים אותי על פני (ישעיהו ס״ה:ג׳) כ"ש שיקנא השם ויפקוד עון הבן אם יעבוד ע"ז ויגלה עריות בארץ הנבחרת אשר שם ביתו כמו שכתוב הגם לכבוש את המלכה עמי בבית (אסתר ז׳:ח׳) וזהו שאמרו ארץ ישראל אינה כשאר ארצות כי לא תסבול ע"ז וגלוי עריות כי תקיא ממנה כל עושה אלה מפני היותה קדושה וטהורה והשכינה שורה בה:

כד אתתרך מאתריה, ואתנטע באתר אחרא, אתמר ביה ולא יכירנו עוד מקומו. בגין דעפר אחר יקח וטח את הבית. ודא איהו רזא, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, אינון גרמין וגידין ובשרא דהוה חזר עפרא. מה כתיב ביה ונחש עפר לחמו. בגין דהוה מנוגע. ולבתר ועפר אחר יקח וטח את הבית, ובני ליה גרמין וגידין. ואתחדש, כבית ישנה דעבדין ליה חדשה. ודאי איהו דאתחדש.

ולפי דברים אלו דע והבן, שאף על פי שאנו אומרים שהרוצה להשיג חפצו מאת ה' יתברך יהיה מתכוון באותו השם הידוע משמותיו לאותו החפץ שהוא צריך, אין כוונתי לומר שיתכוון לאותו שם לבד ויעמוד; אלא כוונתי לומר שיתכוון באותו השם שהדבר שהוא צריך תלוי בו, וימשיך כוונת אותו השם עד סוף י' ספירות שהוא המקור העליון הנקרא מקור הרצון, וכשיגיע למקור הרצון אז יפיק רצונו ומשאלות לבו. ווהו שכתוב: פותח את ידיך ומשביע לכל הי רצון (שם, קמה), אל תקרי ידיך אלא יודי"ך. כלומר, שאתה פותח סוד יו"ד של שם יהו"ה, שהוא מקור הרצון, אזי אתה משלים רצון והרצון מלמעלה למטה עד סוף הרצון, שהוא שם אדנ"י, ונמצאו הספירות מתברכות על ידו ונמצא הוא מתברך על ידי הספירות, וזהו סוד שכתוב: אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן (ישעיהו סה, טז). וסוד אמן הוא סוד המשכת הברכות משם אהי"ה לשם יהו"ה, ומשם יהו"ה לשם אדנ"י נמצאת למד כי כל מתפלל שהוא מכוון על דרך זו שאמרנו, שהוא מייחד הספירות ומקרב אותן זו לזו. ואם כן התבונן במה שאמר י"י יתברך לאברהם: כ"ה יהיה זרעך (בראשית טו, ה) כלומר אתה צריך לעלות ממידת כ"ה שהיא התחתונה, עד מעלת אהי"ה שהיא העליונה, ואז תשיג זרע בנים. ולפי שאדם צריך להתכוון בתפילתו ולעלות מספירה לספירה ומחפץ לחפץ, עד שיגיע בלבו למקור החפץ העליון הנקרא אין סוף, אמר דוד: שיר המעלות ממעמקים קראתיך י"י (תהלים קל, א). ופירוש 'ממעמקים קראתיך י"י' כלומר, מאת המקור העליון הנקרא אין סוף שהוא עמוק, שהוא סוד קוצו של יו"ד יהו"ה. וזהו פירוש 'ממעמקים קראתיך י"י', והיאך הוא מתכוון על דרך המעלות ממטה למעלה, להיכנס בה' אחרונה של שם, לעלות ממידה למידה ומספירה לספירה, עד שתעלה מחשבתו בקוצו של יוד, בכתר הנקרא אין סוף. זהו סוד 'ממעמקים', ולפיכך אמר: שיר המעלות ממעמקים קראתיך י"י ואל תחשוב כי לשון עומק הוא כל דבר שהוא שפל ועמוק למטה ואינו כולל דבר אחר, אלא כל דבר שהוא נעלם ונסתר וקשה להשיגו נקרא עמוק, כמו שאמר: רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו (קהלת ז, כד). והסוד הגדול הכולל הכול: מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב, ו). הנה תלה לשון עומק במקום המחטבה, וכבר ידעת כי סוד המחשבה הוא אות י' של שם ובספר יצירה אמר: עומק רום ועומק תחת עומק ראשית ועומק אחרית עומק מזרח ועומק מערב:

ודע כי על יסוד הספירה הזאת נתייסדה בתורה לשון שבועה. והנני מפרש. דע כי כל שבועה שאדם נשבע תלויה במידה זאת הנקראת אל ח"י. והטעם, לפי שכל לשון שבוע"ה היא מלשון שבעה, וסוד העניין הוא מה שאמר אברהם אבינו לאבימלך; כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (שם כא, ל). הלא תראה ג' לשונות שהזכיר במקום הזה, כל אחד מהן לשון נופל על הלשון. אמר בתחילה 'כי את שבע כבשות תקח מידי לעדה על הבאר', ואמר אחריו 'על כן קרא למקום ההוא באר שבע', ומה כתיב אחריו? 'כי שם נשבעו שניהם'. ופירוש הדבר הרי ג' לשונות שבע: כבשות, באר שבע, ושם נשבעו, כל אלו ג' לשונות נתאחדו באותה השבועה. ולפיכך אמר: על כן קרא למקום ההוא באר שבע. מאי על כן? כלומר, על טעם שבע כבשות והשבועה. כי על שני טעמים קרא אותו באר שבע, על שבע כבשות והשבועה. ובמקום אחר כתיב: ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע (שם כו, לג). הלא תראה כי על שם שבעה קרא שם העיר באר שבע ולא הזכיר בכאן שבועה, והסוד העיקר תלוי בסוד שבעה, ומקום הבאר תלוי בשבועה. ועכשיו יש לנו לברר. דע כי כל הנשבע הוא נשבע בסוד שבע הספירות, שהם סוד שבעת ימי עולם, והכול תלוי במידת אל ח"י שהוא השבת, שהוא יום השביעי, וכל שבועה תלויה בשביעי, והסוד: וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא, יז). ולפיכך הנשבע, נשבע בנפש ונשבע בחיים כשהוא אומר נשבע בשם י"י י, והסוד; חי י"י וחי נפשך (שמואל, כה, כו). כי סוד 'חי נפשך' הוא סוד אל חי, שממנו נמשכים החיים וכל הנפשות הפורחות מארץ אדנ"י, כאמרו: תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד) והוא סוד השבת שהוא יום השביעי שממנו נמשכים חיי הנפש, כאמרו: וביום השביעי שבת וינפש. הרי חיי הנפש תלויים בשביעי, שהוא סוד השבועה. וכל הכופר בשבועתו כאילו כופר באל חי ובו' ספירות, שהם סוד שבעת ימי עולם. ואם ברב פשעו וכחשו כפר בשביעיות, מאין לו חיים וטובה? שהרי לא נברא העולם אלא על ידי אלו שבע ספירות ובהן מתקיימים כל הנבראים, ז' ימים בסוד ז' ספירות, בסוד שבועה. ואם חס ושלום ישקר אדם בשבועתו הרי הוא נעקר מאלו שבע הספירות שהם סוד קיומו, ונמצא נעקר מן העולם. נמצאת למד כי השבועה היא באל חי שהוא סוד השביעי, שהוא סוד השבת, שהוא סוד חיי נפש, שהוא סוד 'שבת וינפש'. ולפי שהשבועה היא באל חי אומר בעניין: וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם (דניאל יב, ז). הלא תראה השבועה שהיא בחי העולם, שהוא אל חי. ובשאר מקומות: חי י"י אשר עמדתי לפניו (מלכים, יז, א). חי י"י וחי נפשך אם אעזבר, חי נפשר אדנ"י (מלכים, ב; שמואל, א). ולפיכך אמרו רז"ל: שבועה כנשבע במלך, לפיכך אין נשבעין לבטל את התורה או אחת ממצוותיה, ואם ישבע לוקה ומקיים את המצווה, שאין שבועה חלה לבטל דברי תורה, שהרי הם סוד שבעה קולות יצאו משבע ספירות במתן תורה, ואין אדם נשבע לבטל דברי תורה וכל שבועה, בי"י, וכל נדר, לי"י, וסוד נדר לי"י עדיין נפרש אותו במקומו בעזרת השם, כי הנדר הוא סוד השבת הגדול, שהיא סוד השביעית העליונה. ואם תמצא כתוב אשר נשבע לה' (תהלים קלב, ב) ולא אמר נשבע בי"י, פי' הפסוק כן הוא: שדוד המלך עליו השלום נשבע לעשות דבר זה לי"י, כלומר שלא ישקוט וינוח עד אשר ימצא מקום מנוחה לשכינה לבנות בו בית המקדש. נמצאת אומר כי כל הכופר בשבועתו נעשים לו שבעת ימי בראשית, שהם סוד כל ימי העולם, כמו אויבים ומבקשי רעתו, שהרי כשכפר בשבועה, כפר בשבעה; וכשכפר בשבעת ימי בראשית, נמצא כל יום ויום משבעת הימים אצלו כאויב, וכל יום ויום מקלל לזה הכופר. ולפיכך כל הנשבע בארץ ישבע באלהי אמן (ישעיהו סה, טז), ויש להיזהר מאמונת אלהי אמן. ועונש השבועה כבר גילו אותה במסכת שבועות כאמרם ז"ל: דברים שאין האש מכלה אותן, שבועת שקר מכלה אותן. וטעם זה טעם ברור בדרך היצירה. כיצד? הרי בטבע האש היא שורפת כל מיני עצים ובגדים ושאר כיוצא בהם ומכלה אותם, אבל האבנים והעפר אין האש מכלה אותם, שאין האש מכלה את העפר, שאפילו ישרפו האבנים, חוזרות עפר ואינן כלות. אבל שבועת שקר מכלה האבנים והעפר, והטעם כי כל הנבראים כולן לא נבראו ואין להם קיום אלא בשבע ספירות הנקראות שבעת ימים, ובאותן ספירות תלויים שמים וארץ וכל צבאותם, וגם האש והמים והרוח והעפר, והרים וגבעות וימים ונהרות, וכל מיני צמחים וכל בעלי חיים למיניהם וכל בני אדם. ולפיכך כשאדם כופר בשבועה, הרי הוא ככופר בשבע הספירות שחייו וקייומו ואשתו ובניו וממונו וכל מה שיש לו תלויים בהם. וכשכופר באלו שבע ספירות, שהם סוד השבועה, הרי אלו שבע ספירות מכלות גופו חייו וממונו קרקע ומטלטלין, לפי שהכול תלוי בהם מאחר שבהם נבראו כל היצורים, והם היו כמו האומן העושה את המלאכה, שהוא יכול להרוס ולהשחית המלאכה שעשה. כן הכופר בשבועה כופר באומן שעשה את העולם. וכשכפר באומן שעשה את העולם, יכול האומן להחריב את ביתו ואותו ואת כל אשר יש לו, אפילו העפר והאבנים, לפי שהאומן שעשה את האבנים יכול למחות זכרם מן העולם. וסוד האומן הוא סוד אמן, ולפיכך העונה אמן כנשבע. וזהו סוד: ישבע באלהי אמן (שם). כלומר, הנשבע, באומן שברא העולם נשבע. וזהו סוד שדרשו בפסוק ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), אל תקרי אמון אלא אמן. ולפיכך ארז"ל שעניין שבועה ואמן, אחד הוא בעת שמשביעין אותו. ובעזרת השם עוד נבאר לך סוד מילת אמן, על דרך המשכת השפע בדרך הצינורות. ולפי שהשבועה היא כלל שבע ספירות שהיו האומ"ן לכל הנבראים, אמר: דברים שאין האש מכלה אותם שבוע"ת שקר מכלה אותם. והטעם, שהשבועה היא האומן שברא את האש ואת האבנים ואת העפ"ר ואת כל היצורים, ולפיכך אין האש יכולה לאבד ולכלות את האבנים ואת העפר, לפי שהעפר אחד מן היסודות הוא כמו האש, ושניהם נבראים. אבל השבועה, שהיא סוד האומן והבורא, היא יכולה לכלות האש והאבנים ואת שאר כל היצורים, לפי שהכל ביד האומן שעשה היצורים כולם יתברך ויתברך. וזהו שאמר: לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו (תהלים קב, כו). וזהו סוד שאמר: דברים שאין אש ומים מכלין אותם, שבועת שוא מכלה אותם; לפי שהשבועה היא האומן והכל תלוי ביד האומן, כאמרו 'ישבע באלהי אמן', וכאמרו 'ואהיה אצלו אמון', ואחז"ל: אל תקרי אמון אלא אומן, והסוד הגדול הזה: כבר ידעת כי סוד שבועה היא סוד אל ח"י, והיא סוד כי טוב, ולפיכך אמרו בכל הנבראים שנעשו במעשה בראשית: וירא אלהים כי טוב (בראשית א, יב), וסימן: ואהיה אצלו אמון, וסוד ואהיה, ו' הדבקה עם אהיה, היא סוד שש ספירות, והאחרונה מן השש היא סוד 'כי טו"ב'. ולפיכך כל הפעולות שעשה אלהים, שהוא אדנ"י, במעשה בראשית על כל פעולה ופעולה נתיעץ ב'כי טוב'. ביום הראשון מה כתיב? וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א, ד); ביום השני לא נאמר בו כי טוב לפי שהוא סוד ההבדל והפירוד, כאמרו יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (שם, ו), ובכל מה שיש בו חילוק ופירוד אין טוב מצוי בו, כי אין טוב בא אלא להביא שלו"ם ולחבר כל הדברים:

וְהַיְינוּ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ דְּאִינוּן בְּהַבְדָּלָה, י''ה מִן אִישׁ וְאִשָּׁה, בָּתַר דְּחָאבוּ וַיַּעַשׂ יהו''ה אֱלֹהִי''ם לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם (בראשית ג כא), וְהַיְינוּ בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ (אשה), וְדָא עוֹר שֶׁל נָחָשׁ, לְאִתְדַכָּאָה בַּמֶּה דְחָאב, וּבְגִין דָּא צַדִּיקִים דְּנָטְרֵי בְּרִית שׁוּב אֵינָם חוֹזְרִים לְעַפְרָן, דְּאִיהוּ עוֹר מִשְׁכָא דְחִוְיָא דְאִתְבְּרֵי מֵעַפִרָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ (ישעיהו סה כב).

וְאִם הַהוּא דְקַבִּיל בְּרִית אִיהוּ מַמְזֵר, הַהוּא עַפְרָא תַּקִּין לֵיהּ לְחִוְיָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (ישעיה סה כה) וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, וְאִיהוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרַרָהּ יהו''ה (בראשית ה כט), דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם ג יז) אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, וְאִיהִי עַפְרָא מֵהַאי דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם א ב) וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, דְאִתְּמַר בָהּ (ישעיה נא ו) וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, עִמֵּיהּ יְהֵא חוּלְקֵיהּ, כְּאִלּוּ קָשִׁיר לֵיהּ לְמֶיעֱבַד עוֹלָה לַעֲבוֹדָה זָרָה, דְּהַהוּא בֵּן אוֹ בַּת אִינוּן פֶּסֶל וּמַסֵּכָה, וְעַל דָּא אִתְּמַר (דברים כז טו) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה, וְאִתְּמַר וְשָׂם בַּסָּתֶר, בְּסִתְרוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן, דְּהַהוּא בַּר מִנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי אִיהוּ, דְּגָרִים מָוְת לְאָדָם וּלְאִתְּתֵיהּ, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית ג יד) אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה כו'.

ולפי עיקר זה התבונן סוד ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל) שהוא סוד האמון והאומן והאמן, וזהו סוד טו"ב וסוד השבועה. לפיכך כל השביעיות כולן קשורות בשביעי, שהוא כלל השבעה, שהוא סוד השבועה. ודע והאמן שאין לשום בריה בעולם קיום, זולתי באחד יתברך מאלו ז' ספירות. וכשאדם משקר בשבועה, הרי נעקר מכל שבע הספירות ולא נשאר לו בשמים ובארץ שורש, וזהו שאמרו בנשבע לשקר: ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו (זכריה ה, ד), שהכול נעקר, שורש וענף. ועתה בני שמעה זאת והתבונן כמה הוא חומר השבועה וענשה, כי אפילו הוצאת שם שמים מן הפה לבטלה, אף על פי שאינו נשבע, נענש עליו כל שכן הנשבע לשקר, י"י יצילנו מעונש זה וישלח לנו סליחה וכפרה על כל מה שעברנו על ככה. ולפי שעניין השבועה הוא סוד שבע הספירות מעשר ספירות הכלולות בשמו יתברך, נאמר בתורה: ובשמו תשבע (דברים י, כ) י"י כי בשמו תלוי הכל: וכל הנשבע בארץ ישבע באלהי אמן (ישעיהו סה, טז). ולפיכך אמרו ז"ל שבועה כנשבע במלך עצמו. וסוד השבועה כלולה מן השבעה, כמו שכתוב: חצבה עמודיה שבעה (משלי ט, א). וכתיב; ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע (בראשית כו, לג), וכתיב: על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (שם כא, לא). והמידה הזאת נקראת בתורה בלשון חוק, ועתה יש לי להאיר עיניך בדבר זה. דע כי ה' יתברך ויתברך חקק כל היצורים ותלה גבולם ושיעורם בשמו הגדול, ונתן קץ וגבול לכל הנבראים שבעולם. ולכל הנבראים עליונים ותחתונים יש קץ וגבול, ולשמו הגדול אין לו קץ וגבול, באמרו קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות (איוב כח, ג). ואומר: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד (תהלים קיט, צב). ופירוש הפסוק הזה כן הוא; כל דבר ודבר מכל הנבראים יש לו גבול ותכלית, אבל אותה המידה הנקראת מצווה שהיא סוד ספירה עשירית משמו הגדול, והיא הראשונה ממטה למעלה והאחרונה מלמעלה למטה ונקראת מצווה, אין לה גבול כי רחבה היא מאוד, והיא המקפת בכל הנבראים ונותנת להם שיעור והטעם שנקראת מצווה, כי כל עניני ה' יתברך נעשית על ידה, ועל פי מצוותה מתנהגים כל הנבראים שבעולם. וזהו סוד התורה והמצווה: התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה. כי תורה שבכתב יש לנו להתנהג בה על צווי אדנ"י הנקרא מצווה, הנקראת תורה שבעל פה. ולפיכך אמר הכתוב: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. ודע והבן כי כל החקיקות הנזכרות בספר יצירה שחקק ה' יתברך במעשה בראשית, כולן חקקן על ידי אל חי אדנ"י. ובשני אלו השמות נתן קץ וגבול לכל הנבראים ושיעור ידוע שלא יצאו חוץ לגבול ולא ישנו את תפקידם. וכל זה נכלל במלת חוק וחוק"ה, אל ח"י אדנ"י, שבהם נחקקו ונגבלו כל הנבראים לבל יצאו חוץ לגבולם. וזהו הסוד הרמוז במזמור הללו את ה' מן השמים (שם קמח, א) כשהזכיר כל הנבראים עליונים ותחתונים 'יהללו את שם י"י כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור'. ואומר חוקות שמים וארץ (ירמיהו לג, לד). ובברכת הלבנה אמרו חז"ל: אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ואומר: נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה (שם לא, לט). כלומר, גבול היום וגבול הלילה בסוד מידת יו"ם ומידת ליל"ה. ואומר: האותי לא תיראו נאם י"י אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו (שם ה, כב). ואומר: גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ (תהלים קד, ט). הרי בכל מקום שתמצא לשון חוק, הוא עניין גבול כל הדברים ושיעורם. וכן. יאכלו אה חוקם אשר נתן להם פרעה (בראשית מז, כב), וכן: הטריפני לחם חוקי (משלי ל, ח):

א"ר יצחק, מאי דכתיב, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים. מאי טיבותא דא למיזל כדין, דכתיב ואיש משענתו בידו. אלא אמר רבי יצחק, עתידים הצדיקים לעתיד לבא, להחיות מתים כאלישע הנביא, דכתיב וקח משענתי בידך ולך. וכתיב ושמת משענתי על פני הנער. א"ל קב"ה, דבר שעתידים לעשות הצדיקים, לעתיד לבא, אתה רוצה עכשיו לעשות, מה כתיב וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה ואין קשב. אבל הצדיקים לעתיד לבא, עלה בידם, הבטחה זו, דכתיב ואיש משענתו בידו, כדי להחיות בו את המתים, מהגרים שנתגיירו מאו"ה, דכתיב בהו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל. א"ר יצחק, סופיה דקרא מוכיח, דכתיב מרוב ימים.

ת"ח, לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי, כימי העץ, ההוא דאשתמודעא, ביה זמנא, כתיב, בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ וגו'.

שכינתא אתקריאת אות ברית, מסטרא דצדיק יסוד עולם, זאת אות הברית. ביני, עמודא דאמצעיתא. ובין בני ישראל: נצח הו׳׳ד. אות: דא צדיק. היא: דא שכינתא. כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים: מכת״ר, עד עמודא דאמצעיתא. דלית שית בכל אתר, אלא מסטרא דאת ו׳. ולית שביעי, אלא מסטרא דאת י׳, עטרה על רישיה. חכמ״ה עלאה, אות היא. חכמה תתאה, אות היא. ותקינו למגזר לתמניא, דאיהו תמן חכמ״ה עד יסוד. לקבלא בהון י׳ זעירא, לסלקא לה עד כתר, למהוי עטרה על ראשיהון. ותקינו לשויה ערלה במנא ועפרא, לקיים ונחש עפר לחמו.

ר' אלעזר אמר, זמין קב"ה לתקנא עלמא, ולאתקנא רוחא בבני נשא, בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד כי כימי העץ ימי עמי וגו'. וכתיב, ובלע המות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר.

ת"ח, לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ: ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב, בלע המות לנצח ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים.
ברוך יי' לעולם אמן ואמן ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

זכאה חולקיה, מאן דידע ברזין דמאריה, לאשתמודעא ליה כדקא יאות. דהא אינון אכלין חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי. על דא כתיב הנה עבדי יאכלו. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא יממא ולילי. בגין דאינון ידעי אורחוי דקב"ה, וידעי ליחדא יחודא קדישא כדקא יאות, דכל דידע ליחדא שמא קדישא בשלימו כדקא חזי, זכאה איהו בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

ישראל באינון מדות אשתמודעון, דאינון בנוי דקב"ה ושכינתיה. למהוי בהון אנשי חיל, כגון אשת חיל עטרת בעלה, מארי דחסד. יראי אלהים. אנשי אמת, ולא אנשי שקר, דבני ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ושונאי בצע, כב"נ שמח בחלקו. ולא כערב רב בנוי דשפחה בישא, דאינון כחויא דכל ארעא קדמיה. הה"ד ונחש עפר לחמו, ודחיל למשבע מעפרא, דדחיל דתחסר ליה. והכי מארי בצע. דלא שבעין מכל ממון דעלמא.

וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. עפר איהו, ולא חומר. עפר איהו, ויתוב לעפרא. כד"א, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. לבתר דחטא, ובג"כ כתיב ביה בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך. עפר דא הוא אדם, דכתיב כי עפר אתה וגו'. ובג"כ כתיב עפר, ולא כתיב אדמה, ולא חומר, וכתיב ונחש עפר לחמו.

והם סוד, "שמים חדשים וארץ חדשה", "אקים את סוכת דוד", בסוד מ"ה שמקים את ב"ן. ואין קימה לב"ן העצמו, אלא יוצא מ"ה החדש, שהוא עיקר ההנהגה. ואז למפרע נראה שכל מה שנעשה - אפילו מתחלה היה לטוב. ואז חוזר כל רע לטוב, והוא ב"ן הנתקן על ידי מ"ה. ושורש מה שיהיה בעולם - הוא הדבר הזה שנעשה בספירות:

ת"ח, על האי אילנא דכל חילוי ביה שריא, אמר דוד, אתה תומיך גורלי. מהו גורלי. דא עדבא דאחיד ביה דוד מלכא. וע"ד, ע"פ הגורל כתיב. וכן הוא ע"פ יי'. וימת שם ע"פ יי'. הגורל כתיב. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלין באורייתא יממא ולילי, וידעי ארחוי. ואינון אכלי בכל יומא מזונא עלאה. כד"א, החכמה תחיה בעליה. דהא אורייתא דלעילא מאתר דא אתזן, והא אתמר עלייהו, הנה עבדי יאכלו.

וְעוֹד אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו, אִיהוּ רָזָא וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת (בראשית כד טו), וְרָזָא דְמִלָּה וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע (ישעיהו סה כד), זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּלָא מְעַכֵּב מַטְרוֹנִיתָא לְסַלְקָא לְמַלְכָּא, דְּכָל מָאן דְּאִיהוּ צְלוֹתֵיהּ שְׁגוּרָה בְּפִימוֹי בְּלָא עִכּוּבָא, הַהוּא מְמַהֵר מַטְרוֹנִיתָא לְמַלְכָּא, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא דְאִינוּן אֲטִימִין לִבָּא וְעַיְינִין, דְּלָא מִשְׁתַּדְלִין לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְמָארֵיהוֹן לְרַצּוּיֵי לֵיהּ בִּשְׁכִינְתֵּיהּ, בְּכַמָּה תַּחֲנוּנִים וּפִיּוּסִים, לְנַחֲתָא לֵיהּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, כָּל שֶׁכֵּן לְאַתְעָרָא בֵיהּ רְחִימוּ לְגַבָּהּ, כְּמָה דְתַקִּינוּ הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה.

(רעיא מהימנא) ואי תימא דלע' תחיל ולב' שנין אולידת, בתר אלף ומאתן, כחושבן רע"ב. הא כתיב בטרם תחיל ילדה. ורזא דמלה, והיה טרם יקראו ואני אענה עוד וגו'. ומאי בטרם. אלא קדם דישתלימו, שבעין ותרין שנין, בתר אלף ומאתן, אינון חבלים דיולדה, יתגליין ב' משיחין בעלמא. ובההוא זמנא ובהיכלו כלו אומר כבוד, והא אוקמוה כבוד חכמים ינחלו.

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך מארי מקרא. בכל עץ, מארי משנה. דאינון כאפרוחים, דמקננין בענפי אילנא. אית דאמרי, בכל עץ, אלין ישראל. דאתמר בהו, כי כימי העץ ימי עמי. או על הארץ, אלין מארי תורה, דאתמר בהו, על הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אפרוחים: אלין פרחי כהונה. או ביצים: אלין דזן לון קב"ה מקרני ראמים ועד ביצי כנים. והאם רובצת על האפרוחים, בזמנא דהוו קרבין קרבנין. מה כתיב לא תקח האם על הבנים.

ותקינו למגזר לתמניא, דאינון ח', מן חכמה עד יסוד. לקבלא בהון י' זעירא, לסלקא לה עד כתר, למהוי עטרה על ראשיהון. ותקינו לשוויא לערלה במנא דעפרא, לקיים ונחש עפר לחמו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי בְּרִית מִילָה לְכָל בְּנֵי נָשָׁא אִיהוּ שָׁוָה, אָמַר לֵיהּ, לָא, דִּבְּרִית מִילָה לְחַיָּיבַיָּא, עַפְרָא דְתַקִּין בְּמָנָא אִיהוּ מְזוֹנָא לְחִוְיָא, דְאַפְרִישׁ מִנֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיהו סה כה) וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, וְדַם בְּרִית אִיהוּ מְזוֹנָא לְסמא''ל דְּאִיהוּ רוֹצֵחַ, דְּאַפְרִישׁ מִנֵּיהּ, וְרָזָא דְמִלָּה אִם רָעִב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם (משלי כה כא).

(ישעיה סה כב) כִימֵי הָעִץ יְמֵי עַמִּי, חוֹבָא דְעָבְדוּ עַם נָבָל, לָא תְהֵא תַלְיָא לֵיהּ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּכַד עֲבַדוּ יָת עִִגְלָא חַשִּׁיב מֹשֶׁה דְּיִשְׂרָאֵל עֲבַדוּ לֵיהּ, וְאָמַר (שמות לב יא) לָמָה יהו''ה יֶחרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שם) לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, מִיָּד נָחִית וְחָזָא עִגֶל דִּיּוֹקְנָא דְשׁוֹר וַחֲמוֹר, שָׁאִיל לֵיהּ מָאן עָבַד לָךְ, אָמַר חֲמוֹר, עִרֶב רַב (יחזקאל כג כ) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם, שׁוֹר אָמַר נַמִּי הָכִי, טַבַּעַת דַּעֲלָהּ מַזָּל שׁוֹר בְּזִמְנָא דְאִתְּמַר בְּעִרֶב רַב (שמות לב ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב, אִזְדַּמְנַת תַּמָּן, וְאֶרְמֵי כֹּלָּא אַהֲרֹן בְּנוּרָא, וְנָפְקַת עִִגְלָא דִיּוֹקְנָא דְשׁוֹר וַחֲמוֹר, בְּהַהוּא זִמְנָא צָוְוחַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרַת, (ישעיה א ג) יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.

וְרַשִּׁיעַיָּא מָה חָזוּ לְמֶעֱבַד עִגֶל, אֶלָּא וַדַּאי אִינוּן הֲווֹ מְכַשְּׁפִין דְּפַרְעֹה, יוֹנוֹ''ס וְיַמְבְּרוּ''ס בְּנֵי בִּלְעָם, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (שמות ח ג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטוּמִים בְּלָטֵיהֶם, וְחָזוּ דְּלָא הֲוָה מַמָּשׁוּ בְּהוֹן, אִתְחַזְרוּ עִמֵּיהּ דְּמֹשֶׁה וְקַבִּילוּ בְּרִית מִילָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְיָדַע גְּלוּיִים וּסְתִירִין, דַּהֲוָה יָדַע בְּהוֹן דְּאִינוּן מִגִּזְעָא בִישָׁא, כַּד הֲוָה נָחֲתָא שְׁכִינְתָּא אִתְּמַר בָּהּ (שם יד יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאלהי''ם הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְלָא אָמַר לִפְנֵי הָעָם, וּבְגִין דָּא נָטְלוּ קִנְאָה בְּלִבַּיְיהוּ, וְאָמְרוּ (שם לב א) קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אלהי''ם אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כְּגַוְונָא דַהֲוָה אָזִיל קֳדָמַיְיכוּ, וּבְגִין דָּא עֲבַדוּ יָת עִִגְלָא בְחַרְשִׁין דִּלְהוֹן, וְדָא אִיהוּ יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וכו', יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע חַרְשִׁין, עַמִּי אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּנֵי עַמְרָם לֹא הִתְבּוֹנָנוּ, וְדָא אִיהוּ לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעִץ, חוֹבָא דָא דְעַם נָבָל לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעִץ דְּאִינוּן יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר לֹא תָלִין וכו', דָּא גִיּוֹרָא דְלָא אִתְגַּיַּיר לִשְׁמָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לָא תַלְיָא בֵּיהּ בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן עִץ, כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ (ישעיה סה כב) כִימֵי הָעִץ יְמֵי עַמִּי.