Parshanut zu Dewarim 24:19

כי תקצר פרט לשקצרוהו לסטים. פירשו בירוש' אפילו שלא לאבדה ואפילו ישראלים כיון דקרקע אינה נגזלת, א"כ במחובר לא קנו אותה הלסטים, וא"כ בעת קצירה הוי של בעל השדה, והוא אינו קוצר ולא ברשותו נקצר, וזה המיעוט תקצר שיהא הוא הקוצר או מה שעל פי צוויו ורשותו, אבל לא מה שבלא רשותך נקצר, לכן איתמעיט גם כרסמוה נמלים כו'.

קצירך פרט לשקצרוה עו"ג. שזה כלל גדול בכל מקום שבא שם הפעולה נוסף אל הפעל בא לבאר איזה פרט, וכאן שבא בכנוי הוא למעט אם הקציר הוא של אדם שאינו בכלל ישראל ואינו בחיוב המתנות לעניים, אם קצרוהו אע"ג שהוא ברשותו של בעל השדה, כיון שהם קוצרים לעצמם, כגון שנתן להם במתנה ג"כ נפטר הקציר מן שכחה וש"ד, אבל אם קצרוהו לצורך ישראל חייב במתנות עניים, כדאמר בירושלמי דהא הוי קצירך, וכי תקצר קרינא בהו, כיון דע"פ הבעלים נקצר, כן מסיק בירושלמי, ור' יהודה סבר דשכחת עמר כיון שבא לאחר הקציר לא איכפת לן אם בעל השדה היה גוי בעת הקציר, כיון דבעת העימור הוי ישראל, ורבנן סברי דשני שכחות יש, אחת קמה מה ששוכח לקצור ואחת מה ששוכח עמר לקחת אותו, וכל שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת קציר, וכיון דהיה גוי בעת קצירה ולא היה לה דין שכחת קמה, תו גם בעת העימור אין שכחה דאשניהן יחד אמר קצירך. וכצ"ל בספרי ריה"ג אומר מכלל שנאמר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר כל שיש לו שכחה בקציר יש לו בעמר וכל שאין לו בקציר אין לו שכחה בעמר ומסיים כשתמ"ל קצר הקדש ולקח ישראל פטור כו', ולקח ישראל פטור, פירוש אף משכחת עומרין, דברישא הא דאמר פטור הוא משכחת קמה, וכן אמר בירושלמי בשם רב יעו"ש. ומשנה זו נשנית בת"כ גבי פאה בקדושים סימן י"א מובקצרכם, יעו"ש.

בשדך פרט למעמר בשדה חבירו דברי ר' מאיר. פירוש למי שהכניס עמריו לשדה חבירו ושכח שם אחד ליקח אינו שכחה, ומשמע דאפילו עימר ברשות פליגי. ועיין סוטה דף מ"ה פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו, ואמר שם צפו אין מונחין לא והא בעינין בשדך וליכא אלא לתוך שדה חבירו ואפילו מונחין כו'. ולפי הספרי הוא מחלוקת. אולם אפשר דדוקא כשעימר ברשות פליגי חכמים וסברי דחייב בשכחה, והגמ' איירי בעימר שלא ברשות דומיא דצפו. ונכון. העומר ששכחוהו פועלים כו' הר"ז אינו שכחה. פירושו כמו שפרשתי לעיל דתקצר אל הקוצר מדבר, וקצירך הוא בעלים שהקציר שלו ועל שניהם אומר ושכחת, כי הכתוב מדבר על דרך שהבעלים הוא קוצר ובשכחתו איכא שכחת פועל ושכחת בעה"ב, ואם שכחו זה בלא זה אינו שכחה. וכן מפרש בירושלמי, יעוי"ש.