Quotation_auto zu Dewarim 8:4

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו' וזכרת את כל הדרך. הנרצה בזה שהתורה ירדה לסוף דעתם של ישראל שאין מבקשים אלא עלילה. ולכן אמר בפרשה של מעלה כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה. ותקן להם זה באומרו זכור תזכור את אשר עשה השם לפרעה. אח"כ כל המצות. לתקן להם ספק אחר שאולי היה בלבם. כאומרם שיצאו מארץ טובה ורחבה ושמנה מאד כגן ה' כארץ מצרים לילך לארץ כנען. ואולי שם יחסר להם מזונם מצד עונם או מצד שהארץ לא תהיה רבת המזונות. לזה בא עכשיו לסלק מהם זה הספק. ואמר כל המצוה תעשה למען תחיון. כי בשמירת המצות תלויה המחיה והמזונות. כאומרם ואתה מחיה את כולם. שהשם הוא המחיה והמזונות. ולא הלחם. כאומרו בכאן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. וזהו למען תחיון. שתהיה לכם המחיה והמזונות בשכר המצות. ואם תסתפק בזה וזכרת את כל הדרך וגו'. שראית בעיניך שהוליכך השם אלהיך ארבעים שנה במדבר בארץ לא זרועה. לא מקום זרע ומים אין לשתות. למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך. אם תהיה שלם בנסיונות. ואם יש לך לב טוב לקבל העינוים והיסורים. ולזה ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. והרמז בזה שהם היו באים ממצרים שמנים ובכרס מלאה ממאכלות רעות. עד שהיו עבים בשכלם מצד אכילת הדגים והקישואים והבצלים. ולהכנס לעבודת השם וללמד התורה והמצות. היו צריכים להתענות ולהרעיב עצמם. בענין שיהיו מוכנים ודקים בשכלם. ולזה אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן. שהוא לחם אבירים מאכל דק מאד לזכך שכלם. וזה היה להם עינוי ונסיון גמור. שהיו רגילים לאכול מאכלות עבים אכול ושבוע והותר. ועכשיו היו צריכים להיות עיניהם תלויות לשמים בכל יום אם ירד המן אם לא ירד. ואחר שהיו אוכלים ממנו היה נבלע באיברים והיה נראה להם שלא אכלו דבר. וזהו למען ענותך לנסותך. וכל זה למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אחר שעברתם מ' שנה בלא לחם ובלא בשר ויין. כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. והוא מזונו ומחיתו. וזה רמז על המצות שיוצאים מפי ה'. והם הם המזונות וקיום האדם. כאומרו כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון. ויעמידו אתכם. והם יהיו מחיתכם ומזונכם האמתי. ואם כן אחר שראיתם בעיניכם שעברתם ארבעים שנה בלא מזונות. אלא במוצא פי ה'. לא תסתפקו בענין המזונות והמלבושים. וזהו שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה. ואעפ"י שלפי האמת כל זה נסיון גמור וייסורים ותוכחות. יש לך לידע. כי כאשר ייסר איש את בנו. באהבה ולהדריכו אל השלימות. כן ה' אלהיך מיסרך:

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכתיב המאכילך מן במדבר למען ענותך, רב אמי ורב אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן לסומין שאוכילין ואינן שבעין, מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש. אמר אביי האי מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. רבי אלעזר ברבי שמעון שאל את ר"ש בן לקוניא חמוי א"ל מהו דין דכתיב שמלתך לא בלתה מעליך שמא כלי קורייס היו מהלכים עם ישראל במדבר, א"ל ענני כבוד היו מעטפין (בהן) [אותן]. ולא היו בלין. א"ל שמלתך לא בלתה מעליך. ולא היו גדלין, א"ל חלזון הזה כל מה שהוא גדל נרתיקו גדל עמו, ולא היו צריכין תכבוסת, א"ל ענני כבוד היו מגהצין אותן, ואל תתמה אמייטון הזה אין מגהצין אותן אלא באור. א"ל ולא היה ריחן קשה מריח הזועה, א"ל מתלכלכין היו בדשאי הבאר שנאמר וריח שלמותיך כריח לבנון וגו':

לא בלו שלמותיכם מה שהיה עליהם לא בלו אבל מה שהיה בתוך התיבות בלו וכו' (כדכתוב בפרשת עקב בפסוק שמלתך לא בלתה ברמז תתנ"א):