שם משמואל
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' וברש"י ורמב"ן דקדקו בלשון למען עי"ש בדבריהם, ונראה לפרש דהנה יש להבין בלשון דעת מהו וההפרש שבינו לבין חכמה ובינה, יש אומרים שדעת הוא ענין חיבור וקישור מלשון והאדם ידע, אך לפי"ז הי' צריך להיות נחשב בין המדות ולא בשכל שהחיבור והקישור הוא מחמת האהבה והתשוקה הנטוע בלב, ויש אומרים שהוא צירוף וחיבור השכל והמדות וגם זה בלתי מובן כ"כ, וכשאני לעצמי הייתי אומר דחכמה ובינה מוגבלים בכלי המוח, וע"כ יכול האדם להשכיל ולהבין דבר ומ"מ ישאר עומד מבחוץ ולא יתרגש ולא יתפעל אלא כמו הרואה דבר מרחוק שאין הדבר נוגע אליו כלל אף שהוא דבר שחייו תלוי בו הן בזה והן בבא, אך בהתרבה שפע החכמה והבינה כ"כ עד שכלי החכמה והבינה שבמוחו לא יכילם וכמשל השופך לכלי מלא יין אחר שנתמלא ונברץ ונגדש עד שיצא לחוץ ונוזל ונגרע למטה, כן בהתגברות שפע החכמה והבינה יותר מכפי אשר יכיל הכלי חכמה ובינה שבמוח ויצא לחוץ להלב והמדות שבלב נתפעלים ונרגשים זה נקרא דעת וזהו המקשר את השכל ומדות שבלב, ובאשר דעת הוא תוספות שפע חכמה ובינה שאינו נגבל בכלי ע"כ עולה הוא למעלה מעלה ויורד למטה מטה עד סוף ותכלית כל המדות בלי גבול ושיעור, ודברים האלו אף שנראין פשוטין יש להבין בהם ונכונים למבין וישרים למוצאי דעת: