Allusion על שמות 10:1

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, להבין מה זה נתינת טעם הכבדת לבו מצד השי"ת להצוואה שיבא אל פרעה, וכבר דברו מזה המפרשים, ונראה דהנה במד"ר שלח חשך וגו', ולא מרו את דברו, אבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם, והיא פליאה נשגבה מה קמ"ל בזה, כי מי לא ידע שהמכות באו עליהם מפני שלא שמעו לקול הש"י, ועוד יותר תמוה מה שסיים המדרש שהמלאכים הסכימו לדבריו ולא המרו יע"ש, מה זה ס"ד שימרו את דבריו, ונראה דהנה גאולת מצרים היתה ע"י התגלות אלקות, עי"ז ברחו הסט"א ונתבטלו כהמס דונג מפני אש, וכמ"ש עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם וכענין שנאמר בכתוב (ישעי' י"ט א') הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו, ונראה דלאו דוקא הגאולה היתה כן, רק כל העשר מכות שהיו אתחלתא דגאולה, היו בדרך זה שהי' התגלות אלקות בצד מה, ולעומת זה הי' ביטול בכח הסט"א וז"ש נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, הוא מצד זה דכיון שהי' ע"י התגלות אלקית ובכן ישראל שהי' להם כח לקבל האלקית נתעלו עי"ז, והם נתבטלו ונוגפו, וכענין שאמר כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע, דבעשר מכות שבאו על מצרים נתגלו העשרה מאמרות לישראל, בכל מכה ומכה מאמר אחד, בחשך נתגלה לישראל מאמר יהי אור, עכתדה"ק, והיינו בדרך זה כיון שהם אחד כנ"ל, ישראל קבלו ההתגלות אלקית כנ"ל, ובמצרים הי' ביטול, כנ"ל, אך זה גופא צריך להבין, אחר שהי' התגלות אלקית והי' ביטול אצל מצריים, מדוע לא פעל אצלם שיחזרו למוטב, ונראה דהנה בזוה"ק פנחס על פסוק שבע פרות הרעות, דיש עננין חשוכין שכל קדושה שבאה בהם נטבעה בתוכם, וכתבנו במק"א שלדעתי היא קליפת גיאות, שכל שבא בהם מעט קדושה הם מתגאים בזה עוד יותר, והיא קליפת מצרים שאמר לי יאורי וכו', ובכן אם הי' להמצריים מעט הכנעה מפניו יתב', היתה פועלת בהם הקדושה וההתגלות אלקית שנתגלה אז, אבל כאשר התגאו והעיזו לומר מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ועיין ספורנו שפי' אפי' אם נתברר לי שם ה' ג"כ לא בשביל זה אשלח את ישראל, בכן לא די שלא הועיל להם, אף גם נתחזקו להיות עומדין במרדם כי נתוסף להם כח להסט"א ע"י הקדושה כדברי הזוהר הנ"ל, ובכן אין לתמוה מה שנתחזק לב פרעה, וזהו פי' דברי המדרש מפני שלא קבלו במרות דבריו של הקב"ה עליהם, היינו שלא הי' להם שום הכנעה כעבד לגבי אדונו, כי באם הי' להם מעט הכנעה הי' זה מביא לידי קבלה גמורה לשלח את ישראל, כי הקדושה שהיתה באה בהם היתה נוקבת ויורדת עד שהיתה מחזירה אותם למוטב, וזהו הפי' ג"כ במדרש שהמלאכים לא המרו, היינו שמלאכים מצד מעלתם הי' ס"ד שלא יסכימו על זה היינו כמו שבשעת מ"ת אמרו תנה הודך על השמים, ואמרו חמדה גנוזה שיש לך אתה רוצה ליתנה לבו"ד, היינו שהי' קשה להם להוריד קדושה לעוה"ז, וא"כ הי' ס"ד שלא יסכימו גם בהמכות מטעם זה, אך אחרי שראו אחרית דבר שיוצמח מזה קדושת השם, לכך הי' ניחא גם להם, והוא כאמרם ז"ל מוטב שיעקר אות אחת מהתורה כדי שיתקדש ש"ש בפרהסיא, אך צריך להבין למה הקושיא דווקא במכת חושך ולא במכות הראשונות, ולמה כתב הכתוב ולא מרו את דברו רק בחושך לא מק דם, אך י"ל דהנה במטה הי' חקוק דצ"ך עד"ש באח"ב ובודאי ידעו המלאכים מקודם שיהיו עשר מכות כמו שהי' חקוק על המטה, וחשבו כי כל כחו של פרעה הוא רק עד ז' מכות כנגד ז' פרות הרעות כנ"ל שהקדושה נטבעת בהם, ובמכה השמינית שוב לא תהי' הקדושה נטבעת, ואז הקדושה תקרע סגור לבו להתחיל להיטב, אך כראותם שגם אחר מכה השמינית נשאר באולתו, ובודאי כן יהי' עד מכה עשירית, וא"כ כל הקדושה שניתן בהם במכה התשיעית היא למגן, והי' מקום קטרוג כנ"ל, שתהי' תיכף מכת בכורות שישלח תיכף, וע"ז אמר הכתוב שלא מרו את דברו, והטעם כנ"ל שהבינו את קדושת השם שיצמח מזה כנ"ל:

בא אל פרעה, כ"ק זקיני זצוקללה"ה מקאצק זי"ע אמר כי אצל השי"ת אין שייך לשון לך כי מלא כל הארץ כבודו עכתדה"ק, והא דכתיב במכת דם לך, יש לומר משום דכתיב הנה יוצא המימה לעשות נקביו ואין כבודו יתב' להזכיר שמו יתב' בזה, והנה בזוה"ק מתרץ קושיא זו, דמשה דחיל מיני' וכו' יע"ש, ולכאורה קשה למה דווקא עתה דחיל מיני', ולפי האמור במאמר הקדום יש לומר כי אחר שראה מרע"ה שכבר היתה המכה השביעית ועדיין עומד במרדו, וידוע שפרעה הי' למעלה בקליפה ממרע"ה בקדושה ועתה ראה שלא פעלה אצלו הקדושה, ועדיין לא בטל, בכן ירא ממנו יאמר לו הקב"ה בא עמי ולא תדחל מיני' כי איך שהיא הקדושה למעלה מהקליפה, ועיין ז"ח פ' מקץ שביאר מאמר הזוה"ק בהא דפרעה החליף לאמור ליוסף את החלום דגם היכלי הטומאה הם תחת מדורי הקדושה, והסט"א מתבטלת מהקדושה כהמס דונג מפני אש, והכבדת לב של פרעה איננה מצדו, רק כי אני הכבדתי וגו' כנ"ל:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', הלשון כי משמע נתינת טעם ואינו מובן, וכבר האריכו בזה המפרשים וגם אנחנו דברנו מזה אבל עוד לאלוק מילין, דהנה יש להעיר דמשונה מכת הארבה מכל המכות, דכל המכות היו כחות משחיתים ומלאכי חבלה, וע"כ הי' הדבר ממשמש ובא עם כל אחת כמבואר במדרש, וכמפורש בכתוב ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משגחת מלאכי רעים. [ואף שכבר אמרנו דכמו שגמר הגאולה היתה ע"י התגלות אלקית, מסתמא כן הי' מעין זה בכל המכות שהיו אתחלתא דגאולה, לא תברא שע"י התגלות בצד מה נתבטל כח הקליפה ואז שלטו בהר המלאכי חבלה] והנה ידוע דבהמות וחיות ועופות הטמאים השפעתם מן שלש קליפות הטמאים לגמרי, והטהורים מן נוגה המתהפך לקדושה, וע"כ המכה שבאה ע"י בע"ח כמו צפרדעים כנים ערוב הם בע"ח הטמאים, כי הטהורים באשר אין השפעתם מצד הטומאה ומלאכי חבלה אינם משחיתים, ומשנה שלימה שנינו כל עוף הדורס טמא, וכמ"ש הרמב"ן שבטבע הטהורים שאינם דורסים ולא משחיתים. וא"כ ארבה שהוא מין טהור למה הוא משחית את יבול הארץ, אך הטעם פשוט שכל אחד ואחד כמו שהוא איננו משחית ואין כוונתו להזיק אלא שאוכל הנצרך למזונו וכמו שאר בע"ח. ומה שבא לידי השחתה הוא מפאת הריבוי שבהם, ולולא הריבוי הי' לטובה שהוא מאכל אדם כמו דגים, וא"כ משונה מכה זו מכל המכות שע"י בע"ח כנ"ל שהם מין טמאים ומשחיתים, וזה מין טהור ואינו משחית והשחתה שבאה ממנו איננו בעצם רק מן הצד דהיינו הריבוי ולא מצד צורת המין בעצמו: