Chasidut על איוב 10:11

וְהִיא בְּחִינַת סֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קל״ט:י״ג): תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי. וְהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַתְּפִלָּה, מַה שֶּׁמִּתְפַּלְּלִין בְּכֹחַ, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה וְכוּ' (תהילים ל״ה:י׳). וְהוּא בְּחִינַת סֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב י): בְּגִידִים וַעֲצָמוֹת תְּסוֹכְכֵנִי. כִּי כֹּחַ שֶׁאָדָם מַכְנִיס בַּתֵּבוֹת הֵם כ"ח אַתְוָן דְּעֻבְדָּא דִּבְרֵאשִׁית, שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם. וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם (אבות פ"ה), מְקַבְּלִין כֹּחַ מֵכ"ח אַתְוָן אֵלּוּ.

וביאור זה כי האדם מחובר בגוף ונפש הגוף לבוש לנפש כמו שנאמר (איוב י׳:י״א) עור ובשר תלבישני. כמו שהאדם המלובש אין עצם האדם נגלה רק במלבושו שהמלבוש נגלה ואנו מבינים שמלובש בו אדם וכן הנפש אינה נראית כמו שאיתא (ברכות י' א') רק המלבוש מעיד שיש בו דבר נלבש. וזה ענין לשון מצויין אמלבוש שציון הוא להיכר כמו שאיתא מציינין על הקברות (ריש מו"ק). וזהו במלבוש שניכר בו לזולתו בו שייך הציון. והנה כל חסרונות האדם הוא ע"י הלבשת הגוף החומריי לנפש כמו שאיתא בסנהדרין (ק' ב') וביותר ביאור בויק"ר (פרשה ד') במשל דחגר וסומא. ולכך מלאכי מעלה שאינם בעל גוף חומרי נקראו על דרך משל לבוש הבדים. ר"ל בגד פשתן לבן ונקי שזה היה כסות יקר וחשוב אצלם כמו שאיתא בפסחים (ק"ט א') יעו"ש בתוס' שלכן נצטוו הכהנים וכהן גדול במקדש בבגדי בד שהם בגדים החשובים שם. ועוד יש רמז בדבר ואין כאן מקומו ועי' בדברי הבונה זבחים (י"ח ב'). ועכ"פ בגד בד מורה על זכות וחשיבות הלבוש שהוא אצלם. וכן אצל הכהנים שקרויים מלאכים כמו שנתבאר שהיו בעלי עבודה ועבודה הוא תיקון הלבוש שהוא הגוף על ידי העבודה באיברי הגוף, ולפיכך צ"ל ג"כ שתורה יבקשו מפיהו בעל תורה. כמו שנתבאר מהגמרא דברכות שבית המדרש של הלכה ודברי תורה נקרא שערי ציון שערים המצויינים בהלכה. כמו שאיתא בקידושין (ל' ב') אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו' ובב"ב (ט"ז א') ברא הקב"ה יצה"ר ברא תורה תבלין. וענין יצה"ר הוא הפחיתות הנמשך לאדם מצד הגוף כמו שאיתא בסנהדרין (ק' ב') יעו"ש דשאל אשעת יצירה ולא אשעת פקידה אעפ"י שכבר ישנה לנפש כל זמן שאינה מלובשת בגוף אין מקום ליצר. והתורה היא התבלין ללבוש זה לעשות לבוש בד דוגמת מלאכי השרת והיינו ע"י שיהי' מצויין בהלכה שההלכה היא המציינת ומסמנת לו הדרך והוא מצויין בלבוש נאה. וזהו דמצייני. וזהו ג"כ ענין הציצית כי גם הם ציון והיכר לומר זה הדרך לכו בה כמו שנאמר וראיתם אותם וזכרתם וגו'. ולכך הוא על כנפי בגדיהם מלמעלה ששם הוא ניכר שהלבוש הוא הנגלה כאמור ולכך לבישת בגדים המצוייצים רומז שהלבוש מצויין כראוי ורק התלמידי חכמים היו לובשים אותן שרק התורה היא המציינת לאדם:

באופן חמישי נראה לבאר המדרש הנ"ל בדרך מוסר (דב"ר פ"י א'), דאיתא במסכת שבת (דף ק"נ ע"א) חשבונות של מה לך ומה בכך, מותר לחשבן בשבת, עד כאן. ועיין מ"ש הגאון בעל תבואת שור על זה במסכת שבת שם, ושפתים ישק. והנה החולי הגדול שבכל חולי הנפש, מי שאינו מטה אוזן לדברי תוכחה, כי אם מטה אוזן ושומע ועושה, ודאי אשרי לו ואשרי לנשמתו. ואף מי שאינו עושה אחר כך, רק בשעת מעשה מהרהר בהתשובה, אף שאינו מועיל לגמרי, דבר גדול הוא, דהא איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ק"נ ע"ב) כתוב אחד אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, וכתוב אחד אומר (איוב ז ט) כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. לא קשיא על אילון דמהרהרי בתיובתא, נאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ועל דלא מהרהרי בתיובתא, נאמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ועיין בזוהר חדש פרשת לך לך מ"ש על הפסוקים (בראשית יד כא) ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש כו', עיין שם. והנה בספר הקדוש ראשית חכמה פירש על הפסוק (משלי יא-יד) ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, (משלי ה יב) ואמרת איך שנאתי מוסר, (משלי ה יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אוזן, (משלי ה יד) כמעט הייתי בכל רע. ואני הוספתי נופך מעט, כי כל זמן שלא נתבלה הבשר, אין ניכר ההפרש בין בינוני לרשע, דכל זמן שלא נתבלה הבשר לית ליה נייחא, וכמו שנדרש בזוהר הק' (ח"ג ק"ע ע"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח יב), וק"ל. אבל אחר כך אית ליה נייחא, מה שאין כן הרשע גמור. והיינו ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך, דאז ניכר ההפרש בין רשע לאשר אינו רשע, ואמרת איך שנאתי מוסר ולא שמעתי בקול מורי, שמיעה היינו מי ששומע לדבריו ועושה כדבריו, ועוד נוסף על זה ולמלמדי לא הטיתי אוזן, היינו שלא הטה אוזן לגמרי אף לשמיעה דעלמא כמעט, ר"ל על דבר מועט וקטן כזה, כי מה היה מזיק לי אם הייתי מטה אוזן הייתי בכל רע, וכאשר שמיעת אוזן לטוב מכריעו לכף זכות, הכי נמי ההיפך שמיעת אוזן לרע, היא רע ומר מאד דידיעת הפכים בשוה, דעל ידי ששומע לדברים בטלים ולשקר ולשון הרע וליצנות ורכילות וניבול פה, מתפעל בנפש ומרים לשונו לדבר בהן, ומאן דפוגם בברית הלשון כו'. והנה איתא בזוהר פרשת לך ([ח"א] דף ע"ט ע"א) וז"ל: והאי חייבא אף על גב דאישתדל בפני הני צדיקיא (אנשי קודש) [אקשי קדל] ולא בעי למילף, ובגין כך אית ליה לצדיק' לאיתקף ביה, ואף על גב דחייבא אקשי קדל הוא, לא שביק ליה ואית ליה לאתקפיה בידיה ולא ישבוק ליה, עכ"ל. ושם (זוהר ח"א) בדף פ' ע"ב בסתרי תורה כתב וז"ל: ואברהם בעובדין טבין, בתשובה, באורייתא, בכולי אזדרז למהך תמן לגבי אינון חייבו לאתבאה לון מחוביהון, מה כתיב (בראשית יד יד) וירדוף עד דן, רדיף אבתרייהו ואודע לון דינא דהאי עלמא ועונשי דגיהנם, ולא יהיב דמיכי לעינא ביממא ובלילה עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא שלימתא כדקא יאות, עכ"ל. הרי דצריך למרדף אבתרייהו. והנה בימות החול אי אפשר להשיגו, דמענה בפיהם דטרודים על המחיה ועל הכלכלה, כולי האי ואולי ביום השבת ישיגנו כשבא לבית ה', על כן אף דוקראת לשבת עונג כתיב (ישעיה נח יג), ויום מנוחה ושמחה הוא, והיה מהראוי כי הס שלא להזכיר מעונשין דחייבין ומדברים קשין כגידין שמכניעין לב האדם ומצערין לב השומע. רק קל וחומר הדברים, אם חיות הגוף הגשמי דוחה שבת, על אחת כמה וכמה חיות הנפש רוח ונשמה הרוחני שדוחה שבת, כי הוא עיקר האדם, כי הגוף נקרא בשר האדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך, כמ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה. ובשפע טל כתוב כיון שהכתוב צווח ואומר עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני (איוב י יא), הרי דעור ובשר הוא הלבוש, ועצמות וגידים הוא הסכך, אם כן מה הוא האדם מי הוא המלובש ומי הוא המסוכך, והלא זה כל האדם הגשמי עור ובשר וגידין ועצמות, ומה יש לו עוד. אלא ודאי דעיקר האדם הוא נשמה, עד כאן דבריו (אף שאין זה לשונו). והנה אם ביום השבת יניחנו ובימות החול לא ישיגנו, הרי יסתכן בנפשו, ועל כל פנים ספק נפשות הוא, כי אולי לא ישים אל לבו מאליו, ועד בור ינוס וישכלו שניהם ביום אחד מיתת הגוף והנפש לחדא יהון, ולא תעמוד על דם רעך כתיב (ויקרא יט טז), על כן צריך להוכיחו בכל עוז ביום השבת אולי ישוב וניחם. והשתא מבואר המדרש הנ"ל, דהנה מבואר במדרש (דב"ר פ"י א') דלכך פתח האזינו (דברים לב א), לפי שהאוזן הוא עיקר, דאוזן לגוף כקנקל לכלים, כשם שעל ידי הקנקל מתגמרין ומתגפרין כל הכלים, כך אוזן אחד מרמ"ח אברים ועל ידו חיין כל האברים, הדה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם, עד כאן דברי המדרש. והיינו כאשר ביארתי, דהשמיעה הוא יסוד והתחלה לכל הן לטב והן לביש. וזה הוא דברי המדרש שהתחלנו האזינו השמם, מזה דפתח בהאזינו מבואר דאוזן הוא עיקר, על זה אמר אדם מישראל שחושש באזנו, דהיינו שחלה חולי הנפש באוזן, שמטה אזנו לדברים בטלים כו' ואינו מטה אוזן לשמוע דברי מוסר, כי אינו רגיל לבא לחצרות ה' והיה מידי שבת בשבתו יבא כל בשר (ישעיה סו כג), מהו שירפא אותו בשבת בדברים קשים כגידין ובדברי מוסר, או נימא וקראת לשבת עונג כתיב, או דילמא דוחה את השבת. והשיב כך שנו חכמים כל שהוא סכנת נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנת נפשות הוא שאין יכול לקבצן בחול כל כך, ונפשות דייקא נפש רוח ונשמה אם תריבם ידוחו ולא יכלו קום ח"ו, דוחה את השבת דאולי ישוב וניחם ושב ורפא לו, במהרה בימינו אמן.