Chasidut על איוב 14:22

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). עיין באלשיך מ"ש על אומרו לנפש ולא למת. כי עיקר טומאת האדם הוא מכח נפשו אשר עליה תאבל, והוא החלק הקרוב אל החומר וכו'. ועל פי זה פירש אמרם (במ"ר פי"ט ח') תבא אמו ותקנח צואת בנה, כי מאז ברא אלקים אדם, גזרה חכמתו ית' שיהיה הוא וזרעו חי לעולם, אמנם כאשר חטא בא נחש והטיל זהומא טומאה מנפש עד בשר והמיתה מוכרחת לזכך זהומתו, ואמנם ידוע (שבת קמ"ו ע"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהומתן, ועל כן היה חרות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), ובשעת העגל חזרה המיתה הכריכה באדם מכח הזהומא, והיא דבוקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף. וזה אומרו כי העגל טונף פלטין הוא האדם, תבא אמו היא הפרה ותקנח וכו', עיין שם. ועל פי דבריו אמרתי לפרש הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל (תהילים מ"ט ט') ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. דתמוה טובא, דמשמעו דמדבר בלשון בתמיה, ואם כן הוא כפל דבמה שאמר לא יראה השחת בלשון תמיה, דהיינו שיראה אם כן בכלל מאתים מנה, ונכלל בזה שלא יחיה לנצח. וגם תיבת עוד משולל הבנה. ונקדים מה שאמרתי במשנת עקביא דע מאין באת וכו' (אבות פ"ג מ"א) (וכמבואר בריש פרשת ויחי), והוספתי נופך בהויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב (אבות פרק ב' משנה ז') על אמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת כמחט בבשר החי, דממקומו מוכרע דלא כהתוספות יום טוב, דאיתא שם במשנה (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, דבשלמא לענין כאב ודאי יש חילוק בין רב למעט, מה שאין כן לענין בזיון, והבן. אלא ודאי דהעיקר דנשאר רושם חיות סגור ומסוגר, והוא הבלא דגרמי, והוא הפירוש (איוב י"ד כ"ב) ונפשו עליו תאבל, דהיינו הנפש אשר עליו תאבל והבן, ואין תימא כי מי שברא הכל יש מאין, אין נמנע אצלו להשאיר רושם ההרגשה אחר המות, והוא מוכרח הן לצדיק לקבל השכר כי אין הקב"ה מקפח שכר הגוף, והן ברשע לענין עונש, וכמו שביארתי בשוש אשיש (בהפטורת נצבים, ישעיה סא י). ועל פי מה שאמרתי (בפרשת צו) בפסוק (ישעיה נא יב-יג) מי את ותיראו וגו' (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך. ועל פי זה מבואר משנת עקביא הנ"ל, שהיא הצעה למה שבא אחריו, הן לאן אתה הולך, והן לענין ולפני מי אתה עתיד וכו', על פי שני יוצרין יש לנו דאיתא בסנהדרין (ה' צ"א ע"א), ועל פי הרכבת חיגר על הסומא (סנהדרין צ"א ע"א) והבן, ועל פי זה תבין דברי האלשיך באר היטב עיין עליו. והנה על פי דברי האלשיך נצמח לנו סברא חדשה היפך ממה שהיה עולה על דעתינו מעיקרא, דהשארת רושם החיות הוא דרך ניסיי. ועוד נתבאר לנו דטבע הבריאה (ה"ה) [היה] להיות נפש החיוני נקשר לעדי עד, ועל ידי החטא המיתה בהכרח לטובתו היפך טבע הבריאה, ואם כן הרושם שנשאר הוא מטבע הבריאה, ועל כן אחר התחיה יחיו לעדי עד, כיון ששוב לא יהיה המיתה בהכרח, אם כן יחזור טבע הבריאה למקומו. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל, דהנה דוד המלך ע"ה רצה לומר לא יראה השחת בלשון תמיה, להחריד לבבות בני אדם בחיבוט הקבר או בהגיהנם שנקרא שחת, ועל ידי זה ישיבו אנשי בליעל דבריהם לאמר דבודאי לא יראה ולא ידע, כי אז הוא מוטל כאבן דומם אין חרדה מזה, לזה אמר בהצעת הדברים ויחי עוד נצח, ולא בדרך תמיה, רק כמשמעו שהאדם יחי עוד לנצח לכשירצה האדון, ומזה יובן כי טבע הבריאה להשאיר חיות, ומזה יקחו מוסר לומר לא יראה השחת בדרך תמיה, והבן כי נכון הוא.

ויש אשר המצא ימצא אדם שיתנהג עצמו אף בפחות מדרך טבע העולם ולא יעשה מצות הבורא כי אם כשיגיע לו המצוה בלי שום טרחא של כלום ואין יצרו משיב עליו, ומעט דמעט יחסר מממונו ובהזדמן לידו בקל עשייתו ולא יקשה לו, אבל אם יצטרך לטרוח בטרחת מה, ובהפזרת ממון אף בדרך הבינוני, אין יכול לעמוד בו ועזוב יעזוב התורה והמצוה מרוב אהבת גופו וממונו ולבו חזק עליו ולא ירצה לנצח יצרו אף במעט נצחון, רק מפנק מנוער עבדו (משלי כ"ט, כ"א) שתיכף נעשה מְנוֹעָר מן התורה ומצוות, ונקרא פורש מן הציבור, וכמו כן מוליכין אותו מלמעלה בפחות מדרך טבע העולם וכשכל העולם הוא בנחת, הוא אז בצער, ובדד ישב מחוץ למחנה ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב י"ד, כ"ב) וצרות רבות באין עליו ונגעי בני אדם, ואוי לרשע רע כי גמול ידיו יֵעָשֶה לו (ישעיה ג', י"א).