Musar על איוב 14:22

ואמרו (סנהדרין צד) ויחד יתרו רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין ואמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא לא תבזי ארמאה באפיה ומקשים העולם איך מייתי רב חובתו לנפשו לסייע למילתיה דשמואל ומלבד זה יש להבין על יתרו הצדיק שזכה שנכתב בתורה פרשת הקמת שופטים על ידו שיהיה לו ח"ו לצער בשמעו כי קרה פורענות לצוררי ישראל והלא משנאי ה' אשנא והכתוב אומר ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לעמו ולא בשביל מה שקרה לפרעה ולמצרים ותמוה כי לולי זה היינו אומרים בישוב קושית העולם הנ"ל איך מייתי רב חוב לנפשיה בדרך פשוטה דכבר נחלקו חכמי ישראל בנדון שמועת יתרו מה שמע וכל אחד ענה חלקו זה אומר כך וזה אומר כך והנה אם אז כבר שמע במפלת פרעה ומצרים וכל התלאות אשר מצאו לא שייך לומר אח"כ בבואו אל משה כאשר שמע כן ממשה שנית נעשה בשרו חדודין בגין כך כי זו היתה כבר אבילות ישנה וכבר ידע מתמול שלשום אך אם לא שמע רק קריעת ים סוף או מלחמת עמלק שפיר י"ל אז בשהגיד לו משה כדברים האלה הרע לו אך לכאורה מוכח דכבר היה יודע גם מזה קודם סיפור משה דלולי כן לא היה משה מגיד לו כי הוא מדרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו דבר שנפשו עגומה עליו וכבר אמרו (סנהדרין צד) אמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא כו' ולא היה משה עובר דרך ארץ והנימוס הנהוג אע"כ כבר שמע ולא חש משה לספר דברים כהווייתן מתחלה עד סוף זהו מאמר רב לדחות דברי שמואל היינו דאמרי אינשי כו' מוכח שכבר ידע ואיך יהיה נעשה בשרו חדודין כנ"ל וע"כ הפירוש שהעביר חרב חדה וא"ש אבל בישוב קושיא הנ"ל י"ל כך דתו יש להבין מה דאמרי אינשי דקשה לגר עד יו"ד דורות לשמוע זילותא דגוי וא"כ צ"ל שעדיין אהבתם חקוקה בלבם וח"ו לומר כן על גירי אמת שיהיה עדיין לבם חלוק מישראל ולאהוב עכו"ם וכ"ש עד יו"ד דורות וחלילה להוציא לעז על צדיקים הללו בעוזבם מקורם ודבקים במקור חיים וחובה עלינו לאהוב אותם בכל לב ונפש והתורה הזהירה הרבה על אהבתם אבל הענין כך כבר כתב הרמב"ם לשבח לגר אשר בזמן הזה להיות שהעכו"ם הם במעלה עליונה ועושר וכבוד אתם ואנחנו דלים ודוים סחופים עשוקים מכל עם והם עוזבים הכל ומתדבקים בישראל הלא לזה יש לשבח ולאהוב ולומר אשרי זה שהכיר הבורא בעת כזאת וכן אמר בועז לרות שהיתה בת בתו של עגלון המלך והלכה לארץ ישראל ושם לקטה בתוך עניים ודלים שעורים ואמר (רות ב' יב) ותהי משכורתיך שלימה כו' וכן זכתה שיצא ממנה זרע שלשלת דוד ולעומת זה אם ישראל במעלה עליונה וחשיבות ועכו"ם בזוים ושפלים אין כל כך מעלה ושבח לגר שבא להתגייר כי לא כל כך רמה מעלתו עד שאמרו (יבמות כד ע"ב) אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה וא"כ י"ל כך הפירוש גיורא עד עשרה דרא לא תבזה ארמאי קמיה דאם מבזה אותם לומר שהם בזוים לא עם ואין בהם מעלה וחכמה וכדומה א"כ אין כל כך מעלה ושבח לגר שעזב אותם ובחר בעם נבון וחכם כי כך ראוי לכל בר דעת לבחור ועל זה נפשו עגומה ויותר נוח שישבח לגר אותם שהם בני מעלה ולא נעדר מהם כ"א הכרת דת האמת והוא הכיר הבורא ועזב מקורו גדול הוא שכרו וזהו הפירוש לא תבזה באפיה לא לאהבת העכו"ם התקוע ח"ו בלבו רק למעלתו כמ"ש וזהו היה ג"כ ביתרו שיתרו חשב שישראל יצאו ממצרים בחפזון לארץ מדבר הם דוים שמלתם בלתה ורגלם בצקה ומזונם בצמצום כי מי יכלכל יום ביומו ובפרט בארץ ציה עד שחשב שנפשם חסרה מכל טוב חמדת עולם הזה וכן ראוי לשלימים הרוצים שתדבק בם שפעת אלהים וכך היה משה ואליהו מתבודדים במדבר ופירשו עצמן מכל מיני עולם הזה אפס לעבוד ה' ולהתדבק בכח שכל אלוה ויתרו שהיה יושב במדין ארץ טובה ורחבה והוא כהן וכל חמדת הזמן היה אתו וילך ויפרוש מזה וילך אחר עם ה' במדבר ולא שת לבו לכל חמדה המדומה הלא יחשב לו לצדקה ויקר ושבח גדול אמנם בבוא יתרו לשם והנה ראה כי היטיב ה' לישראל עד מאד לא חסר להם דבר שמלתם לא בלתה וכל טוב מצרים בידם לא חסר להם דבר ע"כ חרד יתרו א"כ איפוא גודל שכרו ומה החזקת טובה לו הלא כל משוגע ופתי בראותו הצלחת אנושי כזה יבחר ויקרב לדבק בם ולכך נעשה בשרו חדודין וזו כוונת הפסוק ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל כי חשש אולי שאין מעלתו כל כך יקרה אבל על מפלת פרעה לא היה מצטער כלום וא"ש ולכן טוב מאד לדבק בתורה ונכבד בנקלה רק לאהבת התורה והכתוב צווח (שה"ש ח ז) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה באהבת התורה בוז יבוזו לו והנה עוד מתועלת תכלית ההספד לשוב אל לבו בתשובה שלימה ולראות יתרון החכם מכסיל כי מי שביתו מלא כל טוב בחמדה וילך מי ינוד לו מי יזכרנו בכו בכה להולך אבל התלמיד חכם לא ישכחו זכרו לנצח כמ"ש בגמרא דיבמות (דף צז) דר"א דאמר שמעתא דר"י ולא אמר מפיו כעס ר"י ונתן טעם דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לדוד לדור בשתי עולמות אלא ביקש דוד שיאמרו דבר הלכה משמו ששפתותיו דובבות בקבר דאמר ר"י כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר אר"י מאי קרא דכתיב וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים ויש להבין מתחלה מביא קרא אגורה באהלך עולמים לראיה ששפתותיו דובבות ואחר כך שאל מאי קרא הא כבר מייתי ראיה מדברי דוד שביקש להיות דר בשתי עולמות באופן זה וגם אם מביא ראיה מהך דובב שפתי ישנים הוי ליה לגמרא להביא תיכף ולא הך דאגורה באהלך וכו' הלא משם ילפינן העיקר אבל ודאי יש כאן שתי בחינות דודאי תלמיד חכם שאמרו חידוש דבר הלכה ואומרים בבית המדרש תורתו בפיהם ראוי שיהיו שפתותיו דובבות אבל הוא השכר המגיע לו מהקב"ה ולא מבני אדם וקמי שמיא גליא ממי יצאו דברים כאלה א"כ מה נפקא מינה אם אומרים בשמו אם לאו הלא ה' יודע שממנו יצאו וממנו נבעו והוא ישלם שכרו במושלם ומאי נ"מ בהזכרת שמו וכמו כן יש להבין שאם שני תלמידי חכמים או יותר אמרו דבר אחד וכי יהיה יתרון לאדם אחד על רעהו כי באמת כולם שוים לטובה שיהיו שפתותיהם דובבות כי הי מנייהו מפקת והכל הולך אל מקום אחד ובזה יובן הפסוק (תהלים ס"א ה) אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה ודרשינן אחסה בסתר כנפיך כדכתיב וה' עמו שהיה עמו תמיד לא זזה שכינה ממנו ולכך אמר אחסה בסתר כנפיך סלה ויש להבין מה זה חיבור והמשך לזה שאמר אגורה באהלך עולמים אבל הענין כך אם אמר דבר הלכה שאין בו פקפוק וחשש מחלוקת פשיטא שאין צריך הזכרת שמו וממילא ה' יודע וקובע לו שכר אבל בדבר שיש בו ערעור ומחלוקת ופנים לכאן ולכאן ואם יהיה נאמר בשם גברא רבה יוקבע הלכה כמותו ואם לאו לאו כמאמרם (פסחים קיב) כשאתם אומרים דבר תלו באילן גדול נמצא עיקר קביעות דברי תורה הוא מהזכרת שמו על הלכה ולכך בעינן הזכרת שמו ואז שפתותיו דובבות בקבר כי על ידי כך נקבעת הלכה וכן היה בדוד כי ודאי הוא לא היה מתפלל שיאמרו דבר הלכה מה שחידש דפשיטא וכי תהיה תורתו נשכחת ובפרטות בבית ראשון שלא היתה שכחה אצל מקבלים ומעתיקי שמועה והוקבע מדור דור רק בדבר שנפלה בו מחלוקת וידוע מ"ש בגמרא (סנהדרין סג ע"ב) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום וא"כ אם תאמר שום הלכה בשמו תוקבע להלכה משא"כ אם לא יאמרו משמו לא תוקבע להלכה וזו היתה בקשתו אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה היינו דשכינה היתה תמיד עמו והיתה תמיד הלכה כמותו וא"כ כשיזכר שמו תהיה קביעת הלכה על בוריה וכן היה זה ברבי יוחנן שם (יבמות ס"ח) שאמר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכן אמר שמואל ורב חולק וא"כ אמירת דבר הלכה בעצמה היתה מיוחסת לשמואל כמו לר"י אמנם רב ושמואל הלכה כרב באיסורי אבל לא לגבי ר' יוחנן וא"כ בהזכרת שם ר"י היתה נקבעת הלכה כמותו ולכך הקפיד ר"י על שלא אמרו משמו כי לא שייך קמיה שמיא גליא כהנ"ל דהא רב חולק ועיקר התועלת הוא הזכרת שמו וזהו שמביא ראיה מדוד שאמר כן ג"כ אגורה באהלך וכו' כמ"ש רק דלמא דוד לא קאמר רק על הלכה שאמר הוא לבדו וביקש על דבריו שיאמרו בבית המדרש וקמיה שמיא גליא כהנ"ל ומנא לן בכהאי גונא שעוד גברא רבה אמר כן כמו כן שתהיה קפידא בהזכרת השם כהנ"ל וע"ז קאמר דאמר ר"י כל תלמיד חכם שאומר דבר וכו' שנאמר דובב שפתי ישנים וא"כ מה צורך לדוד לומר אחסה בסתר כנפיך סלה כמ"ש והוא הדבר המכוון בנדון דר"י בשגם י"ל דמהך קרא אגורה באהלך עולמים אין ללמוד די"ל מה צורך לדוד לבקש שיאמר דבר הלכה שלו וכי תהיה שכחה למקבלים רק אולי זו היתה תפלתו כשנאמר דבר הלכה מפיו שיהיו שפתותיו דובבות כי אין זה מחוק הנימוס כשיאמרו דבר הלכה שיהיו שפתותיו דובבות אבל דוד ביקש על עצמו שיתחסד ה' עמו ויעשו לו כן ובשביל זה אין ללמוד שהוא שוה בכל נפש תלמיד חכם ולכך קאמר הגמרא דאר"י כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו וכו' דכתיב דובב שפתי ישנים א"כ לא היה דוד צריך לתפלה זו ולשכחה ג"כ אין צריך כנ"ל וע"כ דתפלתו היתה שיאמר להדיא משמו דוקא ולא יאמרו סתם והיינו על כרחך כמו שכתבתי הטעם דע"י הזכרת השם הוקבעה הלכה וכל תלמידי חכמים שוין אשר הלכה כשמם וא"ש ודוק ואולם מה ששפתותיו דובבות הוא כי תמיד היא נפש הצדיק ותלמיד חכם קשורה בחיים כדרכו בחיים להשפיע ולהטיב לזולתו כמו שאני צועק על חמי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שכל ימיו היתה מגמתו להורות ישראל חוקים ישרים ומשפטים צדיקים וזו כל מגמתו היתה להשפיע ברוב ענוה אשר ראוי לומר עליו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ולכך אף במותם לא נפרדו להתדבק בתלמידי חכמים וביחוד כאשר יאמרו דבר הלכה משמו אז נפש החיים הנשארת בקבר מתדבקת ברוח ורוח בשכל ושכל בצורה עליונה שהוא צלם אלהים דובבות ולכך קשה המיתה לצדיקים כי כל חשקם להטיב כאשר ידוע ממיתת משה שכל צערו היה שביקש להשלים לישראל כאשר זקיני בעל מגלה עמוקות האריך בטעמים מה שביקש משה להשלים נפשו בכניסת ארץ ישראל ובזה תבין מ"ש (כתובות קד) אותו היום שמת רבי ערב שבת היה ואמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב והתפללו ואמרו עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי יהי רצון שיכבשו תחתונים את עליונים כד חזי אמתיה דבי רבי צערא דרבי דהוי קשה סלקא לאיגרא ואמרה יהי רצון שיכבשו עליונים לתחתונים ונח נפשיה ויש להבין איך ס"ד שאמרו לדקור בחרב את מי שיאמר שמת רבי וכי יעלה על רוח שיחיה לנצח הלא ראו שהוא מסוכן ונוטה למות בעו"ה ומהיכי תיתי לא יקרה לו כאשר קרה לכל הצדיקים וענין היותר זר דאמתיה דבי רבי תכריע נגד כל חכמי הדור והיו שם ר"ח ובניו שהם במעלתם ממש שקולים כאבות העולם כדאמרינן בב"מ (פה ע"ב) ומה ממש בדבריה וכי ר"ח וצדיקים כאלו לא ראו צערו של רבי כמו האמתא וכי היא היתה רחמנית יותר מהם אבל הענין כך מה שאמרו במדרש (ב"ר פס"ב ב) מה בין מיתת זקנים לנערים הנר שכבה מאליו סימן יפה לו וסימן יפה לפתיליו ואם נכבה ע"י אחר סימן רע לו ויש להבין אם כי השאלה קצת תמוהה כי הלא מיתה אחד נער וגם זקן שב וישיש הכל מתים על ידי מלאך המות ואין איש מת מאליו וגם זקנים מתים בחולשא כמו נערים אבל להבין גם מה שנאמר במדרש במשה הן קרבו ימיך הכל אומרים בפיהם שימותו ומה הוא זה ויובן ג"כ מה שנאמר בפסוק (איוב י"ד כב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ודעת רשב"ם לאחר מיתה תרגיש הנפש בכאב להגוף וגם אם הגוף אין לו הרגש וכאב כלל אם תחתוך אותו לאלף חתיכות וכבר הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו אבל גם זה הפירוש אמת כי כללו של דבר אין צדיקים מתים עד שיסכימו נשמתם ונפשם למות ואין הקב"ה עושה להם דבר בעל כרחם ורצון יראיו יעשה כתיב וצריכים להסכים על המיתה ואז מתים וזהו מאמר המדרש הן קרבו ימיך למות הכל אומרים בפיהם שימותו הרצון שצריכים לומר כן בפה שימותו כי אין מתים עד שיסכימו ובאמת כשמרגישים שכבר עשו שליחותן בזה העולם מסכימים אבל הרשעים מתים בלי רצונם ועל ידי הכרח וזו היא כוונת השאלה מה בין מיתת זקנים היינו תלמיד חכם זה שקנה חכמה כי הוא זקן אמיתי לנערים היינו מנוערים מן התורה ומן המצות ואמר כי ת"ח כנר שכבה מאליו מבלי הכרח כי מרצונם מתים והיינו שכבר עשו שליחותם וכן הנר במקום שאין צריך עוד להאיר אחר השחר עלה והארץ האירה אז אין הנר יפה ולכך כל זמן שהיה צריך בו לא נכבה וזהו לנר יפה לא כן הרשעים היינו הנערים כנ"ל אינו נכבה מאליו בהסכמתם רק בעל כרחם מתים וכמו בנר שנכבה בלילה וחושך והוא לאות כי ריחו רע ויזיק לבריות ולכן מכבה אותו למיתה לשוב למקורו הראשון אמנם נפש הצדיק שהיא קשורה בגוף ומתחברת עם הבריות וכל דרכה להיטיב ולישר אורחותיה קשה עליה להסכים למות כי קשה עליה פרידתה ומה עושה הקב"ה שולח יסורים על גוף הצדיק והנפש רואה בצער הגוף כי מטבע נפש הצדיק לסבול כל היסורים רק לישר הדור כמו שעשו כל הקדמונים והנביאים שהטילו על עצמם יסורים בשביל הדור מ"מ הגוף הגשמי היסורים קשים לו ומתחננת הנפש על כאב הגוף וזהו אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בצער הכאב הזה ולכך הנפש בעל כרחה תענה אמן לדיין האמת שימות וימלט מצערא דגופא ואז נפשו ורוחו אליו יאסוף וכבר נודע מה שאמר בזוהר (ח"ב צ"ד ע"ב) כי ימכור איש את בתו לאמה דא הקב"ה ה' איש מלחמה את בתו לאמה דא נפש צדיק כי היא נקראת אמה והיא השוכנת בגוף לשרתו:

אָכֵן, כְּשֶׁנְּשָׁמָה אֵינָהּ זוֹכָה עֲדַיִן לִמְקוֹמָהּ בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, וְהִיא עֲדַיִן נִדְחֵית מִחוּץ לְפַרְגּוֹדָא קַדִּישָׁא וְנָדָה וְנָעָה — אֲזַי גַּם הָרוּחַ וְהַנֶּפֶשׁ נָע וָנָד, וּבְכָל פַּעַם בָּאָה הַנֶּפֶשׁ וְרוּחַ בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר, וְרוֹאָה הַגּוּף מְסֹבָב בְּתוֹלָעִים, וּפִיו פָּתוּחַ וְתוֹלָעִים מְקַשְׁקְשִׁים בּוֹ, וּקְרָבָיו וּבְנֵי מֵעָיו מְלֵאִים רִמָּה וְתוֹלֵעָה, אָז הַנְּשָׁמָה מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהַגּוּף קָדוֹשׁ וְטָהוֹר. אֲזַי מִתְעַכֵּל הַבָּשָׁר עַל יְדֵי הֶעָפָר, וְאָז נַעֲשֶׂה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ עָפָר וָאֵפֶר תֵּכֶף, וְאֵינוֹ סוֹבֵל שׁוּם צַעַר שֶׁל תּוֹלָעִים וְרִמָּה. זֶהוּ שְׂכַר גּוּפוֹ. וּשְׂכַר הַנְּשָׁמָה בְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן עוֹלָה מִיָּד, וְכֵן הָרוּחַ לְגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן.