Chasidut על איוב 21:15

ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור שיר הוא כולל העבר והעתיד, והוא כמו שכתוב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. לפני היינו ההוה, והוא מה שהאדם מברר בדעתו ובבחירתו הטובה לבלתי יצא מרצון השי"ת. ואחרי לא יהיה, היינו העדר, כי אחר שמברר האדם את עצמו נתברר העדר למפרע, שלא היה אצלו מעולם שום בחירה כלל לצאת מהרצון ית'. והנה בזאת הבחינה הנקרא אחרי אין שום מדרגות, כי בזה שוים כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מהרצון ית', וכל עניני חלוקי המדרגות שהציב השי"ת בעולם הוא רק בבחינת לפני, היינו בענין היקרות והחביבות מד"ת עד כמה המה יקרים אצל כל אחד ואחד, ובזה נמצא מדרגות שונים ואין כולם שוים, כי יש מי שד"ת חביבין עליו כל כך, עד שלא ינוח ולא ישקוט מלרדוף ולבקש אחריהם יומם ולילה, כי מכיר ביותר היקרות של דברי תורה, כמו שיהיה לעתיד שתמלא הארץ דעה ויתגלה לעיני כל היקרות של דברי תורה, אז ירדפו כולם לדעת אותה, כמאמר הנביא (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. אכן כל עוד שלא נתמלאה הארץ דעה, יש מי שדברי תורה אינם שקולים ונכבדים בעיניו כל כך לבטל את עצמו לגמרי להדברי תורה, ומי שמכיר ביותר היקרות של דברי תורה, המה יקרים ונכבדים עליו ביותר, עד שכדאי לו לבטל את עצמו לגמרי לדברי תורה. הרי שכל עניני מדרגות הם רק בלפני, אבל באחרי, היינו מהכלל של דברי תורה לא יצא שום פרט נפש מישראל. ועל אלו שתי הבחינות הנמצאים בישראל רומז מזמור שיר. מזמור, מורה על פרטי המדרגות של ישראל, שהם כמו הענפים והזמורות היוצאין מהאילן, והאילן הוא השורש להענפים, ובזה הם שוים כל הענפים שיוצאים כולם בשוה משורש האילן, אכן כמה שנכנס כל פרט ענף אל תוך עומקו של אילן בזה אינם שוים, יש ענף שנכנס ביותר לתוך עומק גוף האילן, ויש שאינו נכנס כל כך בעומקו של גוף האילן. והענפים נקראים נמי בשם זמורות, משום שדרך לקצץ ולזמור אותם כדי שיגדלו ויתעבו ביותר התפשטות, כי על ידי שמזמר אותם יונקים ביותר מעומקו של אילן. ועל זה הוא לשון מזמור, שמקצץ הזמורות ומצמצם אותם, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד:) כי מזמור הוא מלשון זמיר עריצים. וכל כמה שמצמצם עצמו בהענפים יש לו יותר חלק בהשורש, שכשמצמצם כח ההתפשטות בהענפים, יתגברו בכחם להתכלל ולהשתרש בגוף האילן. ושיר, מורה על הדברי תורה שהם בהשורש, אשר יש בהם חלק לכל ישראל בשוה. כי שיר הוא עיגול, כדאיתא בגמ' (ב"מ כה.) כשיר מהו ופירש"י ז"ל שם, מוטלין בעיגול. וממרכז העיגול אינו מתרחק אחד יותר מחבירו, שכולם נכללים במרכז. ועל זה מורה שיר, להורות שכל ישראל שוים בזה, שאין מתרחק שום נפש מהנקודה האמצעי. כי בהשורש יש לכל נפש מישראל חלק בד"ת, כדאיתא במדרש רבה (צו פט) מורשה קהלת יעקב, קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. וזהו, מזמור שיר ליום השבת, היינו שאלו השנים נכללים ביום שבת. כי בזה העולם יש בו בזה היום צמצום גדול, וגם רומז זה היום ליום שכולו שבת, שמאיר בו מהשורש שכל ישראל יש להם חלק בו, כמ"ש בגמ' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא^אכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות דף נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (דף עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת דף ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין שם בהערה ט.. טוב להודות לה', היינו כשהרצון ית' מאיר בהארת שם הוי' אז יש התכללות בהבריאה, כי בהארת שם הוי' יש הכרה מפורשת איך שאין שום הויה בעולם בלעדי רצונו הפשוט ית', וממילא מכירה הבריאה שטוב ונכון להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, היינו כאשר מנהיג הרצון ית' למעלה מתפיסת הבריאה, זה הרצון נקרא עליון, וממילא משולל מהבריאה התכללות, ואזי צריכין להכריח עצמן בגודל הצמצום, מאחר שכל פרט עומד בפני עצמו בלי התכללות, צריכין לעבוד ביראה^בכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, פ' וישלח אות א, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. להגיד בבוקר חסדך, היינו בעת שמופיע השי"ת אור בעולם, אז יש לכל הדברים התחברות עם עצמות הרצון ית'. ואמונתך בלילות, היינו כאשר מצמצם השי"ת את העולם ומעלים מהבריאה את הבהירות, אז הוא כל החיבור להרצון ית' רק ע"י הלבוש של השם שד"י, כלומר בזה המקום שהאדם מצמצם את עצמו להמשך אחר הרצון ית', שם מתחבר אליו באמת השי"ת ג"כ. כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ, כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים, ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו, כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י. ועל זה כתיב (ויחי מט) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותם^גכמו כן ביאר לעיל פרשת לך אות לו: הנה השם שד"י הוא מלשון שדיים, שמצמצמים ההשפעה להטיפה טיף אחר טיף שלא בבת אחת, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנג.) ואקרי אל שד"י בגין דנפיק מאלין שדים וכו'. כי כמו שהשדיים מצמצמים החלב שלא יזוב בבת אחת כדי שיוכל התינוק לינק, כן זה השם הוא ברזא דאור חוזר מטי ולא מטי שאין בו עוד השלימות, לכן תהיה ההשפעה מזה השם מצומצמת. כמו שנתבאר באריכות בבית יעקב שמות פרשת וארא אות א – יא.. ולזה מצינו בדור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) היינו שבקשו ליקח את הטובה בבת אחת, ולא חפצו בהתלבשות מהשם שד"י לקבל את הטובה בהדרגה ובצמצום מעט מעט, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) שאז נתן להם השי"ת כל הטובות בגודל התפשטות, ועל ידי זה נתבטלה כל הוייתם, כי עיקר הקיום מהוית העולם הוא רק על ידי הצמצום של השם שד"י^דנתבאר לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך: וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיא גרמה שאמרו לאל מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו), וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול. כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כלל. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה, והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילא. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה.:

והנה דורות הראשונים, לפי שהיו קרובים להרצון שאמר והיה העולם, וראו את התחלת הבריאה כי היתה מרצונו הפשוט בלבד בלי שום אתערותא דלתתא מצד הבריאה, מפני זה היה להם תקיפות גדול למאד ודנו בלבם שאי אפשר להאדם להתרחק ולעבור על רצונו יתברך. ולכן התפשטו עצמם בהלבושים הרחוקים ביותר ובכל חמדת עוה"ז. כי לא היה בהם אור השבת ולחזור להמקור להתבונן על מעשיהם איך הם לבוש להרצון, כי הלכו חשכים והתפשטו עצמם בלבושים בהסתר הדעת, באמרם שאי אפשר להאדם לנטות מרצונו יתברך כלל גם בלי דעת. וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה והיא גרמה שאמרו לאל, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול, כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום, כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כלל^ולקמן פרשה זו אות כ, פרשת לך אות מב.. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול, ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילא^זמבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח לשבת הגדול ד"ה זה, וזה לשונו בתוך הדברים: דהנה ימי המעשה מורה, שנתן השי"ת כח פעולה לאדם, ונסתר אז האור קדושתו של השי"ת, והאדם יכול להתפשט עצמו בפעולותיו ובחמדתו עד אין גבול. וכן עשו דור המבול ודור הפלגה ולא הבינו אחריתם. והיינו שלא הסתכלו שיבא הזמן של קדושת שבת, שאז יראה השי"ת ויתפשט אור קדושתו ויגביה מידותיו ולא יהיה מקום לפעולת אדם. וכיון שהם התפשטו מאד בהשפעתם בלי קבלת עול מלכות שמים, לכן כשהגביה השי"ת מידותיו למעלה מתפיסת אדם, לא השאיר להם מקום ונתבטלו מפניו. ועיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש.. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה, כדאיתא בירושלמי (תענית פרק ב' ה"א) ואד יעלה מן הארץ, כיון שעלה שבר מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, שעל ידי שישים מעצור לרוחו שלא יאחוז בהלבושים בלא אור, רק יברר את עצמו בכל ענין בהסרת נגיעה ובהארת פני הנותן, ואז גם השי"ת מאיר לו את הבהירות מהלבוש בהדרגה כפי כח כליו שלא יתבטל:

ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. ברוך ה' יום יום וגו' (תהלים סח). איתא ע"ז בזוה"ק (מקץ קצג:) יום יום אלו שנתים ימים כד"א ויהי מקץ שנתים ימים וגו'. והענין בזה הוא, ששני ימים הם שנכפל בהו כי טוב, יום שלישי ויום ששי. ביום שלישי נבראו כל פרנסת האדם, וביום ששי נברא בו עיקר החיים והוא הצורת אדם, כי רוח הבהמה יורדת למטה ואין זה חיים^יזכמבואר במאמרים הקודמים עיי"ש.. אכן באדם הוא עיקר החיים ובכחו לחבר כל הבריאה וכדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, וכח הדבור הוא התחברות. והנה בראשית הבריאה נבראו תחלה צרכי האדם ופרנסתו ואח"כ נברא החיים, מאז והלאה משפיע השי"ת תחלה חיים ואח"ז תתגדל החיים ותתחזק בשפע עד שיש לו אף די צרכו ופרנסתו. אבל הם רק התפשטות החיים, שהחיים מתרבה ומתגדל עד שיש לאדם כל ההשפעות אשר יצרכו לו, לזה גבורה ולזה עושר, וכן כל הטובות. וכדאיתא בש"ס (תענית ח:) בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרו היכי נעביד נבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול, אמר להו ר' שמואל בר נחמני אדרבה נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב, דכתיב (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. היינו שאם ישפיע השי"ת פרנסה לעולם אזי נדע שבטח השפיע השי"ת חיים עוד קודם זה, כי חיים קודמת לפרנסה. וע"ז מרמז חלום פרעה, שחלם לו מתחלה מפרות שמרמז על חיים, ואח"כ משבלים שמרמז על פרנסה. שהראה אלהים לפרעה בזה כל סדר ההנהגה מעוה"ז, כדכתיב (מקץ מא) אשר האלהים עושה הראה את פרעה. כי השי"ת הציב בעוה"ז שנראה שהרשות נתונה בכח האדם לעשות כל אשר יחפוץ, ואף אם הוא ההיפך מרצון השי"ת, שאינו נותן מקום לשכן שכינה בארץ בהתגלות. וכמו דכתיב בדור המבול שאמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו וגו', והשי"ת שילם להם כפעלם מדה במדה, שכמו שהתפשטו בלי חוק, כן התפשט השי"ת את אורו, ופתח להם השפעתו בבת אחת בגודל שפע עד שלא יכלו לקבל ושטף אותם מי המבול. וכדאיתא במדרש רבה (נח לא) את המבול מים, מים היו וכיון שהיו יורדין היו נעשים מבול. היינו שהמים היו כמו כל גשמי ברכה, אכן מפני שהיו בלי גבול שירדו בהתרבות כ"כ עד שנשטפו ולא היה להם מקום קיום בעוה"ז^יחעיין לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך, אות ד ד"ה אמנם דור המבול, אות לה, ועיין בספר הזמנים הגדה של פסח לשבת הגדול ד"ה זה וזה לשונו בתוך הדברים: דהנה ימי המעשה מורה, שנתן השי"ת כח פעולה לאדם, ונסתר אז האור קדושתו של השי"ת, והאדם יכול להתפשט עצמו בפעולותיו ובחמדתו עד אין גבול. וכן עשו דור המבול ודור הפלגה ולא הבינו אחריתם. והיינו שלא הסתכלו שיבא הזמן של קדושת שבת, שאז יראה השי"ת ויתפשט אור קדושתו ויגביה מידותיו ולא יהיה מקום לפעולת אדם. וכיון שהם התפשטו מאד בהשפעתם בלי קבלת עול מלכות שמים, לכן כשהגביה השי"ת מידותיו למעלה מתפיסת אדם, לא השאיר להם מקום ונתבטלו מפניו.. ואח"ז נקבע בלב הברואים יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בלי חוק, רק שיצמצמו את עצמם ליתן מקום לשכן שכינה בארץ, ולעומת זה יתן להם השי"ת מקום אף כשיגביה מדותיו למעלה. ולזה נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לשחת כל בשר, לפי שהם מצדם צמצמו את עצמם ונקבע יראה בלבם ונשבעו שלא יתפשטו בשטף הזדון בלי חוק, כן נשבע הקב"ה שלא יתפשט את אורו כ"כ עד שימח כל חי מן העולם. וכריתת ברית שהיה אחר דור המבול היה רק בחיים^יטכמבואר לעיל פרשת נח אות ב ד"ה והנה: בחורבן המבול שהיו נח ובניו שנשארו וראו את החורבן הנורא שהיה בכליון עצום. מזה נשאר בלבבם יראה קבועה לבל יפסיד כל צעקת הנדחים והאבודים, כי מצד שכבר קדמו לו כל כך סבלנות וצעקה מהבריאה עצמה, יש מקום שיוכל להפסיד להבריאה. כי מצד הבריאה נראה שהפסידה הכל במה שנחרבה. ומזה נתנטע ונקבע יראה בלבות הנשארים לקיים דיבורם, היינו שיביטו לתכלית שנבראו עליו כדי לקיים כח הווייתו, כיון שראו מה שכבר נכשלו ונתקלקל וכו'. וזה נתחדש אחר המבול שע"י הגערה נתחזקו יסודי הבריאה בכח יראה ופחד שלא תתפשט עוד כמלפנים. ועי"ז קנתה חלק וקנין בקיומה להיות לה קנין גמור.: